פורים: המגילה בהווה

מי שעוקב היטב אחר השיעור מבחין בו תמיד בהקבלה מסוימת בין מה שאומר הכתוב לבין מה שמתרחש בעולם. שכן לאמיתו של דבר, איננו קוראים את התורה בעיניים של העבר. העבר אינו אלא סימנים — עקבות, נאמר, סימנים שהושארו לאורך הדרך. אבל אנו מתווים תמיד מראש את העתיד, ועושים זאת דרך טקסט העבר; וטקסט העבר הזה מוקרן תמיד אל עתיד. איננו כמהים לעבר שחלף, שאין אנו מתמודדים עוד עמו; להפך — עברנו הוא עבר שאנו מבקשים להביא אל תכליתו.

שכן עמלק תוקף אותנו דווקא כשאנו בדרך ונעצרים, כשאנו עייפים ואיננו יכולים להמשיך. זהו — תולים את הסינר ואומרים לעצמנו שהאחרים ימשיכו. וכשאנו מאמצים את השיח הזה, ומשאירים למשל לאחרים להמשיך במקומנו ולקחת את השרביט, שם עמלק מתגנב פנימה. אנו רואים זאת בכל פעם בהיסטוריה: כשמסע התחיל להראות סימני לאות ועייפות — עמלק מגיח, לא כן? והנה, את עמלק אנחנו הם שמולידים. אין לו קיום במציאות אם איננו מולידים אותו. מדוע? משום שעמלק זה נובע מסימניו של יצר הרפיון והוויתור שבעם היהודי; וכשהעם היהודי נשבר לחלקים רבים, הוא נחלש. שאלו את ההיסטוריה: כשחרב הבית הראשון, היה זה בעקבות המגמות שנוצרו בתוך העם וניהלו ביניהן מאבקים בלתי פוסקים — והאויב ניצל זאת. וכך גם בחורבן הבית השני. אילו הציג העם חזית אחידה, ואילו היה העם משוכנע באמת בתוכנית העתיד שלו, לא הייתה לעמים האחרים שום אחיזה בו. מה שיש לחשוש ממנו תמיד הם הפילוגים בתוך העם. שכן על האויבים מבחוץ — אנו בטוחים בניצחון. יש לנו די כוח לעמוד בפניהם. ברוך ה', ידענו לעמוד בפני כל הרדיפות, ושרדנו עד היום. יש כמובן יד נסתרת של ההשגחה, הנוטלת חלק ומתחברת עמנו במהלך ההיסטוריה; ומה שמחליש אותנו תמיד הם אותם מאבקים פנימיים, שאיננו מצליחים להשקיט או לכנס אל מטרה ראויה.

זה המצב היום, לדאבוננו, בארצנו: עדיין לא ידענו לנתב את הכוחות הללו אל אידיאל של ישראל — אידיאל שאכן צריך לענות על ציפיית העמים. ובימים כגון אלה, כמה חשובה דרכו של ישראל! ולא לחינם פונה זלנסקי בנאומו אל ישראל: הוא יודע שהוא חולק עמה אהבה מסוימת לחירות. ומכאן אני עובר לקריאת מגילת אסתר. מגילת אסתר היא אכן פרישׂת סודה של ההיסטוריה של העם היהודי בקרב העמים. שכן כששואלים "אסתר מן התורה מנין?", התשובה היא: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים לא, יח).

ההשגחה האלוקית עתידה להסתתר, לעטות מסכה. לא נראה אותה. שם ה' אינו מופיע במגילה, אינו נוכח בה — ואין זאת שאינו נוכח: הוא נוכח בה בכל עת. שכן בכל פעם שנקרא "המלך" — להוציא את הפתיחה, "ויהי בימי אחשורוש", הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש, על שבע ועשרים ומאה מדינה — כל שאר ההופעות של "המלך" מכוונות אל ההשגחה האלוקית, אל ריבון העולם, הנוכח בעולם הזה. אבל איננו רואים אותו. מדוע? משום שאין בידינו המפתחות לראייה זו של ה', מעבר למה שהכתוב יכול לגלות לנו בשם הוי"ה.

