יום הכיפורים: משמעותו של יום הכפרה

עשרים וחמש שעות בלי אוכל ובלי שתייה, בגדים לבנים, בית כנסת מלא מערב ועד ערב, ובסוף – תקיעת שופר אחת. מה באמת מתרחש ביום הכיפורים? מדוע בצרפתית קוראים לו "הסליחה הגדולה", בעוד שהמילה העברית אומרת דבר אחר? מקורות, תפילות, הלכות ומשמעותו העמוקה של היום הקדוש ביותר בשנה, לאור תורתו של הרב רפאל בניזרי.

יום הכיפורים, יום הכפרה, חל בעשרה בחודש תשרי, עשרה ימים אחרי ראש השנה. זהו היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי. התורה מתארת אותו כיום שבו הקב"ה מוחה את עוונות עמו: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז, ל). עוברים אותו בצום, בתפילה ובתשובה – מילה שמתורגמת לא פעם כ"חרטה", אך משמעה המילולי הוא "שיבה".

יום הכיפורים תשפ"ז נחוג זה עתה, מיום ראשון 20 ועד יום שני 21 בספטמבר 2026. יום הכיפורים הבא, של שנת תשפ"ח, יחל ביום ראשון 10 באוקטובר 2027 בערב ויסתיים ביום שני 11 באוקטובר 2027 עם צאת הכוכבים. בינתיים, לקח היום אינו נגנז במגירה: יש אף האומרים שחג הסוכות, המתחיל ארבעה ימים אחריו, הוא מבחנו.

מאמר זה סוקר את הנושא כולו: מה אומרת התורה, מה פירושן של המילים כיפור וכפרה, חמשת האיסורים של היום, התפילות הגדולות מכל נדרי ועד נעילה, קריאת ספר יונה, והכלל היסודי שלפיו יום הכיפורים אינו מתקן את הפגיעה בחברו של אדם עד שירצה אותו. לאורך כל הדרך, תורתו של הרב רפאל בניזרי מעמיקה את מה שהמקורות קובעים.

מה אומרת התורה

שלוש פרשיות בתורה מתארות את יום הכיפורים, ופרשה רביעית מזכירה אותו בהקשר של היובל (ויקרא כה, ט). הפרשה העיקרית נמצאת בפרשת אחרי מות (ויקרא טז). היא מתארת את עבודת הכהן הגדול, הנכנס ביום זה לבדו לקודש הקודשים כדי לכפר "בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל". הפרק מסתיים בקביעת היום לדורות: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ […] שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם" (ויקרא טז, כט-לא).

הפרשה השנייה נמצאת בפרשת המועדים (ויקרא כג, כו-לב). היא חוזרת על חובת ה"עינוי" ומוסיפה עליה את איסור המלאכה, החמור כאיסור המלאכה בשבת. השלישית (במדבר כט, ז-יא) מתארת את הקורבנות המיוחדים ליום. פרשה אחרונה זו היא שנקראת בבית הכנסת כמפטיר, הקריאה המשלימה של שחרית.

במקדש כללה עבודת יום הכיפורים טקס מפורסם: על שני שעירים זהים הוטל גורל. האחד הוקרב לה', והשני, "השעיר לעזאזל", נשלח למדבר לאחר שהכהן הגדול התוודה עליו על חטאי העם (ויקרא טז, ח-י וכא-כב). עבודה זו מתוארת בפירוט במסכת יומא שבמשנה. כיום, בהיעדר מקדש, אומרים את סיפורה בתפילת מוסף: זהו סדר העבודה, הרגע שבו בקהילות רבות הציבור כורע ומשתחווה, כפי שעשה העם כששמע את הכהן הגדול מבטא את השם המפורש.

ליום הכיפורים יש גם מקור היסטורי. על פי המסורת (סדר עולם ורש"י לשמות לג, יא), משה עלה להר סיני בראש חודש אלול כדי לקבל את הלוחות השניים, לאחר שהראשונים נשתברו בעקבות חטא העגל. הוא ירד ארבעים יום לאחר מכן, בעשרה בתשרי, ובידו הלוחות ובשורת הסליחה. יום הכיפורים הוא אפוא, מראשיתו, יום של ברית מחודשת אחרי החטא.

כיפור אינו פירושו "סליחה"

בצרפתית קוראים ליום זה "הסליחה הגדולה" (Grand Pardon). המילה יפה, אך אינה מדויקת. בעברית, מחילה על חטא נקראת סליחה או מחילה. המילה כיפור, לעומת זאת, באה מן השורש כפר, שפירושו "לכסות". השימוש הראשון בשורש זה בתורה ממחיש זאת היטב: הקב"ה מצווה על נח למרוח את התיבה בכופר, "וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (בראשית ו, יד). הכפרה היא קודם כול כיסוי, הגנה שמונעת מן החטא להמשיך לפעול.

יתרה מזו, התורה עצמה אינה אומרת "יום כיפור", אלא יום הכיפורים, בלשון רבים (ויקרא כג, כז). לשון רבים זו עוררה מחשבה רבה. הרב בניזרי לומד ממנה לקח מרכזי, שנראה בהמשך: יום הכיפורים הוא היום שבו כל אחד "מכסה" על חברו.

