ספר משלי נחתם בשיר הלל לאשת החיל, אשת חיל, שחז"ל קוראים בו רוממות של הנשיות. אלא שרוממות זו עומדת בסתירה למעמד המשפטי שההלכה מייחדת לאישה, והרב רפאל בניזרי אוסר על עצמו להציג את השיר בטרם יחשוף תחילה את הצד הנסתר הזה. המפגש הראשון מוקדש אפוא כולו לתמונה המושחרת: מה אומרים המקורות על הבת, על האישה הנשואה, על עדותה, על ירושתה, על חובותיה. השאלה הנשאלת פשוטה וקשה: היכן שוכן באמת כבודה של האישה, אם המשפט כמעט אינו מבטיח לה דבר? השיעור מוקדש לעילוי נשמתם של ארבעים וחמשת קורבנות אסון מירון.
הרב פותח בצבירת המקורות הקשים ביותר — המימרה המשווה את הבת לעשב שנמצא בקמח, דברי התנחומא על הבת כמטמון מורעל, רשימת הפסולים ההלכתיים, הקדימות שניתנת להצלת האיש, פסק הדין שבסוף קהלת, וברכת השחר הנשמעת כהשלמה עם הגורל. הוא אינו מנסה לרכך אותם; הוא מניח אותם כמצב דברים שיש לתת עליו את הדין.
ואז הוא הופך את התמונה. התורה שניתנה בסיני פנתה אל חברה מסוימת ומיתנה עוולות שהיו נפוצות בזמנה; אין היא התורה שמשה מגיע אליה בעלייתו. מכאן חוזר השיעור אל סיפור הבריאה — האדם שנוצר מחוץ לגן, והאישה בתוכו — אל מהותו של העזר כנגדו, אל זהותו של הנחש, אל התכלית שהנשיות מעניקה לדברים, אל המלכות כמדרגה השביעית, ואל זכותן של הנשים ביציאת מצרים. שאלות הקהל פותחות לאחר מכן דיון ברבנות נשים, בפטור ממצוות שהזמן גרמן, ובפער שבין המשפט לבין החיים הממשיים של המשפחות.
מה אומר השיעור
אי אפשר להציג את אשת חיל בלי להראות תחילה את הצד הנסתר של המעמד המשפטי. הרב קובע מראש שהוא אוסר על עצמו לייפות את המצב: הוא יפתח בהשחרת התמונה, ורק אחר כך יציג את השיר. מה שיש לפרוש הוא מעמד העלול לעורר את חמתו של המצפון בן זמננו, ושגם היום עדיין תובע תיקונים. הפער שבין שיר הסיום של משלי לבין המשפט אינו קריאה מוטעית: זהו הקושי האמיתי של הנושא, ודרכו יש לעבור.
הבת מוצגת כמטמון מורעל להוריה. חז"ל ראו בעין רעה את הולדתה של בת במשפחה: הם תיארו זאת בדימוי של עשב שנמצא בקמח, של חומץ שנמצא ביין. התנחומא מפרט את החרדה: חוששים לה מקטנותה, חוששים מחברה רעה; אחר כך יש להמתין שיבקשו את ידה, ואין ערובה שתמצא את המתאים לה; נישאה — האם יהיו לה ילדים? כאם, היא נתונה לחסדיו של בעל הפכפך או של אסון שעלול לשלול ממנה את אושרה ואת זכויותיה; ובזקנתה חושדים בה באמונות פסולות. ומכאן המסקנה: אשרי ההורים שיש להם בנים בלבד, ואוי לו למי שיש לו בנות בלבד. הרב מזכיר שבפתיחת ההיכל עדיין מבקשים בנים, ומכנה זאת שערורייה.
הפחד הזה מוצדק בכך שהמשפט כמעט אינו מבטיח לה דבר. מבחינה הלכתית היא אינה יורשת; עדותה אינה נלקחת ברצינות; אין היא יכולה לשפוט ולהכריע. הרב מביא דוגמה מאלפת: בגיור של אישה, הטבילה נעשית מטעמי צניעות בנוכחות אישה — אך דברי הבלנית אינם מספיקים. רבנים צריכים לעמוד מעבר למחיצה, לקבל הודעה שהטבילה הייתה שלמה, ולשאול אותה על כוונותיה. הצהרתם היא שעושה את הגיור לכשר.
הנישואין מתוארים כקניין המקנה לאיש זכויות. האיש הוא המקדש, והוא מקדש בכסף; אם היא זו שאומרת את הנוסח, הרי זה כאילו לא נאמר דבר. הכתוב נשען כולו על האיש הלוקח. והקניין הזה מקנה לו את שירותה: היא רוחצת את ידיו, את רגליו ואת פניו, היא עובדת ומעשה ידיה לבעלה. האם היא יכולה אפילו להמשיך לכבד את הוריה כרצונה? לא: גם זה מותנה ברצון הבעל, שסמכותו קודמת לכל. המשפחה פטריארכלית, והיא נקראת על שם האב.
הפסולים משתרעים הרבה מעבר לדיני המשפחה. בכהונה, הזכות שמורה לאיש והאישה נותרת טפלה. מן הדין הצרוף יכולה הייתה לשחוט, אבל הרמ"א כותב שאין להניח לה לעשות זאת, והמנהג כוחו כדין. היא אינה יכולה להיות מוהלת, אף שהדין היה מתיר זאת. האם תוכל להתעטף בציצית, לעלות לתורה, להשתתף בזימון? כל אלה שאלות המועלות היום. ובדיקת חמץ בערב פסח — מי מכירה את השטח טוב ממנה, אחרי שעשתה את כל הניקיון? ובכל זאת היא מוטלת על האיש, באמתלה שאין לשלול רגע של רשלנות מצדה.
מול הסכנה, הקדימות לאיש. אם שני בני אדם נתונים בסכנה, איש ואישה, יש להציל את האיש תחילה, משום שהוא נושא עול רוחני נוסף בקיום המצוות. היוצא מן הכלל הוא לקיחת בני ערובה: אם השובים עלולים להתעלל באישה, הקדימות עוברת אליה. הרב מקרב זאת לסוף ספר קהלת, המוצא את האישה מרה ממוות, ולברכה שהאישה מברכת בבוקר, הנשמעת פחות כברכה ויותר ככניעה או כהשלמה: כך נוצרה, ולא היא שבחרה בכך.
התורה שניתנה בסיני מיתנה תחילה את עוולות זמנה. היא פנתה אל חברות שבהן נתפסה הנשיות כרכוש, וביקשה לתת להן מסגרת מוסרית בלי לנתק אותן לחלוטין מן המנהגים שסביבן. לכן הדיבר "לא תחמוד" מעמיד את אשת הרֵעַ לצד שורו וחמורו: לא משום שזה מה שהיא, אלא משום שכך נתפסה אז — כמושא לתאווה ולא יותר. היה צורך להזכיר לזה ולזה את זכויותיהם וחובותיהם, כדי להציל את ברית הנישואין ולא להפקירה לשרירות הלב — בעוד שמסורות אחרות מתירות עד היום לנתק קשר מן היום למחר.
אבל תורת סיני אינה תורת ה'. הראשונה היא זו היורדת אל האדם; השנייה היא זו שמשה מגיע אליה בעלותו אל ההר. אין זה עוד המוסר המשפיל עצמו לגובה חוויית האדם, אלא האדם המבקש את ה' ומתעלה אל תפיסה אחרת — זו של רבי עקיבא, זו של רבי שמעון בר יוחאי. במדרגה זו אין הדברים נראים עוד בצרות מוחין או בקטנוניות של המשפט — שהוא עצמו, אגב, מצוי בהתפתחות מתמדת, גם בבתי הדין הרבניים של ימינו.
