ויצא — הבריחה לחרן

הפעם יעקב הוא שיוצא מבאר שבע ללכת חרנה. והנה, כבר שאלנו בשבוע שעבר: בפרק הקודם, בפסוק ז, נאמר "וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם" (בראשית כח, ז). אם כן, מדוע צריך הכתוב לחזור על יציאתו של יעקב ולהבליט אותה? המדרש אף אינו מהסס לומר שהיציאה הזאת של יעקב הייתה בעייתית. האם מותר לעזוב את ארץ ישראל משום שאנו פוחדים להיות בה, משום שאיננו בטוחים בה? האם מותר להעדיף את החיים בחרן ולהסתכן באובדן ממשי של הזהות? מה יהיה עליו כשילך לחרן?

ובכן, מספרים לנו שיעקב, אף על פי שקיבל את ברכת אביו ואמו, לא היה שקט. הוא הולך להציג את השאלה לפני שם ועבר. שם ועבר הם מורי הדרך של אותה תקופה: הם ששמרו, אם תרצו, על זהותו של ה"עברי" למרות דור הפלגה — הפיזור, התפרקותה של האנושות לעמים שונים, לשבעים עמים. הם, לעומת זאת, נשארו נאמנים לזהות העברית וביקשו להנחילה דרך משפחתו של אברהם. והנה, כדי לברר את היציאה הזאת — האם הייתה מוצדקת אם לאו — נדרשו לו ארבע עשרה שנה. ארבע עשרה שנה ישב בישיבתם של שם ועבר, ויש לתמוה: מדוע נדרש לו זמן רב כל כך כדי להתחמש די הצורך לקראת מסע כזה?

יש לו כמה מטרות. הראשונה — להימלט מפני רדיפתו של עשו אחיו; והשנייה — לחפש לו אישה, שכן אינו יכול לשאת בת כנעני, דבר שהיה ממשכן באמת את זהותו העתידה. אבל יעקב צריך לחשוב גם על השיבה מגלותו אצל לבן בביטחון רב הרבה יותר, כדי שיוכל לעמוד מול עשו. על כך לא ויתר. אל נשכח שהוא האב השלישי, ובתוקף זה מוטל עליו מימד "ישראל". מימד "ישראל" שונה ממימד "יעקב". מימד "יעקב" הוא, אם תרצו, מימד "ישראלי" — מימד לאומי, לאומיות כשלעצמה. ואילו "ישראל" הוא זהות רוחנית. הוא המעניק לו את התואר "אדם", את התואר האוניברסלי "אדם". הוא המשליך אותו אל עבר אנושות חדשה, שהוא עתיד להיות מחוללה. יעקב צריך להיעשות ישראל, וזו הסיבה שהוא מצטייד בשתי ברכות.

ברכת אברהם וברכת יצחק. מה ההבדל בין שתי הברכות? ברכת אברהם עוקרת אותו משגרת החיים ומכוונת אותו אל מבט שמימי. "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה… הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם… כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית טו, ה). הזרע שהקב"ה מצפה לו מאברהם הוא זרע השואף אל השמים, אל הרום השמימי, כלומר אל הרוחניות. אבל האם יש לעקור את האדם מן החיים שכאן למטה? לא! תבוא ברכה שנייה, והפעם — ברכתו של יצחק.

ברכתו של יצחק היא "כַּעֲפַר הָאָרֶץ". אתה תהיה מעורב בפיתוחה של הארץ, בכל הבעיות הכרוכות בחיי היומיום, ולא תהיה ישראל אלא אם יהיה לך קולו של יעקב ותשתמש בידיו של עשו — "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז, כב). קולו של יעקב רוחני כולו; ידו של עשו מעשית — חומרית, בקיצור. מהו ישראל? ישראל פירושו להיות בעת ובעונה אחת יעקב ועשו. אבל קשה להגשים זאת בארץ נכריה. לכן אין יעקב מסתפק אפילו בעצות הנבונות שקיבל משם ומעבר. הוא הולך לשאול את השאלה גם את הקב"ה.

הוא פונה אליו בתפילה. איזו תפילה? תפילת הערב — התפילה שלאחר נטיית היום. תפילת השחר היא זו שתיקן אברהם, קבע אותה; היא הראשית. היא צבועה כולה בגוון של חסד: בבוקר אנו מודים לקב"ה על האפשרויות שהוא נותן לנו. זו נקודת המוצא של היום, ואנו פותחים אותו תחת כנפי החסד. יעקב — סליחה, יצחק — תיקן את תפילת המנחה. המנחה היא התכלית. איך נסיים את היום? מה עשינו בזמננו? מה עשינו בחיינו? זו שעת החשבון. אם תפילת השחר נושאת את חותמה של מידת החסד, תפילת המנחה היא מידת הדין: יש לתת דין וחשבון.