חז"ל מבחינים בין שלוש רמות, המשלימות זו את זו מבלי להיבלע זו בזו: התשובה, מהלכו של האדם השב; הסליחה, המוחלת על החוב; והכפרה, המוחקת את העקבות שהותיר החטא. יום הכיפורים הוא היום שבו שלושת הממדים הללו נפגשים.

התשובה: לשוב, לא רק להתחרט

המילה תשובה באה מן השורש שוב. אין היא מבטאת בראש ובראשונה בושה או חרטה, אלא תנועה: התרחקנו, ואנו שבים. שבים אל הקב"ה, אל המקורות, ואל עצמנו.

הרמב"ם, בהלכות תשובה, מגדיר אותה בדיוק (הלכות תשובה ב, ב). החוטא עוזב את חטאו, מסירו ממחשבתו וגומר בליבו שלא יעשהו עוד. הוא מתחרט על שעבר. והוא מתוודה בשפתיו לפני הקב"ה: זהו הוידוי (הלכות תשובה א, א). ותשובה גמורה, מוסיף הרמב"ם, היא כשבא לידו אותו דבר שוב, באותם תנאים, והוא פורש ממנו – לא מפחד ולא מחולשה, אלא משום שהשתנה (ב, א).

הרמב"ם כותב גם שצריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כאילו זכויותיו וחובותיו שקולים, וכן העולם כולו. מעשה אחד יכול אז להכריע את הכף, לו ולעולם (הלכות תשובה ג, ד). זהו רעיון שהרב בניזרי מפתח בדרכו בשיעור אלול: תפקידו של האדם: הכול מונח על ה"אני", כל אחד הוא אברהם קטן, וכשם שחיידק זעיר יכול להרוס חיים שלמים, כך מעשה חיובי אחד יכול לרפא עולם שלם.

התלמוד מרחיק לכת עוד יותר (יומא פו ע"א-ע"ב). "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד". וריש לקיש מלמד: תשובה מיראה – זדונות נעשות לו כשגגות; תשובה מאהבה – זדונות נעשות לו כזכויות. החטא, לאחר שהובן והותר מאחור, הופך למה שגרם לנו לצמוח.

ולבסוף, המשנה קובעת גבול חשוב (יומא ח, ח-ט): "האומר: אחטא ויום הכיפורים מכפר – אין יום הכיפורים מכפר". יום הכיפורים אינו מכונה אוטומטית. הוא מכפר עם התשובה, ולעולם לא בלעדיה.

מדרש על החטא: ארבע תשובות

הרב בניזרי פותח את שיעורו יום כיפור: ספר יונה ושליחותו של עם ישראל במדרש מפורסם, המובא בין היתר בתלמוד הירושלמי (מכות ב, ו). שאלו לחכמה: חוטא, מהו עונשו? אמרה להם: "חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה". שאלו לנבואה, אמרה להם: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת". שאלו לתורה: יביא אשם ויתכפר לו. והרב מדגיש את גבולה של תשובה זו: מי שאין ידו משגת להביא קורבן נותר בלי תקנה. שאלו לבסוף להקב"ה עצמו, ואמר: יעשה תשובה ויתכפר לו.

הרב קושר מדרש זה לפסוק בתהילים: "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ" (תהילים כה, ח). אין הוא חפץ במות החוטא; הוא רוצה שישוב אל עצמו ויחיה. לעשות תשובה, מסביר הרב, פירושו "להחליט לשוב אל עצמך, לשוב אל המקורות, לשוב אל השורשים".

אלול, עשרת הימים, ואז יום הכיפורים: עלייה

יום הכיפורים אינו מגיע בבת אחת. הוא שיאה של הכנה בת ארבעים יום. חודש אלול פותח תקופה זו, עם הסליחות, תפילות התחינה. אחר כך ראש השנה, בא' ובב' בתשרי, ממליך את הקב"ה ופותח את הדין. לאחר מכן באים עשרת ימי תשובה, שיום הכיפורים הוא שיאם וחתימתם. על פי התלמוד (ראש השנה טז ע"ב), שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: הצדיקים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, ואילו דינם של ה"בינוניים" תלוי ועומד עד יום הכיפורים. מכאן לשון התפילה: בראש השנה ייכתבון, וביום צום כיפור ייחתמון.

הרב בניזרי מתאר עלייה זו כשינוי ביחסים. בשיעור אלול: תפקידו של האדם הוא מסביר שבראש השנה, הקשר עם הקב"ה דומה לקשר של בני זוג, שמכינים אותו. ביום הכיפורים הוא הופך לקשר של אב ובן: "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים" (תהילים קג, יג). והוא מוסיף שאדם מגלה את האבהות רק עם ילדו הראשון: הבכור הוא שמעניק להורים את התואר אב ואם. והרי, הוא מזכיר באותו שיעור, ישראל נקרא "בְּנִי בְכֹרִי" (שמות ד, כב). ואחר כך באה סוכות: הבית נבנה, אך על הסף, במזוזה, והשכינה שורה אצלנו כבת בית.