האדם נברא מחוץ לגן, האישה בתוכו: הגן הוא הנשיות. שם צמחה הנשיות, וצמחה כך שהיחס לא יהיה עוד צד אל צד אלא פנים אל פנים. יש שקראו את עזר כנגדו כהקטנה: זו טעות. כשאנו אומרים על ה' שהוא עזרי, אין פירוש הדבר שהוא עוזרי במובן של עוזר-משנה; הוא הבונה אותי, המקים אותי, המשלים אותי ומסייע לי לממש את עצמי. זה בדיוק מה שהאדם מכיר כשהוא אומר: זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי. העצם היא המהות, מה שנותן לישות את קומתה ומעמיד אותה על רגליה.
הנחש אינו צד שלישי: הוא האדם שנעשה נחש. הכתוב אומר עליו שהיה ערום מכל חית השדה — ערום, אם כן, יותר מן האדם שנברא בצלם אלוקים; החידה מתפוגגת משמבינים שמדובר באדם עצמו. מה שביקש הוא לשלוט בנשיות שליטה גמורה, בהכפפתה לקטגוריות של טוב ורע ולהיגיון הצרוף. המתח הזה הוא שהוציא אותו מן הגן — כלומר מן הנשיות שבה נתגבש. מאז מנסה האנושות כולה לכבוש מחדש את הנשיות; אבל לאישה אין מה לכבוש — על האיש לבקש, ולקדש.
"הנה באהל" אין פירושו שהיא במטבח. נוטים לקרוא את הביטוי כהגבלה לתחום הבית. הוא אומר דבר אחר: היא עצמה האוהל. היא המסוגלת להזיז את הדברים, משום שהיא בריאה מתמדת. השוואת האישה ללבנה אינה סתם דימוי: היא נושאת בקרבה דורות רבים של צאצאים, ויש כאן לא רק התחדשות אלא התפתחות. ברוח זו יש לשמוע את הדברים שנאמרו לאברהם: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה.
די בשבע נביאות, כי המדרגה השביעית היא המלכות. אין נשים רבות בין הנביאים, ואין בכך צורך: שבע מספיקות, והמדרגה השביעית היא מלכות, המאפיינת את הנשיות בשיא התפתחותה. ועיקר: נבואת הנשיות אינה מאותו טבע כנבואת הזכרות — אין היא תוכחה ואין היא קריאה לסדר. היא שייכת לאותה אינטואיציה שחז"ל קראו לה "בינה יתירה" שניתנה באישה — חדות הבחנה החודרת לעומק הדברים ומתרגמת אותם אחרת אל המעשה.
הנשיות מעניקה לדברים את תכליתם. אליהו הנביא נגלה פעם לרבי יוסי, וזה שאל אותו את השאלה שהטרידה אותו: כיצד יכול הקב"ה לומר על בריאתו שאינה טובה, בעוד שאת כל השאר ליווה בהערכה "טוב"? התשובה: האדם קוצר את החיטה ומביאה הביתה — אבל האם יוכל לאכול אותה כמות שהיא? הוא שותל את הכותנה, קוטף אותה, מביאה — האם יוכל להתלבש בה? האישה היא שהופכת את החיטה ללחם ואת הכותנה לבגד, היא שנותנת נשמה בכל דבר. לא שהיא משמשת טבחית או תופרת: היא מעניקה תכלית, שכן היא עצמה תכלית הבריאה. אגב כך נעצר הרב על האות הפותחת את המילה "טוב": ערכה תשע, ממש לפני העשר המשלים את הכול, וחז"ל אומרים שמי שהגיע למדרגה התשיעית אינו צריך עוד מאמץ כדי להביא את העשירית, והיא באה מאליה.
הזוג מונוגמי מראשיתו, ובזכות נשים יצאו אבותינו ממצרים. מי שנוטל על עצמו את הנשיות בייחודה אינו יכול לחלקה, זולת במקרים חריגים — מחלה המשביתה את האישה, מצב שבו פתח הדין אפשרות, במקום שהבעל ילך לחפש במקום אחר; הזוג האידאלי נשאר זה של יצחק ורבקה, שהרי זרעו של אברהם עובר דרך יצחק. ובאשר לתפקידן של נשים בהיסטוריה, הרב מונה אותן: בתיה בת פרעה, שהצילה את משה; מרים; המיילדות. הנשים הן שסירבו למסור את תכשיטיהן לעגל הזהב. הן שתבעו את הארץ — בנות צלפחד תובעות בלהט את חלקן, בניגוד גמור לגישת המרגלים. ואליהן מצטרפות חולדה ואביגיל. מקומה של הנשיות בהתפתחות ההיסטוריה אינו מותיר אפוא ספק.
במישור הזה, השוויון כבר נותר מאחור. אם המשפט, בגבולותיו הצרים, השאיר את הנשיות ברקע, הרי התורה היא העוקרת את האדם מן הכבדות שבו — והמניע הראשון של עקירה זו הוא האישה. היא נעשתה מקור השראתו של האיש, ולכן נאמר שיש לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו. זו הברכה העליונה שאדם יכול לבקש בכל כוחו, שהרי אשת חיל עטרת בעלה. במשפט זה קוטע הרב את השיעור, ומודיע שבפעם הבאה יציג את השיר עצמו.
מצוות שהזמן גרמן אינן מחייבות אותה, משום שטבעה אחר. לשאלה כיצד אמורה אישה לקבל מצווה המופנית אל האיש, משיב הרב במימרה על שלושת העזים שבבריאה — התרנגול בעופות, הכלב בחיות, ישראל באומות. התורה, בתרי"ג מצוותיה, באה לרסן את האלימות הזאת, את העזות, את הגאווה; האישה אינה זקוקה לכך, משום שאין לה אותם כלי מגן, אין היא מבקשת לדחוק עצמה קדימה, ויש בה איפוק וצניעות משלה. היא יכולה להשיג את מטרותיה בלעדי זה. וכן, אם החינוך בתוך הבית הושאר בידיה, הרי זה משום שחינוך זה — חינוך של לב ולא של שכל — חשוב יותר מזה הבא מבחוץ. הרב מזכיר גם שהתורה הוצעה לנשים תחילה, בלשון רכה — לשון של פיתוי ושל לב — לפני שהוצעה לגברים בלשון קשה יותר.
אם הנשיות היא שפת הלב, מדוע לצמצם אותה לשפת השכל? זו תשובת הרב לשאלת רבנות הנשים. האהבה נמצאת מעבר לצדק; התלמוד הוא היגיון צרוף, מרחב שבו מגרדים את האות, את המילה ואת הדין עד שמגיעים למסקנה שאני צודק ולא אתה — והוא מזכיר שעשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא נפלו קורבן לרוח זו, בעוד שבית שמאי ובית הלל נחלקו בהלכה כאויבים אך לא הניחו לה לפלג ביניהם. הזוהר, לעומת זאת, שב אל שפת הנשיות, המכניסה אהבה אל תוך הדין. אין מדובר אפוא בחוסר יכולת — הרב מדגיש: הן מסוגלות מאוד, יש נשים בממשלה ובמערכת המשפט, ואישה אורתודוקסית כיהנה בבית המשפט העליון של ארצות הברית. מדובר בכך שלא לקבוע כלל גורף שיכלא את הנשיות בהיגיון בלבד.
