שאלות לשולחן השבת – פרשת וישב
חוברת לימוד להדפסה: שאלה אחת בכל עמוד, תשובת הרב, מקורה, ולקח לדיון במשפחה.
היריבות בין יוסף לאחיו מוצגת כאן כנקודת השיא של סיפור שנפתח בקין והבל וחוזר ומתרחש בכל דור ודור. השיעור שואל שאלה מדויקת: מדוע כל הסיפור המקראי מושתת על האחווה ולא על האהבה? הרב רפאל בניזרי משיב על כך בהבחנה בין האהבה, שיש בה הנאה הדדית, לבין האחווה, שבה אדם מבטל את עצמו למען הצלחתו של האחר. מכאן הוא קורא מחדש את חלומות יוסף כמעין התגלות של האדם אל עצמו, ולא כהזיות של נער.
השיעור פותח בהקדמה על האחווה כתנאי להיסטוריה: כל עוד היא לא נקנתה, דבר אינו יכול להתחיל, והחירות עצמה נשארת בשבי. הרב מזכיר שמה שהניע את יציאת מצרים אינו רק בכורתו של אפרים על פני מנשה, אלא העובדה שאהרן שמח בהצלחתו של משה אחיו. לאחר מכן הוא ממקם את החלום ברובדי ההוויה השונים — נפש, רוח, נשמה ומה שמעבר להם — כדי להראות שאפשר לחלום בגובה התאוות, וגם בגובה ההשראה העמוקה ביותר.
אחר כך הוא חוזר אל הכתוב: שני חלומות יוסף, תגובת האחים, שתיקתו של יעקב, השליחות אל שכם, הירידה למצרים. השיעור מגיע להבחנה מכרעת בין יוסף, נזיר אחיו, שיישאר מושל ולעולם לא יהיה מלך, לבין יהודה, שלו תגיע המלוכה. שאלה של אחד המשתתפים על הפסיביות לכאורה של יוסף חותמת את השיעור, והרב משיב עליה בהסטת נקודת המבט: שנים עשר בני יעקב אינם דמויות חיצוניות, אלא שנים עשר הממדים של חיים אחד.
מה אומר השיעור
תולדות האנושות נפתחות באחים אויבים, והיריבות מגיעה לשיאה אצל בני יעקב. היא מתחילה בהבל ובקין, וחוזרת ונשנית לאחר מכן, בדרגות שונות, מדור לדור. כשאנו מגיעים אל תוך משפחת יעקב, אל יוסף ואחיו, הגיעה היריבות הזאת לדרגתה העליונה. אין זו תקלה אקראית בדרך אלא הקשר שבו נקשרת העלילה כולה. מה שמוכרע שם הוא עצם האפשרות שתהיה היסטוריה.
הכול נשען על האחווה — ודווקא לא על האהבה. באהבה יש, בכל זאת, הנאה הדדית: כל אחד מוצא בה משהו לעצמו. באחווה אני מבטל את עצמי למען הנאתו של האחר, למען הצלחתו, למען מימושו. זהו יחס שאינו מצפה לתמורה ואינו מבקש לנצל. משום כך הוא מוצב מעל לאהבה בסדר היחסים שבין אדם לחברו.
כל עוד האחווה לא הושגה, ההיסטוריה אינה יכולה להתחיל, והחירות עצמה נשארת בשבי. דבר עדיין אינו יכול להיעשות: הכול נשאר תלוי ברווח שמפיקים מכל מצב. מה שאפשר לסיפור יציאת מצרים להתחיל על יסודות בריאים הוא שאהרן ביטל את עצמו מפני משה אחיו ושמח בלבו לראותו עומד בראש. אח המסוגל לשמוח בהצלחתו ובהנהגתו של האחר עושה את ההתחלה לאפשרית. עם ישראל יכול להיוולד רק בתנאי הזה.
החלום הוא צורה של התגלות האדם אל עצמו. מימושו של האדם הוא חלומו של הקב"ה: אם האדם אינו נענה לייעודו, עולם הבריאה כולו מאבד את משמעותו. והנה, החיים האלה מותקפים בצמחי בר — תאוות, יריבויות, רוח של תחרות — הגורמים לאדם לראות בזולת יריב, כלי, מכשיר. וגם כשהוא רואה בו שווה לו, הוא נשאר אדיש לגורלו. לראות בזולת שליח של החיים, מי שמעורר את הנפש, את מפעל הבריאה של האדם עצמו — לכך מגיעים רק בסופה של עבודה פנימית עמוקה מאוד.
