מה זה מניין, ולמה יהודים מתפללים שלוש פעמים ביום?

עשרה יהודים בוגרים מתכנסים בבית הכנסת לפני העבודה או עם רדת הערב, לתפילה של כעשרים דקות: למה דווקא עשרה, למה שלוש פעמים ביום, ומה בעצם אי אפשר לומר בלעדיהם? המאמר חוזר אל המקורות עצמם (המשנה, התלמוד, הרמב"ם, השולחן ערוך ומפרשיו). הוא מצטט את הקטעים המרכזיים, מסביר את דרך המחשבה של חכמים ומציג את המחלוקות כפי שהן.

מניין: על מה מדובר בדיוק?

המילה מניין באה מהשורש מנ"ה, "לספור". היא מציינת את הקבוצה המזערית שנוכחותה הופכת תפילה של יחיד לתפילה בציבור. אפשר לקיים אותה בכל מקום, בבית הכנסת, בבית, באולם ששכרו, ובלבד שכל העשרה נמצאים במקום אחד (נחזור לכך בהמשך).

המניין אינו שמור לתפילה בלבד: המשנה מונה רשימה רחבה יותר של מעשים פומביים וחגיגיים שדורשים אותו:

אין פורסין את שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם, פחות מעשרה.

(משנה מגילה ד, ג.) "פורסין את שמע" הוא אמירת "ברכו" שלפני קריאת שמע; "עוברין לפני התיבה" הוא התפילה לפני העמוד, כלומר שליח הציבור; "נושאין את כפיהם" הם הכהנים בברכת כהנים; "מעמד ומושב" הם העצירות בעמידה ובישיבה בדרך אל הקבר; ו"מזמנין בשם" הוא הזימון בברכת המזון, כשמזכירים את שם ה'.

הקדיש אינו נזכר במשנה זו. הרמב"ם מוסיף אותו: אין אומרים קדיש אלא בעשרה (הלכות תפילה ח, ה), והשולחן ערוך פותח את הסימן העוסק בקדיש בכלל זה (אורח חיים נה, א).

תפילת היחיד נשארת תקפה וחובה: המניין מתנה את החלקים ה*ציבוריים* של התפילה, ולא את התפילה עצמה.

למה עשרה? דרך המחשבה של התלמוד

התורה אינה אומרת בשום מקום: "צריך עשרה אנשים כדי להתפלל". המספר נובע מגזרה שווה, היקש לשוני, שהגמרא מציגה בעקבות המשנה הנזכרת (מגילה כג ע"ב) ושחוזרת גם בעניין הקדושה (ברכות כא ע"ב).

שני היקשים רצופים

נקודת המוצא היא פסוק: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב). רבי חייא בר אבא, בשם רבי יוחנן, למד מכאן: "כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה" (מגילה כג ע"ב). אלא שהפסוק אינו מזכיר שום מספר. הגמרא שואלת: מנא הני מילי? ומשיבה:

אתיא ״תוך״ ״תוך״. כתיב הכא: ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״, וכתיב התם: ״הבדלו מתוך העדה הזאת״, מה להלן עשרה, אף כאן עשרה.

שלב ראשון: המילה "תוך" שבפסוק על קידוש השם נלמדת מאותה מילה בציווי שניתן בפרשת קרח: "הבדלו מתוך העדה הזאת" (במדבר טז, כא). קבוצתו של קרח משמשת אפוא מידה: "מה להלן עשרה, אף כאן עשרה". שלב שני, שכן צריך עוד לדעת מדוע "עדה" של קרח היא בת עשרה:

ואתיא ״עדה״ ״עדה״, דכתיב התם: ״עד מתי לעדה הרעה הזאת״ — מה להלן עשרה, אף כאן עשרה.

המילה "עדה" נלמדת מזו שנאמרה על המרגלים: "עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי" (במדבר יד, כז; מגילה כג ע"ב). אותה הוכחה מובאת בשם רבנאי אחיו של רבי חייא בר אבא בברכות כא ע"ב, בעניין הקדושה: רב אדא בר אהבה מסיק מכאן שיחיד אינו אומר קדושה לבדו.

למה המרגלים הם עשרה?

שנים עשר אנשים, אחד מכל שבט, נשלחו לתור את הארץ, וכולם "ראשי בני ישראל" (במדבר יג, ג). יהושע וכלב הביאו עדות נאמנה; ה"עדה הרעה" שהלינה היא אפוא שנים עשר פחות שניים: עשרה. הרמב"ם מביא את ההוכחה בלב הלכות התפילה: כל עשרה מישראל נקראים עדה, שנאמר "עד מתי לעדה הרעה הזאת", ועשרה היו, שהרי יהושע וכלב יצאו מן המנין (הלכות תפילה ח, ה).

עשרה יהודים, ולא עשרה בני אדם

לפי רבי יוחנן, דבר שנעשה בפני פחות מעשרה אינו "פומבי"; ועשרה אלה צריכים להיות יהודים. רבי ירמיה שואל אם די בתשעה יהודים ובנוכרי אחד; הגמרא משיבה בדברי רב ינאי אחיו של רבי חייא בר אבא, החוזר על אותה גזרה שווה כפולה (סנהדרין עד ע"ב).

