וישב: ספר תולדות האדם

יוסף, שהוא במידה מסוימת המייסד של העם היהודי. עד כה היינו ברמה של שלוש משפחות גדולות, של אברהם, של יצחק ושל יעקב, והדגשנו מה היה ייחודה של כל אחת, המאבקים שניהלו, ההכנות לעם היהודי שייסדו והניעו. ועכשיו יוסף הוא שיחולל את המעבר מן המשפחות אל עם גדול. אבל כמו בלידה, לא כן, יש צירי לידה. צירי לידה הטומנים תמיד בחובם את שלושת היסודות ההרסניים, שלושת זרעי ההרס, שהם הפריצות, שחיתות המידות, הרצח, שפיכות הדמים, עבודת האלילים. בקיצור, כך עבר החלק הראשון של ההיסטוריה, נאמר, תמורה מאז הדורות הראשונים.

"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". שלוש עשרה פעמים נזכר "תולדות" בתורה, ופעם אחת בכתובים. תולדות — מה שהאדם מוליד. ההיסטוריה היא פרי התולדות. בתוך המשפחות נבנית ההיסטוריה. וכמובן, מגיע רגע מסוים שבו ההיסטוריה צריכה לתקן את טעויות הדרך, משום שהתולדות האלה אינן מושלמות. ובכן, התולדות המושלמות הן תולדות השמים והארץ, תולדות הבריאה, השמים והארץ, הרוח והחומר. ו"תולדות" אלה נכתבות עם וי"ו. כלומר, אלה תולדות מושלמות. זו בריאה העונה על ציפיית בוראה. אלה התולדות הראשונות. והאדם שנברא — הוא שקול: הוא נתון במאזני ההיסטוריה. הוא כנגד אדם, כנגד האדם. והאדם הזה, במסלולו הסופי, זה הנושא בחובו את היסוד המשיחי, הן תולדות פרץ במגילת רות: הזרע המשיחי מפרץ ואילך, כלומר מלכות דוד והמשיח שעתיד לצאת ממנה, לצמוח ממנה. והנה, התולדות האלה נכתבות בווי"ו. כלומר, הן שלמות. היסוד המייצב של הוי"ו נמצא כאן. הוא נמצא בנקודת המוצא כמו בנקודת הסיום.

ועתה, כל שלבי ההיסטוריה שאנו עוברים מתולדות השמים והארץ ועד "ואלה תולדות פרץ" חסרים יציבות. הם סובלים מחוסר שלמות, ולכן תמיד יהיו אלה תולדות סוערות. או שהוי"ו הראשונה חסרה, או הוי"ו האחרונה, מה שמעיד על כישלון הדרך. ובכן, אלה גלים, גלים, תנועות של גלים, שמתרגמים — שהזוהר מתרגם כגלגולים, כלומר מחזורים החוזרים ברמות שונות, אבל מעידים על תיקון הכרחי. תיקון — ואמרנו שהתיקון הוא מתיחת קו, כלומר סימון הקשר בין הדורות השונים.

ובכן, עברנו את תולדות נח, תולדות אברהם, תולדות ישמעאל, תולדות עשו, תולדות יצחק, תולדות יעקב — והנה הגענו. בתולדות יעקב עוברים מהיררכיה של הפרט להיררכיה של הכלל, לזו של האדם הכללי, משום שכשם שיש ארבעה חטאים, ארבעה שורשי כישלון, שהם גילוי עריות, שפיכות דמים, עבודה זרה, לשון הרע, יש גם, סליחה, ארבעה סוגי אדם. יש האדם הפרטי, כפי שהוא רצוי. והאדם הפרטי הזה אין להפרידו מן האנושות בכללה, מן האדם הכללי. ועתה, יש גם אדם שלישי, שהוא זכר ונקבה, שהוא רוחני, המורכב מן הזכר והנקבה. ויש האדם הזה, "אדמה לעליון", שאינו עוד קרוץ מאדמה, אלא שואף להיות בצלם בוראו. "אדמה לעליון": אהיה דומה לעליון. ובכן, זהו הממד הרביעי של האדם. כל עוד לא הגענו לממד הזה, ההיסטוריה עושה רק תיקונים זה אחר זה. הם חוזרים ברמות שונות. אין אלה אותן תמונות, אבל אלה אותם יסודות הנושאים חברה שבניגוד לגילוי עריות, שפיכות דמים, עבודה זרה ולשון הרע, צריכה להיות מונעת בחסד, בגבורה — באהבה, בדין — בתפארת, ההרמוניה שבין חסד לגבורה, ואחר כך ביסוד, הבסיס. ובכן, מיהו היסוד הזה, שצריך אכן לדבר בקול אחד, משום שהשפה הרוחנית דורשת זאת?

