מהי ההבדלה שמסיימת את השבת?

במוצאי שבת, כששלושה כוכבים הופיעו, נדלק נר קלוע, מורמת כוס יין, קופסת בשמים קטנה עוברת מיד ליד, וברכה קצרה מבדילה בין השבת לבין ימות החול. הטקס הזה נקרא הבדלה, "הפרדה". מדוע יין, מדוע בשמים, מדוע להבה, ומה בדיוק הברכה הזאת מבדילה? המאמר עונה על כך מתוך התורה, המשנה, התלמוד, הרמב"ם והשולחן ערוך, תוך הבחנה בין מה שהוא הלכה (דין מעשי) לבין מה שהוא קריאה מוסרית או מיסטית, ותוך ציון ההבדלים במנהגים בין הקהילות.

1. מילה אחת, רעיון אחד: להבדיל

המילה הבדלה באה מן השורש בד"ל, "להפריד, להבחין". זהו הפועל של הבריאה עצמה: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת־הָאוֹר כִּי־טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (בראשית א, ד); "וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת־הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ" (בראשית א, ז). העולם נבנה על ידי התוויית גבולות.

התורה חוזרת על הפועל הזה בחיים המוסריים והפולחניים: הכוהנים צריכים "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויקרא י, י; ראו גם ויקרא יא, מז); הלוויים "מובדלים" מתוך בני ישראל (במדבר ח, יד); וישראל עצמם "מובדלים מן העמים": "אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר־הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָעַמִּים" (ויקרא כ, כד; ויקרא כ, כו). ההבדלה של מוצאי שבת מרכזת את ההבדלות האלה.

התלמוד עושה מכך כלל של ניסוח. רבי יהושע בן לוי מלמד שמי שמבדיל צריך לומר הבדלות "הדומות לאלה שאומרת התורה", וברייתא (משנה תנאית שלא נכללה במשנה) נותנת את הרשימה:

הַמַּבְדִּיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְחוֹל, בֵּין אוֹר לְחוֹשֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, וּבֵין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה, בֵּין טָמֵא לְטָהוֹר, בֵּין הַיָּם לֶחָרָבָה, בֵּין מַיִם הָעֶלְיוֹנִים לְמַיִם הַתַּחְתּוֹנִים, בֵּין כֹּהֲנִים לִלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים

(פסחים קד ע"א)

הנוסח שאומרים היום משאיר מכל זה רק ארבע: קודש וחול, אור וחושך, ישראל והעמים, יום שביעי ושישה ימי מעשה (נוסח שנותנים הרמב"ם, משנה תורה, הלכות שבת כט, ג, והטור, אורח חיים רצט).

2. מה אומרת התורה: "זכור את יום השבת"

בתורה אין פסוק שמצווה על ההבדלה בשמה. היסוד הוא המילה הראשונה של הדיבר הרביעי:

זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשֽׁוֹ׃

(שמות כ, ח)

התלמוד קורא את הפסוק הזה כחובה כפולה "להזכיר" את השבת בקול רם, בכניסתה וביציאתה:

תָּנוּ רַבָּנַן: ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״ — זוֹכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן

(פסחים קו ע"א)

הרמב"ם מסיק מכך את הניסוח החד ביותר של ההלכה:

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בִּדְבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ח) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". כְּלוֹמַר זָכְרֵהוּ זְכִירַת שֶׁבַח וְקִדּוּשׁ. וְצָרִיךְ לְזָכְרֵהוּ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ. בִּכְנִיסָתוֹ בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם וּבִיצִיאָתוֹ בְּהַבְדָּלָה

(רמב"ם, משנה תורה, הלכות שבת כט, א)

נבחין בין שתי רמות. ברמת התורה, לפי הרמב"ם, החובה היא לקדש את השבת בדיבור, בכניסתה וביציאתה; תפילת ערבית וברכת ההבדלה שבתפילה מספיקות לקיימה. ברמת החכמים, המסגרת היא כוס היין: הרמב"ם מבהיר ש"מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין", ושאפילו אם כבר הבדיל בתפילה צריך להבדיל שוב על הכוס (הלכות שבת כט, ו). מעמדה המדויק של ההבדלה (מן התורה או מחכמים) נדון בין הפוסקים; כאן אנו הולכים אחר הצגת הרמב"ם, ומציינים זאת כנקודה שכדאי לבדוק מחדש.