אסמכתאות נוספות

לשבע ברכות הנישואין מביא רב נחמן את בועז, שלקח "עשרה אנשים מזקני העיר" (רות ד, ב), ואילו רבי אבהו מביא את תהלים סח, כז: "במקהלות ברכו אלוקים ה'" (כתובות ז ע"ב). הגמרא דנה אפוא לא בעצם הצורך בעשרה, אלא ב*מנין לנו* את הדבר. היא גם מבחינה בין דברים שדורשים עשרה משום שהם "שבקדושה" (קדיש, ברכו, קדושה, קריאת התורה) לבין אלה שדורשים אותם משום הנימוס, כמו הזימון בברכת המזון: לומר "נברך אלוקינו" בפני פחות מעשרה אינו אורח ארעא (מגילה כג ע"ב).

למה לא סופרים בקול

חכמים אוסרים למנות ישראל ישירות. לפי רבי יצחק, אסור למנותם אפילו לצורך מצווה; שאול מנה את חייליו באמצעות טלאים (יומא כב ע"ב; שמואל א טו, ד). רבי אלעזר רואה בכך איסור הנסמך על הושע ב, א: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר", והתורה קושרת את המפקד לסכנת מגפה (שמות ל, יב). לפיכך נמנעים מלומר "אחד, שניים, שלושה…", ודרך הספירה משתנה מקהילה לקהילה.

מה דורש מניין

הרמב"ם מתאר את תפילת הציבור: אחד מתפלל בקול רם והכול שומעים; אין עושים זאת בפחות מעשרה גדולים בני חורין, ובהם החזן. אין אומרים קדושה, אין קוראים בתורה בברכותיה ואין מפטירים בנביא אלא בעשרה (הלכות תפילה ח, ד). אחר כך בא "ברכו", הקדיש וברכת כהנים, כשהכהנים נמנים בעשרה (ח, ה). השולחן ערוך חוזר על העיקר: אומרים קדיש, ואין אומרים אותו בפחות מעשרה גדולים בני חורין, וכן קדושה וברכו (אורח חיים נה, א).

• הקדיש, ובכלל זה קדיש האבלים: ראו מה זה קדיש?.
• ברכו (קריאתו של שליח הציבור לפני קריאת שמע).
• הקדושה, הנאמרת בחזרת העמידה. היא נשענת על חזון ישעיהו: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות" (ישעיהו ו, ג), ועל דברי יחזקאל: "ברוך כבוד ה' ממקומו" (יחזקאל ג, יב).
• חזרת העמידה בקול רם בפי שליח הציבור.
• קריאת התורה וההפטרה: אין קוראים בפחות מעשרה גדולים בני חורין (שולחן ערוך, אורח חיים קמג, א). התלמוד מייחס לעזרא את קריאות יום שני, יום חמישי ומנחת שבת (בבא קמא פב ע"א).
• ברכת כהנים (במדבר ו, כב-כז).
• שבע ברכות הנישואין וברכת האבלים (משנה מגילה ד, ג; כתובות ז ע"ב).

שאר התפילה, ובכלל זה קריאת שמע והעמידה הדוממת, נאמרת ביחידות בלי כל קושי.

אם העשרה מתפרקים באמצע התפילה

הרמב"ם מלמד שאם התחילו בעשרה וחלקם יצאו, "אף על פי שאין רשאים", האחרים גומרים (הלכות תפילה ח, ו). השולחן ערוך מציב תנאי: שליח הציבור יכול לסיים קדיש או קדושה שהתחיל כל עוד נשאר רוב העשרה (אורח חיים נה, ב). הרמ"א מוסיף שהיציאה היא עבירה, לפי הפסוק "ועוזבי ה' יכלו" (ישעיהו א, כח), אך מותר לצאת אם נשארו עשרה. הרמב"ם אומר אפוא שהאחרים גומרים, והשולחן ערוך רק אם נשאר הרוב: כדאי לזכור את ההבחנה.

מי נמנה במניין? קריטריונים ומחלוקות

חלק זה נוגע בשאלות רגישות. אנו מציגים את המקורות והעמדות שהצלחנו לבדוק, בלי להכריע: כל קהילה הולכת אחר רבהּ.

הקריטריונים הקלאסיים

לפי השולחן ערוך, אין אומרים קדיש, קדושה וברכו בפחות מעשרה "זכרים, בני חורין, גדולים, שהביאו שתי שערות" (אורח חיים נה, א). הרמב"ם כותב "גדולים בני חורין" (הלכות תפילה ח, ד). הקריטריון של שתי שערות מקורו בתלמוד: בעניין ברכת המזון מלמד רבי יוחנן שהצעיר שהביא שתי שערות נמנה, ואם לאו אינו נמנה (ברכות מז ע"ב). השולחן ערוך מוסיף שמי שלא הביא שתי שערות נחשב "קטן" עד שיעברו רוב שנותיו, אך הרמ"א מדגיש שאין בודקים: כל מי שהגיע לגיל הנדרש מוחזק כמי שהביא שתי שערות (נה, ה).

התנאי "בן חורין" נוגע לתקופת העבדות. התלמוד מספר שרבי אליעזר, שנכנס לבית הכנסת ולא מצא בו עשרה, שחרר את עבדו כדי להשלים את המניין (ברכות מז ע"ב).