חולמים בכל רובדי ההוויה, ולא כל החלומות שווים. הרב מזכיר שהקיום נובע מכמה מהויות, ולהן מקבילים רכיבי חייו של האדם: הנפש — האדם בהרכבו הבסיסי והיצרי; הרוח — האדם במידותיו; הנשמה — רוחו; ומה שמעבר לרוח — הדמיון, האינטואיציה, ההשראה העמוקה הדוחפת לאחד את המפוזר. יש אפוא חלום ברובד התאוות, חלום ברובד ההשראה, חלום ברובד הרוחניות, וחלום השייך להתעלות האדם מעל עצמו. ייחודו של האדם הוא שתנועתו הולכת תמיד מלמטה למעלה: שאר הבריאה מקבלת את כוחותיה מלמעלה ואינה יכולה לעשות בהם דבר אחר, ואילו האדם, המוגבל במה שהוא, יש בכוחו לשנות את גורלו.
אהבה ואחוה ושלום ורעות: הנוסח מתאר מדרג. תחילה האהבה, אחריה האחווה, שבה איני מבקש לנצל איש. השלום מחייב כמובן פשרות. אבל התכלית היא הרעות: שנהיה שותפים למפעל אחד, ליצירה אחת. אז אין זה משנה היכן עומד כל אחד, שהרי שניהם הכרחיים לקיומם של החיים המשותפים.
להיות אח היא מדרגה גבוהה מלהיות בן. בשיר השירים מובעת המשאלה: "מי יתנך כאח לי". מה שמבוקש אינו הייחוס אלא הרעות. זוהי המדרגה העליונה של האהבה, זו שהנפש כמהה אליה. האחווה שמשפחת יעקב צריכה לקנות קורעת תחילה את המשפחה, בטרם היא מעניקה לסיפור האבות ממד חדש — לא עוד ברמת הבנים, אלא ברמת האחים.
יוסף חולם כפי שחלם אביו — אבל לא את אותו חלום. חלומו של יעקב היה חלום הסולם, שהוא עצמו היה מעורב בו: אדם, בשאיפותיו, צריך ללמוד לעלות ולרדת. לכל עלייה יש משמעות רק אם היא משרתת את הנשארים למטה, ולכן יש לדעת לרדת שוב כדי לחלוק עמם את מה שהצלחנו להשיג. הסולם הזה הוא סולם של ערכים. בבית לבן, לעומת זאת, חולמים רק על הצאן — כלומר על הדרך להפרות עוד ועוד את מה שיש.
בחלום מעורבים פסולת וקרן של אור אלוקי. חז"ל אמרו שהחלום חוזר אל הבעיות שבהן אדם מתלבט במשך היום, והן אחת עם תאוותיו, חשקיו ודאגותיו. יש גם חלומות של הבל, שאינם בגדר אפשרויותינו ואינם בהישג ידנו. אבל יש בחלום דבר העולה על ההכרה: אין הוא רק שברי התת־מודע, אלא הארה, קרן של אור אלוקי — אלא שהיא עטופה קליפה. הרב מביא בעניין זה את פרק ל"ג באיוב: הקב"ה מדבר בחלום, בחזיון לילה, בנפול תרדמה על אנשים; אז הוא מוסר להם את דברו, מבקש להסיר את האדם ממעשהו, מונע ממנו ליפול לגאווה ושומר את נפשו מן השחת. וחז"ל סיכמו זאת: החלום אחד משישים לנבואה.
החלום הראשון מציב תנאי — ודווקא הוא שפוגע. יוסף נמצא עם אחיו בשדה; הם מאלמים אלומות, ואלומתו שלו קמה מעצמה, ואילו האחרות מוצאות את עצמן משתחוות לה. מה שיוסף אומר לאחיו הוא שבחירתו של אביהם בו אינה סתמית ואינה לשווא: היא מבוססת על עתיד ועל הצלחה המצפים לו. והוא מוסיף שגם הם ייהנו מכך — אבל בתנאי שיסכימו להיכנע ויכירו בסמכותו. איש אינו מקבל חלום כזה, והאחים שונאים אותו.
