בראשית: ראשית הבריאה

בספר בראשית מסמן המקרא את נקודת המוצא של תולדות עם ישראל. לא נדון באופן שבו נברא העולם, שבו נברא היקום הזה, ולא בזמן שנמשכה הבריאה. אנו מסתפקים בקריאת הכתוב, המדבר על שישה ימים, ויש בכך משמעות רבה; אך אנו מקפידים, כביכול, שלא להיכנס לוויכוח על גיל הבריאה. לפני כמה זמן היא החלה? מבחינתנו, זה 5783 שנה שהתודעה האנושית, שתולדות עם ישראל, התחילו. זה העיקרון שחשוב לנו: שלהיסטוריה, לזמן ולמקום יש ראשית. וכל זה טמון בעקרונה של המילה "בראשית".

על "בראשית" לבדה אפשר להאריך שנה שלמה. אך לא נעשה זאת, משום שאינני בטוח שיהיה בכך תועלת מרובה. מה שחשוב הוא לדעת שבכל מקרה, יסוד האמונה היהודית מושתת על עקרון הראשית. האומר שיש ראשית, אומר שיש תכלית, שיש באמת מטרה. להיסטוריה יש משמעות. אם נאמר שהעולם הוא פרי המקרה ופרי התפתחות שיצאה ממפץ גדול שכמעט אין בידינו לנתחו, הרי בכל מקרה היינו פרי של מקרה שאין לנו שליטה עליו. היינו כפופים לחוקי הטבע ולא היינו יכולים להשתחרר מהם […].

התורה אינה דורשת מאתנו להבין את ה', להאמין בה', כל עוד לא קיבלנו את עקרון הראשית. אם יש ראשית, יש רצון, יש בחירה חופשית. כשאני מחליט לעשות דבר מה, אני מבטא בכך את רצוני, את בחירתי החופשית. אני נוטל על עצמי את האחריות. אם אני שייך לשרשרת אירועים שאינני שולט בה, לא אוכל לעולם לבטא זאת. אך עקרון הרוח הבוראת, עקרון האל הבורא, מתחייב לנו רק מן הרגע שקיבלנו את הראשית ואת עקרון הבריאה, שהוא ההפך מרעיון ההתפתחות. ההתפתחות אינה נראית אלא דרך הבריאה הזו, בתוכה.

הכתוב מזמין אותנו לכך בניתוחה של המילה "בראשית" עצמה. אתם יודעים, אמנותה של הלשון העברית היא להתבטא קודם כול בצורות אותיותיה, בסימנים. אין אלפבית שבו לאות משמעות מובהקת כל כך, המרכזת בתוכה מחשבה שלמה. קחו את האל"ף: יש כאן מדחף מסתובב, האומר לכם: שימו לב. אם אתם נכנסים לתנועת הבריאה, אתם בתוך תנועה מתמדת, אתם כמו להב של מאוורר המסתובב, ועליכם לקבל על עצמכם את תפקידכם מבפנים. אך התורה לא פתחה באל"ף; היא פתחה בבי"ת. הלשון העברית, כשהיא מבקשת לבטא אחדות, הולכת משניות אל האחדות.

הבי"ת היא השניות: בית נבנה משני אנשים. אך אין זו רק השניות של זכר ונקבה; היא נמצאת בכל מקום. ברובד העולם הזה והעולם הבא, […], ברובד יצר הטוב ויצר הרע, בכל מקום נמצא את הקוטביות הזו בתוך הבריאה. שכן מן הרגע שהרצון הראשון מחליט לברוא, אין עוד אחדות; יש רק שניות. ומשום כך כל הספרים פותחים בדף ב' ולא בדף א'. הבי"ת היא המובילה אותנו אל האל"ף; השניים הם המחייבים את האחד, ולא האחד הוא המוביל אל השניים. ולכן דרך ההתהוות היא ללכת מן השניות אל האחדות. וכך אף האינטימיות של בני הזוג מתבטאת במונח "ביאה".