נשים

בהלכה האורתודוקסית, המניין מורכב מעשרה גברים. השולחן ערוך כותב שהעבד והאישה אינם מצטרפים למניין (אורח חיים נה, ד). אין פירוש הדבר שנשים פטורות מתפילה. המשנה מלמדת שנשים, עבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע, אך חייבים בתפילה, במזוזה ובברכת המזון (משנה ברכות ג, ג). הרמב"ם מסביר שמאחר שהתפילה אינה תלויה בזמן מסוים, נשים ועבדים חייבים בה (הלכות תפילה א, א), והשולחן ערוך פוסק כך (אורח חיים קו, ב).

אף אופי החיוב הזה שנוי במחלוקת. הרמב"ם רואה בתפילה מצוות עשה מן התורה, בלי מספר ובלי זמן קבועים; הרמב"ן רואה בה בעיקר תקנת חכמים. המשנה ברורה מציג את שתי העמדות: לפי הרמב"ם די בתפילה אחת ביום, והמגן אברהם מציין שנשים רבות אומרות לכן בקשה קצרה בשעת ההשכמה; אולם דעת הרמב"ן היא דעת רוב הפוסקים, ולפיכך צריך להזכיר לנשים להתפלל עמידה של שחרית ושל מנחה. לגבי ערבית, הנשים לא קיבלו עליהן את החובה שקיבל כל ישראל, ורובן אינן אומרות אותה (משנה ברורה קו, ד). להיות חייב בתפילה ולהיות נמנה במניין הן שתי שאלות נפרדות.

הילד כעשירי

זה אחד הוויכוחים הידועים ביותר. המקור הוא ברכות מז ע"ב, בעניין הזימון בברכת המזון: רבי יהושע בן לוי מלמד שתינוק השוכב בעריסה אינו נמנה, אבל "עושין אותו סניף" להשלמת עשרה. נשאלת השאלה אם הכלל הזה חל על התפילה.

הטור מביא דעות מקילות: יש המתירים לצרף קטן לתשעה גדולים בכך שנותנים חומש בידו. הוא מצטט את הרא"ש, הכותב שאין למנותו עד שיביא שתי שערות, "לא לתפילה ולא לברכת המזון" (טור, אורח חיים נה). השולחן ערוך דוחה את הדעה המקילה: "יש מתירים לומר דבר שבקדושה בתשעה וקטן שהגיע לשש שנים, ויודע למי מתפללין; ולא נראו דבריהם לגדולי הפוסקים" (אורח חיים נה, ד). הרמ"א, המשקף את מנהג אשכנז, מוסיף: אפילו עם חומש בידו אין מצרפים אותו, "ויש נוהגים להקל בשעת הדחק".

המשנה ברורה מתאר את התפתחות המנהג. הוא מסביר שחומש אינו הופך את הקטן ל"גבר" (נה, כג); אחר כך הוא מביא שלפי המגן אברהם נהגו למנות קטן האוחז חומש, רק לשמיעת ברכו וקדיש שהם חובה, ולא לקדיש שאחרי עלינו; והוא מוסיף שהרבה אחרונים מחמירים ואינם מונים שום קטן לפני גיל שלוש עשרה, אף בשעת הדחק (נה, כד). בכל קהילה, הרב הוא המכריע.

ספר תורה, או ארון, כעשירי?

באותה סוגיה מצויה מחלוקת מפורסמת: "אמר רב הונא: תשעה וארון מצטרפין. אמר ליה רב נחמן: ארון גברא הוא?" אז חוזר בו רב הונא: "תשעה נראין כעשרה" מצטרפין, ומסבירים שהדבר נכון בין כשהם מקובצים ובין כשהם מפוזרים (ברכות מז ע"ב). החפץ אינו נחשב אפוא "אדם". אולם קטע זה עוסק בזימון בברכת המזון, והחלתו על התפילה מחייבת זהירות: במקרה הצורך, שואלים רב.

מקרה גבולי

לפי השולחן ערוך, חוטא שעבר על תקנת הקהל או שעשה עבירה, כל עוד לא הוחרם, נמנה במניין (אורח חיים נה, יא). כיצד ליישם זאת כיום, למשל על יהודי שאינו שומר מצוות, זו שאלה שיש להפנות לרב.

העשרה חייבים להיות במקום אחד

התלמוד מביא מחלוקת: רב מלמד שאדם העומד מאחורי הפתח, מחוץ לאולם, אינו מצטרף למתפללים שבפנים, ואילו רבי יהושע בן לוי אומר: "אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים" (פסחים פה ע"ב). ההלכה קובעת את הדרישה למקום משותף: "צריך שיהיו כולם במקום אחד, והש"ץ עמהם" (רמב"ם, הלכות תפילה ח, ז; שולחן ערוך, אורח חיים נה, יג). השולחן ערוך מפרט את מקרי הגבול: מי שעומד מאחורי בית הכנסת, כשביניהם חלון, ופני המתפללים נראים לו, מצטרף אליהם (נה, יד). אם עשרה כבר נאספו, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות אמן, שהרי "אפילו מחיצה של ברזל…" (טור, אורח חיים נה).