הזלזול המיוחס לעולם הדתי אינו ניתן להכללה. אחד המאזינים מזכיר סרט תיעודי קשה; אחר משיב שהוא חי בעולם הזה, שהנשים שהוא מכיר בו חיות חיים מלאים, ושאין לנו הרבה ללמוד מן העולם החילוני בעניין הכבוד — ועם זאת מודה שיש בו נשים הסובלות מהתעמרות, כמו בכל מקום. הרב אינו מכריע בוויכוח הסוציולוגי: הוא דוחה את עצם המילה "דת", שלדבריו היא אנושית ולא אלוקית, וקורא לכל אחד לחדול מלשכפל את הדימויים והסטריאוטיפים של אחרים ולהיות הוא עצמו. הוא מסיים בהשוואה: המפגש בין שני בני אדם הולך בעקבות ארבעת רובדי הפרשנות של הטקסט — המראה החיצוני, הרמז שבתנועות ובדיבור, מה שהאדם אומר שהוא חושב, ולבסוף מה שמתגלה רק בחיים המשותפים.
תמלול מלא של השיעור
— הרב בניזרי, אפשר להתחיל. — כן, יפה מאוד. ידידיי היקרים, ערב טוב. השיעור הערב מוקדש לעילוי נשמתם של ארבעים וחמשת קורבנות אסון מירון, לעילוי נשמת אחי שלום ז"ל, ולזכר כל יקירינו. הבטחתי לעצמי להמשיך איתכם את העיון בספר משלי, אבל כידוע לכם, ספר משלי מסתיים בשיר הלל לאשת החיל. וכפי שחז"ל אכן תופסים אותו, הוא מרומם את הנשיות במידה כזאת שהדבר עומד בסתירה למעמדה של הנשיות בהלכה. ולכן אני אוסר על עצמי, במידה מסוימת, להציג בפניכם את "אשת חיל" כפי שאנו רואים ותופסים אותה, בלי להראות לכם קודם את הפן הנסתר שבמעמד המשפטי — פן העלול בהחלט לעורר את חמתו של המצפון בן זמננו, המודרני, ושגם היום, על אף הכול, עובר תיקונים מכמה צדדים.
נפתח אפוא בקביעה זו של חז"ל, שראו בעין רעה את בואה של בת למשפחה. הם ניסחו זאת בלי היסוס: כאילו מצא אדם עשב בקמחו, חומץ ביינו. כך נראית הבת בין הבנים. מקומם, לא כן? ובכל זאת, אומר ספר בן סירא, כפי שהתלמוד מביא אותו, […] הם נחוצים לקיומו של העולם — ומדוע? התנחומא מסביר: הבת היא באמת מטמון מורעל להוריה. מאילו טעמים? חוששים שמא תיפול קורבן כבר בקטנותה; אחר כך חברה רעה בשעת התבגרותה, מעידה, נאמר, בתחום הגופני.
אחר כך, כשהיא בוגרת, יש להמתין שיבקשו את ידה, ושמא לא תמצא את המתאים לה. היא נישאת — האם יהיו לה ילדים, או שלא יהיו? לעולם אין מנוחה ממנה. גם כשיש לה ילדים, היא נשארת נתונה לחסדיו של בעל שעלול להתגלות כהפכפך, או של אסון שעלול לשלול ממנה את אושרה ואת זכויותיה. ולפיכך הסיקו: "אשרי מי שבניו זכרים" (בבא בתרא טז ע"ב) — אשריהם ההורים שיש להם בנים בלבד, ואוי לו למי שיש לו בנות בלבד. שכחתי פרט אחד: כשהיא מזקינה, היא נוטה להתמסר לאמונות פסולות — כשפים, מעשי מכשפות; זו עובדה.
בפתיחת ההיכל אנו אומרים "ותהב לי בנין דכרין" — מבקשים מן הקב"ה שייתן לנו בנים ולא בנות. זו שערורייה! יש כאן פחד מסוים, ומה מצדיק אותו? העובדה שמעמד הנשיות, מבחינה משפטית, מבחינה הלכתית, כמעט אינו מבטיח לה דבר בסופו של דבר. ירושה — היא אינה יורשת. עדותה אינה נלקחת ברצינות. לשפוט ולהכריע בסכסוך — אינה יכולה. הכתוב נשען, כמובן, על מקורות מן המקרא כדי להצדיק מעמד זה. והאבסורד מגיע עוד רחוק יותר: אפילו כשיש מועמדת לגיור — וידוע לכם שהגיור תלוי בטבילה שלמה במים — היה מן הראוי, מטעמי צניעות, שאישה תהיה העדה לטבילה ותצהיר שהכול נעשה כהלכה. אבל לא: את דברי המשגיחה, אם תרצו, את דברי הבלנית, אין מקבלים כתורה מסיני. רבנים צריכים לעמוד מעבר למחיצה, לקבל הודעה שנטבלה כולה, ולשאול אותה על כוונותיה לעתיד — וזה מה שקובע. על סמך זה הם מצהירים שגיורה כשר. ובשעת הנישואין:
מי המקדש? האיש. האיש […]. מה קורה כאן? האם היא יכולה, מצדה, להציע לו נישואין ולקדש אותו? אם תאמר לו "הרי אתה מקודש לי" — הרי זה כאילו לא אמרה דבר. נשענים אך ורק על הכתוב: "כי יקח איש". האיש הוא הלוקח. יפה מאוד, הוא לוקח: הוא המקדש, הוא המקדיש אותה, ומקדש אותה בכסף. ומדוע, באמת, זהו קניין? קנייה — כן, זהו קניין, וקניין שיקנה לו זכויות. שימו לב: האישה הזאת מעמידה את עצמה כולה לשירות בעלה. אתם עוד תצחקו.
היא רוחצת את ידיו, רוחצת את רגליו, רוחצת את פניו; היא עובדת, וכל מעשה ידיה לבעלה; היא עומדת לשירותו בגופה. האם היא יכולה להמשיך לכבד את הוריה כרצונה? לא, הדבר מותנה ברצון הבעל, משום שסמכות הבעל קודמת לכל. נאמר שהאישה פטורה ממצוות רבות שבתורה משום שהיא תלויה ברצונו של אביה. איזו שערורייה! משפחת האם?… המשפחה פטריארכלית, היא נקראת על שם האב; כך רואים אותה. וכל זה אכן מביא אותנו לשאול: היכן שוכן באמת כבודה של האישה? האם "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד) אינו אלא כבודה של עקרת בית העושה את מלאכות הבית במקום עוזרת בית?
ואני מדלג על השאר, כי יש הגבלות נוספות — שלא לדבר על תחום הכהונה. הכהן הוא האיש; לו כל זכויות הכהונה, והאישה, אשתו, טפלה. ויתרה מזו, יש סמכויות מסוימות, דינים מסוימים, שאף נלקחו ממנה. שכן מן הדין יכולה אישה לשחוט עוף או בהמה, אבל הרמ"א הוא שאומר שאין להניח לנשים לעשות זאת — והמנהג כוחו כדין. אין היא יכולה להיות מוהלת, אף שמן הדין יכולה; אבל נוהגים כך משום ש— לא, זה לא מתקבל. לא ניתן לרופאה, לאישה, לבצע את המילה.