הוי"ה — אתם יודעים שיש שתי דרכים לתפוס את ה'. האחת — באימננטי, כלומר דרך הבריאה. ותפיסה זו קרובה אלינו מאוד, משום שגם אנו עצמנו יכולים לתבוע לעצמנו את התואר "אדון". אנו רוצים לשלוט בדברים. אנו רוצים ריבונות, ותובעים אותה. ואם, בסופו של דבר, אנו תובעים לעצמנו סמכות יחסית, כוח ממשי — את זה אי אפשר לנכס לעצמך, משום שזה יהפוך לעבודה זרה. יש לחלוק אותו עם כולם. אבל כשחולקים אותו עם כולם, יש לראות בו מתנה הבאה ממי ששולט בכול, שבידו השליטה על הכול ושמנהיג את העולם. שכן יש ה' הבורא וה' המתגלה: ה' שמבחוץ, בכוחות הטבע, וה' שבפנים, בתודעת בני האדם.

ובכן, להכניס את התודעה הזאת אל תוך הטבע, וללכת מן ה"מאמר", הדיבור הבורא, אל הדיבור המגלה — זו דרך רוחנית התובעת אנרגיה רבה. שכן האדם אינו יכול לבסס את כוחו, את ה"אדנות" שלו — היום היינו אומרים: את ה-DNA שלו — בכוחות עצמו. מה שעושה אותו, מה שטווה אותו, מה שמייסד אותו, בא אך ורק משם הוי"ה. זו התפיסה האחרת של ה', ותפיסה זו של שם הוי"ה היא תפיסה פנימית של האלוקי שבאדם. זוהי הדמות, הדמיון. ובכן, שאלו שאלות על אסתר, משום שעכשיו אנו בקרב העמים. מתי מתרחש הסיפור הזה? יש דעות אחדות, אך הסבירה ביותר, הנכונה ביותר, ממקמת אותו בראשית בניית הבית השני — שיבת העם היהודי מגלותו. אבל השיבה אינה נעשית בהמוניה. התנועה הציונית של אותה שעה חלשה מאוד: רק חמישים אלף יהודים עולים לארץ ישראל ומבקשים להשיב לארץ את פניה הקודמות. ובשל יריבויות, שוב, הבית שביקשו לבנות מחדש — בנייתו נעצרת. וכפי שאמרתי קודם, בכל פעם שנעצרים בדרך משום ששואלים את עצמנו אם אנו הולכים בכיוון הנכון — עמלק מגיח. כשהופיע עמלק לראשונה, היה זה בדרך שבין יציאת מצרים לבין התגלות ה' בהר סיני.

והנה העם שואל: האם ה' באמת הולך עמנו? שכן אם ה' הולך עמנו ונוכח כאן, לא היינו אמורים להיתקל בקשיים בדרכנו; היינו אמורים לקבל בכל פעם את מבוקשנו — סיוע, עזרה — ולהיות בטוחים בניצחון על כל מכשול שעלול לצוץ. אבל אין שום מאורע בהיסטוריה שיכול להתרחש בלי מסירות נפש — בלי מעשה של ביטול עצמי גמור, של התמסרות קולקטיבית, של נתינת עצמך. זה מה שמניע את הקב"ה להוציא אל הפועל את כל תוכניתו העתידית לבריאה. וזה אכן מתאמת: בלי משה לא הייתה יציאת מצרים; בלי אסתר לא הייתה גאולה מן השנאה המושבעת של המן — כלומר מבעיית ההשמדה, מן הרצון להשמיד את העם היהודי אחת ולתמיד.