מניין מרחוק (טלפון, שיחת וידאו)

המקורות הקלאסיים ברורים: המקום חייב להיות משותף (רמב"ם ח, ז; שולחן ערוך נה, יג-יד). המקורות הקדומים לא יכלו לדמיין מסך; לפי הקריאה הקלאסית, בני אדם המחוברים באמצעות מסך אינם "במקום אחד", ובמיטב ידיעתנו הקהילות האורתודוקסיות נשארות בעמדה זו. בכל מצב מסוים (מחלה, סגר, אבל) יש להתייעץ עם רב.

היהדות המסורתית (קונסרבטיבית) ניהלה ויכוח פומבי ומתועד. ב-17 במרץ 2020, בתחילת המגפה, פרסמה ועדת ההלכה של התנועה (CJLS) הנחיה זמנית. ב-23 ביולי 2021 היא אישרה בהצבעה חוות דעת (הרב דיוויד ג'יי פיין) שכותרתה "מניין מתקיים פיזית" (CJLS, OH 55:14.2021b). התנועה הרפורמית האמריקנית (CCAR) הקדישה לנושא תשובה ב-2020 (מס' 5780.2); איננו מביאים כאן את מסקנתה, שלא הצלחנו לאמת.

הזרמים האחרים

היהדות המסורתית (קונסרבטיבית) מונה נשים במניין: ועדת ההלכה של האסיפה הרבנית החליטה על כך ב-1973, בתשעה קולות נגד ארבעה (ניו יורק טיימס, 11 בספטמבר 1973). הקהילות האורתודוקסיות נשארות עם אורח חיים נה, א ונה, ד; הזרמים האחרים מבססים את עמדותיהם על קריאה אחרת של התפתחות ההלכה. יש לפנות לרב בקהילה שלך.

למה להתפלל עם הציבור?

חכמים מסבירים מדוע לתפילה בציבור יש ערך מיוחד.

• תפילת הרבים נשמעת. הרמב"ם: "תפילת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהם חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילתם של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל בציבור" (הלכות תפילה ח, א; ברכות ח ע"א).
• השכינה קודמת להם. "מנלן דכי מצלי עשרה שכינתא שריא עלייהו? דכתיב: אלוקים נצב בעדת אל" (תהלים פב, א) (ברכות ו ע"א; פרקי אבות ג, ו, לגבי עשרה שעוסקים בתורה).
• בית הכנסת הריק. רבי יוחנן אומר שכאשר הקדוש ברוך הוא נכנס לבית הכנסת ואינו מוצא בו עשרה, הוא כועס: "מדוע באתי ואין איש" (ישעיהו נ, ב; ברכות ו ע"ב). רבי יהושע בן לוי מעודד להקדים ולהגיע כדי להיות בין העשרה הראשונים: אפילו יבואו אחריו מאה, הוא מקבל שכר כולם (ברכות מז ע"ב; אורח חיים צ, יד).
• "שכן רע". ריש לקיש: "כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע" (ברכות ח ע"א; רמב"ם ח, א; אורח חיים צ, יא).

ה"כוזרי" לרבי יהודה הלוי מוסיף שהיחיד כמעט אינו מסיים את תפילתו בלי שגיאה או טעות: מכאן המנהג לומר את תפילות הציבור, אם אפשר לפחות בעשרה, כדי שאחד יפצה על שכחתו של האחר (כוזרי, מאמר ג, יט).

ואם איני יכול ללכת למניין?

התפילה עם הציבור היא אידיאל, לא תנאי לתקפות. השולחן ערוך: "היה אנוס ואינו יכול ללכת לבית הכנסת, יכוון להתפלל בשעה שהציבור מתפללין"; כך גם לגבי המתגוררים ביישובים בלי מניין (אורח חיים צ, ט). המתפלל ביחידות מדלג פשוט על החלקים שדורשים עשרה.

למה שלוש תפילות ביום?

מצווה מן התורה, או תקנת חכמים?

הרמב"ם משיב שהתפילה עצמה היא מצווה מן התורה: "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: 'ועבדתם את ה' אלוקיכם' (שמות כג, כה). מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה, שנאמר: 'ולעבדו בכל לבבכם' (דברים יא, יג), אמרו חכמים: איזו היא עבודה שהיא בלב? זו תפילה. ואין מנין התפילות מן התורה, ולא נוסח התפילה, ולא זמן קבוע לתפילה" (הלכות תפילה א, א; תענית ב ע"א). הרמב"ן חולק: לדעתו רק הזעקה אל ה' בעת צרה היא מן התורה, ותפילת כל יום היא תקנת חכמים (השגות על ספר המצוות, מצוות עשה ה; תמצית בספר החינוך, מצווה תל"ג). למעשה, שתי הדעות מובילות לאותה פעולה: מתפללים שלוש פעמים ביום.

מחלוקת הגמרא

מסכת ברכות (כו ע"ב) מציבה את השאלה:

רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום. ורבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום.

"רבי יוסי ברבי חנינא אומר: האבות תיקנו את התפילות. רבי יהושע בן לוי אומר: התפילות תוקנו כנגד התמידין" (ברכות כו ע"ב).

