שאלות לשולחן השבת – פרשת תולדות
חוברת לימוד להדפסה: שאלה אחת בכל עמוד, תשובת הרב, מקורה, ולקח לדיון במשפחה.
מדוע המתינה התורה לזיווגם של יצחק ורבקה כדי לקרוא לפרשה בשם תולדות, בשעה שהמילה כבר הופיעה קודם לכן בהקשר של השמים והארץ, ואחר כך בהקשר של נח? השיעור יוצא משאלה לשונית זו והופך אותה לשאלה היסטורית: התולדות האמיתיות הן אלה המקדמות את ההיסטוריה, ולא אלה החוזרות עליה. הרב רפאל בניזרי מעיין בביתם של יצחק ורבקה כבדגם הראשון של זיווג, ואחר כך בירושות הצדדיות שאברהם נדרש להרחיק — קטורה, בני הפילגשים, ישמעאל — כדי שהשושלת תוכל להימשך. ברקע ניצבת דמותם של שני האחים היריבים, שאינה עדיין דמותם של עשו ויעקב, אלא כבר דמותם של יצחק וישמעאל.
הרב יוצא מהערה פשוטה: תולדות נח לא הולידו אלא את נח עצמו, וההיסטוריה אינה עושה בהן אלא לחזור על עצמה. עם יצחק מופיע דבר אחר — תמורה. הקושי אינו להתנתק מאב טועה, אלא להמשיך את דרכו של אב צודק בלי להסתפק בהעתקתו: יצחק הוא צדיק בן צדיק, ובכך שהוא נוקט את דרך הדין, בניגוד לחסדו של אברהם, הוא מקדם את ההיסטוריה.
השיעור מתעכב ארוכות על נישואי יצחק ורבקה — פער הגילים, האזכור הראשון של האהבה בתורה, שלושת הסימנים שחזרו אל האוהל — ואחר כך הולך בעקבות הכתוב עד מות אברהם, המתנות שניתנו לבני הפילגשים ותולדות ישמעאל. הוא מגיע לרעיון השולט בכל ההמשך: הענפים שהורחקו אינם מבוטלים, הם ממשיכים את תולדותיהם שלהם, והתוקפנות המוצהרת של ישמעאל כלפי יצחק, כמו זו של עשו כלפי יעקב, עדיין ממתינה לסילוקה.
מה אומר השיעור
ההיסטוריה האמיתית מתחילה בנישואין. המילה תולדות כבר שימשה לשמים ולארץ — כלומר לראשית פעולתם של הרוח והחומר — והיא פתחה גם את סיפורו של נח. ובכל זאת, הפרשה הנושאת שם זה היא זו הבאה אחרי זיווגם של יצחק ורבקה. הטעם פשוט: התולדות האמיתיות הן אלה שבהן ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אלא מתקדמת, ומתחוללות בה תמורות. שם החלה ההיסטוריה, ואין להמעיט בערכו של מאורע זה כאילו היה טיפה בים.
ביתם של אברהם ושרה אינו הדגם של הזיווג הראשון. הם נשארו בחיקה של משפחה קרובה מאוד, חלקו אותה תרבות ואותן אמונות, ושניהם נישאו על מידת החסד. אבל לאברהם הייתה שפחה — הגר, ואחר כך אישה בשם קטורה, ומדרש אף אומר שנשא בת מכל אחד מבני נח. שלושת הבנים הללו מייצגים את שלושת הכוחות המחוללים של ההיסטוריה: האחד רוחני כולו, השני חומרי כולו, והשלישי נוטה אל האמנות, אל הצורות ואל יופיים של הדברים. אברהם ביקש להתיכם לכלל אחד ולא להניחם נפרדים — ודבר מכל זה אינו נשמר בזיווגם של יצחק ורבקה.
קשה יותר להיות צדיק בן צדיק מאשר צדיק בן רשע. לחולל מהפכה בתוך המשפחה, לנקוט את העמדה ההפוכה ולייסד כיוון מחשבה אחר — זה עדיין קל יחסית. אבל מי שהוא צדיק בן צדיק לא יעמיד את אביו ואת סבו בסימן שאלה, ועליו לשאול את עצמו כיצד יתקדם. אילו הסתפק יצחק בהמשכה, בחזרה או בהעתקה של דרך אביו, לא הייתה ההיסטוריה זזה ממקומה: היינו נשארים במצבן של תולדות נח, שעליו נאמר שלא הוליד אלא את עצמו.
יצחק הוא איש הדין והיושר, ודרך זו הכרחית. הוא עומד בפרספקטיבה שונה לחלוטין מזו שנקט אביו. להצטמצם בדרכו של אברהם פירושו לאחוז בבחינה אחת בלבד — וידוע לנו שבחינה זו התפצלה אחר כך: ישמעאל ירש את מידת החסד של אברהם עד קיצוניותה, ואילו עשו נטה דווקא לדרך השכל וההיגיון הטהורים. וכל קוטב סופו שהוא תובע לעצמו את מה שלא קיבל — צאצאי ישמעאל שואפים לצדק ומנהלים מלחמות של דין, והזרם שיצא מעשו נעשה למבשר האהבה. את שתי הדרכים הללו עלינו לאחד.