ולכן, מכיוון שאסתר חותמת את הסיפור המקראי — ואישה היא שעושה זאת — שאלו אם היא כתובה בתורה; וזו אותה שאלה שנשאלה על המן: המן מן התורה מנין? והשיבו: המן — "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת" (בראשית ג, יא). עץ הדעת: אותו רצון של האדם לכפות את עצמו בכוח ידיעתו, כאילו יכול להשיג הכול, להבין הכול, כאילו יכול להכפיף הכול לשליטת התבונה, לכוחה של התבונה האדירה. לא — זה אינו אפשרי.

ואותה שאלה נשאלה על מרדכי: מרדכי מן התורה מנין? ומצאו: "מר דרור" (שמות ל, כג) — זה מרדכי. ומהו "מר דרור"? ניחוח של חירות. דרור היא חירות — אך ניחוח. זהו אדם המסוגל לעמוד מול כל מצב ולהצהיר בעוז על אמונותיו — לא על יהדותו; אל נדבר לעת עתה על יהדות, אגיע לכך אחר כך — על אמונותיו מול עולם מדכא החושף אותו למוות. אדם כזה הוא אכן האדם המסוגל להמשיך, להאריך את תולדות העם היהודי. שהרי במה מסתיימת המגילה? "כי מרדכי היהודי"…

כן, מרדכי היהודי — הוא הדורש טוב לעמו; אני קורא לכם את הכתוב. כן, "משנה למלך אחשורוש" — הוא סגנו של המלך אחשורוש. נו, אז אריק זמור יכול בהחלט לצמצם את שאיפותיו! אפשר להיות רק "משנה למלך אחשורוש", אפשר להיות רק הסגן. סגנו של המלך אחשורוש, "וגדול ליהודים ורצוי לרב אחיו", מוכר ומקובל על כל העמים האלה, "דרש טוב לעמו ודבר שלום לכל זרעו" (אסתר י, ג). גם זו תעלומה. היכן אסתר? מה עלה בגורלה? הרי בסופו של דבר, מי הציל את העם היהודי? לא מרדכי. מרדכי השמיע את האזעקה לעם, אבל מי שהצילה אותו היא האישה, אסתר — זו שבסופו של דבר הקריבה את חייה כדי לחיות עם אחשורוש.

היא דנה את עצמה לחיות עם אחשורוש, ואין שומעים עוד עליה. מה עלה בגורלה? כן, גם זה. הנה הגנו על ערכינו, זכינו להכרתו של המלך אחשורוש — אך נשארנו תמיד יהודי החצר, נתיניו של אחשורוש: "אכתי עבדי אחשורוש אנן" (מגילה יד ע"א). השאלה כבדת משקל. אם כן, לא הגענו לחירות. לא נטלנו את מקל הנדודים כדי לשוב לארצנו; הסתגלנו למצב בקרב העמים משום שהכירו בנו. ומכאן תבינו מדוע שאלו חכמינו את השאלה: הואיל ועלינו לחגוג את חג הפורים מדי שנה — כי כך כתוב — אפשר היה לחשוב שחג הפורים מוגבל לתקופה מסוימת, או שהוא מוגבל לחגיגה בגלות בלבד ולא בארץ ישראל, משחזרנו אל הארץ.

לא. נאמר לנו: "לקים את ימי הפרים האלה בזמניהם" (אסתר ט, לא) — לקיים את החגיגה, את חג הפורים, את זכר הפורים, בזמנם, בכל דור ובכל משפחה. "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט, כח). אבל רגע — "זרעם" ו"היהודים" הם אותו דבר? כמובן, אם תאמר לי "מתוך היהודים" — הבנתי. לא: "יהודי" הוא תואר של העם היהודי בגלות. אנו יהודים בגלות. מניין השם? משבט יהודה. יפה מאוד — משום שממלכת יהודה היא שגלתה אחרונה. שבטי ישראל נפוצו, ואבדה לנו כל ידיעה על עקבותיהם, שבקושי אנו מוצאים אותם היום. אבל יש לנו תואר אחר. כשאנו שבים אל הארץ, איננו עוד יהודים — אנו ישראל, אנו ישראלים.