לפי רבי יוסי ברבי חנינא, האבות. כל אחד קשור לתפילה אחת, מתוך מילה שהתלמוד קורא כמציינת תפילה:

• אברהם תיקן שחרית: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'" (בראשית יט, כז). הפועל "עמד" מציין תפילה, כמו אצל פנחס: "ויעמד פינחס ויפלל" (תהלים קו, ל).
• יצחק תיקן מנחה: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בראשית כד, סג). המילה "שיחה" מציינת תפילה: "ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים קב, א).
• יעקב תיקן ערבית: "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש" (בראשית כח, יא). הפועל "פגע" מציין תפילה: "ואל תשא בעדם רנה ותפילה ואל תפגע בי" (ירמיהו ז, טז).

לפי רבי יהושע בן לוי, הקרבנות. התפילות מקבילות לקרבנות התמיד: כבש בבוקר וכבש שני "בין הערבים" (במדבר כח, ד). מכאן נגזרים הזמנים: שחרית כנגד קרבן הבוקר, מנחה כנגד קרבן אחר הצהריים, מוסף כנגד קרבן המוסף; ותפילת הערב אין לה זמן קבוע, שכן האיברים והפדרים היו מתכלים על המזבח כל הלילה (ברכות כו ע"ב; משנה ברכות ד, א). השולחן ערוך כותב: "תפילות במקום קרבנות תקנום" (אורח חיים צח, ד).

קושיה, ותשובתו של רבי יוסי ברבי חנינא. הגמרא תוהה אם דברי הלימוד הללו על הזמנים אינם מפריכים את רבי יוסי ברבי חנינא. הוא יכול להשיב שהאבות תיקנו את התפילות, ושחכמים קבעו אחר כך את זמניהן ואת מאפייניהן על פי הקרבנות. אחרת, אומר הוא, מי תיקן את המוסף, שהאבות אינם יסוד לו? גם לפי שיטתו אפוא התפילות סודרו על דגם הקרבנות: שתי העמדות נפגשות בחלקן (ברכות כו ע"ב).

בחירת הרמב"ם. הרמב"ם כותב שעזרא ובית דינו קבעו את שמונה עשרה הברכות (הלכות תפילה א, ד), ואחר כך "תיקנו שיהיה מנין התפילות כמנין הקרבנות: שתי תפילות בכל יום כנגד שני תמידין, ובימים שיש בהם קרבן מוסף תפילה שלישית כנגד המוסף" (א, ה). הוא מוסיף שתפילת הערב נובעת מכך שאברי קרבן אחר הצהריים היו מתכלים כל הלילה, ונסמך על תהלים נה, יח, "ערב ובקר וצהרים" (א, ו). האבות אינם נזכרים בפרק זה.

מעמדה של ערבית

התלמוד אינו רואה בשלוש התפילות חובה באותה מידה. הגמרא (ברכות כז ע"ב) מביאה מחלוקת: רבן גמליאל אומר שערבית חובה, רבי יהושע שהיא רשות; אביי פוסק כראשון, רבא כשני. הרמב"ם כותב: "תפילת ערבית אינה חובה כתפילת שחרית ומנחה; אבל כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם נהגו להתפלל תפילת ערבית וקיבלוה עליהם כתפילת חובה" (הלכות תפילה א, ו). מכאן שהש"ץ אינו חוזר על העמידה בערבית (רמב"ם ט, ט; אורח חיים רלז, א).

רמזים מקראיים לשלוש תפילות

המשורר אומר: "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי" (תהלים נה, יח). דניאל "וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה", כשחלונותיו פתוחים כנגד ירושלים (דניאל ו, יא): התלמוד לומד מכאן שלתפילה יש מספר קבוע ושמתפללים בבית שיש בו חלונות (ברכות לא ע"א). לעניין המנחה, רבי חלבו מלמד בשם רב הונא: "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה" (מלכים א יח, לו: "ענני ה' ענני"; ברכות ו ע"ב).

זמני שלוש התפילות

הזמנים מחושבים בשעות "זמניות": היום, יהא אורכו אשר יהא, מחולק לשתים עשרה שעות (רמ"א על אורח חיים רלג, א). הלוחות המקומיים מפרטים את הזמנים בכל יום.

שחרית. הזמן האידיאלי של העמידה מתחיל בהנץ החמה, "שנאמר: 'ייראוך עם שמש'" (תהלים עב, ה); יוצאים ידי חובה אם מתפללים מעלות השחר, והזמן נמשך עד סוף השעה הרביעית, שליש היום. מאוחר יותר, עד חצות, מפסידים את שכר התפילה "בזמנה"; אחרי חצות, לפי הרמ"א, כבר אין מתפללים שחרית (אורח חיים פט, א). המשנה מביאה את שני הגבולות: "עד חצות" לחכמים, "עד ארבע שעות" לרבי יהודה (משנה ברכות ד, א). קריאת שמע של שחרית נקראת עד סוף השעה השלישית, רבע היום (אורח חיים נח, א). ה"ותיקין" מקפידים לסיים את קריאת שמע וברכותיה בהנץ החמה כדי לסמוך אליה את העמידה (ברכות ט ע"ב; אורח חיים נח, א): קריאת שמע, לא העמידה, היא הנקבעת לפי הזריחה. המסורת מורה שלא לאכול לפני שמתפללים (ברכות י ע"ב; אורח חיים פט, ג).