קיבוץ הגלויות הוא קודם כול קיבוצם של שני הקטבים הללו. העם היהודי חי את גלותו משני הצדדים: אלה לצד עשו ואלה לצד ישמעאל — קוטב המערב וקוטב המזרח. אלו שתי המגמות היסודיות שבתוך העם. ועלינו להיזהר: אם לא נכיר את עצמנו במה שהבאנו עמנו מזה ומזה, אם לא נאחד בקרבנו את שתי הירושות הללו, תימשך המלחמה ביניהן. עלינו מוטל להתיך את הזהויות הללו.
מצרים הייתה כור ההיתוך של המיזוג הזה, ומחירו היה כבד. עברנו בכור ההיתוך של האנושות כדי להתיך בתוכנו את הזהויות השונות ולשאת אותן עמנו. אבל השארנו מאחורינו אבדות רבות: ארבע חמישיות מן העם מתו במצרים, ורק החמישית שהתכוננה לכך יצאה. כשבא משה לבשר על היציאה, לא הכיר בו העם, משום שלא התכונן לכך. הוא חש את עצמו יהודי, שמר על מסורת האבות, אבל לא הייתה זו אלא מסורת: כשהועמד בניסיון, לא היה מסוגל להגיב ולהראות שהוא מוכן להקריב הכול.
מגמת התולדות היא להגשים את בן האדם. בן האדם הוא מי שנושא בקרבו את הערכים השונים של זהותו, שנבראה בצלם אלוקים, ומסוגל בכל יום ללוש אותה ולעבד אותה. התולדות השלמות הן אלה של ההתחלה, תולדות השמים והארץ בשעת הבריאה: הן תוכניות, והן שלמות. אבל משעה שהאדם נוטל על עצמו להביא היסטוריה זו לתכליתה, היא נעשית צולעת ורעועה, נוטה פעם לצד זה ופעם לצד אחר. לעת עתה איננו אלא בשלב ההיריון; אבל בסופו של כל מאמץ יש שכר, ומי שמקדמים את ההיסטוריה נושאים את זכות הדורות הקודמים כמו את זכות הדורות הבאים. באור זה יש להתבונן בזיווגם של יצחק ורבקה, על אף פער הגילים הגדול שביניהם — בן ארבעים היה בשעת נישואיהם.
יש מן החכמים שהמליצו שלא למהר להינשא. בנישואין מוקדמים מדי טמון חשש: שמא יונעו יותר מתאוות הבשר ומהנאת האינטימיות של בני הזוג מאשר מן השאיפה לבנות בית בישראל. לא כך יצחק, ולא כך רבקה, יהא הגיל שמייחסים לה אשר יהא. ודווקא כאן, אצל זוג שפער שנים עצום מפריד ביניהם, משתמשת התורה לראשונה במילה "אהבה" בין איש לאישה. קודם לכן לא היה לביטוי זה קיום, משום שהתאווה גברה על האהבה ועל השאיפה הרוחנית.
רבקה עקרה את עצמה מעולם של עבודה זרה ושל רמאות. היא בת בתואל ואחות לבן, וחז"ל משווים אותה לשושנה בין החוחים. כשהיא רואה את יצחק לראשונה, היא רואה איש שקוע בתפילה, בעל התעלות גדולה, והפער שביניהם מתגלה לה מיד. ובכל זאת לא חסרה בה המידה המהותית המיוחדת לביתו של אברהם. משום כך לא נשמע לעולם שהיא משוחחת עם בעלה על עניינים אחרים: היא מלאה הערצה כלפיו. אבל צניעות זו אינה מעידה על היעדר אהבה, שהרי אבימלך מבחין בהם כשהם משתעשעים זה עם זה; אלא שמה שנאה בצנעת חדר המשכב אין מקומו לראווה ברבים.
יצחק שב מן העקדה כאדם שאינו נוכח. הכתוב אינו אומר שחזר עם אברהם, והפירושים לכך רבים. הפירוש שהרב מאמץ הוא שיצחק היה כה מזועזע מן הניסיון עד שהיה נתון בעולם אחר, ולא העז אפילו לדבר על כך. הוא ראה דבר מופלא. כך היה, בתחום הפוך לגמרי, אצל אלה שעברו את המחנות ולא העזו עוד להעיד: הדבר צרב בהם עד כדי כך שנדרש זמן רב עד שנשמעו מפיהם מילים אחדות.