וישראל — זה דבר אחר. שכן ישראל הוא "שר-אל", הלוחם למען ה'. ואת המאבק הזה למען ה' לא נוכל לנהל באופן גלוי בקרב העמים; נוכל לנהלו רק לאחר שנשוב אל זהותנו הלאומית. ובכל זאת, גם לאחר ששבנו אל זהותנו הלאומית, עלינו לחגוג, עלינו להמשיך לחגוג את חג הפורים — עד כדי כך שחכמינו קובעים שאם כל המועדים ייבטלו, פורים לא ייבטל. ואם פורים לא ייבטל, משמע שהוא חשוב הרבה יותר מפסח. והרי פסח הוא נקודת המוצא של לידת העם היהודי, של תולדות העם היהודי, והוא הפתח אל החירות — ואילו בפורים נשארנו עבדיו של קיסר, אחשורוש.

לא — אבל יש דבר שהשגנו בפורים ולא השגנו בפסח. שם היה העניין להקריב את האליל המצרי; כלומר יצאנו מעבודה זרה, יצאנו מן הפולחנים הזרים. והרי אתם יודעים שיש הגדרה: "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (מגילה יג ע"א). זה תקף ליהודי התפוצות; זה אינו תקף ליהודי ארץ ישראל. שכן ליהודי ארץ ישראל, אין די בוויתור על עבודה זרה כדי להיות יהודי — אולי כדאי להזכיר זאת לשר הדתות שלנו. כאן יש דבר אחר לעשות, דבר אחר להגשים באמצעות עצמך.

ובכן, מהו ייחודו של פורים? ייחודו של פורים הוא שעברנו את שלב הדעת, ואנו נמצאים במצב שמעבר לדעת. ומעבר לדעת — אין הבדל בין טוב לרע. שם השכינה שורה בטוב כברע, בטמא כבטהור, באסור כבמותר. אבל אם השכינה נמצאת שם, בטמא וברע, פירוש הדבר שבסופו של דבר גם המן הוא שחקן שהוצב על הבמה בידי מי שמנהל את כל המחזה הבינלאומי הזה של האנושות.

פירוש הדבר שגם העריצים הגדולים של העולם הזה הם שחקנים המונעים בידי השכינה הזאת השורה בקרב העמים. ואת המצב הזה שמעבר לדעת, שאליו מגיע העם היהודי באמצעות פורים — כיצד אנו חוגגים אותו? בשכרות. במצב של שכרות הנחנו את התבונה בצד. איננו עסוקים עוד בהבחנות מחשבתיות, בניתוחים; איננו מפרקים עוד את הדברים לגורמיהם. אנו יודעים שאנו חיים עם מסכה, שאנו חיים באפלולית. ומדוע, בכל פעם שעלינו להכריז על ייחוד ה', אנו שמים את ידנו על פנינו ועוצמים את עינינו? משום שאת האחדות הזאת שאנו מקבלים עלינו איננו מסוגלים להשיג, להבין. היא מעבר לדעת הזאת.

ואל הדעת הזאת מגיעים בדרכה של אסתר. שכן, שימו לב: במדרש זרובבל יש קטע מעניין, ולפיו באחרית הימים תעמוד אישה בראש העם היהודי ותנהל את הכול. מדוע אישה? משום שהיא המשלבת בתוכה את כל יסודות התרבות, את כל זרמי המחשבה — וזרמי המחשבה הללו אכן מפוזרים בין העמים — באמצעות הנשי. נזכור שזו הייתה תוכניתו של פרעה: להעלים את הזכרים ולהשאיר רק את הנקבות, פשוט כדי להעביר את כל הגאונות היהודית דרך הרחם המצרי, ולקרוא לשכינה הזאת להיות קבועה, תמידית בקרב העמים — בעוד שעד כה היא אינה אלא "מקרית" — אקראית, מזדמנת; היא מוכתבת בידי המאורעות ואחר כך עוברת טלטולים, מסעות, מתקופה לתקופה, אבל אינה תמידית. זה ההבדל בין נביא ישראל לנביא אומות העולם. נביא אומות העולם מתנבא לסירוגין; נביא ישראל שרוי בהתגלות תמידית של הקול האלוקי.