מנחה. מי שמתפלל אחרי שש שעות וחצי יצא ידי חובה; הזמן העיקרי נמשך משעה תשע וחצי עד הלילה לפי חכמים, ועד פלג המנחה (שעה ורבע לפני הלילה) לפי רבי יהודה (אורח חיים רלג, א; ברכות כו ע"ב).

ערבית. קריאת שמע של ערב מתחילה בצאת הכוכבים; הזמן האידיאלי נמשך עד חצות, ויוצאים ידי חובה עד עלות השחר (אורח חיים רלה, א; משנה ברכות א, א). עמידת הערב "אין לה קבע" (משנה ברכות ד, א). נותרה מחלוקת מנהגים: השולחן ערוך כותב שמאחר שמתפללים מנחה עד הלילה, אין מתפללים ערבית לפני שקיעת החמה אלא בשעת הצורך; הרמ"א משיב שבארצות אשכנז מתפללים ערבית מפלג המנחה, ואין מתפללים עוד מנחה אחר כך (אורח חיים רלג, א).

מוסף וימים מיוחדים. בשבת, בראש חודש ובמועדים מוסיפים מוסף, כנגד קרבן המוסף (רמב"ם א, ה-ח; במדבר כח, ט-י); ביום הכיפורים, נעילה (א, ז-ח). עמידות השבת והמועדים כוללות שבע ברכות, עם ברכה אמצעית ייחודית ליום: הרמב"ם רומז לכך בעניין ליל שבת (ט, י).

איך מתנהלת התפילה?

הנוסחים שונים (אשכנזי, ספרדי, תימני, חסידי), אבל השלד משותף. הרמב"ם מתאר כך את תפילת הבוקר: שליח הציבור אומר "ברכו", אחר כך קריאת שמע וברכותיה; כולם עומדים ומתפללים בלחש; שליח הציבור חוזר על העמידה בקול רם, עם הקדושה; בהמשך באים התחנונים, הקדיש וסיום התפילה (הלכות תפילה ט, א-ו). למעשה מבחינים בארבעה שלבים: ברכות השחר (ברכות ס ע"ב), עם טלית ותפילין לגברים (ראו מהם תפילין?); פסוקי דזמרה, שבהם תהלים קמה תופס מקום מרכזי ("כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלוש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא", ברכות ד ע"ב); קריאת שמע וברכותיה (דברים ו, ד; ו, ז; משנה ברכות א, א-ב; ראו מה פירוש "שמע ישראל"?); ולבסוף העמידה, או "שמונה עשרה".

העמידה: התפילה בעמידה

עמידה פירושה "בעמידה". אומרים אותה ברגליים צמודות, כאילו הן אחת, בדמיון למלאכים שעליהם אומר יחזקאל: "ורגליהם רגל ישרה" (יחזקאל א, ז; ברכות י ע"ב; שולחן ערוך, אורח חיים צה, א). בחוץ לארץ פונים כנגד ארץ ישראל, תוך מחשבה על ירושלים, בית המקדש וקודש הקודשים (ברכות ל ע"א; אורח חיים צד, א); הרמ"א מדגיש שמאחר שאנו גרים מערבית לארץ ישראל, אנו פונים מזרחה (צד, ב). אומרים אותה בלחש, על פי מודל חנה: "וחנה היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" (שמואל א א, יג; ברכות לא ע"א; אורח חיים קא, ב).

בימי חול היא מונה תשע עשרה ברכות, חרף שמה. הגמרא שואלת בעצמה: "והא תשסרי הוו"? רבי לוי משיב שברכת המינים תוקנה ביבנה ולא נכללה במניין המקורי: שמעון הפקולי הסדיר את שמונה עשרה לפני רבן גמליאל, ושמואל הקטן תיקן את הברכה הנוספת (ברכות כח ע"ב). למספר שמונה עשרה מציעים את שמונה עשרה האזכרות של ה' במזמור כט בתהלים (רבי הלל בנו של רבי שמואל בר נחמני), בקריאת שמע (רב יוסף), או את שמונה עשרה החוליות של עמוד השדרה (רבי תנחום בשם רבי יהושע בן לוי) (ברכות כח ע"ב).

להוסיף בקשה אישית

התפילה הקבועה אינה אוסרת בקשה אישית. כמה חכמים הוסיפו בסוף עמידתם תפילה קצרה משלהם (ברכות טז ע"ב-יז ע"א); זו של מר בר רבינא היא, לפי המסורת, מקור הנוסח "אלוקי נצור" החותם את העמידה (יז ע"א). השולחן ערוך מתיר להוסיף בברכות האמצעיות בקשה התואמת את נושאן (רפואה ב"רפאנו"), וב"שמע קולנו" את כל בקשותיו (אורח חיים קיט, א). הרמב"ם רואה בכך תפילת נדבה, ואינו משנה דבר בשלוש הברכות הראשונות ובשלוש האחרונות (הלכות תפילה א, ט).