באותו שיעור קורא הרב את הפרשה הראשונה של קריאת שמע כמפה של המועדים: "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" – זה ראש השנה, שבו אסור לישון; "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ" – זו הסוכה; "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" – זה יום הכיפורים, משום שעם נתינת הלוחות השניים, יום הכיפורים מעמיד אותנו שוב בדרך.

בשיעור ראש השנה: חודש אלול וזעקת השופר הוא מזכיר שארבעים ימי אלול משחזרים, מדי שנה, את עלייתו של משה אחרי חטא העגל. וחטא זה אינו שייך לעבר: לחטוא בחטא העגל פירושו להיאחז בהיבט אחד של הגילוי האלוקי ולקפוא בו, להשתקע במחשבה שאינה זזה עוד. תשובת יום הכיפורים היא ההפך: להסכים להיות מעוצב מחדש.

ערב יום הכיפורים: לאכול, לבקש מחילה, להתכונן

ערב יום הכיפורים, ט' בתשרי, אינו יום רגיל. התלמוד מלמד: כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי (ברכות ח ע"ב; יומא פא ע"ב). האכילה ביום זה היא אפוא מצווה.

כמה מנהגים מציינים יום זה:

בקשת מחילה. השולחן ערוך (אורח חיים תרו, א) מורה לנצל את ערב יום הכיפורים כדי ללכת ולבקש מחילה ממי שפגענו בו. נשוב לכך בהמשך.
כפרות. מנהג עתיק, הנעשה כיום לרוב בכסף הניתן לצדקה. השולחן ערוך ממליץ להימנע ממנו, והרמ"א מצדד בו (אורח חיים תרה, א); כל אחד נוהג כמנהג קהילתו.
הטבילה. גברים רבים טובלים במקווה, מתוך הקפדה על טהרה לקראת היום הקדוש.
הסעודה האחרונה. הסעודה המפסקת נאכלת אחר הצהריים, לפני השקיעה. אוכלים בה מזון משביע אך קל.
ברכת הילדים. לפני היציאה לבית הכנסת, הורים רבים מברכים את ילדיהם.
הדלקת הנרות. מדליקים בברכת "להדליק נר של יום הכיפורים" (ואם חל בשבת: "של שבת ושל יום הכיפורים").

נכנסים לצום מעט לפני השקיעה, ומוסיפים מן החול על הקודש (יומא פא ע"ב). כך נמשך הצום כעשרים וחמש שעות, עד צאת הכוכבים למחרת בערב.

חמשת האיסורים של היום

התורה מצווה "לענות את הנפש" ביום זה (ויקרא טז, כט), בלי לפרט כיצד. התורה שבעל פה, המובאת במשנה (יומא ח, א), מפרטת את תוכנו: חמש מניעות, הנקראות חמשת העינויים.

לא לאכול ולא לשתות. זהו האיסור העיקרי: התורה קובעת עליו עונש כרת (ויקרא כג, כט).
לא לרחוץ. אין רוחצים להנאה. בבוקר נוטלים את הידיים עד קשרי האצבעות בלבד.
לא לסוך. לא משחות, שמנים או בשמים על הגוף.
לא לנעול נעלי עור. נועלים נעלי קנבס, גומי או בד (יומא עח ע"ב).
להימנע מתשמיש המיטה.

מדוע חמישה? התלמוד (יומא עו ע"א) קושר אותם לחמש הפעמים שבהן נזכר ה"עינוי" בפרשיות התורה העוסקות ביום זה; אחרים רואים בהם הקבלה לחמשת החושים. המשמעות הכללית ברורה: ליום אחד משהים את מה שמזין ומייפה את הגוף. לא כדי לבזות אותו, אלא כדי לפנות את כל המקום לנשמה. חז"ל משווים את האדם ביום הכיפורים למלאכים, שאינם אוכלים, אינם שותים ועומדים על רגליהם. לכן לובשים לבן, וגברים רבים לובשים את הקיטל, בגד לבן המזכיר גם את התכריכים (רמ"א, אורח חיים תרי, ד).

לעולם אין להגיע מחמת איסורים אלה לידי סכנה. מי שחייו או בריאותו מחייבים זאת – חייב לאכול ולשתות: זהו כלל מוחלט של התורה. לילדים, לנשים הרות או מניקות, לחולים ולקשישים יש הלכות מיוחדות. יש להתייעץ עם רב מוסמך, ועם רופא, זמן רב לפני היום.

חמש התפילות של היום

יום הכיפורים הוא היום היחיד בשנה שבו מתפללים חמש תפילות: ערבית בלילה, שחרית בבוקר, מוסף, מנחה אחר הצהריים ונעילה בשקיעה. בכל אחת מהן אומרים את הוידוי, הווידוי הציבורי.

כל נדרי: הפתיחה

תפילת הערב נפתחת בכל נדרי, ככל הנראה הטקסט המוכר ביותר בליטורגיה היהודית. מוציאים את ספרי התורה. שליח הציבור, ולצידו שניים מנכבדי הקהל, אומר שלוש פעמים נוסח זה בארמית, בקול הולך וגובר: כל הנדרים וההתחייבויות שאנו עשויים לקבל על עצמנו מותרים ובטלים. בקהילות רבות מכוון הנוסח לנדרי השנה הבאה, כדעת רבנו תם.