אישה רוצה להתעטף בציצית — מדוע לא, אם היא בנויה לכך מבחינה גופנית? האם היא יכולה לעלות לתורה ולהיקרא לתורה? אלה שאלות שמעוררים היום. מדוע? הדבר מפריע משהו לציבור הגברים. טוב, אני מבין שזה עלול להפריע אם היא אינה לבושה כראוי וכן הלאה. אבל כך הם פני הדברים. האם היא יכולה להשתתף בזימון על השולחן? גם לא. האם היא יכולה לעשות בדיקת חמץ? הנה היא, אחרי ששברה את גבה בניקיון של פסח. מי יודע טוב ממנה היכן נמצאים הדברים ומה עשתה? לא — האיש הוא שצריך לבדוק חמץ. והוא, השב מעבודתו, אינו יודע מה נעשה. "אה, אבל אולי היה לה רגע של עצלות, רגע של רשלנות" — ולכן עדיין לא נסמוך עליה לגמרי. ומה שעלול לזעזע: כשאיש ואישה נלקחים כבני ערובה, בודקים אם השובים נוטים להתעלל באישה — אם כן, יש לתת קדימות לאישה. אם לא — תמיד האיש. שכן אם שני בני אדם נתונים בסכנה בתאונה כלשהי, איש ואישה, יש לתת קדימות לאיש. יש להציל את האיש תחילה,
משום שמוטל עליו עול רוחני נוסף בקיום המצוות. אתם יודעים במה מסתיים ספר קהלת: "ומוצא אני מר ממות את האשה" (קהלת ז, כו) — משפט שלילי כל כך. "כל ההולך בעצת אשתו […]" […]. מבינים אז שהברכה שהאישה מברכת בבוקר, "שעשני כרצונו", היא יותר ברכה של כניעה, ברכה של השלמה: כך נוצרה, ולא היא שבחרה בכך. טוב, בואו נהיה רציניים. אתם יודעים שהתורה, כפי שניתנה בשעה שירד הקב"ה על הר סיני אל האדם, מיתנה את כל העוולות שהיו דבר שבשגרה בתרבויות — בתרבויות הגדולות — של אותה תקופה.
התורה ביקשה לתת להם מסגרת שלא תנתק אותם כליל מדרכי החברה הסובבת וממנהגיה, וניסתה להעמיד להם יסוד מוסרי, כך שהנשיות לא תיתפס כפי שהיא נראית בעשרת הדיברות — "לא תחמוד": לא תחמוד את אשת רעך כשם שאתה חומד את שורו ואת חמורו. אבל היא אינה כזאת. אם כן, מדוע להכניס אותה לקטגוריה של השור והחמור, של הקניין? משום שכך נתפסה. כשהיא מושא לתאווה בחברה, ולא יותר מזה — הנה לך "לא תחמוד": בעיני אחרים היא עומדת באותה מדרגה.
זו, אם כן, התורה המכוונת אל פשוטי העם, אל הבסיס; יש צורך להזכיר לזה ולזה מהם הגבולות: אילו זכויות הם רשאים לתבוע ומהן חובותיהם, כדי להציל בכל מחיר את הבית, את הברית, ולא להפקירה לשרירות לבו של כל אחד — כפי שהיה אז, וכפי שהדבר היום בדתות מסוימות, שבהן אפשר להחליט על ניתוק קשר מן היום למחר, בלי שאיש ידע, לא כן? יש מינימום מובטח. אבל אל נשכח שיש הבדל בין התורה שניתנה בסיני לבין תורת ה'. תורת ה' איננה התורה שניתנה בסיני.
תורת ה' היא התורה שמשה מגיע אליה בעלותו אל הר סיני. הוא העולה אל ה', ולא ה' היורד אליו. אין זה המוסר המעמיד את עצמו בגובה חוויית האדם, אלא האדם, המבקש את ה', המשתדל באמת להתעלות אל תפיסת דברים מסוימת — זו של רבי עקיבא, זו של רבי שמעון בר יוחאי — ואז נתפסים הדברים אחרת. לא בצרות מוחין, לא במשפטנות ובקטנוניות שלה — שהרי המשפטנות והקטנוניות הזאת, כפי שאנו רואים, נמצאת בהתפתחות מתמדת, והיום כבר אין הדבר כך, גם לא בבתי הדין הרבניים — אלא במשמעות מוסרית של התעלות עליונה, […].
האדם נברא מחוץ לגן עדן; האישה נבראה בתוך גן עדן. בכך נאמר הכול: גן העדן, מבחינת האדם, הוא [הנשיות]. הנשיות צמחה שם, כי שם צמחה הנשיות, וצמחה כך שהיחס לא יהיה עוד צד אל צד, אלא פנים אל פנים — פנימיות, פנים אל פנים. וברגע זה נעשית האישה "עזר כנגדו". יש שראו ב"עזר" הזה הקטנה. אבל לא, "עזר" אינו הקטנה […]. כשאתה אומר שהקב"ה הוא עזרי, אין פירוש הדבר שהוא עוזר-המשנה שלי. אדרבה: הוא הבונה אותי, המקים אותי, המממש אותי, המשלים אותי כליל, המסייע לי לממש את עצמי.
וזה מה שהאדם מכיר מלכתחילה: מן הרגע שנעשתה, שנוצרה בידי הקב"ה, הוא אומר: כן, האישה הזאת היא בשר מבשרי ועצם מעצמי. העצם [אינה נראית], הבשר — כן; אבל העצם היא המהות: היא הנותנת לישות את קומתה, המעמידה אותה איתן על רגליה. ו"בשר מבשרי" הוא מה שמגלם, כלפי חוץ, את כל הערכים שאני יכול לשאת ולבטא. וכך מתגלה לנו אגב אורחא דבר על הנשיות לאורך המקרא: לא האישה היא שהכשילה את האיש — האיש הוא שהכשיל את האישה. כי מיהו הנחש הזה? מיהו הנחש שפיתה את האישה?
הבה נראה: הנחש הזה, "היה ערום מכל חית השדה" (בראשית ג, א) — הנחש הזה הוא באמת הערום מכולם, ערום יותר מן האדם שנברא בצלם ובדמות אלוקים? לא: הנחש הזה אינו אלא האדם שנעשה נחש. האדם הוא שביקש לשלוט בנשיות שליטה גמורה, בהכפפתה לקטגוריות של טוב ורע ושל היגיון צרוף. ובכך עצמו מצא את עצמו במצב של מתח, שהוציא אותו מגן עדן. יצא מגן עדן — אמרתי קודם שגן העדן הוא הנשיות, משום ששם נתממש, שם נתגבש. ביציאתו מגן עדן, האדם הזה שנעשה נחש, הנחש-האדם הזה, הוא שגזר על האנושות כולה לנסות לכבוש מחדש את הנשיות. אבל מי צריך לכבוש? לאישה אין מה לכבוש; על האיש לכבוש.
על האיש לבקש את הנשיות, על האיש לקדש את הנשיות — אבל בממד אחר, בממד שבו הנשיות נעשית המוזה שלו, זו שמשרה עליו השראה. "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" (בראשית כא, יב). במדרגה זו — בעוד שבתחילה נטינו להבין את "הנה באהל" (בראשית יח, ט) כאילו נאמר "היא במטבח" — לא: היא עצמה האוהל. היא המסוגלת באמת להזיז את הדברים, משום שהיא בריאה מתמדת. השוואת האישה ללבנה אינה סתם דימוי.