תולדות קצרות של התפילה היהודית

התורה אינה קובעת את נוסח התפילה. הרמב"ם מתאר תקופה ראשונה, ממשה עד עזרא, שבה כל אחד התפלל לפי יכולתו כשהוא פונה אל המקדש (הלכות תפילה א, ג): תפילות חנה (שמואל א א) ושלמה (מלכים א ח), ודניאל שלוש פעמים ביום (דניאל ו, יא). אחרי הגלות לבבל, הילדים שנולדו בגולה ערבבו כמה לשונות, ו"עמד עזרא ובית דינו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר", כדי שתפילתם של מתקשי הדיבור תהיה שלמה כמו של בעלי הלשון (א, ד). התלמוד, מצדו, מדבר על אנשי כנסת הגדולה, ש"התקינו לישראל ברכות ותפילות, קדושות והבדלות" (ברכות לג ע"א; מגילה יז ע"ב); אנו מציגים אותן כשתי מסורות סמוכות, שכן הרמב"ם אינו משתמש בשם זה בקטע האמור. אחרי חורבן הבית, סדר שמונה עשרה הוסדר ביבנה, סביב רבן גמליאל (ברכות כח ע"ב). הנוסח עבר זמן רב בעל פה; הקבצים השלמים הקדומים ביותר ששרדו הם סדר רב עמרם גאון (המאה ה-9) ואחריו סידור רב סעדיה גאון (המאה ה-10). המילה סידור באה מ"סדר"; ספר התפילות של המועדים הוא המחזור.

הנוהג כיום

בקהילות שומרות מצוות מתקיימות תפילות בכל יום: מניין מוקדם בבוקר, תפילת מנחה לפני השקיעה, שאחריה לרוב ערבית; השעות מפורסמות בבית הכנסת. מניין הבוקר נמשך כעשרים דקות בימי חול. מתחיל יכול להגיע גם בלי להכיר הכול: בתי כנסת רבים מציעים סידורים עם תרגום. המשנה מתירה לקרוא קריאת שמע ולהתפלל עמידה בכל לשון שמבינים (משנה סוטה ז, א), והעברית נשארת הדרך המומלצת (אורח חיים קא, ד). בכל מקרה מיוחד (נסיעה, מחלה, ספק לגבי מעמדו של אדם) יש להתייעץ עם רב מוסמך.

מה הלכה, מה טעם ומה כוונה

כאן משולבות שלוש רמות, שחכמים מבחינים ביניהן.

ההלכה למעשה. עשרה יהודים בוגרים לחלקי הציבור (משנה מגילה ד, ג; רמב"ם ח, ד-ה; אורח חיים נה, א); שלוש תפילות ביום, כשהשלישית התקבלה כחובה (רמב"ם א, ו); וזמנים. השונות במנהגים ממשית (שולחן ערוך והרמ"א, ספרדים ואשכנזים): כל אחד הולך אחר רבו.

הטעמים והתורה האגדית. האבות או הקרבנות, השכינה בעשרה, בית הכנסת הריק מסבירים ומעוררים, אך לא כולם בעלי משקל משפטי זהה. עם זאת, לוויכוח אבות/קרבנות יש תוצאה: היעדר זמן קבוע לתפילת הערב (ברכות כו ע"ב). ואמרה מוסרית יכולה להפוך להלכה: "השכן הרע" של ריש לקיש מופיע כלשונו ברמב"ם ובשולחן ערוך (הלכות תפילה ח, א; אורח חיים צ, יא). השכינה ש"קודמת" לעשרה (ברכות ו ע"א), לעומת זאת, נקראת כלימוד על משמעות התפילה בציבור.

הכוונה. המשנה: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (משנה ברכות ה, א). הרמב"ם: "כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה; ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה" (הלכות תפילה ד, טו); אך במקום אחר: "אם כיוון לבו בברכה ראשונה, שוב אינו צריך" (י, א). השולחן ערוך דורש כוונה בכל הברכות, ולכל הפחות בראשונה, והרמ"א מוסיף שכיום אין חוזרים להתפלל מחמת חוסר כוונה, שכן סביר שלא יכוונו יותר בפעם השנייה (אורח חיים קא, א). המשנה בפרקי אבות: "אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום" (ב, יג), שהגמרא קוראת בכמה דרכים (ברכות כח ע"ב-כט ע"ב). ולבסוף, לפי ה"כוזרי", התפילה לנפש כמזון לגוף (מאמר ג, ה): הסבר של משמעות, לא כלל משפטי.

שאלות נפוצות על המניין והתפילה היומית

למה צריך עשרה אנשים למניין?

חכמים לומדים זאת משני היקשים: "תוך" (ויקרא כב, לב) נלמד מ"עדה" של קרח (במדבר טז, כא), הנלמדת בעצמה מ"עדה הרעה" של עשרת המרגלים (במדבר יד, כז) (מגילה כג ע"ב; ברכות כא ע"ב).

מה קורה כשיש רק תשעה אנשים?

מתפללים, אבל בלי החלקים הציבוריים: לא קדיש, לא קדושה, לא ברכו, לא קריאת התורה ולא חזרת העמידה. לכן מחפשים עשירי; להקדים ולהגיע כדי להשלים את המניין היא מצווה (ברכות מז ע"ב; אורח חיים צ, יד).