לפסוק שמות כ, ח יש מקביל: "שָׁמוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (דברים ה, יב). זכור, "להיזכר", ושמור, "לשמור", הם היסוד של כל דיני השבת. זכור הוא מצוות הדיבור: קידוש בליל שישי, הבדלה במוצאי שבת.

3. היסטוריה: מן התפילה אל הכוס

התפילה קודם

הצורה העתיקה ביותר של ההבדלה היא הוספה בתפילה. המשנה (סדר זרעים, מסכת ברכות) קובעת את מקומה: "והבדלה בחונן הדעת" (משנה ברכות ה, ב): זו הברכה הרביעית של תפילת החול, ברכת הדעת ("אתה חונן לאדם דעת") שאומרים בתפילת מוצאי שבת (אתה חוננתנו). רבי עקיבא רצה לאמרה כברכה רביעית בפני עצמה, רבי אליעזר בברכת ההודאה (משנה ברכות ה, ב).

מדוע בברכה הזאת? התלמוד משיב בשני טעמים:

מִתּוֹךְ שֶׁהִיא חָכְמָה, קְבָעוּהָ בְּבִרְכַּת חָכְמָה. וְרַבָּנַן אָמְרִי: מִתּוֹךְ שֶׁהִיא חוֹל, לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בְּבִרְכַּת חוֹל

(ברכות לג ע"א)

ההבדלה בין קודש לחול היא מעשה של שכל: לדעת להבחין היא הצורה הראשונה של חכמה. לכן הברכה הראשונה מבין ברכות ה"חול" של התפילה היומיומית, ברכת הדעת, היא שמקבלת את ההבדלה.

אחר כך הכוס

התלמוד מספר כיצד עברו מן התפילה אל כוס היין:

אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה תִּקְּנוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בְּרָכוֹת וּתְפִלּוֹת, קְדוּשּׁוֹת וְהַבְדָּלוֹת. בַּתְּחִלָּה קְבָעוּהָ בַּתְּפִלָּה. הֶעֱשִׁירוּ — קְבָעוּהָ עַל הַכּוֹס. חָזְרוּ וְהֶעֱנוּ — קְבָעוּהָ בַּתְּפִלָּה. וְהֵם אָמְרוּ: הַמַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה — צָרִיךְ שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס

(ברכות לג ע"א)

לפי המסורת, אפוא, התקנה היא מאנשי כנסת הגדולה, דור החכמים של תחילת בית שני. הסיפור, המאופק מאוד, קושר את ההבדלה לגורל העם: כשהעם עשיר מקדשים את היין; כשהוא עני מסתפקים בדיבור. התוצאה הסופית מצטברת: תפילה וכוס (שולחן ערוך, אורח חיים רצד, א).

מבחינה היסטורית, אין שריד ארכיאולוגי ייחודי להבדלת השבת שאפשר לדבר עליו בוודאות; מה שאפשר לתארך הם חפצי הפולחן. קופסת הבשמים, שהפכה לחפץ אמנות, מופיעה בהפניות מתועדות בין המאה ה-11 למאה ה-13 ומתפשטת מאוד במאות ה-16 וה-17; הקהילות האשכנזיות בפולין ובגרמניה העדיפו את ה"מגדלים" מפיליגרן כסף, לעתים מעוטרים בפעמונים ובדגלונים, ואילו הקהילות הספרדיות פנו יותר לצורות של פירות (לפי סיכומי מוזיאולוגיה של יודאיקה; יש לאשר מחדש למי שירצה לצטט את התאריכים).

4. מהלך ההבדלה בבית

הסדר: יבנה

המשנה (ברכות ח, ה) מביאה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל על סדר הברכות כשהסעודה נמשכת עד יציאת השבת:

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נֵר וּמָזוֹן וּבְשָׂמִים וְהַבְדָּלָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נֵר וּבְשָׂמִים וּמָזוֹן וְהַבְדָּלָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שֶׁבָּרָא מְאוֹר הָאֵשׁ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵש

(משנה ברכות ח, ה)

ההלכה למעשה, כפי שקובעים הרמב"ם (הלכות שבת כט, כד) והשולחן ערוך, היא זו: יין, בשמים, נר, ואחר כך הבדלה:

סֵדֶר הַבְדָּלָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ עַל הַבְּשָׂמִים וְאַחַר כָּךְ עַל הַנֵּר. וְכֵיצַד מְבָרֵךְ עַל הַנֵּר, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל

(רמב"ם, הלכות שבת כט, כד)

השולחן ערוך (אורח חיים רצו, א) מנסח זאת כך: "סדר הבדלה יין בשמים נר הבדלה וסימנך יבנ"ה". השולחן ערוך מוסיף שיש להקפיד שהכוס לא תהיה "פגומה", כלומר שלא נחסר ממנה. את ההד התלמודי לכך מוצאים בדברי רב אשי, ש"כוס של ברכה צריכה שיעור" (פסחים קו ע"א), וחכמים מסוימים נמנעו אפילו מקנקן שכבר התחילו בו.

יש לציין: כשחג חל במוצאי שבת, הסדר הופך ליקנה"ז (יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן, ברכת שהחיינו "של הזמן"), לפי פסחים קב ע"ב-קג ע"א, שבהם נקבעת ההלכה כדעת רבא (פסחים קג ע"א).

היין

ההבדלה נעשית על כוס יין ("כוס של ברכה"). הרמב"ם מבהיר (הלכות שבת כט, ו) שמברכים על היין ואחר כך מקדשים. אם אין יין, השולחן ערוך מתיר משקאות הנפוצים במקום, הנקראים חמר מדינה (ממש "יין המדינה"), על פי התקדים בתלמוד: החכם אמימר, שעבר במקום שלא היה בו יין, סירב תחילה לשתות בירה, אך כשנודע לו שהיין נדיר שם, הבדיל על הבירה (פסחים קז ע"א). השולחן ערוך (אורח חיים רצו, ב) חוזר על הכלל: אין מבדילים על הלחם, אבל אפשר להבדיל על משקה שהוא "יין המדינה", ולא על מים. הרמ"א מוסיף שעדיף להבדיל על יין שכוסו נפגמה מאשר על בירה.

דילמה קלאסית: אדם שאין לו כסף לקנות יין גם לקידוש של ליל שישי וגם להבדלה צריך לקנות אותו להבדלה, "שהקידוש יכול להיעשות על הפת" (שולחן ערוך, אורח חיים רצו, ד). קניית שמן לנר חנוכה קודמת, דרך אגב, לקניית יין להבדלה (אורח חיים רצו, ה).

הבשמים

מדוע תבלינים? הרמב"ם נותן את הטעם הפשוט ביותר:

וְלָמָּה מְבָרְכִים עַל הַבְּשָׂמִים בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּפֶשׁ דּוֹאֶבֶת לִיצִיאַת שַׁבָּת מְשַׂמְּחִין אוֹתָהּ וּמְיַשְּׁבִין אוֹתָהּ בְּרֵיחַ טוֹב:

(רמב"ם, הלכות שבת כט, כט)

ההסבר הזה מפנה לשתי הוראות תלמודיות. ראשית, זו של רבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש): הקב"ה נותן לאדם "נשמה יתרה" בערב שבת ונוטל אותה ממנו ביציאתה:

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: נְשָׁמָה יְתֵירָה נוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָדָם עֶרֶב שַׁבָּת, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נוֹטְלִין אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ״, כֵּיוָן שֶׁשָּׁבַת וַוי אָבְדָה נֶפֶש

(ביצה טז ע"א)

שנית, העיקרון שהברכה על הריח נוגעת למה ש"הנשמה נהנית ממנו והגוף אינו נהנה":

אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁמְּבָרְכִין עַל הָרֵיחַ? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ״. אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְאֵין הַגּוּף נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ? — הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה הָרֵיח

(ברכות מג ע"ב)

השולחן ערוך מבהיר שמברכים על הבשמים "אם יש לו" ואין צורך לחפש אותם בכל מחיר (אורח חיים רצז, א); הוא פוסל בשמים של בית שימוש, של מתים ושל סעודת עבודה זרה (אורח חיים רצז, ב, על פי משנה ברכות ח, ו). הרמ"א מציין את המנהג האשכנזי להחזיק את היין ביד ימין ואת ההדס בשמאל, ואחר כך להחליף לצורך הברכה (אורח חיים רצו, ו).