לא: […] היא זו שיכולה לשאת ברחמה דורות רבים של צאצאים, כך שיש התחדשות — ולא רק התחדשות, אלא התפתחות. בכך היא מתממשת. ואכן, כמה אנו מונים? אין אנו מונים נביאים רבים בין הנשים, ואין לנו צורך בכך. שתהיה אישה נביאה — שבע, שבע מספיקות לנו. המדרגה השביעית היא מלכות. והמלכות היא המאפיינת את הנשיות בשביעית שלה — במדרגה השביעית של התפתחותה. אחזור לכך ב"אשת חיל". נבואת הנשיות, בניגוד לנבואת הזכרות, אינה תוכחה ואינה קריאה לסדר. הנשיות היא שחוננה באינטואיציה הזאת, כמו שאמרו חז"ל שהקב"ה "נתן בינה יתירה באשה יותר מבאיש" (נדה מה ע"ב) — תבונה, נאמר, חדות הבחנה, כשרון לרדת לעומק הדברים ולתרגם אותם אחרת אל המעשה. שכן כאשר אליהו הנביא נגלה יום אחד לרבי יוסי — כמה ציפה רבי יוסי לביקור הזה! — לא מצא שאלה אחרת לשאול אותו מלבד זו שהטרידה אותו בלי הרף.
ומהי? "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח). כיצד יכול הקב"ה לומר על בריאתו שלו שאינה טובה? הוא שברא את האדם; הוא שנתן — והאדם הזה היה בבת אחת איש ואישה. ואחר כך הוא שאומר זאת, בעוד שעל כל הבריאה אמר שהכול טוב; הוא ליווה אותה בהערכה הזאת. "טוב" — אתם יודעים שהאות ט', אות ה"טוב", היא המדרגה התשיעית, לפני העשירית המשלימה את הכול. חז"ל אומרים שכאשר מגיעים למדרגה התשיעית הזאת, אין צורך להתאמץ כדי להשיג את העשירית: היא מופיעה, היא מתווספת מאליה. העשר מתווסף מאליו — וזו אגב הסיבה שהיו"ד, האות הקטנה ביותר באלפבית העברי, היא התוספת הזאת: היא המופיעה, המתגלה לאדם מאליה, לאחר שהאדם עבר את ההתפתחות הזאת של תשע האמירות, תשעת המחזורים, תשעת החודשים מהתעברותו ועד שהוא יוצא, עובר את המעבר, ובא לעולם.
ובכן, מי שברא את האדם — סליחה — אמר על בריאתו "לא טוב"; ומה [אליהו] אומר לו? אליהו הנביא משיב: האדם יוצא ומביא הכול הביתה — קצר, הביא הכול — אבל האם יוכל לאכול זאת כמות שהוא? הוא גם שתל את הכותנה, אסף אותה, הביא אותה — האם יוכל להתלבש בה? לא. דע לך שהאישה היא שהופכת את החיטה הזאת ללחם, את הכותנה הזאת לבגד; היא שנותנת נשמה בכל דבר. וכל עוד לא נבראה הנשיות — זה מה שהיה חסר. אבל אין פירוש הדבר שעשתה עבודה של תופרת או של טבחית בהכינה את לחמה או את כותנתה. כלל וכלל לא. פירושו שהעניקה לדברים תכלית.
להעניק תכלית — זו סגולתה של הנשיות, שהיא עצמה תכלית הבריאה. ולכן הזוג מונוגמי מראשיתו. כן, כך יש להבין זאת. הראשון שנשא שתי נשים היה למך […], ונשאר דבק בו הכינוי הזה […], משום שכדי לשאת את הנשיות בייחודה יש צורך [בבלעדיות], זולת במקרים חריגים של מחלה, שבהם הדברים מתפתחים אחרת. כך שעשויות להיות שתי נשים משום שאחת מהן אכן נפגעה במחלה, משותקת, נעשתה נכה, אינה מסוגלת להגיב לדבר. ובמקום ללכת לחפש במקום אחר, הייתה מן הדין אפשרות לשאת אישה שנייה — אבל אלה מקרים מוגדרים מאוד. הזוג האידאלי שיש לנו הוא זוג מונוגמי, זה של יצחק ורבקה, משום שמבחינתנו הדגם של "זרע אברהם" הוא יצחק אבינו — יצחק, שנשא את רבקה. ובכל פעם שאנו רואים כיצד התערבו הנשים הללו, כיצד הטביעו את חותמן בהיסטוריה, בהתפתחות ההיסטוריה של ישראל, אנו יכולים לומר שמקומה של הנשיות אכן מכריע בהתפתחותנו. ואין הדבר מותיר לנו שום ספק, שהרי "בזכות נשים צדקניות יצאו אבותינו ממצרים" (על פי סוטה יא ע"ב).
בתיה בת פרעה היא שהצילה את משה — ואין צריך לומר מרים, ואין צריך לומר המיילדות. הנשים הן שתבעו את ארץ ישראל; הנשים הן שסירבו להיפרד מתכשיטיהן, מעדייהן, לחטא העגל. בנות צלפחד תובעות בלהט את חלקן בארץ ישראל, בניגוד לגישת המרגלים. ובהמשך נלמד גם מנשים אחרות, כמו חולדה, […] וכמו אביגיל — דמויות של מחשבה שאזכיר בלימוד "אשת חיל". אבל כל זה רק כדי לומר שאם במישור הדין, בגבולות המחשבה הצרים שלו, נותרה הנשיות במידת מה [ברקע], הרי אדרבה, התורה היא העוקרת את האדם מן הכבדות שבו.
והמניע הראשון שלה הוא האישה. אפשר לומר שבתחום הזה השוויון כבר נותר מאחור — היא עברה אותו בפועל. היא נעשתה מקור ההשראה של האיש. ולכן אמרו שיש לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו. זו באמת הברכה העליונה שאדם יכול לזכות בה, שאדם יכול לבקש בכל כוחו, משום ש"אשת חיל עטרת בעלה" (משלי יב, ד) — האישה הלוחמת, אשת החיל, היא באמת עטרת בעלה. ובכן, אעצור כאן הערב, משום שלא רציתי לייפות בפניכם את המצב בהציגי את "אשת חיל". פתחתי בהשחרת התמונה, ובהמשך אציג לכם את "אשת חיל" עצמה.
ואם יש לכם שאלות — בשמחה. — הרב בניזרי, אין זו בדיוק שאלה, אבל אכן… — קצת יותר חזק. — הרב בניזרי, אין זו בדיוק שאלה, […]. רק רציתי לומר שאני שמח שיהיה שיעור נוסף על "אשת חיל", משום שאני אישית, אחרי שאמרתי אותה פעמים רבות כל כך, תמיד מצאתי ש"אשת חיל" — לפחות מה שביקשה לומר — אינה עולה בקנה אחד עם מה שראיתי סביבי בעולם המסורתי. — אני עצמי מציג לכם אותה כך עכשיו. — כן, זה מה שאני שומע, וזה גם מה שאני חושב.