לממש את האחדות הזו, את המפגש האינטימי של האחד עם השני: זהו עקרון הבית. זהו עקרון המשפחה, עקרון הבית. זהו עקרון זיקתה של הבי"ת אל האל"ף, שתופיע, לראשונה, במילה אלוקים; אלוקים, שנהוג לתרגם "האל". תרגום מוטעה, שהרי אף הזוהר קורא בה "אלה מי ברא": אלוקים נגזר, לפי זה, מלשון רבים, "אלה" הרבים, ו"מי". אם כן, "אלה מי ברא", אלוקים, הוא שאלה על מקור הבריאה. אך כשאדם שואל על מקור הבריאה, הוא מוכרח להאמין באל אחד, בכוח אחד, לא באלוהויות רבות; ואף על פי כן "אלוקים" הוא לשון רבים.

כן, משום שכך מתגלה לנו הבריאה, על פניה הרבות. וכשאנו נשארים רק בבחינת אלוקים, כלומר בבחינת הטבע בה"א הידיעה (שהרי חכמינו הציעו לנו לראות ב"אלוקים" את הגימטרייה של "הטבע", כך ש"אלוקים" אינו אלא שקולו של הטבע), הרי שאלוקים הוא גם עקרון הדין, עקרון החוק. חוק, כן, משום שבריאת עולם מחייבת חוקים. חוקי הסיבתיות, המנהלים באמת את העולם ברבדיו השונים, הם רבים. ועתה, כדי להגיע אל האחדות, יהיה צורך לעבור לשלב עליון יותר, אך דבר זה יתגלה רק במימוש ולא בתכנון.

"בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקִים" (בראשית ב, ד): כאשר השם ה', הנגזר מן הפועל "היה", מן ההוויה, מופיע יחד עם אלוקים, אז נאמר לנו שיש אהבה בבריאה זו. לא רק מידת הדין מנהלת את הבריאה, לא רק חוקי הסיבתיות; הם עשויים להתבטל ברגע מסוים, משום שהאהבה גוברת על כל הדין הקפדני הזה. זהו הלימוד הראשון של המקרא, אך אין זו הבריאה הראשונה, שהרי חכמינו מלמדים אותנו ששש בריאות קדמו לעולם, ליקום. כן, שישה דברים קדמו לבריאה. מהם הדברים הללו? אצטט לכם פשוט מדרש, והדברים מפורטים במסכת פסחים, דף נ"ד ע"א.

יש מהם שנבראו בפועל, ויש מהם שעלו במחשבה, שתוכננו לפני שנבראו. מהם, אם כן, ששת הדברים הללו? אחד: התורה. התורה קדמה לבריאה. ואכן, כשם שכל בית בנוי לפי תכניתו של אדריכל ולפי תפיסה ראשונה של מי שמזמין את משכנו, כך חשב הקב"ה את בריאתו. הוא ייסד אותה על חוק, והוא התורה. התורה, אם כן, תכנית הבריאה, קדמה לבריאה. הדבר השני שנברא הוא כיסא הכבוד, כך נוהגים לתרגם. ומה פירוש כיסא הכבוד הזה? זהו העיקרון שלא להיסחף בידי הבריאה הזו, לדעת לנהל אותה, להגביל אותה, לעצור אותה. והרי שד-י, מידה ממידותיו של הקב"ה, השם שאנו קובעים על פתחי בתינו. הפתחים הללו הם גבולות מקומנו במרחב, גבולות פעולותינו במרחב מוגדר, והגבולות הללו נקבעים בידי מזוזה. זהו כיסא הכבוד, זוהי ההשגחה. נסתפק בזה לעניין זה; הכוונה לומר שהעולם הזה אינו מופקר למקרה. וכי לאחר שבראו הסתלק הקב"ה ונטש אותו? לא, הוא ממשיך לנהלו. הדבר השלישי: העולם הבא.

כן, גן עדן. כפי שציינתי קודם, העולם הזה אינו גיהנום, כפי שתפסו אותו דתות אחרות. איננו בעולם הזה כדי לכפר על חיים שהם כקללה. אדרבה, החיים הם אמיתיים. העולם הזה מעניק לאדם את האפשרות להתגלות ולהגשים את עצמו כנברא בצלם אלוקים. גן העדן הזה הוא אפוא באמת תכליתו של העולם הזה, שבו תתענג הרוח על הקרבה הזו אל האלוקי, על הנוכחות הרוחנית של התגלותו. אך יש גם גיהנום. הגיהנום קדם לבריאה. כיצד יכול הגיהנום לקדום לבריאה? ובכן, משכן שאינו מקור לרווחה לבני הזוג, עלול להיעשות גם לקברם […].