תפילתו של אברהם היא זו השואפת להשתחרר מן השעבוד לחוקי הטבע, ותפילתו של יצחק היא של מי שמרכז את כל חייו על גבי מזבח. והיכן עומד יעקב? יעקב עומד בתחום הזמן שבין שמים לארץ, בין שחרית למנחה. באופן פרדוקסלי, שלו היא ערבית — שלו הוא הלילה. אכן, אבל יעקב זקוק לרחמים; הוא זקוק להשגחה פרטית, להשגחה יוצאת דופן. וזו הסיבה שהכתוב מדגיש "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע": לכאורה אביו לא ישב בבאר שבע, אבל יעקב עבר דרך באר שבע משום ששם עמדה ישיבתם של שם ועבר. שם ניסה להתחזק כדי לעמוד מול חיי הגלות, משום שהוא אכן חושש מן הכישלון.

איזה כישלון? כישלונה של יציאת מצרים. כמה אנשים יצאו ממצרים? חמישית מן העם. ארבע החמישיות האחרות — העדיפו שלא לצאת. והבעיה כאן היא תמיד בעיית האמונה. מהי אמונה? היא בדיוק להתאים את עקרונות חיינו — את כללי חיינו, את עקרונותינו — אל המציאות. כשאנו עומדים מול הדבר שלו ציפינו, האם אנו מסוגלים לוותר על הכול ולהיענות לקריאה? אכן, העם היהודי במצרים הצהיר בוודאי על יהדותו בכל צורותיה. אבל כשבא משה לומר להם שהקב"ה החליט להוציאם ממצרים ולהביאם אל ארץ ישראל, כדי שיהיו סוף סוף […]

— ארבע החמישיות לא יכלו להוציא זאת אל הפועל. והיהדות אינה עניין של עקרונות אמונה מופשטים, של עמדות פילוסופיות של זה או של זה; עניינה דווקא להגשים את האמונה הזאת — את האמונה, את הציפייה. והתפילה הבוחנת את האמונה הזאת ואת הציפייה הזאת היא תפילת ערבית. אנו יודעים שגלותו של יעקב אצל לבן במשך עשרים שנה הייתה כבר מעין תבנית מוקדמת של גלות עם ישראל במצרים. וכשם שיעקב יצא מבית לבן עם המבנה, עם השלד, של משפחה שלמה, כך בדיוק יתקיים ביציאת מצרים: עם ישראל איבד ארבע חמישיות ממנו, אבל הגשים את מבנהו כבית ישראל.

המבנה הזה של בית ישראל צריך להבשיל, להגיע לבגרות. תמיד יש לזכור שכאשר הקב"ה מבטיח דברים בתורה, מרגע שניתנה ההבטחה הם כבר בדרך להתקיים. השאלה היא כיצד ייענה האדם להבטחות הללו. אולי אינו מוכן; אולי אינו עושה דבר כדי לזכות בהן. ואם כן, הזמן העובר בין ההבטחה למימושה הוא הזמן שאנחנו מאבדים בדרך אל הגשמת ההבטחות. ומשום כך אנו מוצאים את עצמנו שקועים בלילה. והנה, אין מצווה המיוחדת ללילה. אתם יודעים שבפסח אנו אומרים "מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת". מדוע אנו שואלים שאלה זו? פשוט משום שאין מצוות לילה. כל המצוות מרוכזות במהלך היום, והלילה משלים לפעמים את מה שלא עשינו. אבל בפסח — "וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר" (תהלים קלט, יב): הלילה מאיר כיום, ונחשב כיום.

"לֵיל שִׁמֻּרִים" (שמות יב, מב) — זהו ליל משמר, ולכן יש לו סיפור מיוחד, סיפור ההגדה: כמובן, להתבונן מחדש ביציאת מצרים. המעבר הזה דרך הלילה בעייתי. אתם יודעים, יש תואר של הקב"ה שנקרא "מקום": "בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא". ה"מקום" הוא תואר של הקב"ה. והנה, "מקום" פירושו מרחב. "אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם" (אבות ד, ג). שום עצם אינו יכול להתקיים בלי המרחב שלו; שום דבר אינו תלוי באוויר. המרחב הוא הנותן לעצם, לכל דבר, קיום ממשי. ממנו בא הפועל "קיים" — לקיים, להתקיים. ולכן כשאנו אומרים "ברוך המקום ברוך הוא", פירושו: ברוך המקיים את הכול — והוא עצמו מקיף את כל הבריאה. "הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין עוֹלָמוֹ מְקוֹמוֹ" (בראשית רבה סח, ט). ה"מקום" הוא המקום שמצדיק את קיומו של כל נברא. ואכן, נוהגים בעולם האשכנזי, כשבאים לנחם אבל, שלא להזכיר את השם אלא לומר "המקום", כדי להראות שהאדם הזה שעזב את העולם אין לו עוד מקום — אבל יש מקום אחר, המקיף את כל המקומות, שהוא מקומו של עולם. הוא שיתמוך בכם בשעה זו.

