תצוה — התעלות האדם

"אתה יכול להתחיל, הרב בניזרי." "אני מתחיל. טוב מאוד. תודה. ערב טוב, ידידי היקר." "ערב טוב." אנו מגיעים אל תכליתה של בריאת העולם. תכליתה של הבריאה היא המקדש הקטן הזה שהאדם מעניק לקב"ה תמורת בריאת עולמו. במילים אחרות: כל עוד לא חש האדם צורך לחיות עם הקב"ה באינטימיות רוחנית זו, לא תוכל משאלתו של הקב"ה להתממש בדירה הזאת שבתחתונים, שבורא העולם חפץ בה מראשיתה של הבריאה. שכן בלי הירידה הזאת אל העולם שלמטה, אל עולם המציאות, אל עולם המוחשי, היה מושג האלוקות נשאר רעיון מופשט בלבד, בלי שום אחיזה במציאות העולם; ואין לדעת אפילו אם בריה כלשהי, תהא אשר תהא, הייתה משיגה את מושג בורא העולם.

והנה, לנו עצמנו יש כמיהה עמוקה לבית משלנו, להגשים את עצמנו בעולמנו הקטן, בעולמנו שלנו, באינטימיות שלנו. והאינטימיות הרוחנית הזאת, שכל אחד שואף אליה — בתחומם של חיי המשפחה כמו באינטימיות האישית והפרטית של כל אחד מאיתנו — היא שאנו מעלים לדרגה גבוהה בהרבה, לדרגה נשגבה, כאשר אנו מגשימים את האינטימיות הזאת עם האין־סוף, ותמיד אנו טרודים בליטוש הדרך שבה נרהט את חיינו הפנימיים. אתם יודעים שבמקדש שהאדם מעניק לה' יש שולחן, יש מנורה, וגם ספרייה — הארון, ארון הספרים, ארון הברית. מעל הארון הזה יש דמות של בני זוג, בני זוג הנשארים קשובים לדבר המוחלט כשהם מביטים זה בזה תמיד פנים אל פנים, כל אחד בתוך רעהו. זה מה שיכול באמת להביא לשלמותו של האדם ולהסב לקב"ה את השלווה הזאת: שהקב"ה יהיה שבע רצון מדירתו, שבע רצון מבריאתו, משום שהיא עונה על שאיפותיו העמוקות.

אתם יודעים היטב שלעתים קרובות אנו מטפחים תוכניות, ואחר כך נשארים הרחק בשולי התוכניות שטיפחנו; אנו מנסים לתקן את הכיוון, לתקן טעויות, סטיות וכן הלאה. אבל המטרה היא התעלות האדם. ובכן, כשם שיש קדושה בזמן, שניתנה לנו באמצעות השבת, ואנו עונים לה בקידוש המועדים — הקב"ה הוא שקידש את השבת, ואנחנו הם שמקדשים את המועדים — כך יש גם חובת קדושה לאדם, חובה לקדש את חיי האדם. הקב"ה נתן לנו את יסודות הקדושה הזאת; עלינו מוטל להגשים אותה.

אבל יש גם קדושה במקום. והקדושה במקום היא דירת חיינו. מובן שכל אחד מדמה את הדירה הזאת לפי דרישותיו. אפשר להסתפק במועט מאוד, ואפשר להקפיד על כל פרט ופרט כדי שהדירה תהיה השתקפות של אישיותנו, של האינטימיות העמוקה שלנו. ובעניין זה יש אכן כמה דרגות, כמה שלבים. אפשר להסתפק בדירה בסיסית, ואפשר לדרוש — בפרקי זמן קבועים או מבחירה — להתאים את הדירה לצרכינו, ולפעמים אף לעבור דירה. אבל יש רוח המניעה אותנו להקים את המקדש הזה, שבו תבוא לידי ביטוי כל האינטימיות של חיינו.