החלום השני הולך רחוק עוד יותר, ויעקב שותק. יוסף מגלה אותו אפילו לפני אביו: השמש והירח, המייצגים את האב ואת האם, ואחד עשר הכוכבים, שהם האחים, משתחווים לו. הוא כבר אינו מציב את עצמו מעל אחיו בלבד, אלא מעל הכול, כשליח. בחלום הראשון שאלו האחים אם בכוונתו להיות מלכם ומושלם; בשני, כל הבית נקרא להשתחוות. יעקב מצדו שומר את הדבר ואינו אומר עוד דבר לבנו, ואולי ממתין להזדמנות אחרת להוכיח אותו על כך.
יעקב מנצל את ההזדמנות לשלוח את יוסף אל אחיו כדי שילמד לשרת אותם. האב שולח אותו לראות את שלומם, ושליחות זו אינה ניטרלית: היא הופכת את המעמד שהחלום קבע. אבל בעיני האחים יוסף הוא מעתה בעל החלומות, מי שרואה את עצמו כאדון המשפחה. משום כך ילמד יוסף על בשרו, מתוך סבל, לפני שיגיע לתואר שחשב שכבר הוא שלו. הוא יהיה העבד, הוא יושלך לבית הסוהר, ורק אחרי כל זה יראה את חלומותיו מתגשמים.
יוסף יהיה מושל, לעולם לא מלך. גם כשיגיע אל המשרה הרמה ביותר, אין הוא אלא משנה למלך. תפקידו יהיה תפקיד המושל, השליט הנכפה, ולא תפקיד המלך. ההבחנה הזאת, שכבר הוצגה בשבוע הקודם, מאירה את כל מסלול חייו: מה שהוא משיג אינו מה שחלם עליו, אלא העתקתו המדויקת למישור של כפיפות. החלום מתגשם — ובכל זאת אינו מתגשם כפי שהבין אותו.
יוסף נתן למצרים שלושה דברים. ראשית, אמונה באלוקים, שהרי פרעה עצמו מודה שיש איש שרוח אלוקים בו, ובכך הוא מכיר בקיומו של בורא עולם. שנית, פתרון החלומות: יוסף הוא פותר חלומות, ובכך הוא הפרויד של תקופתו. ולבסוף, הלאמת כל האדמות ושימתן תחת ידו של פרעה — כלומר, דרך התנהלות המבוססת על חלוקה שווה של נכסי החברה. אמונה, מפתח לפרשנות, סדר כלכלי: זוהי מורשת שלמה.
יוסף פותר את חלומות האחרים, אך לא את חלומותיו שלו. הוא מפרש את חלום שר המשקים ואת חלום שר האופים, ואחר כך את חלומות פרעה; את חלומותיו שלו אינו מבאר לעצמו. רק מאוחר יותר יבין, ויאמר זאת בעצמו: הקב"ה הוא פותר החלומות. שכן הכול תלוי בפתרון: כשמצמצמים את החלום לביטויו המינימלי, הוא רע; כשנושאים אותו אל מפעל המניע לפעול למען הזולת, הוא נעשה צורה של התגלות. כך יכיר יוסף שאם הקב"ה העלה אותו בדרך ההצלחה, היה זה כדי שישרת את אחיו טוב יותר ויאפשר להם לחיות — אלא שהוא מגיע לכך רק אחרי ניסיונות קשים.
האחים לא הרגו את יוסף: הם ביקשו לבטל את חלומותיו. קין הרג את אחיו והשתיק אותו, כשהבל הסתגר בשתיקה שלא השיבה לקין. כאן, במקום להרוג אותו, מעדיפים האחים להראות לו שחלומותיו אינם שווים דבר, ושלא היה לו לספר אותם. הוא יהיה העבד, הם אומרים, ולא הם שיעמדו לשרת. ובכל זאת, מה שיקרה אחר כך יעניק משמעות למה שיעקב יכיר ביוסף.
יוסף הוא נזיר אחיו, ודווקא זה מרחיק אותו מן המלוכה. הוא המובדל מאחיו, אבל לעולם לא יהיה מלך. צדיק גמור אי אפשר להעמיד בראש עם: אם אין לו על מה להוכיח את עצמו, אין לו חרטה, אין לו חוויה קשה לעבור בה וללמוד ממנה לשוב בתשובה בעצמו — אין הוא מופת. העם צריך לראות את עצמו בגובה אחד עם מי שמנהיג אותו. זה מה שייעד את יהודה למלוכה, בעוד שיוסף יישאר במדרגת קדושת הנזירות.