— אבל שמע: אם אתה רואה בה סתירה, הרי זה פשוט — סלח לי שאני אומר זאת כך — משום שנכנסת לעורו של אותו עולם, אשר בתואנה שהעניק לנשיות את כל הזכויות האלה, ממשיך לרמוס אותה בכל הנימוס הדרוש ובכל הצביעות הנחוצה. והרי בסופו של דבר, דבורה השופטת הייתה שופטת. ברוריה הייתה בעלת סמכות לפסוק על בעלה, [רבי] מאיר. בנותיו של רש"י — אתם יודעים שלרש"י לא היו בנים, רק בנות — אבל בנותיו היו יותר מתלמידות חכמים: הן מוזכרות כפוסקות. לצערנו תפסנו את הנשיות כפי שתפסו אותה האחרים, והשארנו אותה בתוך המסגרת הזאת, במסגרת הצרה של ראיית הדברים, משום שאי אפשר היה לעקור את בני ישראל מן היום למחר מטומאת התרבות המצרית. זה היה בלתי אפשרי. כשם שאור עז מסנוור, כך הוראה בעוצמה רבה, שאין דעתו הקטנה של ילד או של נער יכולה לקבלה, אוטמת אותו מפני כל יכולת קליטה. זה מה שקורה. והנה התורה, כפי שניתנה בהר סיני, ביקשה להעמיד את עצמה במדרגתו הנמוכה ביותר של האדם. אחר כך עשה האדם את התורה לתורתו. וככל שהוא לומד, היא נעשית תורתו. אבל תורתו בן עשרים אינה תורתו בן שלושים, ואינה תורתו בן ארבעים — עד הרגע שבו תורתו כבר אינה תורתו, אלא נעשית תורת ה', המסוגלת להמראה רוחנית כזאת, שאפילו המלאכים, שכולם אש, אינם יכולים [לעמוד] באש הזאת — האש שהאדם מפיק במישור הרוחני — בלי להיכוות. זו התורה האמיתית: "ומשה עלה" — כי משה, בעלייתו, אינו מסתפק בתורה שגילה הקב"ה לעם שעודנו מסומר לתחתית ההר, עם שאינו מסוגל לטפס עליו, לעלות, משום שהוא ירא למות.
ולכן, גם כשדיבר הקב"ה, נאמר לנו שעל כל דיבור ודיבור יצאה נשמתם, ורק אחר כך חזרה אליהם; כלומר, גם במדרגה ההיא לא היו מסוגלים לקבל את מה שנאמר להם. זה כבר היה מעבר להשגתם. — אפשר לשאול שאלה? — כן. — שלום, הרב בניזרי. בכל זאת רציתי לשאול. הדיבר מופנה אל האיש. — כן. — הבעיה אינה בנשיות כשלעצמה. הבעיה היא לפעמים בנשיות ביחסה אל התורה. כשאני קוראת את הדיבר הזה, הוא אינו מופנה אליי — או שמא, כיצד הוא מופנה אליי? — לא שמעתי את המשפט האחרון.
— הדיבר, "לא תחמוד" וכולי. הדיברות ניתנו גם לנשים. כיצד צריכות הנשים לקבל את הדיבר הזה? — אה, יפה מאוד. יש מימרה של חז"ל (על פי ביצה כה ע"ב): שלושה עזים הם בבריאה — בעופות התרנגול, בחיות הכלב, ובאומות ישראל. כלומר, התורה לא ניתנה אלא כדי לרסן את האלימות הזאת שבישות, את העזות, את הגאווה — ולכן התורה, בתרי"ג מצוותיה, אינה נוגעת אלא לאיש. אבל האישה אינה זקוקה לתרי"ג המצוות. מדוע? משום שטבעה שונה לגמרי. אין לה אותם כלי מגן; היא אינה מבקשת לדחוק את עצמה לחזית. יש בה איפוק מסוים, צניעות מסוימת.
ולכן, לגביה, כשנאמר "מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות" (קידושין כט ע"א) — מן המצוות התלויות בזמן הנשים פטורות, משום שמלכתחילה אינן נוגעות להן. הן יכולות להשיג את מטרותיהן בלעדיהן. ומשום כך כל מצוות התורה נוגעות יותר לאיש. — כבוד הרב, האם תוכל… […] — אבל אני החזן של הקב"ה; אינני טיוטה שלו. אני ביטוי של קולו. […] ולכן גם החינוך הזה, שלא נמסר לה [באופן רשמי] אלא הושאר בידיה בתוך הבית — הרי זה משום שהחינוך שבתוך הבית חשוב הרבה יותר מן החינוך שהילד עשוי להביא מחוץ לבית.
זהו חינוך של הלב, לא חינוך של השכל. ולכן — צדקת — "לא תחמוד" מופנה יותר אל האיש ואינו מופנה אל הנשיות. כן, שאלה נוספת. — כבוד הרב, האם נכון, האם מדויק, שמשה רבנו הציע את התורה לנשים תחילה? — נכון: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שמות יט, ג). הקב"ה פתח בנשים: אילו לא קיבלו הנשים את התורה, לא הייתה שום משמעות לקבלתם של בני ישראל. לבית יעקב אמר "אמירה", "תאמר" — הלשון הרכה, לשון הפיתוי, לשון הלב. "ותגיד" — "דברים הקשין כגידין" (רש"י שם): לשם כך יש ליטול את השוט כדי לחנך, את גיד השור. אנחנו עצמנו חונכנו כך […] בחדר: למלמד היה גיד שור […]. אם הסחנו את דעתנו לרגע, ראינו את גיד השור הזה נוחת על כתפינו. — גיד שור, באמת? — כן. אתם מבינים, זו הייתה התקופה; אלה היו הזמנים.
מה שמלמד שתמיד יש התפתחות, תמיד יש דרך חדשה לראות את הדברים, ולפנינו עלייתה המתמדת של ההוויה האנושית. כך שאין צורך לכלוא את האדם בבית סוהר; אין צורך לנהוג בו באלימות, אין צורך [לכפות] עליו — הוא עצמו מסוגל להבין ולהזדהות. וגם הילד בנעוריו מורד בכל. ואין לתמוה על ההתנגדות שהם מגלים כלפי מי שמבקש לתת להם הוראה הזרה לטבעם. — כן, הרב בניזרי, ערב טוב. אתה אומר שאכן יש התפתחות, שאנו מתפתחים, שהתורה ניתנה בתקופה מסוימת, ושתפקידי הגברים והנשים נקבעו בהתאם למה שהיה סביבנו בזמן יציאת מצרים, כדי שלא להרחיק את הבריות יותר מדי מן התרבויות שהכירו. בימינו הכול התפתח, הכול השתנה. אומרים שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה. אם כן, מדוע — מאחר שיש להן הרגישות הזאת, התבונה המולדת הזאת, ויש להן גם יכולת ללמוד — מדוע ביהדות של היום לא נמצא אותן ברבנות, גם כרבניות? מדוע לא להתיר להן לשאת בתפקידים הללו היום, כשגם הן יכולות להשפיע השפעה חשובה על חייו של כל אחד?
— ובכן, אומר לך; כאן התשובה פשוטה מאוד. האהבה נמצאת מעבר לצדק — בזה אנו מסכימים. אם הנשיות היא שפת הלב, מדוע יש לצמצם אותה לשפת השכל? היא מעבר לשפה הזאת. הדין הוא הדין. התלמוד הוא התלמוד. התורה שבעל פה — אתה נכנס להיגיון שאינו מרפה ממך, שאינו מותיר לך, בסופו של דבר, מרחב שבו […]. טוב, לא חשוב, אניח לזה. לא. התלמוד הוא עיון […]. אתה מבין שחז"ל אומרים ש[בית שמאי ובית הלל] נחלקו בהלכה כאויבים, אבל סיימו כאוהבים.