ההיסטוריה, הטבע, נוקמים על כך שאין שומרים על חוקיהם. יש בטבע עצמו דטרמיניזם, אם תרצו, של טוב ורע. זהו הדבר הרביעי. הדבר החמישי בבריאה הוא התשובה. התשובה קדמה לבריאה. כלומר, היכולת לתקן את תעיותיו של האדם, את טעויותיו, אף היא עלתה במחשבה לפני הבריאה עצמה. אסור היה שהאדם יהיה נידון לעולמי עולמים בשל הטעויות שהוא עושה. יש בידו אפשרות לתקן. וזהו עקרון התשובה: להשיב את העולם אל תכניתו הראשונה. הדבר השישי: ישראל. ישראל קדם לבריאה, ומשום שקדם לבריאה, גם אם תיעלם הבריאה, ישראל לא ייעלם.

מה פירוש "ישראל" כאן? זהו עקרון האדם שבשבילו נברא העולם. יש דיון שלם מה קדם למה: האם התורה קדמה לישראל, או שבריאת ישראל קדמה לתורה? והדעות נחלקו. בלי התורה לא היו ישראל קיימים, ובלי ישראל אין לתורה טעם להתקיים. דיון זה מקביל לדיון שבין הלל לשמאי: מה קדם למה, השמים או הארץ? הרוח או החומר? לדעת הלל החומר קודם, ולדעת שמאי הרוח קודמת. ורבי שמעון בר יוחאי הכריע ואמר: אי אפשר להפריד בין הבריאות זו מזו; הן שזורות זו בזו, תלויות זו בזו. ומשום כך ישראל, בתכנית הבריאה, הוא כאדם בתכליתה של בריאת ששת הימים הזו.

ששת ימים, כפי שאנו חיים אותם באמצעות ששת חושינו. כן, בדרך כלל מדברים על חמישה חושים. אך הרמב"ם אומר שיש חוש שישי, והחוש השישי הוא האינטואיציה. לעתים אנו מונעים בידי רעיון החורג ממה שאנו חווים ברגע זה. אנו חשים אותו מראש. יש ידיעה מוקדמת, ולכל אחד נתון החוש הזה לפי מדרגתו. שכן, כשם שיש סולם של ערכים, סולם של שמיעה, סולם של ראייה, יש גם סולם של אינטואיציה, והוא שבהזדככותו עולה במדרגה ונעשה לחוש הנבואי, השוכן בכל אחד ברובד בסיסי של הבריאה, שהרי האדם נברא בצלם אלוקים. ודבר זה תואם גם את סביבתנו, שיש בה ארבע רוחות השמים, ועוד ממד המטה וממד המעלה. וששת ימי הבריאה נחגגים גם בקריאת שמע שלנו, בשמע ישראל, בהצהרת האמונה שלנו, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד): שש מילים המבטאות את האחדות הזו של השש, המספר היחיד בעשרת המספרים הראשונים שיש לו תכונת התחלקות זו: שש חלקי שש הוא אחד, חלקי שלוש שניים, חלקי שניים שלוש, ושלוש ועוד שניים ועוד אחד הם שש. והנה, יש בבריאה שני שלבים. באמת יש שלב סטטי: היום הראשון, השני והשלישי. ביום הראשון האור, אך האור הזה עדיין אינו בתנועה; הוא יהיה בתנועה רק ביום הרביעי.

ביום השני המים התחתונים והמים העליונים, ההבדלה בין המים. ביום השלישי היבשה, גילוי היבשה. ואחר כך אותם מרחבים מתחילים, נאמר, לחיות, לנוע בזכות הנבראים השוכנים בהם, ביום הרביעי, החמישי והשישי. יש שלושה ימים, אומרת הקבלה, הקובעים את השבת, היום השביעי, ויש שלושה ימים הניזונים מן השבת. לפיכך, לדעת המקובלים, הבריאה בפועל אינה מתחילה ביום הראשון אלא מן היום הרביעי, מקום שבו הדברים תופסים את מקומם בתנועת הבריאה; ושלושת הימים האחרים, הבאים אחריה, קרינת השבת היא המניעה אותם.