זהו המשכן; זהו האוהל שהקב"ה בחר בו בתוך האדם, והאדם נושא אותו עמו. המקדש אפוא אינו, מלכתחילה, מקום של קרבן; אינו מקום שבו מתנקים מן החטאים שאנו חוטאים, מן הטעויות שטעינו, מן התיקונים. הוא קודם כול "מקום" — מקום, כלומר מקום של התעלות האדם. ואכן, כשהקב"ה מבקש מאיתנו לתת מעצמנו, הוא מדבר על תרומה. תרומה היא התרוממות, היא ההתעלות. ובהתעלות הזאת, מה שאנו נותנים אינו ניתן באמת: זה מה שאנו שומרים לעצמנו, מה שהשקענו בעצמנו.

זה הקניין היחיד שלנו, משום שכל השאר אובד. ולכן בבניין המשכן מדובר קודם כול בנדבת לב, "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", כפי שאומר הכתוב: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה… תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב). לא נאמר "תתנו את תרומתכם", אלא "תקחו" את נדבתכם. אתם תיקחו את השקעתכם, אתם תיהנו מהשקעתכם. אבל את האינטימיות הזאת — גם אם היינו רוצים שתהיה בלעדית — עלינו לדעת שאנו בונים בכסף שאנו מרוויחים בחוץ, והוא בא מכל עבר: הוא יכול לבוא מעולם מצרים, מכסף מצרים ומזהבה, כשם שהוא יכול לבוא מתרבות פרס או מתרבות יוון. כל היסודות האלה, כל אחד במקומו, כל העמים האלה, יכולים אכן לתרום לבניין המקדש הזה ולאינטימיות הזאת עם הקב"ה.

איננו דוחים איש. כן, יש רק אחד שנדחה. הנדחה היחיד הוא הברזל. אתם יודעים שבחלום דניאל יש ארבע מלכויות, שהוא רואה בדמות צלם שראשו זהב, חזהו כסף, ירכיו נחושת ורגליו חרס. מה שאפשר היה להביא אל המקדש, אם כן, היה זהב בבל, כסף פרס, נחושת יוון — לא כל הנוצץ זהב — אבל פלדה, כלל לא. אסור היה אפילו להניף חרב או גרזן על האבנים כדי ללטש את חומרי המקדש, משום שכלי הנשק היו עשויים מן החומר הזה, ואילו המקדש ייצג דווקא את כל מה שיכול לגלם את השלווה ואת שמחת החיים.

לכן היה צריך להרחיק את הברזל, את הפלדה, מן הבניין הזה. הרגליים של חרס — הרגליים של חרס הן, כדברי חז"ל, רומי: כשאבן נופלת עליהן, נופל הצלם כולו, ובחלום דניאל האבן נהפכת להר קטן. וההר הקטן הזה הוא התשובה להר סיני. כלומר, זו התשובה שהאדם מביא לתורה — התורה שניתנה בעשרת הדברות, שנחלקו, כידוע, לשבעים לשון — כלומר יכולים להתפצל לשבעים לשונות, לשבעים שלהבות, ובהן אלה של אומות העולם. ולאחר שמסלקים את כל הפסולת, את כל השברים, את כל גרוטאות הברזל, ומציגים את הדברים בטהרתם, מתרחש מפגש בין תרומתה של האנושות כולה לבין תרומתו של עם ישראל בפרט. והמפגש של כל היסודות האלה יחד הוא שמהווה את תשובתו של עם ישראל — וממילא של האנושות — להתגלות ה' לעולם בהר סיני.

יש אפוא תמיד תנועה של חליפין בין הבורא לנברא. ולכן, כששלמה המלך בנה את המקדש, הביא מאה וחמישים אלף פועלים מן הלבנון. אלה היו אנשים זרים לכל המסורת היהודית, לכל הרוחניות היהודית, ובכל זאת יכלו להשתתף בבניין המקדש הזה בלי שום בעיה. ואת החומרים אפשר להביא מכל מקום, משום שאין כאן שום בלעדיות. כשם שהבריאה ניתנה לאנושות כולה, המקדש שעם ישראל מקים אינו מקום העבודה הבלעדי של עם ישראל: הוא שייך לאנושות כולה.