רבקה היא המובילה, והיא הנוטלת בידיה את גורל העם. הזיווג טהור כשלעצמו, אך לא יצחק הוא המכוון אותו: רבקה היא שתישא את הגורל הזה, והיא תצליח. ואכן, שלושה סימנים שבים עמה אל האוהל.
שלושת הסימנים הם שלוש תביעות. נר השבת שהיה דולק, הברכה שבהפרשת החלה, והשכינה ששרתה מעל. אלו שלוש תביעות: להאיר את הבית ברוחניות של השבת; להקפיד שהבית לא יהיה בית סגור אלא בית פתוח, ולרומם את הלחם עד כדי חלוקתו עם הזולת, תוך שירות מטרות רוחניות עוד לפני שנהנים ממנו בעצמנו; ולבסוף הטהרה — לשמור שהאינטימיות של בני הזוג לא תאבד בגסות. גם בצנעה נשמרו הערכים הרוחניים.
הנישואין אינם שיאה של האהבה אלא נקודת המוצא שלה. רק אחר כך אומר הכתוב "ויאהבה". וזהו הזיווג היחיד שאין בו לא פילגש, לא שפחה ולא אישה שנייה. משום כך הוא נשאר הדגם, ומשום כך התורה, שבמקומות אחרים מסתפקת ברמז בלבד לדין יסודי, מרשה לעצמה כאן לפרוש את הסיפור על פני שני פרקים שלמים.
קטורה היא הגר, ושמה מעיד על חזרה. היא שאפה להיות שפחה בבית אברהם אף שהייתה בת מלך; כמעט שחזרה אל מקורותיה, ואחר כך הייתה עדה להשגחה שהצילה את בנה ישמעאל. משנים שם כשמשנים גורל או זהות — לחולה, למתגייר: אין זה עוד אותו אדם, יש לו לבוש אחר, ממד אחר של חיים. קטורה נגזרת מקטורת: בין אחד עשר סממני התערובת היה רכיב אחד שכאשר הוקטר לבדו העלה ריח שאין לשאתו, וכאשר נבלל בשאר הסממנים עורר את הניחוח, כשם שהמלח נותן טעם בתבשיל. בכך השתלבותה של קטורה חיובית, שהרי הראתה את דרך החזרה — וכל הגר היא קטורה בכוח.
במילה פילגש טמונה המילה פלג, חלק. הקשר אינו שלם: זהו מצב, צורך, שאינו נובע תמיד משאיפה ראשונית; יש תקלות בדרך, ואחר כך מתעשתים. כך גם בחישול הזהות היהודית שהחל באברם. יש מאמינים רבים באנושות, מגמות רבות, ובוודאי יש להן ערך — ואברהם מכיר בהן. אבל אסור שיחיו לצד יצחק, שכן אז לא יישמרו הערכים במצבם המקורי.
המתנות שנתן אברהם לבנים אלה אינן כסף. אלה שמות, מסרים: קווי מחשבה וקווים רוחניים מוגבלים מאוד. והנה, אפשר לאחוז בדרך רוחנית אחת ולראות אותה, כשנאחזים בה לבדה, מולידה אמונות מאגיות מכל הסוגים. שכן אי אפשר להסתפק בקרן מחשבה אחת: יש צורך באלומת האור של כל הערכים שהיהדות נושאת באמצעות התורה — שאף על פי שהיא מחולקת למצוות, היא נשמרת כאחדות שאין להוסיף עליה ואין לגרוע ממנה. בנים אלה נשלחו אל ארצות המזרח.
אברהם לקח עמו לא רק את שנותיו אלא גם את ימיו. הכתוב אומר עליו שהיה "זקן בא בימים", ואילו אצל שרה דובר על שני חייה. כל יום מימי אברהם נחשב. הוא נפרד מן העולם מכובד ומוכר על ידי כל בניו, על ידי כל הזרמים שיצאו ממנו, ויצחק וישמעאל הם שקוברים אותו יחד. אולם הוא לא רצה לברך את יצחק בחייו: חשש שישמעאל יקבל זאת קשה מאוד, ושתסכול זה יזין את שנאתו ליצחק. לכן הקב"ה הוא שנוטל את המשימה ונותן את הברכה ליצחק, והוא יעבירה אחר כך ליעקב. ויצחק מתיישב עם באר לחי רואי — השם עצמו מעיד על השגחה הרואה אותנו תמיד, שאי אפשר להתעלם ממנה ואי אפשר להתחמק ממנה.