שנים עשר בני יעקב אינם דמויות חיצוניות לנו. על שאלת אחד המשתתפים בדבר הפסיביות של יוסף — המקבל את גורלו ונענש אפילו על בקשתו משר המשקים לזכור אותו — משיב הרב בהסטת נקודת המבט. שנים עשר בני יעקב הם כל אחד ואחד מאיתנו: ברגעים מסוימים אנו יוסף, ברגעים אחרים בנימין, ובאחרים יהודה. חיינו נפרשים בשנים עשר הממדים האלה, וכל פרק שנים מביא אותנו לחיות חלק מגורלו של אחד מהם. חלומות יוסף אינם אפוא זרים לטבענו, ואם התורה נותנת לנו את הדוגמה הזאת, הרי זה כדי להזהיר אותנו: אלה התוצאות שיש לצפות להן אם לא נתקן את דרכנו. אין לשאול את השאלה בבידוד פרט אחד מן השלם, אלא מתוך השלם.
תמלול מלא של השיעור
אנו מגיעים עתה לבעיית היריבות בין יוסף לאחיו. כן, תולדות האנושות נפתחו בסיפורם של אחים אויבים — הבל וקין, יצחק וישמעאל, עשו ויעקב — בכל פעם בדרגה אחרת. וכשאנו מגיעים אל היריבות שבתוך משפחת יעקב, בין יוסף לאחיו, נדמה לי שהגענו אל שיאה של היריבות הזאת. והנה, הכול נשען, הכול מושתת, על מושג האחווה — ודווקא לא על מושג האהבה. שכן באהבה יש, בכל זאת, הנאה הדדית, מה שאין כן באחווה, שבה אני מבטל את עצמי כליל למען הנאתו של האחר, למען הצלחתו של האחר, למען מימושו של האחר. ומשום כך, כל עוד האחווה הזאת לא התממשה, תולדות האנושות אינן יכולות להתחיל.
מושג החירות עצמו כמו מוחזק בשבי מחמת היעדרה של חוויית האחווה. וכבר אמרנו שמעבר להכרה בבכורתו של אפרים על פני מנשה, מה שהניע את סיפור יציאת מצרים הוא דווקא העובדה שאהרן ביטל את עצמו מפני משה אחיו — אח השמח בהישגו של האחר, בהצלחתו, ואפילו במנהיגותו. עתה יכול הסיפור להתחיל על יסודות בריאים; עם ישראל יכול להיוולד. כל עוד האחווה לא נקנתה, דבר עדיין אינו יכול להיעשות; הכול נשאר תלוי ברווח שאפשר להפיק, פעם ממצב זה ופעם ממצב אחר. והאחווה הזאת עומדת בלב סיפור חלומו של יוסף ואחיו, משום שגם החלום הוא צורה של התגלות האדם אל עצמו. מימושו של האדם הוא חלומו של הקב"ה.
אם האדם אינו נענה לייעודו, אין טעם לכל עולם הבריאה. לְמה, אם כן, נועדו חייו של האדם? והנה אנו רואים היטב שחייו של האדם מותקפים בצמחי בר רבים — תאוות, יריבויות, רוח של תחרות — הגורמים לו לראות בזולת גיהנום, יריב, כלי, מכשיר. וגם כשהוא רואה בו שווה לו, הוא נשאר בכל זאת אדיש במידה מסוימת לגורלו, לעתידו. לראות בזולת שליח של החיים, […] מי שמעורר את הנפש, ובאמת את מפעל הבריאה שלי — לכך מגיע האדם רק אחרי עבודה פנימית עמוקה מאוד. אין זה קל. אנו יודעים היטב אילו בעיות קיימות בתוך משפחה אחת — וקל וחומר כשהאמהות שונות, כשהסביבה שונה, כשהתרבות שונה. זה קשה.
אמרנו שההוויה, הקיום עצמו בהווה המיידי, נובעת מארבע מהויות, ארבעה יסודות; מוצאים אותם כמעט בכל מקום, ואין צורך לסקור אותם כעת. כנגד ארבעת רכיבי העולם עומדים ארבעת רכיבי חייו של האדם: הנפש — האדם בהרכבו הבסיסי והיצרי; הרוח — האדם במידותיו; הנשמה — נשמתו, ברוחו; והחיה — במה שמעבר לרוחו: הדמיון שלו, האינטואיציה שלו, שאיפתו העמוקה, זו הדוחפת אותו, הרצון לאחד את הדברים, לא להניח להם להתפרק, להתפזר, להתפוגג, אלא לעשות מהם אחדות של חיים. וזאת תמיד בתנועה מלמטה למעלה, כי זהו ייחודו של האדם. כל השאר מקבל את השראתו מלמעלה למטה; הכול מקבל את כוחותיו מן הבורא, אבל את מה שהוא מקבל אינו יכול לעשות בו דבר אחר. לא כן האדם.