עלינו לדעת שכאשר אנו עובדים רק את ה', כלומר ישות מוחלטת המתעלה מעל העולם הזה, העולם הנברא, אנו בשפלות. יש כאן חילול השם, חילול שם שמים. חילול השם הזה החל בתקופת שת. שם נאמר: "אז הוחל לקרא בשם ה'". "הוחל": חיללו את שם ה', או שהתחילו להזכיר את שם ה' אך חדלו להדגיש את שם אלוקים, שם האל הבורא. ואילו אנו איננו יכולים להפריד בין ה' לאלוקים. אנו מונותאיסטים, אמנם, אבל מעצם בריאתנו, וכשם שהבריאה הזאת נושאת בתוכה ריבוי, מגוון שאין לו שיעור של נבראים, יש מגוון שאין לו שיעור של אישיויות, של פנים של גברים ונשים. הם נושאים את אותה רוח אלוקית, אבל שונים זה מזה. כמו הבריאה: יסודות הבריאה שונים זה מזה, ואלוקים הוא בלשון רבים משום שהוא כלל כל כוחותיה. ולכן אנו עצמנו, בעבודתנו את הקב"ה, לכל אחד מאיתנו "אלוה" משלו, לכל אחד אליל משלו. אנו עובדים אידיאל המיוחד לנו, וצריך היה להתעלות מעל האידיאל הפרטי הזה המפריד בינינו כדי להגיע אל ה'. ודווקא בפרשת השבוע, כאשר גינו את דור אנוש, שהחל להפריד בין ה' לאלוקים, או לפנות לאלוקים במקום לה', גינו את הפירוד הזה. יש בזה חילול השם, חילול שם שמים. עלינו לעבוד את אחדות ה' אלוקים — אלוקים מייצג את האלהויות, את הכוחות השונים, את הסמכויות השונות, את הישויות השונות — כדי לאחד אותן בישות אחת המתעלה מעל ייחודיותן.

ובכן, נאמר "זה ספר תולדות אדם" החל משת, בנו השלישי של אדם, שממנו העולם, האנושות, נמשכה, משום שקין והבל נעלמו ולא נותר מהם דבר. יש לנו את שת, "שעליו הושתת העולם", שעליו נשען יסוד האדם, האנושות. ובכן, הספר התחיל, ספר ההיסטוריה התחיל בשת. "זה ספר תולדות אדם". וכאן, בתולדות אדם, הכוללות את ארבעת ממדי האדם שהזכרנו קודם, נמצאים ארבעת מובני המילה "ספר". ספר — הסיפור שאנו מכירים דרך ההיסטוריה, דרך המאורעות. היסוד השני של ה"ספר": המקורות, הרמזים, המספרי, הרמז; השלישי הוא הדרש, העיון בכתוב, הבנת הכתוב, ולשם כך "מספרים" אותו כמו ספָּר. קודם כול, ספרו, ספרו את הכתוב כך שלא יהיה, נאמר, משובש בשום תוספת, ופירשו כל מילה, כל קטע. גזרה שווה: ספָּר, כמו הספָּר; סופר, סיפור. ואגב, רש"י אומר: "זו היא ספירת תולדות אדם", מניין הדורות — כדי לגלות מה שהכתוב עוד מסתיר.