קריאה רוחנית (מוסר וקבלה). רעיון ה"נשמה יתרה" הוא הבסיס לקריאות קבליות: השבת מרוממת את האדם, ויציאת השבת היא אבל קל, שהריח הטוב ממתיק. זו קריאה, לא חובה; ההלכה דורשת רק לברך על ריח טוב.

הנר

ללהבת ההבדלה יש מקור מיוחד, שהתלמוד קושר לאדם הראשון:

וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דֵּיעָה בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן מֵעֵין דּוּגְמָא שֶׁל מַעְלָה, וְהֵבִיא שְׁנֵי אֲבָנִים וּטְחָנָן זוֹ בָּזוֹ, וְיָצָא מֵהֶן אוּר

(פסחים נד ע"א)

לפי המסורת הזאת, האש, שעלתה במחשבה בערב שבת, נבראה למעשה רק במוצאי שבת, בידי האדם. הרמב"ם מסיק מכאן כלל: מברכים גם על אש שהופקה מאבנים או מעצים במוצאי שבת, "מפני שהוא תחילת בריאתה על ידי בני אדם", ואילו ביציאת יום כיפור מברכים רק על אש ש"שבתה" (הלכות שבת כט, כז).

כמה כללים מעשיים נובעים מכך:

• מברכים על הלהבה רק אם אפשר ליהנות ממנה (משנה ברכות ח, ו: "אין מברכין על הנר עד שייהנה לאורו"), כלומר להיות קרוב מספיק כדי להבחין בין מטבע למטבע (רמב"ם, הלכות שבת כט, כה; שולחן ערוך, אורח חיים רצח, ד).
• הלהבה המועדפת היא אבוקה, ומכאן נר בעל כמה פתילות קלועות; הרמ"א מבהיר שנר בעל שתי פתילות נחשב אבוקה (אורח חיים רצח, ב).
• המנהג להסתכל בציפורניים ובכף היד לאור הלהבה מובא בשולחן ערוך, והרמ"א נותן את צורתו, בהפניה לזוהר (אורח חיים רצח, ג). זה מנהג ממקור קבלי; כל אחד מזהה בו את מחוות ה"הנאה" מן האור על ידי השימוש בו.
• אין מברכים על להבה השייכת לעובד עבודה זרה או שהודלקה למתים (משנה ברכות ח, ו).

ברכת ההבדלה והטקס

הנוסח הבסיסי ניתן בידי הרמב"ם:

וְזֶה הוּא נֹסַח הַהַבְדָּלָה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחל וּבֵין אוֹר לְחשֶׁךְ בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים וּבֵין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחל:

(רמב"ם, הלכות שבת כט, ג)

הבדלי מנהג. הרמ"א מביא את המנהג האשכנזי לומר לפני ההבדלה פסוקי ישועה וברכה, שפותחים ב"הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי" (ישעיהו יב, ב-ג), "כּוֹס־יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא" (תהלים קטז, יג) ו"לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה" (אסתר ח, טז), ולהסתכל בכוס ובלהבה בעת הברכה. הוא מביא גם את המנהג לשפוך מעט יין על השולחן לפני הסיום ("סימן ברכה") ואחר כך להשתמש בו לכיבוי הנר, ויש שמשפשפים בו את העיניים "משום חיבוב מצווה" (אורח חיים רצו, א). הרמ"א מציין גם שמבדילים בעמידה "במדינות אלו", ואילו השולחן ערוך רוצה בישיבה (אורח חיים רצו, ו).

ההבדל בין קריאת השולחן ערוך (בישיבה) לזו של הרמ"א (בעמידה) ממחישה כלל שכיח: המחבר (רבי יוסף קארו) משקף את המנהג הספרדי, והרמ"א את המנהג האשכנזי.

5. מי, מתי, ומה עושים אם שכחו

מתי?

אומרים הבדלה עם רדת הלילה, כששלושה כוכבים "בינוניים" הופיעו (רמב"ם, הלכות שבת ה, ד). השעה המדויקת משתנה לפי המקום ומנהג הקהילה: בודקים בלוח המקומי. בבית הכנסת השליח ציבור אומר אותה בשביל מי שאין לו יין (הרמ"א, אורח חיים רצה, א). גם אם שמענו הבדלה בבית הכנסת, עושים אותה בבית אם התכוונו שלא לצאת ידי חובה בה (שולחן ערוך, אורח חיים רצו, ז).