לכן יכול היה נכרי להקריב עולה בתוך המקדש. הקרבן היחיד שלא יכלו להקריב היה קרבן השלמים. קרבן השלמים הוא קרבן שמתחלקים בו. חלק עולה על המזבח, חלק ניתן לכהן, ואת החלק השלישי אוכלים בעלי הקרבן בתחומי הקודש. תארו לעצמכם: לאכול לפני ה', לסעוד סעודה בנוכחותו! זה רעיון שהעולם האלילי לא הגיע אליו. כל עוד לא הפנים את הרצון לקדש את החומר ואת המקום, לא יוכל להביא את קרבן השלמים, קרבן השלום עם האלוקות, את האינטימיות המשותפת הזאת. זהו אפוא רעיון חשוב: ההשתייכות לאמונה היהודית אינה עוקרת אותנו משאר העולם או מעולם החומר כשלעצמו, ואינה משליכה אותנו אל ספירת הרעיונות השמימיים, אל עולם הרעיונות. אין לנו חפץ בזה. החיים היהודיים הם חיים האוהבים לראות את הבית שבו גרים, את המעון שבו דרים, כמקדש מעט, שבו גם השולחן הוא חפץ של קדושה, שבו האור, המנורה, דולק תמיד, שבו יש הארון הזה בצנעת קודש הקודשים. ומובן שכל זה צריך להיות נדבת לב. אין כופים אמונה.

אין כופים עבודת ה'. […] כל אחד כפי שהוא מרגיש, כל אחד כפי שהוא חי. זה האידיאל. אלא שיש סכנה. מהי הסכנה? שנשקע בהזיות מסוימות העולות על כל דמיון, ולעתים אף פוגעות בסדר המוסרי. לכן יש פרשה שנייה. אחרי תרומה באה תצוה. תצוה היא ציווי; היא חינוך. איננו יכולים לחיות, איננו יכולים לסמוך רק על נדבת הלב; צריך באמת להיכנע לתנאים, למשמעת של חוק, לקפדנות. ומובן שאדם שאינו מסוגל לעשות זאת בכוחות עצמו, יש לתת לו את האפשרות לקבל חינוך, להחזיק באמצעים לעשות זאת ולהגיע לכך.

ובכן, למשכן יש שתי פרשות. יש פרשת תרומה, שקראנו בשבוע שעבר, ויש פרשת תצוה, שנקרא השבוע. בפרשת תרומה, בניין המשכן מופקד בידי משה. שמו של משה חוזר ונשנה בלי הרף. טוב מאוד. אבל היעדרו של משה הוביל את העם לעשיית עגל הזהב. כלומר, אחרי התגלות ה' לעולם בסיני עמד העם במדרגה כה נעלה, עד שלא רצה עוד לשמוע על העולם הזה, ודבקותו בה' התבטאה בכמיהה אל הספירות העליונות — כפי שאפשר לראות גם היום.

והנה, יש להיזהר מן הרוחניות הזאת, העוקרת אתכם מן העולם שלמטה ומניחה לכם להתפתות לעולם הלא־נודע. היא המובילה לעגל הזהב, שהרי כשרוצים לשוב אל המציאות, מה עושים? במקום לעבוד את ה', אנו עובדים מתכוני רוחניות, כמו מתכוני בישול. הם הופכים למעגלים סגורים וגמורים, החוזרים אל עצמם, שאין בהם שום חידוש, שום התעלות, שום התחדשות — ואין זו היהדות. היהדות היא זו: כשם שהקב"ה "הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית", מחדש בכל יום את בריאתו, כך מוטל עלינו לבחון בכל יום את רוחניותנו, להעשיר אותה בניסיוננו ולתת לה תנופה מחודשת ככל שאנו עוברים את ניסיונות החיים.