ממש לפני כן מכריזים: "על דעת המקום ועל דעת הקהל […] אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". נוסח זה, המיוחס למהר"ם מרוטנבורג ומובא בטור (אורח חיים תריט), פותח את שערי בית הכנסת לכולם. איש אינו מודר מיום הכיפורים, ואיש אינו נכנס אליו בחושבו שהוא מושלם.

מדוע לפתוח את היום הקדוש ביותר בהתרת נדרים? משום שהדיבור הוא מה שמחייב אותנו יותר מכול, ומה שאנו בוגדים בו בקלות הרבה ביותר. לפני שמבקשים סליחה, מתחילים בהתרת הקשרים שקשרנו לעצמנו בקלות דעת. בליל יום הכיפורים אומרים גם בקול רם את הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שאומרים אותו בלחש כל השנה (שולחן ערוך, אורח חיים תריט, ב): ביום זה אנו כמלאכים.

הווידוי: אשמנו ועל חטא

הווידוי בא בשתי צורות. אשמנו הולך לפי סדר אותיות האלף-בית. על חטא מונה, ברשימה ארוכה, את החטאים שחטאנו "בדיבור פה", "באימוץ הלב", "בעיני רמה", "בלשון הרע". בכל אזכור מכים קלות על החזה, כנגד הלב.

הווידוי נאמר בלשון רבים. אין אומרים "חטאתי" אלא "חטאנו". כל אחד מתוודה גם על חטאים שאולי לא עשה בעצמו, משום שכל ישראל ערבים זה לזה. כאן אנו פוגשים שוב את לשון הרבים של הכיפורים.

שלוש עשרה מידות הרחמים

לאורך כל היום, ובמיוחד בנעילה, מכריזים על שלוש עשרה מידות הרחמים שגילה הקב"ה למשה אחרי חטא העגל: "ה' ה' א-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת…" (שמות לד, ו-ז). התלמוד (ראש השנה יז ע"ב) מלמד שהקב"ה הראה למשה סדר תפילה זו ואמר לו: כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפניי כסדר הזה ואני מוחל להם.

הרב בניזרי מדגיש תנאי. מידות אלה, הוא מסביר בשיעור אלול: תפקידו של האדם, נותרות מושגים מופשטים אם איננו מחילים אותן על עצמנו. אם איננו נוהגים בעצמנו בחסד, אין טעם באמירת תפילות. אנו מכירים את הקב"ה רק דרך מידות אלה, כשם שמכירים אדם רק דרך תכונותיו: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג, כג).

הקריאות של שחרית ומוסף

בבוקר קוראים בתורה את תיאור עבודת הכהן הגדול (ויקרא טז), ואחריו את פרשת הקורבנות (במדבר כט, ז-יא). ההפטרה, הקריאה מן הנביאים, לקוחה מישעיהו (נז, יד – נח, יד). הנביא מטיח בה שאלה בוערת: "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? […] הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע […] הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ" (ישעיהו נח, ה-ז). בלב יום הצום מזכיר הנביא שלצום אין ערך אלא אם הוא משנה את ההתנהגות כלפי הזולת.

במוסף בא סדר העבודה, סיפור עבודת המקדש. בקהילות רבות מוסיפים עליו את סיפור עשרת הרוגי מלכות, עשרה חכמים שהוצאו להורג בידי הרומאים.

מנחה: העריות וספר יונה

אחר הצהריים קוראים בתורה את פרשת העריות, האיסורים שבין איש לאישה (ויקרא יח), על פי התלמוד (מגילה לא ע"א). אחר כך קוראים כהפטרה את כל ספר יונה, ואחריו את הפסוקים האחרונים של הנביא מיכה (ז, יח-כ): "מִי א-ל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן… וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם".

מדוע קוראים את פרשת העריות?

השאלה נראית מוזרה: בשיא היום הקדוש מדברים על היצרים הנמוכים ביותר. הרב בניזרי רואה בכך לקח של פיכחון. מאבקיו של האדם, הוא אומר, אינם משנים את טבעם כבמטה קסם משום שצם יום אחד והתפלל בהתלהבות. למחרת החיים נמשכים. התשובה האידאלית, שאנו מדמים להשיג בבת אחת, אינה אפשרית.

מה שנדרש אז, מסביר הרב, הוא לקבל החלטה מדויקת: לבחור חולשה מסוימת שרוצים להתגבר עליה, ולהחליט שבה לא ניכנע. להיאחז בהיבט אחד של החיים ולרצות לתקן אותו – זו ההבטחה לכל התיקונים שיבואו. תשובה ממשית, מוגבלת, שעומדים בה, עדיפה על החלטה גדולה המתאדה ביציאה מבית הכנסת.

סיפורו של יונה

ספר יונה כולל ארבעה פרקים קצרים. יונה בן אמיתי, נביא המוכר גם מספר מלכים (מלכים ב יד, כה), מצטווה ללכת לנינוה, בירתה הגדולה של אשור, ולבשר על חורבנה בשל רשעתה. במקום ללכת מזרחה, הוא עולה על אונייה ביפו לתרשיש, מערבה, "מִלִּפְנֵי ה'" (יונה א, ג).