שנים עשר נשיאי ישמעאל קודמים לשנים עשר שבטי ישראל, וישמעאל עשה תשובה בסוף ימיו. שנים עשר נשיאים לשנים עשר לאומים: הדמות באה לעולם לפני זו שתחזור ותיטול אותה — אף שהרב מציין שתולדות אלה אינן מניבות עדיין דבר, ודומות יותר להגר מאשר לישמעאל עצמו. מיתתו הייתה נוחה, והוא מת מוקף בכל אחיו, כלומר באלה שנצמדו אליו ותמכו בו. אי אפשר לעקור אותו, אי אפשר להתעלם ממנו, אי אפשר להשליכו לשולי ההיסטוריה. תולדות אלה מתקדמות בדרך זו או אחרת, בעליות ובמורדות, אך אלו תמורות הכרחיות: אנו חיים את ההריונות האלה מבפנים, וכאשר נביא אותם לידי השלמה, יתגלה הפרי כלפי חוץ — בסילוק התוקפנות המוצהרת של ישמעאל כלפי יצחק ושל עשו כלפי יעקב.
תמלול מלא של השיעור
ובכן, אנו ממשיכים בעיוננו בפרשה, כי צריך לומר לכם שההיסטוריה האמיתית מתחילה בנישואי יצחק ורבקה. אחרי זיווג זה קראה התורה לפרשה "פרשת תולדות". "תולדות" — פירושו מה שהולידו, מה שנוצר. אבל האם לא היו תולדות כבר קודם לכן? "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ" (בראשית ב, ד) — אלה היו תולדות, כלומר ראשיתה של ההיסטוריה, של השמים ושל הארץ, של הרוח ושל החומר. ואחר כך הייתה פרשת נח: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ" (בראשית ו, ט), שנפתחה אף היא במילה "תולדות". מדוע לא קראו לפרשת נח "תולדות"? ומדוע המתינו עד "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק" (בראשית כה, יט) כדי לקרוא לפרשה "תולדות"?
מטעם פשוט מאוד: התולדות האמיתיות פירושן שההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, שאינה סתם רצף של מאורעות. לא — ההיסטוריה מתקדמת. מתחוללות בה תמורות, ותמורות אלה החלו בזיווגם של יצחק ורבקה. לכן אין להמעיט בערכו של מאורע זה — הנישואין, הזיווג — ולראות בו מאורע של מה בכך, טיפה בים. למעשה יש לדעת שההיסטוריה החלה ביצחק וברבקה. יצחק ורבקה יוסיפו להיות הדגם של זיווג — הזיווג הראשון, הזיווג שנוצר בתוך בית מונוגמי — שבו שני בני הזוג, החתן והכלה, אינם כאברהם ושרה. אברהם ושרה, כשנישאו, נשארו בחיקה של המשפחה הקרובה ביותר, שהרי שרה הייתה אחייניתו של אברהם, בתו של הרן אחיו; הפרש הגילים ביניהם היה עשר שנים; לשניהם הייתה אותה תרבות, והם חלקו אותן אמונות. "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים", ושניהם נישאו על מידת החסד. אבל לא זהו הדגם של הזיווג הראשון. הרי לאברהם הייתה שפחה — הגר, ואחר כך אישה — בין שהייתה זו הגר בשם קטורה ובין שהייתה קטורה אישה אחרת, שכן יש מדרש שאברהם נשא בת מכל אחד מבני נח: שרה באה משם, הגר מחם, וקטורה הייתה מצאצאי יפת. ולמדנו ששלושת בני נח הללו מייצגים אכן את שלושת הכוחות המחוללים של ההיסטוריה, את יסודות התקדמותה. ואברהם ביקש להתיכם לכלל אחד, למען אחדותם, ולא להניחם נפרדים: שם — רוחני כולו, חם — חומרי כולו, יפת — נוטה יותר אל האמנות, אל הצורות, אל יופיים של הדברים. כל זה אינו נשמר בזיווגם של יצחק ורבקה.
כשמנתחים את המצב, השידוך הזה מעט אנכרוניסטי ביחס לזמננו. לפנינו אדם שהגיע, בגיל ארבעים, למדרגה רוחנית נעלה. הוא עבר ניסיון נשגב בחייו, ואני משער שגם החיים לצד אביו לא היו קלים ביותר. אתם יודעים, מדברים על "צדיק בן צדיק". קשה הרבה יותר להיות צדיק בן צדיק מאשר צדיק בן רשע, בן לכופרים. כשאתה מחולל מהפכה בתוך המשפחה, ובסופו של דבר נוקט את הצד ההפוך ומנסה לייסד כיוון מחשבה אחר — זה קל יחסית. אבל כשאתה צדיק בן צדיק, לא תתכחש לאביך ולא לסבך. כיצד תתקדם, אם כן? האם תתקדם בכך שתעמיד בסימן שאלה את הוריך ואת הורי הוריך?