היכן, אם כן, נמצא כל הלימוד הזה? אומרים לנו שב"בראשית" יש "ברא שי"ת": ברא שש, ברא שישה ממדים; השש הוא מספר הבריאה. עוד נשוב לכך, משום שהוא מלא ביטוי בתחום אחר. אך יש גם משמעות אחרת, הטמונה ב"בית" וב"ראש": יש מחשבה ראשונה בתכנונו של הבית הזה, של משכן העולם, של האנושות, ליתר דיוק. וב"בית" וב"ראש" הללו, הראש הוא הזמן והבית הוא המקום; המקום והזמן נבראים בבת אחת, מן הרגע שהבריאה עולה במחשבה. אין טעם להפריד בין הזמן למקום; כל אחד מהם הוא שליחו של חברו; הם פועלים יחד ונקבעים באותו אופן. ו"בראשית" היא גם מבנהו של עם ישראל. כמה אנו בישראל? לעולם לא נהיה רבים יותר. נוכל למנות את עצמנו במיליונים, אך במהותנו נישאר […], ובפיזורנו בעולם אנו מפוזרים בין שבעים עמים, ואנו, אם תרצו, האומה השבעים ואחת. שכן האנושות מחולקת, כל עם לפי טבעו שלו, לפי האידאולוגיות שלו, שהרי אין טעם לתפוס את האנושות מנקודת מבט אחת, מהשקפה אחת, ממחשבה אחת. לא: יש מקום לריבוי מחשבות, לריבוי אידאולוגיות, ובלבד שיכוונו אל תכלית עליונה ויפגשו זו בזו, ויהיה מרכז הכובד שלהן בעקרון השבת. עוד נשוב לכך.

ובכן, נקודה ראשונה להרהור. אנו בעולם של בריאה יש מאין, מן האין. אך הבריאה יש מאין אינה באמת מן האין. את האין הזה רצה הקב"ה תחילה, לפני שיכול היה לגשת לבריאה. כלומר, מה שקודם לבריאה הוא עולם התוהו. אילו הייתי מתבטא אחרת, הייתי אומר שהפסוק הראשון, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א), הוא אידאל הבריאה, המתמצה כך. אך הקב"ה מסרב לתת לנו עולם מושלם. שכן אז לא הייתה לנו שום זכות, לא היה לנו מה לעשות בו, לא היינו יכולים לצמוח, וגם לא היינו יכולים להוכיח את יכולותינו.

ואז: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ", הארץ הייתה תוהו ובוהו. זוהי ארץ המורכבת מארבעה יסודות: האש, האוויר, המים, והעפר, החומר. והיא נושאת גם ארבע תרבויות גדולות, בבל, מדי, יוון ואדום, ארבע גלויות עולמיות הבאות זו אחר זו במרוץ הזה אל השליטה, ושורפות באמת את יסודות הבריאה. אך בתוך כל אי־הסדר הזה שהאנושות תחולל, יש סדר אלוקי: "יְהִי אוֹר". מי שמכריע על האור הוא הקב"ה. שימו לב שזו הפעם הראשונה שאני מדבר על הקב"ה. שכן "אור" עולה בגימטרייה 207, וגם "אין סוף" עולה בגימטרייה 207. וכאשר האדם, בהתפתחות שאינה אופקית אלא אנכית, ספירלית, מכריע על מסלולו (כפי שביקש לעשות דור הפלגה, אך ברוח אחרת), הרי הוא נעשה כמעין שותף של הקב"ה בהשלמת העולם הזה. הקב"ה בורא, "ברא"; והאדם יוצר: הוא נותן צורה לבריאה הזו.