ובכן, איננו יכולים לגשת אל טקסט המגילה בלי להבהיר תחילה את המטרה: להשיב את השכינה הזאת, שהשאירה אסתר בקרב העמים, כבמכלאה, כעירבון — אך שלא נעשה בה שימוש ראוי די הצורך — להשיבה ולהחזירה אלינו; לתת לה את מסלולה ולהבטיח את תמידותה. שכן לעמים יש […], והעם היהודי, כשהוא חי בקרב העמים, ממלא ייעוד, ממלא תפקיד — תפקיד של חינוך, או לכל הפחות של גילוי ערכים דרך מה שהוא מחדש בכל יום. שכן אותו מעבר שדיברתי עליו, ממאמר ההופך לדיבור — כלומר מן המדע, הנשפך אל הרוחני ובסופו של דבר משיב את כל יסודות הבריאה אל מקורם הרוחני — זה מה שאנו עושים באמצעות הקורבן. מהו קורבן? קורבן הוא השבתם של כל היסודות: הדומם; הצומח; החי, בעל החיים; והאדם — להשיבם, להעלותם בהתעלות של אש מטהרת.

זו האש שדיברנו עליה אז — העולה, הנישאת כלפי מעלה: להשיבו אל מקורו, אל הדיבור שברא אותו, אל הרוח שהפיחה בו חיים. ובכן, זה בעצם מה שהאדם נקרא לעשות בקרב העמים. אבל הדבר חייב להתגשם בכל מחיר, יהיה אשר יהיה. זה מה שאומר מרדכי לאסתר. אסתר נתקפת רגע של היסוס: אינני יכולה להתייצב לפני מלך העמים אם לא נקראתי. אומר לה מרדכי: היזהרי — אם לא תתייצבי מיוזמתך, אם לא תעשי את המלאכה בעצמך, דעי שישועת העם היהודי תבוא ממקום אחר.

מה פירוש הדבר? פירושו שהיא תבוא מן העמים, מן הסטרא אחרא, מן הצד האחר. אבל מן הצד האחר — כיצד זה יתרחש? באמצעות שואה. שואה היא אז איום הגודע את רובו של העם ומשאיר בחיים רק שרידים אחדים. ואז אסתר מתגברת על הסתייגויותיה, על ספקותיה, על פחדיה, ואומרת: "וכאשר אבדתי אבדתי" (אסתר ד, טז). הואיל ויש להקריב את עצמי למען העם הזה — הרי כפי שעשה משה, "כאשר אבדתי אבדתי": אעלם מן העולם הזה, אקריב את העולם הבא שלי כדי להציל את העם היהודי. שכן, אכן, אסתר טרם אמרה את המילה האחרונה.

המגילה נשארת פתוחה, נשארת פרושה, מגוללת לכל אורך קריאתה, משום שהיא עתידה להביא דרך אחרת לקרוא את המאורעות, לפרשם ולהתעלות מעליהם — שכן האינטואיציה השוכנת באישה חשובה יותר. זהו ממד נבואי שבנשי, המאפשר לה לתפוס, בכוח האינטואיציה שלה, את מה שמעבר להיגיון. זו הסיבה שאסתר טרם השלימה את מלאכתה. באחרית הימים היא תשוב — היא תשוב כדי לחתום את מה שהחלה. על אסתר מדובר, זו שתנהיג את העם לפני בוא המשיח. וזאת, בסקירה חטופה של המגילה — שכן את המגילה הזאת אפשר היה אכן לצמצם, כפי שעושים מבקרי המקרא, לכדי פרשת אהבים שגרתית בארמונות של אותם ימים, בחצרות המלכים, בין נשות החצר, לא כן?