את זה כבר אמרנו: כל אות בתורה עומדת בפני עצמה. יש לה כמובן צורתה, ממדה הראשון, נאמר. השני הוא הניקוד, התנועות, הנקודות המורות לנו איך להגות, והמשמעות משתנה. אחר כך יש לנו את הטעם, כלומר המוזיקליות של כל מילה, המובן הנעלה של המילה. אבל יש גם הלבן המקיף את האות, שבו יש המון דברים שלא נאמרו ועלינו לגלותם, ואת זה אנו עושים לאורך כל לימוד הכתוב. ובכן, זה ה"ספר", זה ספר ההיסטוריה הנוגע לנו, משום שכל אחד כותב את ספר בראשית שלו, לכל אחד סיפורו, לכל אחד האוטוביוגרפיה שלו, לכל אחד דרכו לחיות את ייעודו, לכל אחד דרכו להשפיע על עתיד החברה שלו, הקרובה והרחוקה, וכל אחד יש לגלותו מחדש, משום שאינו יצוק בתבנית חוזרת: כל אחד שונה מרעהו, כל אחד נושא סוד של הבריאה, חלקיק של הבריאה שעוד לא הובלט.

זהו פירוש "זה ספר תולדות אדם, ביום ברא אלוקים אדם בדמות אלוקים". זה האדם שהוא בצלם אלוקים ובדמותו. בלעדי זאת, הילדים הראשונים היו בעיקר פרי התאווה, הם לא נשאו את הצלם והדמות; הכתוב אינו מדגיש זאת, כאילו לא היו אלא טיוטה של הבריאה. ההיסטוריה האמיתית מתחילה משת. "כי שת לי אלוקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין": ה' העניק לי זרע אחר, צאצא אחר, במקום הבל, "כי הרגו קין", שנלקח בידי קין. ובכן, כאן נמצא גם את "תולדות יעקב יוסף".

יוסף עתיד להיות הגן של יעקב, שבו כוח הדיבור המאחד. למרבה הצער, בתחילה אין זה כך, משום שזו הטעות שעושים בכל פעם שנוטלים את ההנהגה המדינית או האינטלקטואלית או המוסרית של עם: תמיד יש שימוש לרעה. דיבה: זה לשון הרע, דיבור רע, סירוב להקשיב. טוב, אבל יוסף היה "אנוס על פי הדיבור": הוא כפוי על ידי הדיבור, ולכן דיבר יוסף שבעים לשון — דיבר, ידע, הכיר את השפה האוניברסלית, שממנה אפשר היה אכן להפיץ את ההוראה הרוחנית, משום שאת ההוראה הרוחנית הזאת אין טעם לרצות לנסח בכתב, שיהיה כמו תבנית שבה כבר אי אפשר לנסות להוליד משהו חדש שהכתוב מסתיר. וזו כל בעיית אי־ההבנה בחברה ובין העמים. והעם היהודי לא היה בגלות אלא כדי שיוכל להתאים את עצמו גם לשפתם של אחרים.

ומה יאריך את גלות יעקב? זה שיעקב לא מצא שפה משותפת עם עשו. תמיד הייתה שם בעיה של בגד. כן, והבגד מכסה את המערומים, כשם שלעתים הוא מכסה את האמת, את מידתו של האדם. זה בדיוק הצד השלילי של הבגד שאותו מנטרלים בציצית שאנו לובשים, לא כן? והנה, כאן תמיד יש בעיה של בגד. הבגד שיעקב לבש כדי לבוא לפני אביו, שהיה מימי נמרוד, שהיה מימי אדם — בגדו של אדם, שחש צורך לכסות את מערומיו בבגד — ושעבר מדור לדור כדי להסתיר את בושתו, את בגידתו. לכן "בגד" משמש גם למילה בגידה, "בגד"; ו"לבוש" — "לא בושה": דרך להסתיר את הבושה, שלא להתבייש.

טוב, כל היסודות האלה נמצאים עתה ביסוד הרביעי של שם הוי"ה, מארבעת הממדים שהזכרנו, והרביעי הוא יוסף. ומהי האות הרביעית של יו"ד-ה"א-וא"ו-ה"א? זו ה"א. את הה"א מוסיפים ליוסף: "עדות ביהוסף שמו". את העדות שם ביוסף, שאליו הוסיף את הה"א הזאת. ואמרנו שה"א זו, של הנקבה, היא זו הנושאת את השאלה, התהייה, הקוראת להגדרה — ה"א הידיעה, ה"א השאלה, ה"א הידיעה — והמורה על התכלית, על המסלול: זה "ירושלימה", אל ירושלים, בהגיעו לירושלים, אל המקום. "מקום", כן. "ברוך המקום" — זה היבט אחר שעוד נפרט. אבל רק כדי לציין שהה"א הזאת היא האות היחידה החוזרת במידת הבורא המתעלה מעל הבריאה, שכולה אהבה. זה יו"ד-ה"א-וא"ו-ה"א. ובה ישתמש יוסף כלפי אחיו: "הא לכם זרע". "הא לכם זרע": הנה לכם זרע — לענות, לענות על צורכי הזולת.