בריאת האדם, בריאתו של הקב"ה, מעידה על רצון באי־שלמות. ומשום כך ב"בראשית ברא אלוקים", אותיותיהן הסופיות של המילים הללו יוצרות "אמת", אך אמת שאינה בסדר האידאלי. לעומת זאת, בסוף הבריאה, בעולם שהקב"ה מותיר לאדם את המשימה להשלימו, "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג), שם אותיותיה הסופיות של "אמת" באות כסדרן. והנה, הניתוח הראשון הזה מעורר כמובן את שאלת פרשנות הכתוב. האם אין אנו שמים בפי הכתוב, בסופו של דבר, את מה שאנו רוצים לומר? משום כך נאמר שהתורה קדמה לבריאה. כשם שאיננו יכולים לתפוס את העולם הזה בלי חוק הסיבתיות (אחרת היה חומק מניהולנו, היה גיהנום), כך אי אפשר גם לנתקו מן הרוח שעמדה ביסוד בריאתו. הרוח שעמדה ביסוד בריאתו היא התורה. התורה אינה השקפת חיים. אין היא דרך להסתכל על הדברים. לא: היא תורת חיים, חוק החיים. כאן נכנסת לתמונה אמונתו של כל אחד מאתנו. זו הסיבה היחידה לכך שהתורה פתחה בפרק הבריאה, שמבחינה מדעית, לכאורה, אינו מעניק לנו אור מכריע ואינו עונה על כל שאלותינו הפיזיות והמטפיזיות. תכליתו לומר לנו שאם אנו מאמינים באמת שיש לעולם הזה משמעות, שהוא עונה על רצון, הרי אז קריאת התורה… איך אומרים זאת בעברית? "מקרא". "מקרא" אינו "קריאה"; את הקריאה נוהגים לכנות "קריאה". אך "מקרא" הוא קריאה מבפנים אל הקריאה. כלומר, הכתוב מציע לי את הקריאה, ואני קורא את מה שהוא מציע לי. מכיוון שהתורה הזו היא חוק העולם, היא באה באותו אופן שבו נפלאות הבריאה מעוררות את השתאותי ואת שאלותיי; וכך גם בתחומי התורה, כשאני אוהב אותה. והנה, כשיש מ"ם בראש המילה, כמו ב"מקרא", "מזבח", "משקפיים",

הרי זה כלי: כלי, אמצעי, מכשיר. כן, התורה היא כלי הבריאה. פתחנו אותה ב"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", והיא רמזה לנו, בקריאת "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב), על אות סופית, שהיא המ"ם. כשהחושך שורר על פני התהום, כשאיננו מבינים דבר, כשאיננו יודעים לפרש את הכתוב, כשאיננו יודעים לקרוא אותו, אנו זקוקים לכלי. התורה מסרה לנו את הכלי הזה, וכשקוראים אותה כראוי, אז נמצאת בה גם המילה "כלי". פירוש הדבר […] שאפשר אולי להתחיל בגישה גולמית, אך כשמעמיקים, כשמבקשים לפענח, מגלים שיש בה אוצר של מחשבה, ושהכלים שנמסרו לנו […] הם אמצעים להעניק לאדם את האפשרות להשתחרר מ[…].

שכן כל אור זקוק לכלי, לכלי קיבול, לקליפה, לקרום שיוכלו להכיל את האורות הללו ולא להניח להם להתפזר. כך נברא העולם בידי מי שאמר לעולמו די. הקליפה, או הבגד, או העטיפה המוחשית, דבקה בפרי, דבקה בגוף, דבקה באור, ומשתתפת בעצמה בעוצמת האור הזה. והנה, מה שמייחד את האדם בבריאתו הראשונה הוא הלבוש. עוד נראה זאת בהמשך. שאר הנבראים, בעלי החיים, אינם זקוקים ללבוש, אינם חשים צורך זה. אך האדם כן. ואף כשהוא בוחר בעירום גמור, לעתים יש חוט קטן, שרוך, סרט קטן, שבו הוא חש צורך לסמן את עצמו בנוכחותו של סמל של לבוש. ומשום כך, כמובן, אנו לובשים ציצית בבגדינו: משום שאנו רוצים שבגדינו יקרינו, שלא יהיו אטומים, שלא יסתירו את אורנו שלנו ולא ייהפכו לגלימת צבועים.