והנה, אנו אומרים שה"מקום" המובהק הוא הר המוריה, המקום שבו נבנה המקדש, משום שהוא החבל שאליו קשורה הבריאה כולה. הוא נקודת המוצא של הבריאה; הוא הרחם של הבריאה כולה. משם נפרש המרחב כולו, ולכן המקום הזה הוא תמצית המרחב. שם שורה השכינה מעל לוחות הברית, ושם הכרובים — פני זכר ופני נקבה — המייצגים את […] ואת כנסת ישראל. ואצל יעקב יופיע המושג הזה, המימד הזה של "מקום", משום שהוא עשה את העולם הזה ראוי לשכינה: הוא חיבר בין שמים לארץ, ובמרחב המפריד בין שמים לארץ הציב סולם.

"סֻלָּם… וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית כח, יב). וחז"ל פירשו שאברהם קרא למקום המפגש עם הקב"ה "הר" — כלומר גבוה מאוד, אבל שאין בו מגורים. יצחק קרא לו "שדה": הוא קיים לעצמו, אבל יש לעבדו תמיד כדי שיניב משהו. ויעקב ייחודו בכך שהפך את העולם הזה ל"בית". ובמובן מסוים הוא איפשר, במקום הזה, את מפגשו של האדם עם הקב"ה. ומשום כך אומר הכתוב "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י). הוא הולך, אמנם, אל מקום ששכן בו חרון אפו של ה'.

שהרי כשצדיק יוצא ממקום, ניכר איזה חותם הותיר שם, איזו הילה השאיר אחריו. זה נאמר כמובן על המקום שהוא עוזב; אבל גם המקום שאליו הוא מגיע — זו דרך אחרת להאיר אותו, דרך אחרת לעטר אותו, להעניק לו מקום, תואר של מקום, לעשותו ראוי למגורים. וחז"ל קשרו זאת: כשיצא משה מעם פרעה, היה זה כדי להתייעץ עם הקב"ה, לשאול את רצונו. וגם כאן, קודם שהוא עוזב את באר שבע, רוצה יעקב לשאול את רצון ה' — וזו הפגיעה במקום. הפסוק השני בפרשה מספר לנו: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" (בראשית כח, יא).

פגע במקום? הרי במקום אין "פוגעים", לא כן? לא — חז"ל אומרים שכאן "אֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְּפִלָּה" (ברכות כו, ב). הוא הפציר לזכות להתגלות אלוקית שתעיד כי ישוב מן המסע הזה בשלום. והתפילה הזאת טבועה בחותם הלילה. אמרנו שהלילה הוא […]. אנו מאירים את הלילה באור מלאכותי משום שאנו פוחדים להישאר בחושך. בלילה אנו חסרי אונים. בלילה אנו מתחננים לרחמי ה'. ביום אנו יכולים לגלות את העולם בעינינו; בלילה אנו מגששים, ומגלים את העולם בידינו. יש אפוא ביציאתו של האדם ממקומו סכנה עצומה.

אתם יודעים מי נידון לגלות? מי שנתחייב בהריגה בשגגה. אז נקבע לו מקום שבו יוכל למצוא מקלט, מחשש שירדפוהו ברוח נקמה אחד מבני משפחתו של הנהרג. קין, שהרג את אחיו — "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (בראשית ד, יב). כלומר, טבעו של המרחב הזה שבו אנו חיים, והשייך לנו, עלול באמת לדון אותנו לגלות, פשוט משום שמנענו מאדם אחר את המרחב שלו — רוקנו אותו. […] יש לדעת שכל אדם אין לו תחליף, לכל אדם שליחות שעליו למלא, ואינני יכול לתפוס את מקומו. אני יכול להיות "ממלא מקום" — ו"ממלא מקום" פירושו מחליף זמני, לא כן? — לעשות את מה שאחר לא הצליח לעשות, לסיים; יכולות להיות לכך סיבות שונות. ויכול להיות אפילו "מקום" במובן של מקום מחשבה.