האדם, המוגבל במה שהוא, יש בכוחו בכל זאת לשנות את גורלו, לממש את עצמו אחרת. ולכן, גם כשמברכים זוג חדש, אומרים: "אהבה ואחוה ושלום ורעות". אהבה — ואחריה האחווה. באחווה איני מבקש לנצל איש, יהא מי שיהא. שלום — אם יש פשרות לעשות, ודאי. אבל התכלית היא הרעות: שנהיה רעים במפעל אחד, ביצירה אחת, ואין זה משנה היכן עומד כל אחד — כי שנינו הכרחיים לקיומם של חיינו, של עולמנו. ההקדמה הזאת נחוצה כדי להבין היטב את הניסיונות שתעבור משפחתו של יוסף: אחווה שבתחילה קורעת משפחה, ובסוף מעניקה ממד חדש לסיפור האבות — לא עוד ברמת הבנים, אלא ברמת האחים. כאילו האח הוא מדרגה גבוהה אפילו מן הבן. בשיר השירים: "מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי" (שיר השירים ח, א). משאלתי היא שתהיה אתה האח הזה, שתהיה אתה הרֵע הזה.
"אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה" (שיר השירים ח, ח), אומר שיר השירים […]. זוהי, נאמר, המדרגה העליונה של האהבה. ומה שאני אוהב יותר מכול, מה שנפשי אוהבת, שייך לתחום החלום. אבל שימו לב — החלום הזה קיים בכל הרבדים. יש חלום ברובד הנפש, ברובד תאוותיי; יש חלום ברובד הרוח, ברובד ההשראה; יש כיסופים ברובד הנשמה שלי, ברובד הרוחניות שלי; יש כיסופים ברובד החיה, שמעבר לרוחניות הזאת — אותה קרינה, אותו, נאמר, רצון להתעלות מעל עצמי. ולבסוף היחידה — הדבקות באלוקי שבזולת. אין הכוונה שהאדם יעזוב את אביו ואת אמו כדי לדבוק באשתו.
ראשית, אין עוזבים אב ואם כדי לדבוק באישה — זה אבסורד. מדוע? מדוע אין אהבת ההורים כאהבה שאדם יכול לאהוב את אשתו, או שאישה יכולה לאהוב את בעלה? אלא אם כן משבר גלוי גורם לכך שאחד הצדדים אינו עושה את עצמו ראוי לדו־קיום ההכרחי הזה. ובכן — בלי לפתוח סוגריים, שאין זה הנושא שעל הפרק — "עַל כֵּן יַעֲזָב": על האדם לעזור לאביו ולאמו, שעיצבו אותו, שהשקיעו בו עד כדי כך שלאחר מכן עליו לבוא במקומם בכבוד, בדרך ארץ, באהבה ובדאגה להביא כל מפעל לידי השלמה. זו המלאכה — המלאכה של כל גיל, המלאכה המיוחדת לגילו של אדם.
ואתם […] — אתם המוכיחים היום את העבודה הזאת, בכבוד, באהבה, באהבת האח המבטל את עצמו מפני האחר כדי לאפשר לו לממש את מה שהוא עצמו אינו יכול. לצערנו, אין זו הגישה הראשונה בתפיסת הזולת. וזה מה שקורה כאן. יוסף חולם, כפי שחלם אביו. חלומו של אביו היה סולם יעקב, שהוא עצמו היה מעורב בו: אדם, בשאיפותיו, צריך ללמוד לעלות ולרדת. בכל שאיפה אינני אלא משרת את הנשארים למטה; לכן עליי ללמוד גם לרדת, כדי לחלוק עמם את מה שהצלחתי להשיג. זהו חלומו של יעקב; הוא עצמו הסולם הזה, סולם הערכים הזה. יהיה לו חלום אחר: בבית לבן חולמים רק על הצאן, רק על הדרך להפרות עוד ועוד את מה שיש.