לענות על צורכי הזולת — זה סימן השאלה הגדול, משום שכאשר חכמינו שאלו את עצמם מהו הפסוק שיכול לסכם את כל התורה, את כל אמונת הייחוד היהודית, את כל האמונה, אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך" — לאהוב את הזולת כמו את עצמך. האריז"ל אומר: זה בלתי אפשרי. ואגב, לכן הלל תיקן מעט ואמר: "דעלך סני לחברך לא תעביד" — מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. אם כן הוא ממוקם בשלילה: רק לא להזיק לחברך, כשם שאינך רוצה להזיק לעצמך. אבל היכן הוא ממוקם אפוא? לפי האריז"ל, רק ביחס שבין הזכר לנקבה, בין איש לאשה: לדאוג לכך שאהבת בני הזוג תוכל להמשיך להחיות את הזוג לאורך כל החיים, ושלא יגיעו לנקודה של הזדקנות, של שגרה, של חזרתיות בחיים. וזהו "ואהבת לרעך כמוך" האמיתי. בן עזאי חולק על רבי עקיבא. הוא אומר: לא, הסיכום או התמצית של כל התורה היא ב"זה ספר תולדות אדם".

זה ספר צאצאי אדם, תולדות אדם — כלומר לדאוג לצאת מן המסגרת הצרה של הבית אל העולם שבחוץ, ולהקרין, לתת לאהבה הזאת תנופת חיים כלפי חוץ, החובקת את האנושות כולה. זהו הסיכום של כל התורה. מצד אחר, חכמים כמו בן ננס, בן עזאי, בן זומא, בן ננס ורבי שמעון בן פזי פירשו זאת אחרת, כלומר שאכן כך: לאחד הכול, את כל היסודות, כל האלהויות, כל האלים, כל האמונות, בישות אחת שתהיה יו"ד-ה"א-וא"ו-ה"א, ושתתעלה מעל כל האמונות האלה. זו התמצית של כל התורה: להגיע לאחד את העולם בהנהגת "שמע ישראל", "ה' אלוקינו ה' אחד". לדעת בן ננס, זה יהיה שוב כמו רבי עקיבא: אהבת הזולת. ואילו רבי שמעון בן פזי: די לנאום נאומים! די לקבוע דברים באוויר, בספֵרות העליונות של המחשבה! לא!

האדם נמדד, או האנושות נמדדת, במה שכל אחד נותן מרצונו: הקרבה עצמית, בוקר וערב, ברגעים שמחים כמו ברגעים עצובים. בוקר, ערב. ומה שאתה עושה באמת, בלי פניות, למען הזולת — זו ההתבטלות, רוח ההתבטלות, הנתינה העצמית: זה מה שחשוב. וביוסף זה מה שיתאמת. עד עתה ניטרלנו את ישמעאל, ניטרלנו את עשו. אבל אנו מגיעים, אנו חוזרים לארץ המובטחת. עברנו דרך הכנסייה, רצינו להפיץ את דתנו, הפצנו את רעיונותינו, את אמונותינו, את ערכינו, חלקנו אותם. זה עלה לנו ביוקר רב. שמרו לנו טינה. כשם שרדפו את יוסף, רדפו אותנו, רדפו אחרינו… עברנו את גיהנום מחנות הריכוז. יצאנו משם, יצאנו משם, חזרנו.