סערה פורצת. המלחים זועקים איש אל אלוהיו. יונה ישן בירכתי הספינה. מפילים גורלות, והגורל נופל עליו. הוא מבקש שיטילוהו אל הים; הים שוקט. דג גדול בולע אותו, והוא שוהה במעיו שלושה ימים ושלושה לילות, ומשם הוא מתפלל (פרק ב). משהוקא אל היבשה, הוא מצטווה בשנית ללכת לנינוה. הפעם הוא הולך, ומכריז: "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" (ג, ד).

אנשי נינוה מאמינים, צמים, מתכסים בשקים, והמלך מצווה על כל אחד "וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם" (ג, ח). הקב"ה רואה את מעשיהם ונחם על הרעה אשר דיבר (ג, י). ליונה הדבר רע מאוד. הוא יושב מחוץ לעיר; הקב"ה מצמיח מעליו צמח, קיקיון, המצל עליו, ואחר כך מייבש אותו. הספר מסתיים בשאלה של הקב"ה שנותרת בלי מענה: "וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם […] וּבְהֵמָה רַבָּה?" (ד, יא).

מה מלמד יונה על התשובה

המשנה לומדת מספר זה לקח יסודי (תענית ב, א). לא נאמר בפסוק שהקב"ה ראה את שקם ואת תעניתם, אלא "וַיַּרְא הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה" (יונה ג, י). לא הטקס הוא הקובע, אלא השינוי. התלמוד מפרש, על "החמס אשר בכפיהם", שאפילו מי שגזל קורה ובנאה בבירתו – היה מקעקע את כל הבירה כדי להשיבה (תענית טז ע"א).

הספר מלמד גם שאי אפשר לברוח מפני הקב"ה, ולא מן השליחות שהוא מטיל עלינו. ושהתשובה פתוחה לכל, אפילו לעיר זרה ואלימה. זוהי קריאה אוניברסלית, בלב היום היהודי ביותר בשנה.

קריאתו של הרב בניזרי: יונה הוא ישראל

בשיעורו יום כיפור: ספר יונה ושליחותו של עם ישראל, מציע הרב רפאל בניזרי קריאה עמוקה של הספר. תחילה הוא מזכיר שכל נבואתו של יונה מסתכמת בחמש מילים עבריות: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". כל שאר הספר הוא סיפור אוטוביוגרפי של אדם המתמודד עם השליחות שהקב"ה כופה עליו.

היונה והאמת. יונה הוא שם העוף. הרב קושר את הנביא ליונה של נח, היוצאת שלוש פעמים מן התיבה: בפעם הראשונה אינה מוצאת מנוח ושבה; בשנייה היא שבה ועלה זית בפיה, סימן שיש תקווה; בשלישית אינה שבה עוד – היא זכתה בחירותה (בראשית ח, ח-יב). שלושה שלבים אלה חוזרים אצל יונה. שם אביו אמיתי, מן אמת. יונה היה רוצה שהכול יעמוד על האמת לאמיתה. אך האמת לבדה הייתה תובעת דין קשה, ובמידת הדין לבדה העולם לא היה יכול לעמוד. נחוץ החסד: "צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ" (תהילים פה, יא).

תרשיש, או פיתוי ההסתגרות. מדוע לברוח דווקא לתרשיש? הרב מזכיר שתרשיש הוא גם שמה של אחת מאבני החושן של אהרן הכהן הגדול, שבו היה לכל שבט אבן משלו, ויש המשערים שיונה היה משבט אשר, שזו הייתה אבנו. נשלח מזרחה – והוא הולך מערבה, אל אבן החן של שבטו שלו. הוא היה רוצה להסתגר במה שהוא, בתחומי שבטו ועמו, ולא להשקיע את עצמו כלפי חוץ. מדוע? משום שהשליחות כבדה מדי והאכזבות גדולות מדי. זהו, אומר הרב, הפיתוי הנצחי: לברוח מן העימות, לברוח מן הזולת, ולעתים לברוח מעצמך.

הרב מסביר עוד שיונה אינו בורח לא מפני הקב"ה ולא מפני מצפונו. הוא היה רוצה שהאחר ילך אחריו ללא תנאי. הוא יודע שהקב"ה רחום וינחם על הרעה ולא יעניש את נינוה (יונה ד, ב); אז הוא היה ממלא שליחות לשווא, ונראה מגוחך. "אלו מחשבות", מסכם הרב, "שעשויות בהחלט לרדוף אותנו ביום הכיפורים".

ישראל, האחראי לקשר עם האנושות. נינוה אינה עיר יהודית. מן האומות, מזכיר הרב, נדרשות רק שבע מצוות בני נח, מסגרת מוסרית בסיסית שעליה כל אחד רוקם את דרכו. אך מי שצריך לשמור על מבנה זה הוא העם היהודי. "והעם היהודי – הוא יונה". הרב משווה את ישראל לחלה, החלק המופרש המקדש את כל העיסה: אין לה ערך אלא אם היא ממשיכה להזין את השאר. הוא מרחיק לכת ואומר שגם הסתגרות בשכונה, במובלעת, באדישות כלפי החברה הסובבת אותנו, היא חטא שיש לעשות עליו תשובה ביום הכיפורים.