וכאן מתעוררת הבעיה. מה יעשה? אם אינו אלא ממשיך, חוזר או מעתיק את חיי אביו — הרי שההיסטוריה אינה מתקדמת. היינו נמצאים באותו מצב של תולדות נח: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ" — אלה תולדות נח: נח. נח לא הוליד אלא את עצמו. ההיסטוריה אינה מתקדמת; היא רק חוזרת על עצמה. לעומת זאת: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם". יצחק ניצב בזווית ראייה, בנקודת מבט, שונה לחלוטין מן הדרך שנקט אביו. הוא איש הדין, איש היושר. צדיק מסוג אחר, אבל הכרחי, שכן להצטמצם בדרכו של אברהם פירושו לאחוז בבחינה אחת בלבד — ואנו יודעים היטב שהדבר אכן התפצל: ישמעאל ירש את מידתו זו של אברהם, מידת החסד, עד קיצוניותה, ואילו עשו נטה דווקא לדרך השכל הטהור, ההיגיון הטהור. וכך, מכאן ומכאן: צאצאי ישמעאל שואפים לצדק ומנהלים מלחמות של דין, ומי שירש דווקא את זרם ההיגיון — ישאף לאהבה, יהיה מבשר האהבה, מבשר החסד.
ואילו אנו צריכים להתיך אותם, לאחד אותם יחד. וזה מה שעושה העם היהודי בקיבוץ גלויות — בקיבוצן של הזהויות השונות, דרך שני הקטבים הללו, ובעיקר קוטב ישמעאל וקוטב עשו, קוטב המערב וקוטב המזרח. ואלו שתי המגמות היסודיות שבתוך העם היהודי: מי שחוו את גלות ספרד ומי שחוו את גלות אשכנז; מי שחוו את הגלות בתוך עשו ומי שחוו אותה לצד ישמעאל. וכאן עלינו להיזהר. שכן אם, חלילה, לא נכיר את עצמנו בתוך עצמנו, ולא נצליח לאחד בקרבנו את מה שהבאנו מישמעאל עם מה שהבאנו מעשו — פירוש הדבר שהמלחמה בין ישמעאל לעשו תימשך ותימשך; שהרי אנו, כביכול, העם המסוגל להתיך את הדברים. כי זו הייתה מצרים.
מדוע היינו במצרים? עברנו בכור ההיתוך של האנושות כדי להתיך בתוכנו את הזהויות השונות ולשאת אותן עמנו. משום כך השארנו מאחורינו אבדות רבות, רבות מאוד: ארבע חמישיות מעם ישראל מתו במצרים. לא יצאה אלא החמישית שהתכוננה. זכרו שכאשר בא משה לבשר שהוא מתכונן להוציא את העם ממצרים, לא הכיר בו העם — כלומר, העם לא התכונן לכך. נכון, הם חשו את עצמם יהודים. […] נכון, הם הלכו במסורת האבות ושמרו עליה — אבל זו הייתה מסורת. כשהועמדו בניסיון, לא היו מסוגלים להגיב ולהראות שהם מוכנים להקריב הכול כדי להגשים את האמונות שבהן דגלו. ולכן רק מי שנהגו, בסופו של דבר, בעקביות [עם אמונתם] — רק הם זכו להתגלות התורה וקיבלו את התורה. ובזה עוסקת ההיסטוריה. ההיסטוריה פירושה להגשים את בן האדם. בן האדם הוא מי שנושא בקרבו את הערכים השונים של זהות זו — "בצלם אלוקים" — ומסוגל בכל יום ללוש אותה ולעבד אותה […].
זו מגמת ה"תולדות", ומשום כך, כפי שאמרתי לכם פעמים רבות, התולדות השלמות הן אלה של ההתחלה. התולדות בשעת הבריאה, כתוכניות, הן שלמות. אבל כשהאדם נוטל על עצמו היסטוריה זו ומבקש להביאה לתכליתה, היא אכן נעשית מדדה, צולעת — פעמים היא רעועה מחמת חסרון הוי"ו הראשונה, ופעמים מחמת חסרון הוי"ו השנייה [שבמילה "תולדות"]; ולא תהיה שלמה אלא [בבוא] המשיח. כשנצליח לחשל את זהות "בן האדם" — אלה יהיו התולדות האמיתיות. אבל לעת עתה אנו בהיריון, בתהליך של היווצרות, ואף על פי כן יש בידינו הזכות הדרושה לכך. "לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא" (אבות ה) — בסופו של כל מאמץ יש שכר. הצדיקים, ככל שהם מתקדמים במעשיהם, מקדמים את ההיסטוריה; הם נושאים את זכות הדורות הקודמים ואת זכות הדורות הבאים.
ומשום כך זיווג זה של יצחק — יש פער גילים עצום בין יצחק לרבקה. יצחק בן ארבעים כשהם נישאים. ארבעים! יש רבנים שהמליצו לא למהר להינשא. ובכל זאת, "בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה" (אבות ה) — אז, סוף סוף, מתחילים לחשוב על אישה […]. ויש חשש בזיווג מוקדם כזה: שמא הוא מונע יותר מתאוות הבשר, מהנאת האינטימיות של בני הזוג, מאשר מן השאיפה לבנות בית בישראל. לא כך אצל רבקה — בין לדעת האומרים שהייתה בת שלוש, ובין לדעת האומרים שהייתה בת ארבע עשרה.