יש "מקום", מקום של מחשבה — אבל זה כבר עניין אחר. במקורו, לכל אחד יש מקומו, וזה מה שמאפשר לו לחיות. אבל את המקום הזה, המיוחד לו, הוא עלול לאבד באשמתו שלו […]. ואנו אומרים: "וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ" — מפני חטאינו גלינו. יש התאמה בין ה"מקום" לבין השם — ובגימטריה, אגב. יו"ד, ה"א, וא"ו, ה"א. קחו את היו"ד בריבוע: עשר פעמים עשר, מאה — בהכפלה בעשר מיציתם את כל האפשרויות. וכך גם בה"א: חמש פעמים חמש, עשרים וחמש; ובוא"ו: שש פעמים שש, שלושים ושש.

כשמחברים את ריבועי אותיות השם — יו"ד, ה"א, וא"ו, ה"א — מקבלים את הסכום, את הגימטריה של "מקום". הגימטריה, הערך המספרי, של "מקום" היא 186, וסכום ריבועי יו"ד ה"א וא"ו ה"א הוא גם כן 186. כלומר, המושג "מקום" הוא באמת צינור של רוחניות בין האדם לבין מרחב חייו. זה מה שעושה אותו לנקודת המפגש שלהם. אלא שזה נעשה רק ביום, כפי שאמרנו. אבל הלילה, כפי שאמרנו, מקביל לגלות. האדם בגלות בלילה משום שאינו מסוגל לפעול, אינו מסוגל לראות את התמונה כולה; במישוש אפשר לגעת רק בשברים מפוזרים של העולם הסובב אותנו. גם אם נאיר את סביבתנו, נישאר בתוך אלומת אור צרה מאוד. אבל יש בלילה יתרון: כשאני נותר לעצמי, כשאני חושב את עצמי מחדש במצב הבדידות הזה — ובלבד שיפעם בי ניצוץ מסוים — אני יכול כבר להצטייד בכוחות חדשים. אל נשכח שבלוח העברי היום מתחיל בלילה. הלילה הוא שמשליך אותי אל היום, אל היקיצה — ולא להפך. איני מסיים את יומי בלילה; בלילה אני פותח יום חדש.

הלילה טעון תכנית לעתיד. וזה אכן מה שאמרו חז"ל: "כָּל שֶׁלֹּא אָמַר אֱמֶת וְיַצִּיב שַׁחֲרִית וֶאֱמֶת וֶאֱמוּנָה עַרְבִית — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ" (ברכות יב, א). כלומר, מי שאינו יוצא ידי חובת אמירת "אמת ויציב" בבוקר — ההודיה על כל החסדים, על כל הטובות שבאו לו — ואינו מצהיר בערב, ב"אמת ואמונה", על אמונתו במאורעות העתידים, בניסים העתידים, בהשגחה העתידה, לא יצא ידי חובתו. וכך מפרשים חכמים את המילים "וַיָּלֶן שָׁם".

שם הוא מתפלל את תפילת הערב הזאת של האדם, כשהמרחב שלפניו הצטמצם, והוא יכול לראות […]; אין לו על מה להישען אלא על אמונתו, וזה מה שנותן לו את הכוח ללכת ולהתחיל את חייו […]. ושם אמרו חז"ל גם על "כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ": לא שהשמש שקעה — הקב"ה הוא שגרם לשמש לשקוע. הוא רצה שיעקב יישאר, ונתנו על כך משל. כשמלך רוצה להתייחד עם שרו החביב, האהוב עליו, הוא מכבה את האורות. פירוש הדבר שהוא רוצה באמת לשוחח עמו בצנעה. וכאן מדובר בשיחה הזאת המעודדת את יעקב לצאת אל העולם החיצון. מדוע? משום שבלעדיה לא היה יכול לתבוע לעצמו את התואר "ישראל"; לא היה יכול להיות "אדם". וזה, לדעתי, מסלולו של יעקב אבינו בליל הגלות, שבו, לאחר היסוסים רבים, הוא מפקיד את חייו: "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם" (בראשית כח, יא). אבני המקום היו שתים עשרה במספר, אומרים חז"ל.

אלה האבנים שיהיו, בסופו של דבר, אבני היסוד של העם היהודי. "וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" — שם אותן סביב ראשו כדי להגן על עצמו מפני חיות רעות; בכך נעסוק בפעם הבאה. "וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא". הוא עובר את הלילה הזה, יזכה להתגלות שביקש, וזה מה שייתן לו את הכוח לצאת למסע הזה אל עולמו של לבן. והנה, עולמו של לבן הוא זה ששמר בקנאות על התואר…