למה יהודים מתפללים שלוש פעמים ביום?

לפי דעה תלמודית אחת, כל אחד מן האבות תיקן תפילה; לפי אחרת, התפילות מקבילות לקרבנות התמיד (ברכות כו ע"ב). הרמב"ם פוסק כשנייה (הלכות תפילה א, ה-ו).

האם נשים נמנות במניין?

בקהילות האורתודוקסיות, לא (אורח חיים נה, א ונה, ד), אף שנשים חייבות בתפילה (משנה ברכות ג, ג). התנועה המסורתית (קונסרבטיבית) מונה אותן מאז 1973. יש לפנות לרב בקהילה שלך.

האם אפשר לקיים מניין בטלפון או בשיחת וידאו?

המקורות הקלאסיים דורשים מקום אחד (רמב"ם, הלכות תפילה ח, ז; אורח חיים נה, יג-יד). ה-CJLS של התנועה המסורתית אישר ב-2021 חוות דעת הדורשת נוכחות פיזית. לכל מצב קונקרטי יש להתייעץ עם רב.

האם אפשר להתפלל לבד בבית?

כן. תפילת היחיד תקפה וחובה; האידיאל הוא להתפלל עם הציבור (רמב"ם ח, א), אך בהיעדר זאת מתפללים בבית, רצוי בשעת התפילה בציבור, תוך דילוג על החלקים שדורשים מניין (אורח חיים צ, ט).

האם צריך לדעת עברית כדי להשתתף?

לא. סידורים דו-לשוניים נפוצים מאוד, והמשנה מתירה לקרוא קריאת שמע ולהתפלל עמידה בלשון שמבינים (משנה סוטה ז, א), אף שהעברית נשארת עדיפה (אורח חיים קא, ד).

להרחבה

• מהו בית כנסת?
• מה זה קדיש?
• מה פירוש "שמע ישראל"?
• מהם תפילין?
• למה יהודים מתנדנדים בתפילה?
• מהו רב?
• שלושת האבות: אברהם, יצחק ויעקב
• "ניחוחה של ברכה": הברכות
• מילון המילים העבריות ביהדות

מקורות והפניות (23)

• בראשית יט, כז; כד, סג; כח, יא
• שמות כג, כה; ל, יב
• ויקרא כב, לב
• במדבר ו, כב-כז; יג, ג; יד, כז; טז, כא; כח, ד; כח, ט-י
• דברים ו, ד; ו, ז; יא, יג
• שמואל א א, יג; יא, ח; טו, ד; מלכים א ח; יח, לו
• ישעיהו א, כח; ו, ג; נ, ב; ירמיהו ז, טז; יחזקאל א, ז; ג, יב; הושע ב, א
• תהלים נה, יח; סח, כז; עב, ה; פב, א; קב, א; קו, ל; קמה
• איוב לו, ה; רות ד, ב; דניאל ו, יא
• משנה ברכות א, א-ב; ג, ג; ד, א; ה, א; משנה מגילה ד, ג; משנה סוטה ז, א; פרקי אבות ב, יג; ג, ו
• תלמוד בבלי, ברכות ד ע"ב, ו ע"א, ו ע"ב, ח ע"א, ט ע"ב, י ע"ב, טז ע"ב-יז ע"א, כא ע"ב, כו ע"ב, כז ע"ב, כח ע"ב-כט ע"ב, ל ע"א, לא ע"א, לג ע"א, מז ע"ב וס ע"ב
• תלמוד בבלי, מגילה יז ע"ב וכג ע"ב; סנהדרין עד ע"ב; פסחים פה ע"ב; תענית ב ע"א; כתובות ז ע"ב; בבא קמא פב ע"א; יומא כב ע"ב
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות תפילה א, א-ט; ד, טו; ח, א-ז; ט, א-י; י, א
• רמב"ן, השגות על ספר המצוות, מצוות עשה ה; ספר החינוך, מצווה תל"ג
• טור, אורח חיים נה
• שולחן ערוך, אורח חיים נה, א-יד; נח, א; פט, א וג; צ, ט, יא ויד; צד, א-ב; צה, א; צח, ד; קא, א, ב וד; קו, ב; קיט, א; קמג, א; רלג, א; רלה, א; רלז, א (עם הגהות הרמ"א)
• משנה ברורה נה, כג-כד; קו, ד; מגן אברהם על אורח חיים נה
• רבי יהודה הלוי, הכוזרי, מאמר ג, ה ויט
• ועדת ההלכה של האסיפה הרבנית (CJLS), "A Minyan Is Constituted in Person" (הרב דיוויד ג'יי פיין), OH 55:14.2021b, 2021; הנחיה מיום 17 במרץ 2020
• "Conservative Jews Vote For Women in Minyan", The New York Times, 11 בספטמבר 1973
• CCAR (יהדות רפורמית), תשובה 5780.2 (מניין ומגפה), מובאת לשם ההפניה בלבד
• סדר רב עמרם גאון (המאה ה-9) וסידור רב סעדיה גאון (המאה ה-10)
• שיעורי הרב רפאל בניזרי: פרקי אבות ה: עשרה דורות מאדם; ויצא: הבריחה לחרן

מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.