החלום חוזר תמיד אל הבעיות שבהן אדם מתלבט במשך היום, והן אחת עם תאוותיי, עם חשקיי, עם עיסוקיי, עם דאגותיי וכן הלאה. אבל יש גם חלומות של הבל, שאינם בגדר אפשרויותיי, הבלים שאינם בהישג ידי — וחבל לאבד את עצמך בעולם הדמיון, ולפעמים בלי שום סיבה. בחלום מתערבת אפוא, נאמר, פסולת מן הסוג הזה. אבל יש בחלום דבר העולה על הכרתי. החלום אינו רק שיירי עיסוקיי, שיירי התת־מודע שלי. יש בו הארה, יש בו קרן של אור אלוקי — אלא שהיא עטופה גם בקליפה.
נזכיר את הפסוק הזה מאיוב; אני רוצה לקרוא אותו לפניכם, כי הוא משמעותי מאוד. בפרק ל"ג בספר איוב נאמר כך — רגע, אני מחפש: "כִּי בְאַחַת יְדַבֶּר אֵל וּבִשְׁתַּיִם לֹא יְשׁוּרֶנָּה. בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב. אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם. לְהָסִיר אָדָם מַעֲשֶׂה וְגֵוָה מִגֶּבֶר יְכַסֶּה. יַחְשֹׂךְ נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת וְחַיָּתוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁלַח" (איוב לג, יד–יח). וכפי שסיכמו חז"ל: "חלום אחד מששים לנבואה" (ברכות נז, ב). נחזור עתה ליוסף. מלבד היותו באמת הבן האהוב על יעקב, ומלבד היותו לובש את כתונת הפסים המעניקה בכורה — המעניקה לו בכורה על פני כל [אחיו] — הנה הוא נעשה נושאו של חלום, שאינו מסתיר אותו אלא מגלה אותו לאחיו.
החלום הראשון הוא חלום בעל אופי חומרי: הוא עם אחיו, הוא אחד עם אחיו, והם עובדים בשדה. הם מאלמים אלומות חיטה, ולפתע אלומתו שלו מצליחה: היא קמה מעצמה, ושאר האלומות מוצאות את עצמן — לא אומר נאלצות, אבל מובלות — להשתחוות לאלומתו, לפניה, מול הצלחתו. כן, יוסף אומר לאחיו: "הבחירה של אבי בי אינה סתמית, אינה לשווא; היא מבוססת על עתיד הצפוי לי, על הצלחה הצפויה לי, ואתם תיהנו ממנה בדרך זו או אחרת — אבל בתנאי ש…
"…תסכימו להיכנע, שתכירו בסמכותי." מי יקבל חלום כזה? כמובן, אחיו שונאים אותו. אבל אז בא החלום השני — שגם אותו אינו מסתיר, אלא מגלה הפעם אפילו לפני אביו — ובו הוא רואה את עצמו, לא רק עם השמש והירח, המייצגים את האב ואת האם, ועם אחד עשר הכוכבים, שהם האחים: הוא מעל לכל זה. הוא כשליח אלוקי, הוא כמשיח; האם, האחים — כולם נקראים להשתחוות לפניו. ואילו בחלום הראשון האחים מתקוממים. "הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי"… סליחה, בחלום הראשון: "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ" (בראשית לז, ח) — האם בכוונתך להיות מלכנו ומושלנו?
את ההבדל בין מלך למושל ביארנו במידת מה בשבוע שעבר. אבל בחלום השני נאמר: "הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה" (בראשית לז, י). יעקב אינו אומר עוד דבר לבנו. אולי הוא ממתין להזדמנות להוכיח אותו בדרך אחרת — וזו גם הסיבה שהוא מנצל את ההזדמנות, כשהאחים מתמהמהים לשוב, לומר לו: "לֵךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ" — לך ראה היכן אחיך, לך ודרוש בשלומם. עליך ללמוד לשרת אותם. אבל בעיני אחיו הוא "בעל החלומות" — מי שבאמת רואה את עצמו כאדון המשפחה. ולכן ילמד יוסף על בשרו, יצטרך לסבול לפני שיגיע לתואר המנהיג, לפני שיראה את חלומותיו מתגשמים.
