פורים

למגילת אסתר יש ייחוד שהטריד את קוראיה במשך דורות: שמו של הקב"ה אינו מופיע בה אפילו פעם אחת. בכל הסיפור אין אלא מלכים הפכפכים, שרים שאפתנים, צירופי מקרים, מלכה שנושאת חן, אדם שמסרב להשתחוות, ולילה אחד של נדודי שינה.

סיפור של צירופי מקרים

אלא שצירופי המקרים מצטברים טוב מדי. דווקא באותו לילה נודדת שנת המלך; דווקא הקטע שבו הציל מרדכי את חייו הוא שנקרא לפניו; ודווקא ברגע ההוא נכנס המן. דבר אינו על־טבעי, והכול משתלב זה בזה.

זהו נושאה של המגילה. היא אינה מתארת עולם שאין בו השגחה, אלא עולם שבו ההשגחה אינה נראית עוד – עולם הדומה מאוד לעולמנו. שמו של החג עצמו, "פורים", כלומר הגורלות, מציין את הגורל שהפיל המן: המקרה בצורתו הטהורה ביותר, שבסופו של דבר מתהפך.

ונהפוך הוא

מילה אחת חוזרת בכתוב: הכול מתהפך. העץ שהוכן למרדכי – עליו נתלה המן; היום שנבחר להשמדה הופך ליום הגאולה. פורים הוא חג המהפך – חג הרעיון שמצב חסום לחלוטין יכול להתהפך, ושאף גזירה אינה המילה האחרונה.

המסכות

מתחפשים, ואין זה סתם שעשוע לילדים. בספר שבו הקב"ה מסתתר, שבו אסתר מסתירה את מוצאה, שבו גזירה מסתתרת מאחורי הטלת גורל – המסכה היא הנושא המרכזי שנעשה גלוי לעין. מה שנראה אינו מה שיש.

שמחה שמחייבת

החג מחייב בארבעה דברים: לשמוע את המגילה, לערוך סעודה של ממש, לשלוח מנות לקרובים, ולתת לנזקקים. שניים מתוך הארבעה נוגעים לזולת. שמחה שנשארת בין כותלי הבית אינה שמחת פורים.