כך סיימו, כדי שלא להניח להלכה הזאת לפלג ביניהם, לדין הזה לפלג ביניהם. התורה שבעל פה היא היגיון צרוף; אין היא […] — תורת הזוהר, כלומר תורתו של רבי שמעון בר יוחאי. ואגב, בשבוע שעבר הזדמן לי לומר שעשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו נפלו קורבן לרוח הזאת — לרוח הגירוד. מגרדים את האות, מגרדים את המילה, מגרדים את הדין, ואז מחליטים שאני צודק ולא אתה; והאחר אומר: לא, הוא הצודק. ואילו בזוהר של רבי שמעון בר יוחאי אנו שבים דווקא אל שפת הנשיות הזאת, שכולה אהבה — רחמים בדין, הכנסת מושג האהבה אל תוך הדין. זה, אם כן, מה שאין רוצים […], באופן סמלי. ומלבד זאת, בימינו יש, במידה מסוימת, אנשים — בממשלה וגם במערכת המשפט — עובדה היא שיש נשים, ויכולות בהחלט להיות נשים רבות ב[…]; איש אינו עוצר אותן.
אתה יודע היטב שיש אישה אורתודוקסית בבית המשפט העליון של ארצות הברית, לא כן? והיא באה מרקע חסידי מובהק, ללא פשרות. אם כן אין כאן סתירה; פשוט אין רוצים לקבוע כלל גורף שיצמצם את הנשיות להיגיון המתמטי הזה בלבד. יש להניח לה לבטא את עצמה אחרת. ועכשיו, אם אתה רוצה — אתה יכול לעשות זאת; מי מונע ממך? היה זמן שבו פרשו האורתודוקסים משום שהופקד תפקיד של שר בידי […] — האישה הראשונה שהגיעה להיות ראש ממשלת ישראל. היום שום אורתודוקסי אינו עוזב את הממשלה, אף שאולי איילת שקד תתמודד מחר על התפקיד הזה.
— כן, אבל אם הן מסוגלות בפוליטיקה, ולאורתודוקסים אין שום בעיה איתן בפוליטיקה, אז לפי אותו היגיון אולי הן מסוגלות באותה מידה — לא רק באהבה, אלא גם בשכל — לשפוט ולהיות רבניות. — לא, אינני אומר שאינן מסוגלות; אתה מסלף את דבריי. אדרבה, הן מסוגלות מאוד. — אם כן, היכן הבעיה? — הבעיה היא שאנו רוצים אותן כנביאות; איננו רוצים אותן כ[…]. — הרב בניזרי, האם אין זה קשור גם לכך שאינן שולטות בתפקיד? — אינני שומע […]. — האם אין זה קשור גם לכך שאינן שולטות בתפקיד?
— אה, ממש לא! למעשה יש שורה שלמה של מצוות שניתנו לגברים משום שהם שולטים בתפקיד. האם מושג השליטה בתפקיד אינו משחק כאן תפקיד בשיקול? — שמעתי חצי; את החצי השני לא שמעתי, ולכן אינני יכול להשיב. סלח לי — קצת יותר חזק, קצת יותר חזק. — אמרתי: העובדה שנשים אינן שולטות בתפקיד — בדרך כלל, כל המצוות שניתנו לגברים נובעות גם מכך שהם שולטים בתפקיד, ונשים אינן שולטות תמיד בתפקיד. האם אין זה נכנס גם הוא לשיקול? — כן, ודאי שזה נכנס, אבל אין זו הסיבה העיקרית. אני אומר שהסיבה העיקרית היא שהנשיות מסוגלת ליותר — אם כן, מדוע להשאיר אותה רק בתוך נקודת המבט [המוגבלת] הזאת?
אדרבה, נניח לה את כנפות הציצית — ודאי שהיא יכולה לעשות זאת, ודאי. — אפשר לשאול אולי שאלה פוליטית? — שאלה פוליטית. כן. — הרב בניזרי, לפני כמה שנים כתב הרב עדין שטיינזלץ ספר על האישה ועל מקומה של האישה. — כן, בוודאי. — והוא, נאמר, אוים, וביקשו ממנו בנימוס, כמה גורמים כאן בישראל, להסיר את ספרו מן המכירה. האם אתה יודע מה קרה עם הרב שטיינזלץ, […]? ומה עלה בסופו של הסיפור הזה? ביקשו ממנו להסיר את הספר. אני קראתי את הספר הזה.
— יש לי אותו כבר — יש לי אותו, למעשה. — כשרציתי לקנות אותו, זה כבר לא היה אפשרי, ואמרו לי שהוא הוסר בעקבות איומים. — אני יכול לצלם לך אותו. — מדוע, הוא אורתודוקסי? — זכויות היוצרים על הספר הזה כבר אינן מוגנות, אם הוא הוסר מן המכירה! — אבל מדוע איימו עליו? אתה יודע מדוע? אני לא יודע. — אינני יודע… משום שהציג את כל נשות המקרא ב[…]. — אה, אתה יודע, זו בעיה. היום, או שמכירים בך או שלא, לא כן? יש זרמים ביהדות שאינם סובלים זה את זה.
זה כמו תלמידים רבים של רבנים שונים ש[…]. והרי צריך לקבל את האחר — כשם שעם ילדיכם אתם מתפשרים, משום שיש להם דעה אחרת, ראייה אחרת של הדברים. אינכם כופים עליהם את דרככם לראות ולעשות; אתם מקבלים זאת ומשתדלים להבין. לצערנו, רוח הפתיחות הזאת אינה קיימת, בתואנה שהדרך הטובה ביותר לשמור על ההלכה היא לא לוותר כמלוא הנימה על הטקסט — ולא רק על הטקסט, אלא אפילו על הלבוש. אם צריך גרביים לבנים — צריך גרביים לבנים. אם צריך פראק — צריך פראק. טוב, לא נמשיך לדבר על פראקים. שאלה נוספת. — ובכן, תודה, הרב בניזרי, ששיתפת אותנו בהשקפתך על האישה. עליי לומר שזו השקפה הומניסטית מאוד, נאורה ומאירה מאוד, הומניסטית מאוד — ובכל זאת אי אפשר לומר שזו, לצערנו, השקפתם של דתיים רבים, או של חרדים רבים. רק שלשום ראיתי סרט תיעודי על מאה שערים; הזלזול בנשים היה פשוט מבעית. צריך להודות בכך. — נתנאל, אני מתחנן בפניך: בהתפתחות הרוחנית, היה אתה עצמך — זה מספיק לי. היה זמן ששיחקנו במדבקות העתקה. אם נמשיך לשחק במדבקות העתקה גם כמבוגרים, ולשכפל את הדימויים והסטריאוטיפים של אחרים, לא נגמור לעולם. נניח לזה. נהיה יצירתיים. נכון, אריק?
— כן, אני מסכים איתך לגמרי. — אבל יצירתיים עוד יותר: התלמוד אומר דברים טובים על הנשים. התלמוד אומר […]. זה בניין, זו הקמה; אין זו סתם תבונה מתמטית. זו תפיסה. אתה יודע, כל הספירות נקביות: ספירות המחשבה, ספירת הבריאה, ספירת האצילות — הן נקביות. השבת בצרפתית היא בלשון זכר; בעברית היא בלשון נקבה. התורה — היא בלשון נקבה. התורה שבעל פה — בלשון זכר […]. ולכן הנשיות מנועה מגישה, משום שזה הגבול. ואף על פי כן יש נשים שהן תלמידות חכמים ברמה גבוהה מאוד, ואיש אינו מדיר אותן. — ובכן, ידידיי היקרים, להתראות בשבוע הבא.