אבל שימו לב: יש כמובן הקנוניות של זה ושל זה, החשדות של זה ושל זה. המן נוקם; אחשורוש נוקם באשתו שמסרבת לציית לו. הוא לוקח אישה אחרת, שדווקא היא הולכת לקראתו בלי שנקראה. ועשו שימוש מסוים בשמות הפרסיים — מרדכי, מרדוך; אסתר, אישתר — כדי לומר שבסופו של דבר אלה יהודים מתבוללים, יהודי חצר שוויתרו, שוויתרו במידה מסוימת על שמם היהודי, החיים בארמון והגיעו למשרות שהם מבקשים לשמור עליהן בכל מחיר.

וזה מעורר את קנאתו של המן, המבקש לסלקם בכל מחיר. ומרדכי משחק את סוכן המוסד, חושף את קנונייתם של אחדים, או את מזימת ההתנקשות שרוקמים בגתן ותרש, שניים מעבדי המלך. הם מופעלים בידי המן, והמן מבקש לתפוס את משרתו של מרדכי, משנה למלך — ולשם כך עליו לסלק את מרדכי בכל מחיר. ומרדכי — "לא יכרע ולא ישתחוה" (אסתר ג, ב): מרדכי מסרב לכופף את גבו. ואסתר, שחרף הכול מוכנה להיכנע לאחשורוש — בשבילה זה קידום מלכותי. לא אאריך בכך, אבל תבינו שלא היו קובעים חג בשביל פרשת אהבים מסוג זה, ולא היו מעניקים לה היום את החשיבות שיש לה — כלומר, לחתום את תולדות העם.

לחתום את תולדות העם היהודי. שכן כשרצה רבי עקיבא להעיר את תלמידיו — שעסקו בפלפוליהם, שהיו עייפים והחלו מתנמנמים — הציג להם את השאלה: מה היה בה? מה היה בה באסתר, שאפשר לה למלוך על מאה עשרים ושבע מדינותיה? יש לקשור בין אסתר לשרה. שרה — שמה פירושו נסיכה. שרה היא זו שהגנה בכל מחיר על זהותו של העם היהודי, ולא עשתה שום פשרה עם ישמעאל. יכלה להסתגל לכך — אבל לא. אסתר קורצה מאותו חומר. כמה שנים חיתה שרה? מאה עשרים ושבע שנה. ויש קשר בין שנות ילדותה, בין נעוריה בגיל עשרים, לבין שנותיה המאה: היא נשארה תמיד נאמנה למה שייסד אותה, לכיוון שבו הלכה עם אברהם.

זו אותה רוח שאסתר חולקת עם מרדכי. אלא שהקב"ה עצר את ידו של אברהם כשביקש להעלות את בנו על המזבח שהכין, וזאת כדי למלא את רצון ה' מתוך להט קנאותו — והקב"ה אינו רוצה בכך, אינו רוצה בכך כלל. אם עליך להקריב דבר מה — הקרב את הבהמיות שבך, את בהמתך, את שֵׂיך, את שורך; אל תקריב את עצמך. אבל אצל אסתר יש יסוד של הקרבה שהתממש בכך שנשארה בארמון המלך אחשורוש כבת ערובה. בת ערובה של העמים, של אומות העולם: יש יהודייה המוחזקת כבת ערובה, אישיות יהודית.