פער הגילים עצום — עשרים ושש שנה בין יצחק לרבקה; זה עצום. ובכל זאת, זו הפעם הראשונה שאנו מוצאים ביטוי של אהבה בין איש לאישה. הדבר נאמר על זיווגם […]. קודם לכן לא היה לכך קיום. מדוע? התאווה גברה על האהבה, על השאיפה הרוחנית. ואילו כאן יש באמת איש בעל התעלות גדולה. כשהיא רואה אותו לראשונה — היא שעקרה את עצמה מעולם של עבודה זרה ושל רמאות: "בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי… אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי" (בראשית כה, כ) […] — היא שנמשלה לשושנה בין החוחים […] — אז ניכר ההבדל בין יצחק לרבקה.
והיא, כשהיא רואה איש זה לראשונה, שקוע כולו בתפילה […] — במובן מסוים היא קולטת את התהום הפעורה בינה לבין יצחק. ובכל זאת לא חסרה בה המידה המהותית, מידת הצניעות, המיוחדת לביתו של אברהם; ומשום כך, אגב, לא נשמע לעולם שהיא […] משוחחת עם בעלה על עניינים אחרים. היא מלאה הערצה לבעלה […]. אבל שימו לב: אין לחשוב שיש כאן היעדר אהבה, שהרי אבימלך מבחין שהם — כפי שהיינו אומרים היום — מפלרטטים באותו רגע. אלא שהם עושים זאת בצנעת חדר המשכב, ולא לעיני הציבור […].
האהבה קיימת. הפעם היחידה שהיא משמיעה את קולה היא כשמדובר בנישואי הבנים: אם הוא מרשה לעצמו לקחת מבנות חת, מבנות כנען — הרי זו בעיה. ויצחק כבר היה מזועזע מן העקדה שעבר, שהרי איננו מוצאים, כששב מן העקדה, שהכתוב מזכיר אותו; נאמר רק על אברהם: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו" (בראשית כב, יט) — אל ישמעאל, אל אליעזר. ויצחק — היכן היה? יש פירושים שונים, אבל יש אחד שחביב עליי מאוד: שיצחק היה כה מזועזע מניסיון העקדה עד שהיה [בעולם אחר]; לא העז אפילו לדבר על כך — הוא ראה דבר מופלא. אתם יודעים, כך קרה לצערנו, בתחום הפוך לגמרי, לאלה שעברו את מחנות הריכוז הגדולים ולא העזו עוד לדבר על כך. הדבר צרב בהם עד כדי כך שנאלצנו להמתין זמן רב מאוד עד ששמענו מפיהם עדויות אחדות.
אכן, יצחק היה במצב קשה. ובכן, דמיינו את זיווגם זה של יצחק ורבקה — ובכל זאת הוא היה טהור כשלעצמו, משום שרבקה היא שהובילה; היא הנוטלת בידיה את גורל העם. […] היא זו שתישא אותו, והיא תצליח. ומשום כך איני רוצה לעבור בשתיקה על המשך הפרק של הנישואין — או ליתר דיוק, של זיווג יצחק — שמסתיים כך:
"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ" (בראשית כד, סז). "הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ" — […] נר של שבת שהיה דולק; הפרשת חלה — ההפרשה מן העיסה, מן הלחם; והענן שריחף — השכינה ששרתה על האוהל. היו אלה שלושה יסודות מהותיים. הראשון: להאיר את הבית ברוחניות של השבת. השני: להקפיד שביתו לא יהיה בית סגור אלא בית פתוח; לתת מלחמו — לרומם את לחמו למדרגה של שיתוף הכוהן בו, לשרת מטרות רוחניות באמצעות לחמו עוד לפני שהוא עצמו נהנה ממנו. ואחר כך הענן: להקפיד על טהרת האינטימיות של בני הזוג, שלא תידרדר לגסות — לשמור גם בצנעה על הערכים הרוחניים. וכשראה זאת — "וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה": היא הייתה באמת אשתו, אלה הן אמות המידה; "וַיֶּאֱהָבֶהָ". האהבה החלה עתה: זו נקודת המוצא של האהבה. הנישואין אינם שיאה של האהבה אלא נקודת המוצא שלה — אתם רואים. וזהו הזיווג היחיד שאין בו פילגש — אין פילגש, אין שפחה, אין אישה שנייה. משום כך זיווג זה נשאר הדגם, ומשום כך התורה — שלעתים מסתפקת ברמז בלבד להלכה יסודית — הרשתה לעצמה כאן לפרוש את סיפור זיווגם של יצחק ורבקה על פני שני פרקים.