— האם אוכל לשאול אותך עוד שאלה אחת, הרב בניזרי? יש רבה בצרפת, מפורסמת מאוד, שמופיעה לעתים קרובות […]. מה תחושתך לגבי העובדה שהאישה הזאת היא רבה, שמכירים בה ומקבלים אותה, ושכלי התקשורת מביאים אותה לעתים קרובות כדי להראות שיש כאן אכן משהו שונה — דרך נשית לראות את הדברים, אבל רצינית לא פחות מאילו הייתה גבר? האם הרבנות בכללה מקבלת אותה, האם יכולה הייתה לקבל אותה? — היא מבריקה, מבריקה ביותר. — ומי היא — על מי אתם מדברים? — דלפין הורווילר, נכון, אריק?
— סליחה? — כן, נכון, דלפין הורווילר, כן, בדיוק. — הנה, דלפין הורווילר. — אינני מכיר אותה. השם מוכר לי. — אבל היא פילוסופית אמיתית, אמיתית… — כן. שמעו, היא רבה של איזו קהילה? — היא רבה בצרפת, אינני יודע. אולי נתנאל יודע. — היא ליברלית. — היא ליברלית. ובכן, כאן אנו נופלים ל[…]. בואו נחזיר את הדברים למקומם. היא לא הייתה יכולה להיות רבה בשום מקום אחר מלבד בחוגים האלה. — לא, אבל שמעו: אם נתפזר לזרמים שונים ול[…] שונים — נכון הוא, אכן, שאנו זקוקים לסמכות כללית, זקוקים להתכנסות. כל עוד לא חזרה אלינו סמכותה של הסנהדרין, קשה ליצור…
…ולחולל שינויים, לנקוט שינויים העלולים להחיש את התפוררות אחדותו של עם ישראל כולו, שאינה דבר קל. ואגב, היום, במישור הפוליטי, אנו רואים לאן זה מוביל. אז מה יהיה במישור ה[דתי]? — ומה לגבי אישיותה של נחמה ליבוביץ? — סליחה? — מה דעתך על אישיותה של נחמה ליבוביץ? — נחמה ליבוביץ — שמע, נחמה ליבוביץ היא במסורת הטהורה. אתה יודע, את צעדיי הראשונים במחשבת ישראל עשיתי עם נחמה ליבוביץ, ואני מכבד אותה כמורה דרך. אחיה, אתה יודע, הפרופסור ישעיהו ליבוביץ, נועז ממנה הרבה יותר. אבל אני מודה שיש לה תבונה מעודנת הראויה להעמקה.
אבל אתה יודע, נצא מן ההנחה ש[…]. […] הניחו מעט את כל זה בצד; זה מה שחשוב. — רק דבר קטן לסיום, אם יורשה לי. זה נוגע להערה של איב — איב דה לאטור, אינני יודע איך מבטאים את השם. — אינני מבין את ההערה של איב. — […] — לא, מה שרציתי לומר הוא שכשדיברת על מעמד האישה אצל הדתיים — אני מכיר את מעמדה של אשתי, אבל גם את מעמדן של נשות ידידים דתיים רבים מאוד בישראל.
ואני חושב שבכל הנוגע לכבוד האישה, לכבוד זכויותיה ולכבוד הגשמתה העצמית, אין לנו הרבה מה ללמוד מן העולם החילוני. אני חושב שיש הרבה פחות זלזול באישה בעולם הדתי-לאומי של הכיפות הסרוגות — אני מדבר על הכיפות הסרוגות משום שזה העולם שבו אני חי — מאשר בעולם החילוני בדרך כלל. ולכן כשאומרים לי "מעמד האישה אצל הדתיים" […] — משום שדתיים יש מכל הסוגים ומכל הצורות. ומצד שני, מי שמדברים על הדתיים אינם מכירים בדרך כלל כלל את חייהם של הדתיים, משום שמעולם לא חיו שם.
גם כשמדברים על החרדים — ראיתי ידידים בבני ברק, ונשותיהם חיות חיים מלאים. ולכן כשאתה מדבר על "האישה אצל הדתיים", זה נראה לי קלישאה, וזה נראה לי שטחי באמת ולגמרי לא במקום — גם אם, כמובן, בקרב הדתיים, כמו בקבוצה האחרת, יש נשים הסובלות מהתעמרות […]; בזה אין שום ספק. — אבל כשאתה מדבר על דת, אינני מזהה בה את עצמי. ה"דתי" — אני מתעב אותו. אני מתעב אותו. נדבר על רוחניות, נדבר על משהו אחר. הדת היא אנושית; אין היא אלוקית. — רק רציתי להוסיף מילה קטנה: במסורת שלנו, האישה היא פנינה. המילה "פנינה" — "פנימה" פירושה "בפנים", "פנינה" פירושה פנינה. כן, במסורת שלנו האישה היא פנינה. — נחזור לזה — אבל זה תלוי בכמה אתה קונה אותה, איזה מחיר אתה משלם עליה.
[…] — כן, "פנימה" ו"פנינה" הן מילים קרובות מאוד. — אנחנו קצת תמימים, קצת תמימים. אמרתי לקבוצה של נערות, צעירות, שאני מלמד אותן ביום שני בערב — אתן יודעות, כשהולכים לשידוך, נכון? את פוגשת בחור, או בחור פוגש בחורה. ובכן, קודם כול המבט הראשון: ראית איך הוא מציג את עצמו. זהו הפשט. ראית את האדם: האם הוא עושה עלייך רושם או לא? אחר כך האדם מתחיל לדבר, הולך לפנייך, ואת רואה משהו בתנועותיו, בדרך דיבורו: האם הוא מעלג, האם הוא מגמגם? אחר כך, בסופו של דבר, את רוצה לרדת לעומק הדברים: מה האדם הזה חושב? אם כן, זה היה הרמז — הרמז היה הרמיזה; והדרש הוא מה שהאדם חושב: הוא אומר לך מה הוא חושב — "אלה רעיונותיי, אלה שאיפותיי" — וגם הבחור כך. אבל עכשיו, האם אתן חושבות שאתן יודעות הכול? לא, משום שכל אחד מכם הסתיר דברים ולא גילה אותם. ולכן את הדברים האלה תגלו אחר כך, כשתחיו עם האדם. זהו הסוד. את הסוד מגלים — עומקו של הטקסט; דוחקים בטקסט, ובשעה זו אנו מעמידים אותו במבחן, וגם הוא מעמיד אותנו במבחן. וכך אנו מתגלים זה לזה, במובן המילולי ובמובן המושאל.
הנה, זהו הפרד"ס — פשט, רמז, דרש, סוד — מה שמלמד שגם במישור הארצי ביותר הדבר תקף. וערב טוב. — תודה רבה, הרב בניזרי. ערב טוב. — תודה, ערב טוב. — תודה, ערב טוב. תודה רבה. — ובכל זאת, אני חוזר לקישורים שראיתי.
להמשך הלימוד
- → השיעור הקודם: משלי: מבוא לספר
- השיעור הבא: משלי: אשת חיל, חלק שלישי ←
- כל השיעורים בסדרה: משלי – ספר משלי
- מיהו הרב רפאל בניזרי?