אנו מצמידים את החוטים הללו משום שהבגד הוא, במובן מסוים, הדבר הראשון שהוסיף האדם על טבעו כשחטא, כשמצא את עצמו חסר יכולת להתקרב אל האור האלוקי הזה. אז לקח עלי תאנה לכסות את מערומיו; זה היה מעשהו הראשון. הנה, אולי אעצור כאן לשיעור ראשון זה. אם יש לכם שאלות: עד עכשיו לא הפרעתם לי, הקשבתם, אבל הייתי כל כך רוצה לדעת מעט מה דעתכם. ואם יש שאלות, כמובן, בשמחה. — יש לי שאלה קטנה, כבוד הרב, ערב טוב, ברשותך. אמרת בשלב מסוים שהשבת הייתה מפתח של הבריאה, שעמדה במקום מרכזי; אינני זוכר בדיוק באיזה ביטוי השתמשת.

מה שמפתיע בכל זאת הוא שבבריאה, השבת היא רק ליהודים, במירכאות; לגויים אין שבת. כיצד ייתכן, אם השבת שייכת לבריאה, ואם היא אמורה להיות דוגמה לשאר האומות (תמיד יש מעין שיתוף פעולה, אנו הדוגמה לשאר האומות), כיצד ייתכן שאין להם שום חלק, ולו זעיר, בשבת? — ובכן, קודם כול, נקודת המוצא של מחשבתך, כלומר שהשבת היא נחלתו של עם ישראל. היא נעשתה נחלתו של עם ישראל. כשהקב"ה חשב את בריאתו, כשקידש את השבת, הוא קידש אותה לאנושות כולה.

אדם הראשון לא היה יהודי. אדם הראשון היה אב טיפוס של הבריאה האלוקית של האנושות כולה, ולפיכך עם ישראל הוא אף הוא העובר של האנושות כולה. אין להפריד את העם היהודי משאר האנושות. חזרתי על כך כמה פעמים: אין טעם לקיומו של העם היהודי אם אין שאר העמים, וגם שאר העמים אינם יכולים להתקיים בלי העם היהודי. העם היהודי מייצג, במובן מסוים, את מרכז הכובד של האנושות כולה, כשם שהשבת מייצגת את מרכז הכובד של הבריאה כולה בכוח הקדושה. את השבת קידש הקב"ה; היא היום שקידש הקב"ה. שהאומות אינן מאמצות אותה,

זו בעיה אחרת, אך במקורה לא נועדה לעם היהודי בלבד. — אבל מצוות בני נח: מדוע אין מצוות בני נח כוללות חלק מן השבת? — יפה מאוד. מצוות בני נח הן ההתגלות שלאחר המבול. כלומר, לאחר כישלונו הראשון של האדם יש התגלות, והתגלות הקב"ה לאנושות מצטמצמת במצוות הללו, ולא בעשר, כבעשרת הדברות. שמירת השבת מופיעה רק בעשרת הדברות: מצוות שמירת השבת. והנה, אתם יודעים, במצרים, אומר המדרש, שמר עם ישראל את השבת, שמר את היום השביעי, וגם פרעה כיבד את המוסד הזה אצל עם ישראל, משום שראה בו הפוגה הכרחית לנשימה, כדי לחזור לעבודה על בסיס איתן. אסור היה לכלות את כוחות האדם; היה צורך לתת להם מעט מנוחה, שישיבו את נשימתם באמצעות השבת. והשבת הייתה אז יום מנוחה, לא יום קדושה. עשרת הדברות קבעו אותה כיום של חגיגת בריאת הקב"ה, וקבעו אותה כזכר ליציאת מצרים, לשחרור האדם. ובמידה שהאנושות תגיע יום אחד להכרה כפולה זו (מצד אחד בריבון שברא את העולם, ומצד שני ברצונו של האדם להשתחרר מכל מה שמדכא אותו, ברובד הטבע כמו ברובד האדם), אז תהיה השבת גם […] של האנושות כולה; […] והדבר מתחיל אכן בשמירת השבת.

— האין הלכה האוסרת על גוי לשמור את דיני השבת? — סליחה? — האין הלכה שאוסרת על גוי…? — כן, כן. כתוב שגוי ששבת חייב. מדוע? משום שהוא פגע ברוח השבת; הוא אינו שומר אותה באמת. לשמור אותה כמו יום ראשון אינו שמירת שבת. יש יהודים שעושים כך, ששומרים אותה כמו יום ראשון. טוב, לא עלינו לשפוט. אך הרעיון הוא זה: קדושת היום הזה עצמה כוללת את מושג החזרה, את שיבת הנפש אל מקורה. ועל שיבת הנפש הזו: אדם הראשון, בערב שבת, פוגש את קין, שזה עתה הרג את אחיו, ושואל אותו: כיצד יצאת מזה?