שני פרקים — ניחא. אבל זיווג זה הוא ה"בראשית", ראשיתן של התולדות, של התולדות האמיתיות. ובכן, לפני שהכתוב מספר לנו על תולדות אלה, הוא אומר שאברהם לקח אישה ושמה קטורה — שלדעת פרשנים רבים היא הגר. אל נשכח: "הגר" — הַגֵּר. במילים אחרות, זו הגֵּרה במלוא מובן המילה, הגר שהתורה מדברת עליו […]. אבל היא באה מעצמה, אל תשכחו: היא שאפה להיות אפילו שפחה, ובלבד שתהיה בבית אברהם, אף שהייתה נסיכה מצרית, בת פרעה. ואחר כך כמעט שחזרה אל מקורותיה, כשראתה — כשהייתה עדה ל[נס] של השגחה שפעלה והצילה את בנה ישמעאל.
בתגובה לאהבה זו שרחש אברהם לישמעאל — "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" (בראשית יז, יח), אמר — כלומר, גם ישמעאל הפנים את הערכים היהודיים האלה, את ההכרה הזו, בסוף מסעו, בסוף תולדותיו. ואי אפשר לעקור אותו, אי אפשר להתעלם ממנו, ואי אפשר להשליכו לשולי ההיסטוריה, נכון? זו ההיסטוריה המתקדמת, כך או אחרת, […] בעליות ובמורדות. אבל אלו תמורות הכרחיות, משום שאנו עצמנו חיים את ההריונות האלה מבפנים, וכאשר נביא אותם בהצלחה לידי השלמה, יימצא הפרי בחוץ — בכליון, בסילוק, של אותה תוקפנות מוצהרת של ישמעאל כלפי יצחק ושל עשו כלפי יעקב.
ובכן, הראשונה שהציגה את הדימוי הזה, את הדרך הזו, היא הגר שקיבלה את השם קטורה. אתם יודעים היטב שגם היום, כשרוצים לשנות את גורלו או את זהותו של אדם, משנים את שמו. לחולה שנמצא בסכנה מוסיפים שם — דרך להתפלל עליו ולומר שאין זה עוד אותו אדם, אלא שיש לו לבוש אחר, ממד אחר של חיים. ובכן, הגר — ומטעם זה גם מתחולל שינוי שם אצל המבקש להתגייר — קיבלה את השם קטורה. קטורה: המילה שממנה באה "קטורת".
בקטורת היה סממן אחד — החלבנה — שאילו הקטירוהו לבדו, היה מעלה ריח שאין לשאתו, מבאיש. אבל כשנבלל בסממנים שמהם הורכבה הקטורת, הוא היה זה שעורר — כשם שהמלח מעורר את טעמו של המאכל — את ניחוח הקטורת. ובכן, במה השתלבותה של קטורה חיובית? היא חיובית משום שהראתה את דרך החזרה, דרך התשובה: כל הגר היא קטורה בכוח. והנה, היא ילדה לאברהם בנים נוספים — שישה ילדה לו. אבל, כפי שנאמר לאברהם — "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא, יב) — יצחק יהיה היורש היחיד; והאחרים — הם בני הפילגשים.
והנה "פילגש": המדקדקים שלנו מציינים שבמילה "פילגש" טמונה המילה "פלג", חלק. כלומר, הקשר של פילגש, לעומת זה של אישה, אינו שלם. פילגש היא מצב שנולד מתוך צורך, שאינו נישא תמיד על שאיפה ראשונית; היו תקלות בדרך, ואחר כך מתעשתים. וכך גם בחישול הזהות — הזהות היהודית, שמתחילה באברהם: יש מאמינים רבים באנושות, מגמות רבות, זרמים רבים, ובוודאי יש להם ערך. ובכן, אברהם מכיר בהם — אבל אסור שיתגוררו יחד עם יצחק. אין הדבר מתיישב, שכן אחר כך לא נשמור על הערכים באמיתותם, במצבם, בערכם המקורי.
אם כן, בני אברהם אלה, שנולדו מקטורה — מה יעשה בהם אברהם? אלה אכן זרמים שנוצרו מצאצאי אברהם […] — בני הפילגשים, האמונות הנלוות הללו. "אני מכיר בהם, אבל עליהם לעשות גם הם את תולדותיהם, להתחכך במציאות החיים, ולא להכתים את הערכים המקוריים; והשפחה לא תהיה לגבירה" — כפי שניסתה הגר לעשות לשרה. וזהו: "נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת" (בראשית כה, ו). ומה הן המתנות הללו? […] כסף? לא, לא כסף. מה שנתן להם הם מסרים — כלומר קווי מחשבה פילוסופיים מוגבלים מאוד, קווים רוחניים מוגבלים מאוד.