"עברי אנכי": אני המעביר. על הספינה, המלחים – שהרב מזכיר כי מונים אותם שבעים, כשבעים האומות – זועקים איש אל אלוהיו. יונה, לעומתם, ירד אל ירכתי הספינה וישן. ודווקא אז היה הרגע לדבר. רב החובל מעיר אותו: "מַה לְּךָ נִרְדָּם? קוּם קְרָא אֶל אֱלֹקֶיךָ!" (יונה א, ו). שואלים אותו: "מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא, מָה אַרְצֶךָ?" (א, ח). הרב מציין שהפסוק אומר מלאכה, המרמזת על מלאך, השליח: "מהי שליחותך?" יונה משיב: "עִבְרִי אָנֹכִי, וְאֶת ה' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה" (א, ט). עברי הוא מי שבא "מעבר השני", כאברהם שבא מעבר הנהר; אך הוא גם, מן להעביר, מי שמעביר. היהודי הוא המעביר, המחבר בין שמים וארץ.

מה שלא ידע להעביר – עובר דרך היעלמותו. משהוטל לים לבקשתו, יונה משקיט את הגלים, והמלחים "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת ה'", מקריבים לו זבח ונודרים נדרים (א, טז). הרב רואה בסצנה זו תמונה של ההיסטוריה: האומות ניכסו לעצמן את אלוקי ישראל מתוך מחשבה שהן מסלקות את יונה, וזה מה שעשו הדתות הגדולות. אך העם היהודי, גם אם הוא יורד לעתים עד שאול, מקום המתים, אינו מת. מושלך למים – לעולם הוא חוזר ועולה.

והלקח הראשון, לדברי הרב, הוא לעולם לא להתייאש. גם אם התקדמנו רק צעד אחד בקילומטר שעלינו לעבור, הצעד הזה נחשב. הוא מביא את פרקי אבות: "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה" (פרקי אבות ב, טז).

הסליחה בין אדם לחברו

זהו אולי הכלל החשוב ביותר של יום הכיפורים כולו. המשנה (יומא ח, ט) מלמדת: "עבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר; עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו". רבי אלעזר בן עזריה דורש זאת מן הפסוק עצמו: "לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז, ל) – כלומר רק העבירות שהן "לפני ה'" נמחקות ביום זה.

הלכה למעשה, פירוש הדבר:

קודם כול לתקן. מי שגרם נזק או לקח דבר – חייב לשלם. הרמב"ם מדגיש שגם אחרי שהחזיר את הממון, עליו עוד לפייס את חברו ולבקש ממנו מחילה (הלכות תשובה ב, ט).
לבקש במפורש. השולחן ערוך (אורח חיים תרו, א) מלמד שאם חברו לא מחל לו בפעם הראשונה, יחזור פעם שנייה ושלישית, ועמו שלושה אנשים, ובכל פעם יפייסנו בדרך אחרת.
לפרט את החטא. הרב בניזרי מדגיש: בבקשת המחילה יש לומר לזולת בדיוק במה פגענו בו. "סליחה על הכול" כללית אינה מספיקה תמיד.
לדעת למחול. הרמב"ם כותב שאסור לאדם להיות אכזרי ולא להתפייס. כשהחוטא מבקש ממנו מחילה, עליו למחול בלב שלם ובנפש חפצה (הלכות תשובה ב, י).

רבי עקיבא חותם את מסכת יומא בדברי תקווה (משנה יומא ח, ט): "אשריכם ישראל! לפני מי אתם מיטהרין, ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים". ומביא את דברי הנביא: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'" – "תקוות ישראל היא ה'" (ירמיהו יז, יג), שרבי עקיבא קורא בו גם "המקווה שבו נטהר ישראל הוא ה'". מה מקווה מטהר את הטובל בו, אף הקב"ה מטהר את ישראל.

מה מלמד הרב רפאל בניזרי

מעבר לספר יונה, כמה משיעוריו של הרב בניזרי מאירים את משמעות יום הכיפורים. להלן עיקרי הרעיונות, בסיכום נאמן.

הכיפורים: היום שבו מכסים זה על זה

בשיעור סוכות: מכיפור אל סוכת השלום, יוצא הרב מהבחנה לשונית. שמות מועדי ישראל באים בלשון רבים – שבועות, סוכות, כיפורים – מלבד פסח וחנוכה. פסח הוא בלשון יחיד, הוא אומר, משום שאין חירות קולקטיבית: כל אחד צריך לעקור את עצמו מן ההתניות שלו. וכך גם חנוכה, משום שהחינוך נעשה תמיד לפי מידתו של כל אחד, "עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כב, ו).

אבל יום הכיפורים – בלשון רבים. "כיפורים אין פירושו סליחה", מדגיש הרב. הסליחה היא הסליחה. ודאי שיש לבקש סליחה מהקב"ה ומן הזולת, אך אין בכך די. כפר פירושו לכסות: להבטיח את הכיסוי של האחר, להיות ערב לו, לראות בהתחייבותו התחייבות שלי. יום הכיפורים הוא היום שבו מתגלה הערבות הממשית של כל בני עם ישראל, כשכל אחד נוטל אחריות על חברו. מכאן לשון הרבים.

