ספר משלי

משלי הוא הספר הפחות חגיגי שבתנ"ך. אין בו סיפור לאומי, אין בו נבואה ואין בו חוק. יש בו עצות — על חברה, על עצלות, על כסף שמלווים, על לשון חפוזה מדי, על כעס, על חינוך הילדים.

החכמה כמיומנות

המילה "חכמה" מציינת גם מיומנות מעשית — זו של האומן המכיר את החומר שבידיו. אצל שלמה, החכמה אינה התבוננות: היא אומנות החיים. לומדים אותה, מאבדים אותה, מתרגלים אותה.

מכאן נימתו של הספר, ישירה לעתים קרובות ולפעמים לגלגנית ממש. העצל שתמיד מוצא תירוץ, המתרברב, ההולך רכיל ומגלה סוד: משלי מתבונן בבני האדם בדייקנות של חוקר חרקים, ובלי סלחנות יתרה.

אשת חיל

הספר מסתיים בשיר אלפביתי, "אשת חיל", שרבים שרים בליל שבת. לעתים קרובות קוראים אותו כשבח לרעיה; המסורת ראתה בו גם דמות של החכמה עצמה, ושל הנשמה.

מה שבולט בטקסט הזה הוא שהוא משבח כמעט רק מעשים: היא קונה שדה, היא פורשת כפה לעני, פיה פתחה בחכמה, והיא שוחקת ליום אחרון. הגדולה כולה עשויה כאן ממעשים שנעשו.

ספר שאינו מתיישן

רוב ספרי העצות מתיישנים בתוך דור אחד. משלי — לא, משום שאינו מדבר על נסיבות אלא על נטיות האדם, שכמעט אינן משתנות. אפשר לפתוח אותו בכל עמוד ולמצוא בו משהו הנוגע לשבוע שעבר עלינו זה עתה.