אתם יודעים, אפשר לאחוז בקו רוחני אחד, בדרך רוחנית אחת ביהדות, וכשנאחזים בה לבדה, היא עלולה אכן להוליד מגוון שלם של כשפים — כלומר אמונות מאגיות מכל הסוגים. אי אפשר לחשוב בקו אחד ולהיאחז בו בלבד. יש לנסות לראות את אלומת האור של כל הערכים שאנו נושאים, שהיהדות נושאת בתוכה באמצעות התורה. […] יפה מאוד, אבל יש, אתם יודעים כמה, זרמים מדעיים, פילוסופיים וכדומה, שיכולים להיות משכנעים מאוד, מפתים מאוד. אבל אין זה המונותאיזם היהודי.
אין זה. אין אלה ערכי התורה — שאף על פי שהיא מחולקת לתרי"ג מצוות, היא נשמרת כאחדות, ואין להוסיף עליה ואין לגרוע ממנה. ובכן, הוא שלח אותם אל ארצות המזרח. אנו יודעים היום שהם מרוכזים בעיקר באסיה. ואחר כך נאמר לנו — ואין בכך כדי להפחית במאומה מערכו של אברהם — שהוא לא נשא עמו רק את שנותיו, אלא גם את ימיו: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד, א). ולכן: "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם" (בראשית כה, ז). אצל שרה נאמר "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (בראשית כג, א) — שנות חייה של שרה. כאן — ימים: כל יום מימי אברהם חשוב, ומשום כך הוא "זָקֵן וְשָׂבֵעַ" (בראשית כה, ח): כשהוא נפרד מן העולם, הוא שָׂבֵעַ.
[…] יש לו הכול. […] הוא מכובד, מוכר על ידי כל בניו כאחד. אבל מי שקוברים אותו הם, שוב, יצחק וישמעאל. ואחרי מותו מתעוררת שאלת הירושה. אברהם לא רצה להכריע, ולא רצה לברך את יצחק בחייו, פן יקבל זאת ישמעאל קשה מאוד, ושנאתו ליצחק תיזון מן התסכול הזה. וכך אכן: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ" (בראשית כה, יא). הקב"ה הוא שנוטל את המשימה, הקב"ה הוא שנותן את הברכה ליצחק. ואחר כך יעביר אותה יצחק ליעקב. וזה עניינו של אברהם.
ויש דבר הנקרא "באר לחי רואי": "וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי" (בראשית כה, יא). מושג ה"לחי רואי": מי שרואה אותנו תמיד — ההשגחה, שאי אפשר להתעלם ממנה ואי אפשר להתחמק ממנה. והנה, האם לא היה "לחי רואי" בשכנותם של ישמעאל ושל הגר? ועכשיו, אצל ישמעאל, באות "תולדות ישמעאל" (בראשית כה, יב). ב"תולדות ישמעאל" חסרות שתי הווי"ן. שתי הווי"ן החסרות — הוי"ו היא היציבות, הקביעות, כמו האיזון, הכיוון הנכון, גלגל השיניים המושלם. אבל כאן […] לעת עתה אין דבר שמתבלט, משום שתולדות אלה דומות יותר להגר — ואילו ישמעאל עצמו הוא "בֶּן אַבְרָהָם".
אבל שאר הבנים דומים יותר להגר — "הָגָר הַמִּצְרִית". יש שנים עשר בנים, כפי שכבר אמרנו; זו המקבילה: הוא מביא אותם לעולם לפני שנים עשר שבטי ישראל. "שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם" (בראשית כה, טז) — שנים עשר נשיאים לשנים עשר לאומים. ובמותו של ישמעאל — [הוא כבר עשה] תשובה. ואנו יודעים שעשה תשובה מכך שנאמר גם עליו "וַיִּגְוַע" (בראשית כה, יז): מיתתו הייתה נוחה, כמוציא שערה מן החלב. כלומר, הוא מת […] מוקף בכל תלמידיו, בכל […], מבינים?
אבל לגבינו — "מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם" (בראשית כה, יח) […]. "עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל" (שם) — בחייהם של כל אחיו. "עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו" — מי הם אחיו? אכן, אלה שנצמדו אליו, אלה שתמכו בו […] — ולמען האמת, זו שאלה אקטואלית. אבל בעל הטורים [רואה בכך] השלכה על העתיד, שכן כאשר תתממש הנפילה […] באחרית הימים […]; שהרי הבעיה באחרית הימים אינה בעיקרה בעייתו של עשו, אלא בראש ובראשונה בעייתו של ישמעאל.
זהו, כאן אעצור. אם יש לכם שאלות להציע, […]. שבת שלום — שבת "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת". תודה שצפיתם בסרטון זה.
להמשך הלימוד
- → השיעור הקודם: חיי שרה: פטירתה של שרה (חלק א')
- השיעור הבא: ויצא: הבריחה לחרן ←
- פרשת תולדות: סיכום, נושאים וחוברת
- כל שיעורי הסדרה: פרשת השבוע
- מיהו הרב רפאל בניזרי?