מה שקורה אפוא הוא זה: פרשת תרומה, פרשת נדבת הלב, שבה אין באמת שום הפרדה בין דבר ה' לבין האדם הדבק בו — זה משה. אצלו הכול רוח; הכול מכונס בעולם הרוחני שהפנים. ואכן, נטייתו היא לשהות ארבעים יום וארבעים לילה בהר בלי לאכול ובלי לשתות. הוא ניזון פשוט מן התורה, משמחת תגליותיו, משמחת האינטימיות הזאת עם הנשגב. אבל בתום ארבעים הימים האלה, שהם גבול קיומה של צורת חיים כזאת, בא עגל הזהב, ומשה נאלץ לרדת כדי להציל את העם. ובשעה זו, מי שנוטל את ההנהגה אינו עוד משה; מורה העם יהיה אהרן. בפרשת תצוה אין שמו של משה נזכר. כלומר, במעבר מתכנון המשכן אל שלבי הקמתו, אין זה עוד משה. משה הוא המפקח, אם תרצו, על כל מה שנעשה, אבל האיש המרכזי הוא אהרן הכהן.

אהרן הוא המונע מאהבת העם, השואף לקרבם אל דרכו של משה, ללמד את העם הזה שנשאר לרגלי הר סיני ולא יכול היה לקלוט את כל התורה. והפעם יהיה אהרן מדריכו, ובני אהרן יירשו אחריו את כהונתו, את הוראתו, את מלאכת החינוך, את החובה לחנך את העם. ובשעה זו אין חיים עוד על פי נדבת הלב. לא: מה שקובע הן המצוות הנוגעות לבניין המשכן. המצוות הנוגעות למשכן מכונסות במילה "תצוה". "תצוה" פירושה לקשור. "תצוה" פירושה לחנך. אנו מוצאים אותה אצל אברהם: "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו" (בראשית יח, יט) — כדי שילמד את בניו אחריו.

ופרשת תצוה פותחת פן אחר של המקדש. אמרנו שבתחילה היה המקדש רצון לחיות את האינטימיות הזאת עם המוחלט בכל שלבי חיינו, להוציא מן היומיום את יסודותיהם של חיים רגילים, סתמיים כביכול, ולהטביע עליהם את חותם הקודש. אם כן, מלכתחילה לא היה כלל מושג הקרבן בתפיסת המקדש — מושג קרבן הכפרה. ואכן, את היסוד הראשון של המקדש אנו רואים בפרשת יתרו, מיד אחרי ההתגלות, מיד אחרי התגלות ה': הוא מבקש ממשה: מזבח אבנים תעשה לי, אבל לא תניף ברזל על האבנים האלה כדי ללטשן. כן, ותימנע מלהשקיע כסף וזהב; ותימנע, בעלותך אל המזבח, בטפסך במעלות המזבח, מלגלות את ערוותך.

כלומר, אסור שהמקדש יהפוך באמת לדרך להציג את עצמך לראווה לפני הציבור כולו, להראות איכשהו כיצד אתה מתבלט מול האחרים וכיצד תנהל את חייך. זה היה פשוט מזבח, ולא היה זה מזבח שנועד לכפרת חטאים. ואכן, בפרשת תרומה, העוסקת בכל היסודות הנחוצים לבניין המשכן, חסר יסוד אחד בלבד. איזה? המזבח שעליו הקטירו את הקטורת: מזבח הקטורת. והנה, מזבח הקטורת היה דווקא המזבח שבו היה צורך, בכל מחיר, לשים רכיב טמא, בעל ריח רע, שסימל את החוטא, גילם את החוטא, גילם את הרע — ושבכל זאת היה חובה לשלבו עם שאר רכיבי התערובת. אחד עשר רכיבים היו, ואם חסר הרכיב הזה, החלבנה, כל התערובת פסולה. שם מדובר "לכפר על בני ישראל", לכפר על עוונות העם. זהו אפוא הממד החדש של פרשת תצוה, והוא הולם יותר את האדם המותנה בחוקים, בתנאים הבאים מבחוץ, שעליו להיכנע להם. והאדם הזה לא יעמוד תמיד בשמירה קפדנית של החוקים האלה; יהיו מעידות, תהיה רשלנות. ולכן יש דרכים לתקן זאת, לא לשקוע בייאוש ולא לנטוש את מה שהתחלנו. שכן מה שחשוב בחיים הרוחניים אינו מה שעושים, אינו המשימה שהשלמנו — לעולם איננו משלימים אותה, לפעמים מחוסר זמן, לפעמים מחוסר אמצעים. מה שחשוב הוא העושה, ולא המעשה. לא המעשה שהשלמנו, שעשינו, שהגשמנו. אלא הנחישות שבה עשינו את הדברים. עשינו שליש, עשינו רבע, עשינו חמישית — אין זה משנה.