הוא העבד, הוא המשרת; הוא מושלך לבית הסוהר של פרעה. הוא לא יהיה אלא "משנה למלך"; גם כשיגיע אל המשרה הרמה ביותר, הוא הסגן. לעולם לא יהיה "המלך"; לעולם לא יהיה לו תפקיד המלך. יהיה לו תפקיד ה"מושל", תפקיד השליט, זה שנכפה על העם. כן, נכון, הוא נעשה לא רק חולם — הוא "פותר חלומות", הוא פותר את החלומות. כבר אמרנו שיוסף נתן למצרים שלושה דברים. אמונה באלוקים, בבורא העולם — שהרי פרעה אומר לו: "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקִים בּוֹ" (בראשית מא, לח) — איש שרוח ה' מפעמת בו? הרי שמכירים בקיומו של אלוקים. הוא "פותר חלומות" — הוא הפרויד של תקופתו. ואחר כך הוא מצליח להלאים את כל האדמות ולהעמידן תחת שליטתו של פרעה, תחת ידו של פרעה — הוא המרקס של תקופתו.
שלושה דברים נתן: אמונה בבורא העולם; דרך התנהלות שבה יש שוויון בחלוקת נכסי החברה; וגם דרך לפרש את המאורעות. כל מה שאנו חווים בחיים שייך במידה מסוימת לתחום הדימוי, המשל, הלבוש. אבל יש לנסות לצאת מן הלבושים האלה שבהם אנו מתעטפים, כדי לראות מהי המהות האמיתית — כדי למצוא את לשונו האמיתית של כל דבר, כי הדברים מדברים אלינו, העולם מדבר אלינו. אבל כדי שנוכל להקשיב באמת, עלינו להשתיק מעט את כל הרעש שאנו מקיימים סביבנו. ולכן החלום, בשינה, כשהגוף במנוחה, הוא הרגע שבו הנשמה יכולה לפעמים לקלוט מסרים שמעבר לתפיסתה המיידית.
וכבר אמר זאת הקב"ה יפה: "אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' … בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב, ו). הקב"ה פנה אל האדם בחלום, וכך יכול היה הנביא למסור לעם את רצונו של הקב"ה. אמנם בתחילה אין יוסף יודע מה יהיו תוצאות חלומותיו; הוא עצמו אינו מבאר אותם לעצמו. הוא מצליח לפתור את חלומות שר המשקים ושר האופים — האופה, ומי שהגיש למלך את המשקה — והוא מצליח לפתור גם את חלומות פרעה. אבל את חלומותיו שלו אינו מבאר לעצמו. רק מאוחר יותר: "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת" (בראשית מב, ט).
יוסף מבין את כל החלומות שחלם. אלה לא היו חלומות של נער, לא חלומות של אדם חסר מודעות שחלם על שררה. לא — היה ממש בחלומותיו. אלא שיוסף היה צריך להבין את מה שאמר לאחר מכן: שהקב"ה הוא פותר החלומות, הקב"ה הוא שיכול ליישב את בעיית החלומות. מדוע? משום שבחלום הכול תלוי באופן שבו פותרים אותו. אם מצמצמים אותו לביטויו המינימלי — הוא רע. ואם נושאים אותו, כביכול, ומשליכים אותו קדימה כך שיניע אותנו לפעול למען הזולת — החלום יכול להיות צורה של התגלות.
יוסף יכיר בכך לאחר מכן: "כשבירך ה' את אלומתי, וכביכול העלה אותי בדרך ההצלחה וההישג, היה זה כדי שאשרת אתכם טוב יותר, כדי לאפשר לכם לחיות." זו תכליתו של חלום יוסף. אבל לצערנו, יוסף מגיע למסקנה הזאת בעצמו רק אחרי שעבר ניסיונות קשים; עוד תהיה לנו הזדמנות לראות אותם. אבל לעת עתה יוסף מסולק מן הדרך. […] קין השתיק את אחיו הבל — משום שהבל הסתגר בשתיקה ולא רצה להשיב, לא רצה להיענות לקריאתו של קין. גם כאן — מה עשה קין? הוא הרג את אחיו, הוא השתיק אותו.