ומדוע אישה? משום שהיא, כפי שאמרתי קודם, יכולה לקלוט את כל יסודות העמים האחרים, את כל התרבויות, לסננם ולהשיבם אל מקורותיהם, כפי שאנו עושים בקורבן. ובבוא אחרית הימים, העניין הוא אכן לקבץ את כל יסודות התרבות, לנקותם מסיגיהם ולהשיבם אל הדיר. זהו הנושא המהותי של מגילת אסתר. לעת עתה הוא נשאר סוד, משום שאנו עצמנו איננו מבינים. אנו עצמנו איננו יודעים. אבל אנו עושים זאת מתוך שכנוע העולה על ההיגיון שלנו, העולה על התבונה שלנו. לא ידענו אלא סבל בקרב העמים הללו, דווקא משום שהם מחזיקים בתוכם את השכינה הזאת, דרך אסתר. הם מחזיקים בה; יש להם ערכים, אם נרצה ואם לא. אסתר זרעה את הערכים הללו בתוך העם היהודי דרך נשים ועוד נשים. נשים הן שיצרו את שרשרת המעבר בין מצרים לבבל, ולפרסים, וליוונים, ולרומי — ועלינו לחפש את המשיח הזה היושב בשערי רומי וחובש את פצעיו. כשיירפא באמת ויוכל שוב ללכת כראוי, אז נשלים את הדרך, נשלים את ההיסטוריה. והנה, כששאלו חכמינו — כשיש שני חודשי אדר — באיזה חודש נחגוג את חג הפורים: באדר א' או באדר ב'?

אפשר היה לחשוב שיש לקשור אותו דווקא לראשון, משום שזהו מהלכו הטבעי, הרגיל של לוח השנה, והוא הקרוב ביותר לתאריכו של משה, גואל העם היהודי. שכן זכרו שמשה נולד בשבעה באדר ונפטר בשבעה באדר — כלומר, אילו לא נולד משה מהול, היה נימול בט"ו באדר, כלומר ביום הפורים. אם כן, היה טבעי לגמרי, בהינתן זהות השליחות והדרך של אסתר ומשה, לחגוג אותו באדר ראשון. אבל חכמינו העדיפו אחרת: לקרבו לפסח, להצמידו לפסח. שכן בפסח, כפי שאמרתי קודם, נולדנו עם מושג החירות — ואילו את סיפורה של אסתר לא חתמנו במושג החירות הזה. אלא שנתנו, במידה מסוימת, תודעה של נוכחות אלוקית לעמים האחרים — בעיקר לעולם המוסלמי, לעולמו של ישמעאל, ולעולמו של עשו — משום שברוב הזמן, רובה של האוכלוסייה היהודית הגולה מצאה את עצמה שם, ולא בקצוות של דתות אחרות, של פולחנים אחרים.

אבל שם, במידה מסוימת, יש ערכים שאנו חולקים, המשותפים לנו — וזאת משום שהשארנו אותם אצלם כפיקדון. שכן, אומר התלמוד, במקום שבו מרוכזים שש מאות אלף יהודים, השכינה בוחרת את משכנה, קובעת את מושבה. כלומר, אנו הם שמושכים את השכינה הזאת וחולקים אותה עם העמים האחרים; והעמים האחרים מנצלים זאת כשהם רודפים אותנו — כדי שיוכלו לבוא במקומנו ולהשתיל את עצמם בתוך ההיסטוריה שלנו, או לנכס לעצמם את ההיסטוריה שלנו. כך זה קורה. ראו כיצד היום אוקראינה תובעת לעצמה, או זועקת, את ערכי החירות היהודיים וכו' — את כל תולדות העם היהודי, את כל הסולידריות של העם היהודי, את כל מה שעבר העם היהודי ושהעם האוקראיני סובל עכשיו במידה מסוימת.

ובכן, אמרו חכמינו שצריך שפסח הוא שיחתום את תולדות העם היהודי, בתופעת החירות שנמצאה מחדש בקרב האנושות. אני רואה שכבר 20:58, ואני מבטיח לכם שעוד לא התחלתי את השיעור שלי על מגילת אסתר. טוב, אם יש לכם שאלות — בבקשה.