העיקר הוא שהתחייבנו, שהשקענו את עצמנו במפעל הרוחני הזה. הגשמנו אותו; הוא יישא פרי. הבנים ימשיכו אותו, התלמידים ימשיכו אותו, וגם החברים. בקיצור, זה מה שחשוב במקדש, ולכן היו במקדש שלוש תרומות. הראשונה הייתה "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" — כל איש לפי נדבת לבו. טוב מאוד. אבל השנייה, שנועדה ליסודות המשכן, מה שקרוי האדנים, חייבה להביא מחצית השקל. העשיר לא יכול היה להרבות והדל לא יכול היה להמעיט. מחצית השקל ביטאה את ההשלמה הזאת של האדם, את פתיחותו של האדם כלפי רעהו — וגם כלפי הקב"ה, שהרי הרֵעַ במלוא מובן המילה הוא הקב"ה. הרֵעַ, הקרוב ביותר אליי, הוא זה המביא אותי לצאת אל האחר, השונה ממני.

כי אם הוא אני, דבר אינו משתנה. אם אני מסתדר עם אדם שאני חולק עמו בדיוק את כל טעמיי, את כל רצונותיי, את כל רגשותיי, הרי לא עשיתי אלא לחפש "אני" אחר כדי לחזק את שלי, כדי לחזק את האגו שלי. לעולם איננו שניים; תמיד אנחנו אחד. הרֵעַ הוא השונה. הוא מי שעליי להסתדר עמו, מי שישלים אותי. והשונה ממני במהותו הוא בוראי, הוא הקב"ה. "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח): פירוש הדבר לאהוב את רעך, לאהוב את הקב"ה כפי שאתה אוהב את עצמך, לאהוב את מה ששונה ממך. בכך יש זהות פרשנית בין אהבת הרֵעַ במובנה הפשוט, אהבת ה' ואהבת בן הזוג.

כי הרעיה, זו השונה ממך, היא האישה — מעצם הגדרתה, לא כן? בקיצור: לאדנים היה כל אחד צריך לתת מחצית השקל. אבל הייתה תרומה שלישית. התרומה השלישית היא תרומת הנפש; היא תרומת הקרבנות, כלומר עבודת המקדש השוטפת. ועבודת הקרבנות הזאת גם היא הייתה משותפת לציבור כולו. גם כאן הייתה מחצית השקל. איש לא יכול היה לומר שנתן יותר מחברו. בבניין המקדש הזה עמדו כולם על מדרגה אחת של שוויון גמור. אם כן, היכן היה אי־השוויון? הוא היה במנורה. המנורה — שבעת קניה ייצגו את שבעת ימי הבריאה, ייצגו את שבע החכמות שהיו סך ידיעת העולם. אבל היו ששת הקנים, שלושה מצד זה ושלושה מצד זה, שאורם היה מופנה אל הנר המרכזי, נר השבת. כלומר, הכול מכוון אל ציר הדעת הזה — הנר הדולק תמיד מן המזבח, והוא המדליק את האחרים; חכמת השבת היא המדליקה את כל החכמות האחרות. זו הייתה המנורה. ובפרשת השבוע, תצוה, לפני שנגיע לבגדי הכהן הגדול, "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, ב) — כי צריך מדים: מדים לרב, מדים לכהן.