כאן, במקום להרוג אותו, העדיפו להראות לו שחלומותיו אינם שווים דבר. הוא יהיה העבד, לא הם; לא הם יעמדו לשרת. ובכל זאת, מה שיקרה אחר כך יעניק משמעות ליוסף הצדיק, שיעקב יכיר בו כ"נזיר אחיו" […] — כלומר, מי שהוא "ראש" אחיו, "קדקד" אחיו ("תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו", בראשית מט, כו). אבל לעולם לא יהיה מלך. וביארנו זאת בשבוע שעבר: צדיק שהוא צדיק גמור בנשמתו אי אפשר להעמיד בראש עם. אם אין לו על מה להוכיח את עצמו, אם אין לו חרטה, אם לא עבר, בדרך כלשהי, מאורע קשה, חוויה כואבת שממנה ילמד לשוב בתשובה בכוחות עצמו —
אין הוא מופת לעם. העם צריך לראות את עצמו בגובה אחד עם מי שאמור להנהיג אותו. ויהודה — זה מה שנראה בשבוע הבא […] — כלומר, מה שייעד את יהודה האח למלוכה, בעוד שחלקו של יוסף נשאר רק במדרגת קדושת הנזיר. זהו — אם יש לכם שאלות, בשמחה. — כן, כבוד הרב, רציתי לשאול אותך על יוסף: מה ההבדל בין אדם שהשלים עם גורלו ומקבל אותו — ושברגע שהוא "מתמרד", כביכול, ומבקש מן השר לזכור אותו, הוא למעשה כמעט נענש על כך […] — לבין מי שנאבק באמת, כביכול, כדי להשתפר, כדי לשפר את מצבו, את חייו, את סביבתו? כי הוא נראה משלים מאוד עם גורלו, למעשה, פסיבי מאוד. במובן מסוים, אחרי שיוסף הושלך לבור, נדמה שהוא אינו מתמרד, וגם כשהוא מתחיל להתמרד, הוא נענש על כך.
ולכן קצת מוזר לראות בו אידיאל של שלמות, כשלמעשה אנו רואים אדם שבמובן מסוים מקבל את גורלו באופן די פסיבי. — טוב. אתה שואל את השאלה, נאמר, כך. משפחת יוסף — משפחת יעקב — שנים עשר בני יוסף — שנים עשר בני יעקב, אינני יודע מה קורה לי! — שנים עשר בני יעקב הם אני, הם כל אחד ואחד מאיתנו. לפעמים אנו יוסף, לפעמים אנו בנימין, לפעמים אנו יהודה. יש, נאמר, הבזקים בחיינו המזהים אותנו דווקא עם אחד מבני יעקב ולא עם אחר. ואנו חיים בחיינו, בשנים עשר הממדים שלנו, "עד מאה ועשרים" — וכל פרק הוא בן עשר שנים.
אנו חיים חלק מחייהם של בני יעקב, חלק מגורלו של עם ישראל. אם אנו מודעים לכך, עליך לדעת שחלומות יוסף אינם זרים לטבענו. אנו נושאים בתוצאותיהם, אנו לומדים מהם את לקחם. ולכן, אם הוזהרנו מראש — וזה מה שהתורה עושה כשהיא נותנת לנו את דוגמת יוסף — הרי זה כדי לומר לנו: "היזהרו! אתם עוברים עכשיו את הניסיון הזה; צפו לתוצאות כאלה, נאמר, אם לא תתקנו את דרככם, אם לא תפנו לכיוון אחר מזה שהתוויתם." זהו, זהו יוסף.
ויוסף נמצא במצרים. יוסף הוא שמביא את אחיו למצרים; יוסף הוא שמביא את משפחתו למצרים. יש אחים שאכן פירקו את משפחותיהם. יש אחים שמילאו את תפקידו של יוסף בתוך משפחות; יש שמילאו את תפקידו של יהודה, וכן הלאה. לכן אל תשאלו את השאלה כאילו מדובר בפרט המנותק מן השלם, אלא מתוך השלם. בסדר? זהו. תודה רבה. — הכול בסדר? אם כן אני נפרד מכם. תודה רבה, רבה, רבה. […] תודה רבה. — יש שיעור בשבוע הבא?
— אני חושב שכן, אבדוק. […] — לא, אני שואל אותך. — זה משום שאצלכם מתחילה החופשה. — עוד לא, עוד לא. אני בודק, רק רגע. — אנחנו לא מדברים על חופשה רוחנית, נכון? — מדברים על חופשה גשמית. — כן, בשבוע הבא יש לנו שיעור. אנחנו עדיין בשלושת השבועות, כך שאנחנו לא באמת בחופשה. ובכן, שבוע טוב לך. שבוע טוב לך.
להמשך הלימוד
- → השיעור הקודם: וישלח: הטרגדיה של דינה
- השיעור הבא: וישב: מורשת האבות ←
- שיעורים נוספים על פרשת וישב: השערורייה המכשירה את הגאולה
- פרשת וישב: סיכום, נושאים וחוברת
- כל השיעורים בסדרה: פרשת השבוע
- מיהו הרב רפאל בניזרי?