אמר לו: הרי הודיתי בחטאי, הבעתי חרטה, וניתן לי לשקול מחדש את חיי, את מסלול חיי, וזהו. אמר לו אדם: כך? ואני לא שיערתי זאת, לא ידעתי זאת. יש אם כן אפשרות לחזור בתשובה ולשקם את מעמדו לפני ה'. מה אמר? מה אמר מיד, אומרים חכמינו? "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" (תהלים צב, א). הוא אמר את שיר השבת. ואכן, ב"שבת" טמון הפועל "שוב"; יש בה משמעות התשובה. זהו. — או שבעתיד, אם כן, יהיו הגויים מעין יהודים, ואז ישמרו שבת, אם הבנתי נכון?

— […] הם יבחרו לדבוק בתורה, דבר שאינו חובה. אני אומר זאת שוב: לא כל אחד יכול, לא לכל אחד יש האפשרות ללמוד, נכון? לימודים גבוהים. אבל אין פירוש הדבר שאין להם ערך. לא, גם להם יש שליחות, והם יכולים למלא אותה במסגרת מה שביכולתם לעשות. לעומת זאת לישראל יש שליחות חשובה בהרבה, שהוטלה עליו, אך שהוא קיבל עליו […] מלכתחילה, ושבה חייב את צאצאיו, את כל צאצאיו. זכרו שהקב"ה לא רצה לתת להם את התורה; הוא אמר להם: איזו ערבות תיתנו לי?

ואז ניסו למצוא כל מיני ערבויות, וכשאמרו: בנינו ובני בנינו יהיו ערבינו, אמר להם: עכשיו היא שלכם. זהו. — תודה רבה. הרב בניזרי, דיברת על הכלים שהתורה נותנת לנו כדי שנוכל להסביר את מה שאין לו הסבר. לא פירטת אותם, אז סלח לי על קוצר רוחי: האם הכלים הללו אינם פשוט התורה עצמה? — כן, זו התורה עצמה. רבי ישמעאל אומר שיש שלוש עשרה, בשלוש עשרה המידות: יש שלוש עשרה דרכים, שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן. אולי תהיה לנו יום אחד הזדמנות לעיין בשלוש עשרה המידות הללו, הכוללות את ההיקש, את דרך ההסקה וכן הלאה, ואת הפרט והכלל.

כל זה מנוסח בשלוש עשרה המידות, במידות העיון, משום שזהו "הֲפֹךְ בָּהּ וַהֲפֹךְ בָּהּ" (אבות ה, כב). מותר לחפור בכתוב, להפוך בו מבפנים; אסור לסלק אותו. "הפוך בה": אסור להרוס אותו. לא "הפוך אותה" החוצה, אלא "הפוך בה", מבפנים. אתה נמצא אפוא בתוך המידות, בתוך שלוש עשרה המידות, התואמות במובן מסוים את שלוש עשרה מידותיו של הקב"ה, לא כן? שהרי יש שלוש עשרה מידות להקב"ה. ואם תעשו גם קיצור דרך אל הכתוב שהתחלנו עתה לפרש: מ"אלוקים" הראשון ועד הופעתו של "אלוקים" השני יש שלוש עשרה מילים. כלומר, ההתקרבות אל האל"ף של אלוקים, שהיא האל"ף הקטנה, שכן היא חקוקה בטבעה של הבריאה עצמה ולא מעבר לבריאה.

אם כן, יש צורך להחזיק את המפתח הזה ביד. זה מה שביקש משה כשהקב"ה נגלה אליו. כשביקש, לאחר חטא עובדי העגל, אמר: "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (שמות לג, יג). השיב לו: תשיג אותי מאחור, אבל לא מלפנים. מלפנים לא תוכל. מאחור: כיצד? באמצעות שלוש עשרה המידות. שלוש עשרה המידות הללו הן שלוש עשרה המילים הללו. […] זהו. תודה. — תודה רבה. — שאלתך.