כך מתחילה הפרשה, הפרשה: יעקב שב אל בית אביו, המקום שבו החלו הגרים הראשונים, המקום שבו באמת התיישב כגר, כזר. לא היה לו כלום, הארץ הזאת מעולם לא הייתה שלו, אבל הוא הולך אליה, מתיישב בה בצו אלוקי. ולכן הוא גר: הוא גם אזרח, אבל תמיד גר. היא אינה קניינו המוחלט. ההבטחה היא מוחלטת, אבל אם יציית לרצון ה' שייעד לו את הארץ, אז היא תחזור אליו. אחרת, לא היה צריך לעזוב אותה. וכאן… והנה, כבר הדגשנו שהציווי הראשון שניתן לאברהם היה להתיישב בארץ שיועדה לו, ארץ הראייה, ארץ הראייה, של חזון אוניברסלי. ועתה, אחרי הגלות, יעקב חוזר לארצות האלה, וחושב להתיישב שם לצמיתות. אנו חיים את המצב הזה ממש עכשיו, משום שהיום חזרנו לארץ אבותינו.

אבל ראו כמה מחלוקות בתוך העם, כמה פילוגים יש במשפחה אחת וגדולה. ויוסף — שוב מערערים עליו. וזו הסיבה שהתולדות, תולדות יוסף, התולדות האלה אינן מסמנות את סופה של שיבה לישראל: חסרה וי"ו. אלה צעדיו הראשונים של עם. אבל האחרון — באחרית ימות המשיח. שם העם יגשים את עצמו במלואו, יגשים את אחדותו, ישמיע את קולו בקרב העמים, ממקומו, ולא רק דרך עולם הכנסייה. הוא ישחרר את הדיבור, את דבר ה', מתוך ישראל, דיבור שאינו משאיר מקום ללשון הרע, לדיבה. עכשיו, שני הפסוקים של פרשת יוסף ברורים, כמדומני, שהרי הכתוב אומר: "וישב יעקב": יעקב יבקש להתיישב לצמיתות, לחיות בארץ שבה הוריו חששו שלא ייהנו עוד מקניינם. נכון? זו ארץ כנען. "אלה תולדות יעקב", וגם…

כאן כבר לא שומעים, לא שומעים, כבוד הרב. הקול נקטע, הקול נקטע. הלו? רגע. כן, כן.

"אלה" פסל את הראשונים: "אלה" ביטל את כל מה שהיה קודם, כי זה פרק חדש, סיפור חדש, סיפור חדש. לא שהוא מתנתק מן הקודם, אבל בכל פעם מתחוללות תמורות לאורך ההיסטוריה. וכאן אין לחזור אל תמונת העבר. העבר יהיה הזיכרון הקבוע של עם ישראל. זו עובדה. "אלה תולדות יעקב יוסף". ובכן, יוסף.

ובכן, שוב חוזרים אל הילד המועדף. וכך היה גם עם קין. ואברהם בכל זאת אהב את ישמעאל: "לו ישמעאל יחיה לפניך" — הלוואי שישמעאל יחיה לפניך. יצחק נתן דווקא את העדפתו… כמה סבלנו… ועכשיו שוב: "אלה תולדות יעקב יוסף". כן. אי אפשר לברוח מזה. אי אפשר לברוח מזה. יש הרבה ילדים, אבל יש אחד שנוטל על עצמו את ייעוד האחרית, ומוכיח זאת. והאחרים הם שותפיו לייעוד הזה. כך זה צריך להיות. וגם הקב"ה בחר בעם ישראל, ואף על פי כן כל העמים הם בניו, הם ברואיו. אבל ישראל הוא בנו החביב של ה'. כך זה.

ובכן, "אלה תולדות יעקב יוסף", ומכאן נצא כדי לראות מהם צעדיו הראשונים של יוסף, שכזכור ייתן למצרים שלושה דברים: … אחר כך ייתן… ואחר כך את האמונה באלוקים, באל, שהוא בורא העולם. אלה שלושת הדברים שיוסף… הוא יודע לפתור חלומות, הוא יודע כמובן לפתור משברים כלכליים, הוא יודע גם שבורא העולם הוא שלפניו עלינו לתת דין וחשבון, משום שהאמונה בה' מתחילה קודם כול באמונה באלוקים. איננו מגיעים אל ה' בלי שהאמנו קודם באלוקים. זהו, אני מסיים כאן את השיעור, נדמה לי. אם יש לכם שאלות…