כבוד ותפארת — אין אלה מדים בלבד: לכל בגד יש משמעות. אתם יודעים שהיו שמונה בגדים. הכהן ההדיוט, הכהן הפשוט, לבש ארבעה בגדים; הכהן הגדול לבש שמונה. אבל עבודת יום הכיפורים, יום כפרת העוונות, נעשתה בארבעה בגדים. נחזור לכך בפירוט. מה שחשוב כרגע הוא לראות שהבאת השמן, שנועד להזין את המנורה, היא שפותחת את שלב עבודתו של המקדש. בתכנון המקדש נאמר "כל אחד יתן לפי נדבת לבו"; ובהבאת השמן כמו כן: "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" (שמות כז, כ). הם יביאו שמן. מי יביא את השמן?

נאמר שראשי השבטים הם שהביאו את השמן. ראשים אלה גילו תחילה יהירות מסוימת כלפי העם, כשהיה מדובר באיסוף הנדבות לבניין המשכן. הם אמרו: "ניתן לעם לתרום; ודאי לא יצליח לאסוף סכום מספיק לבניין המשכן, ואנחנו נשלים את החסר." אבל התברר שכעבור יומיים מן הקריאה הזאת הראה העם שנתן יותר מן הנדרש, וכשביקשו הנשיאים, הנסיכים האלה, להביא את תרומתם, לא נותר להם דבר; לא נשאר מאומה, לא היה בו עוד צורך. לכן גרע הכתוב יו"ד משמם. ובשעה זו לא יכלו להביא אלא את האבנים היקרות שהכהן נשא על חושנו, שבאמצעותן היה עליו לשתף את כל עם ישראל בכפרת עוונותיהם.

חושן המשפט היה חושן הדין. ושם למדו את לקחם: בחיים הרוחניים אין מקום להפגין בוז כלפי העם. כל אחד יכול היה להגשים לפי מידתו — ואף יותר ממה שיכול היה נשיא להביא. ובכל זאת הושארה להם זכות. הנשיאים האלה היו חכמים; הנשיאים האלה היו אנשים ספוגים דעת רבה. לא היו אלה בני אדם מן השורה; לא היו אלה אנשים שהתבלטו בזכות רכושם, אלא בזכות דעתם. ולכן הם שהביאו את שמן המשחה, את שמן המשיחה הזה, הם שהביאו את שמן המנורה לחנוכת המשכן — משום שמה שהיה חשוב במקדש הוא הדעת שנבעה מתוך העבודה שנעשתה בו.

הכוונה, ההכרה בעבודה שנעשתה — יסודה, מהותה של הדעת — היו בלוחות הברית שבתוך המקדש, בארון. אבל לא זה היה העיקר. העיקר היה פירושה של התורה שבעל פה, שנעשה בידי העם, בידי האנשים שהעמיקו בידיעת התורה והיו מופקדים עליה. המופקדים על שמירתה ועל שימורה של התורה שבעל פה היו הכהנים. ולכן הכהן הוא המדליק, מתוך תחושה של ענווה, את המנורה הזאת — שהייתה בכל זאת במידות אנוש. די היה לו לשלוח את ידו; אבל לא, הוא היה צריך לעלות במדרגות, שלוש מעלות, כדי להתכופף ולהדליק את המנורה.

רק מתוך ענווה אפשר היה באמת לחדש בתורה בלי לצאת מגבולותיה. ולכן הייתה המנורה אכן הפתח: היא עמדה בפתח הכניסה לקודש הקודשים. היא שגילמה את פתחו של העם אל המקדש, דרך העבודה הנעשית באותו מקדש.