שתי שאלות ביום הדין

עוד באותו שיעור מביא הרב את תנא דבי אליהו: כשאדם בא ליתן דין וחשבון, שואלים אותו אם המליך את הקב"ה. אך שאלה שנייה קשורה לראשונה: האם הכרת גם במלכותו של חברך? האחת בלי השנייה, אומר הרב, אינה מובילה לשום מקום. עבודת הזולת היא אף המקום שבו מתגבשת האמונה בה'. מי שמפריד בין עבודת ה' לעבודת האדם עדיין לא יצא מבדידותו.

הרב מראה קשר זה בעשרת הדיברות, החקוקים על שני לוחות העומדים זה מול זה. "אנכי ה' אלוקיך" עומד כנגד "לא תרצח", שכן הרוצח הורס את צלם אלוקים שבאדם. "לא תישא את שם ה' לשווא" עומד כנגד "לא תגנוב". השבת עומדת כנגד עדות השקר. זהו אותו היגיון של המשנה ביומא: אי אפשר להיות מתוקן כלפי הקב"ה כשנשארים חוטאים כלפי הזולת.

לכסות או למחוק?

בשיעור אלול: תפקידו של האדם, מפתח הרב גוון נוסף של המילה. כפר פירושו לכסות, כמו שמעבירים שכבת צבע על קיר מלוכלך כדי להסתיר את הכתם. אך התשובה הולכת רחוק יותר: היא מאפשרת למחוק באמת. מדוע? משום שהחטא אינו פוגע במהותו של ישראל; הוא מכתים רק את בגדו. הנשמה עצמה נשארת שלמה: זה מה שאנו מצהירים בכל בוקר, "נשמה שנתת בי טהורה היא". די להסיר את מה שמסתיר אותה.

באותו שיעור הוא מביא את דברי התלמוד שלפיהם הזדונות נעשות שגגות, ואף זכויות, בזכות הלקח שהן לימדו אותנו, ושבזכותו אנו מתעלים היום מעליהם. המחזור החדש, הוא אומר, אינו מנתק מן העבר: הוא מעניק לו משמעות אחרת.

שתי איכויות של סליחה

בשיעור אלול: לשוב אל המקורות, מבחין הרב בין תשובה "תחתונה" לתשובה "עליונה". מול ממונה, אפשר לקבל סליחה בלי לחזור למעמד הקודם: "בסדר, אני סולח לך, אבל אני כבר לא סומך עליך, איבדת את אמוני". ויש סליחה אחרת: "עשית חטא חמור, אני סולח לך, ואני נותן לך את האפשרות להוכיח את עצמך יותר". לסליחה השנייה הזאת אנו שואפים ביום הכיפורים: זו הפותחת מידה יתרה של רחמים כדי להתקדם הלאה.

יום הכיפורים, ראש השנה ויום החירות

בשיעור על יונה מעיר הרב הערה מפתיעה. בשום מקום בתורה, בנביאים או בכתובים, א' בתשרי אינו נקרא "ראש השנה": הוא נקרא שם יום תרועה או יום הזיכרון. הביטוי "ראש השנה" מופיע אצל הנביא יחזקאל (מ, א), והתלמוד (ערכין יב ע"א) מחיל אותו על יום הכיפורים של שנת יובל. בעיני הרב, יום הכיפורים הוא במובן זה ראש השנה האמיתי.

הוא מזכיר שביום הכיפורים של שנת היובל היו תוקעים בשופר כדי לשחרר את העבדים ולהשיב את הקרקעות לבעליהן (ויקרא כה, ט-י). אך, הוא אומר, לא בשחרור האחרים יש לחשוב בראש ובראשונה. כל עוד אנו נשארים משועבדים לאידאלים היחסיים שלנו, להרגלי החיים והמחשבה שלנו, לא יצאנו מעצמנו. יום הכיפורים הוא היום שבו חושבים מחדש על השחרור שלנו עצמנו.

לכן, בשיעור ראש השנה: חודש אלול וזעקת השופר, מזכיר הרב את המשנה: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" (תענית ד, ח). יום הכיפורים אינו יום קודר, הוא מסביר, אלא יום של שמחה, משום שהוא פותח לאדם דרך אחרת: כשם שכל העבדים משתחררים ביום זה, כך גם האדם זוכה לחירותו שלו.

נעילה: נעילת השערים

עם השקיעה מתחילה התפילה החמישית, נעילה. השם מזכיר את נעילת שערי המקדש בסוף היום, ובקריאה המסורתית – את נעילת שערי שמים. זהו הרגע העוצמתי ביותר של יום הכיפורים. בקהילות רבות ארון הקודש נשאר פתוח לאורך כל התפילה ומתפללים בעמידה. בתפילות אין אומרים עוד "כתבנו" אלא "חתמנו" בספר החיים.

התפילה מסתיימת בהכרזות שהקהל קורא בקול אחד: פעם אחת "שמע ישראל", שלוש פעמים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ושבע פעמים "ה' הוא האלוקים", המשפט שקרא העם בהר הכרמל לפני אליהו הנביא (מלכים א יח, לט). אחר כך נשמעת תקיעת שופר ארוכה, ואומרים: "לשנה הבאה בירושלים!"

בשיעור סוכות: מכיפור אל סוכת השלום, נותן הרב בניזרי ל"ה' הוא האלוקים" זה משמעות עמוקה. השם אלוקים, המופיע שלושים ושתיים פעמים בסיפור הבריאה, מקביל לגימטריה של לב. זהו שם חוקי הטבע, הסיבה והתוצאה, ולכן של דרך המובילה, לאט לאט, אל המוות. השם הוי"ה, לעומתו, הוא שם החסד, האהבה. להכריז בסוף יום הכיפורים "ה' הוא האלוקים" פירושו לומר שכל מה ששייך לטבע צריך לעבור אל תחום האהבה, שרק היא מסוגלת לגבור על מידת הדין ועל המוות.

אחרי יום הכיפורים: ההוכחה בסוכה

הצום מסתיים בצאת הכוכבים, בהבדלה, התפילה המבדילה בין קודש לחול. רבים נוהגים לומר אחר כך את ברכת הלבנה ולהתחיל, כבר באותו לילה, לבנות את סוכתם (רמ"א, אורח חיים תרכד, ה): יוצאים ממצווה אל מצווה.

באותו שיעור מסביר הרב בניזרי מעבר זה בעוצמה. מיד במוצאי יום הכיפורים, בתפילת ערבית, כבר אומרים "סלח לנו אבינו כי חטאנו". מדוע? משום שכל מה שהבטחנו לעצמנו – עוד לא הוכחנו שנעמוד בו. לא די בכך שביקשנו סליחה: יש להוכיח זאת בחיי היומיום. לכן בונים סוכה. יוצאים מן הבית, מן ההרגלים, מן הוודאויות; פותחים את הדלת, ונכנסים לצל הקב"ה. גזר הדין של יום הכיפורים, הוא אומר, נמסר באמת רק בהושענא רבה, כשהראינו שההחלטה הייתה כנה.

המועד הבא קרוב אפוא מאוד: חג הסוכות תשפ"ז מתחיל ביום שישי 25 בספטמבר 2026 בערב. כדי לחוות אותו כהמשכו של יום הכיפורים, קראו מדוע יושבים בסוכה שבעה ימים? וארבעת המינים של סוכות, או עברו לעמוד סוכות.

שאלות נפוצות על יום הכיפורים

מדוע בצרפתית אומרים "הסליחה הגדולה"?

זהו התרגום הצרפתי המסורתי (Grand Pardon). המילה העברית כיפור פירושה דווקא "כפרה", מן השורש "לכסות". הסליחה במובן המצומצם נקראת סליחה. יום הכיפורים כולל את הסליחה, אך הולך מעבר לה: הוא מוחק את עקבות החטא, ולדברי הרב בניזרי, מבטא את ערבותו של כל אחד לכולם.

מה מאחלים ביום הכיפורים?

לפני הצום מאחלים "גמר חתימה טובה" או "צום קל". ספרדים רבים אומרים "תזכו לשנים רבות". בדרך כלל נמנעים מלאחל פשוט "חג שמח".

האם יום הכיפורים מכפר על כל העבירות?

לא, לא באופן אוטומטי. הוא מכפר עם התשובה, לא בלעדיה (משנה יומא ח, ח). ואינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו (יומא ח, ט). מי שסומך על יום הכיפורים כדי לחטוא בשלווה – אינו נסלח.

מדוע קוראים את ספר יונה?

משום שהוא מראה את כוחה של התשובה: עיר שלמה, זרה ואלימה, משנה את דרכיה, והקב"ה נחם מלהעניש אותה. הוא מלמד גם שאי אפשר לברוח מפני הקב"ה ולא מן השליחות. בעיני הרב בניזרי, יונה מייצג את העם היהודי, שתפקידו להיות "המעביר" בין השמים לאנושות.

האם ילדים וחולים חייבים לצום?

ילדים מתחת לגיל מצוות (13 לבן, 12 לבת) אינם חייבים בצום מלא; מחנכים אותם לכך בהדרגה לפי גילם. חולים, נשים הרות או מניקות, וכל מי שבריאותו בסכנה, צריכים להתייעץ עם רב ועם רופא: פיקוח נפש קודם לצום.

האם מותר לצחצח שיניים או לנעול נעלי ספורט?

אין נועלים נעלי עור; נעליים מקנבס, מבד או מפלסטיק מותרות. לגבי צחצוח שיניים, המנהג הרווח הוא להימנע ממנו, בשל איסור השתייה והרחיצה. בכל מקרה פרטי יש להתייעץ עם רב.

להמשך הלימוד

יום הכיפורים אינו סוגריים של עשרים וחמש שעות. זהו הרגע שבו עולים אל המקור, כדי לצאת לדרך עם לוחות חדשים, מפוסלים בידינו. הרב בניזרי מסכם זאת ברעיון אחד: לא עלינו המלאכה לגמור, ולא אנו בני חורין להיבטל ממנה. צעד אחד, אחד בלבד, מספיק כדי להתחיל.

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המפורסמים באתר זה.

יום הכיפורים: מה משמעותו של יום הכפרה?