איסורים לפני ההבדלה

וְכֵן מִשֶּׁיָּצָא הַיּוֹם אָסוּר לוֹ לְהַתְחִיל לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וְלַעֲשׂוֹת מְלָאכָה אוֹ לִטְעֹם כְּלוּם עַד שֶׁיַּבְדִּיל. וְלִשְׁתּוֹת מַיִם מֻתָּר

(רמב"ם, הלכות שבת כט, ה)

השולחן ערוך (אורח חיים רצט, א) חוזר על הכלל, בניואנס: מי שכבר ישב לסעוד לפני רדת הלילה אינו צריך להפסיק. למעשה זה הנושא השכיח ביותר בשאלות: שואלים רב במקרים קונקרטיים (חולה, נסיעה, סעודה שנמשכת).

אם שכחו

שכח ולא הבדיל במוצאי שבת מבדיל עד סוף יום ג׳

(שולחן ערוך, אורח חיים רצט, ו)

המקור תלמודי: "בני רבי חייא" אמרו שמי שלא הבדיל יכול להבדיל כל השבוע, ורבי זירא קבע את הגבול ביום רביעי (פסחים קו ע"א). הרמב"ם (הלכות שבת כט, ד) והשולחן ערוך פוסקים "עד סוף יום שלישי", עם דעת מיעוט שמגבילה ליום ראשון, שהרמ"א דוחה. במקרה כזה אומרים את ברכת היין ו"המבדיל בין קודש לחול", אך לא את הברכות על הנר ועל הבשמים, שנאמרות רק במוצאי שבת.

מי חייב?

גברים ונשים חייבים. השולחן ערוך כותב:

נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש ויש מי שחולק

(שולחן ערוך, אורח חיים רצו, ח)

הרמ"א מסיק שמתוך זהירות הנשים אינן מבדילות לעצמן אלא שומעות מאיש. בין הקהילות המנהג בנקודה זו משתנה: הולכים אחר דעת הרב, בעיקר במקרה של אישה שחיה לבדה.

6. אחרי ההבדלה: אליהו, המבדיל, מלווה מלכה

אליהו הנביא

שרים "אליהו הנביא" ביציאת השבת. הטור (אורח חיים רצה) נותן את הסיבה, על פי מחבר קדום יותר:

ורגילין להזכיר אליהו הנביא ופירש ב"ה הטעם לפי שהוא עתיד לבשר הגאולה ואיתא בעירובין (מג:) מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי י"ט וע"כ אנו מתפללין כיון שעבר השבת ויכול לבא שיבא ויבשרנו

(טור, אורח חיים רצה)

ההבטחה שמובאת באה מן התלמוד:

כְּבָר מוּבְטָח לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָּא לֹא בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְלֹא בְּעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים, מִפְּנֵי הַטּוֹרַח.

(עירובין מג ע"ב)

הפסוק שמבסס את הציפייה הוא של מלאכי: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (מלאכי ג, כג). מוצאי שבת הוא אפוא הרגע הראשון שאפשר לקוות בו לבואו; מכאן השיר, שמבטא גם את התקווה המשיחית.

הפיוט "המבדיל"

הפיוט "המבדיל בין קודש לחול" מיוחס לרבי יצחק אבן גיאת (ספרד, המאה ה-11; בערך 1030-1089). הוא נכתב במקור לתפילת נעילה של יום כיפור והתקבע בליטורגיה של מוצאי שבת. הייחוס לאבן גיאת הוא ייחוס מסורתי, לא מבוסס בוודאות.

מלווה מלכה

התלמוד מעודד להאריך את השבת ליד השולחן:

וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לִכְזַיִת

(שבת קיט ע"ב)

הרמב"ם מנסח זאת ככלל: "לכבדה בכניסתה וביציאתה" (הלכות שבת ל, ה), והשולחן ערוך (אורח חיים ש, א) מדייק את הביטוי: "ללוות את השבת". המשנה ברורה (ש, א) מפרשת: מדובר בפריסת מפה על השולחן, לפי מנהג הכבוד, בלי חובה לבשל יותר ממה שצריך לאכול. "ליווי המלכה" (מלווה מלכה) הוא אפוא המדרגה האחרונה של השבת.

7. מה פירוש ההבדלה? כמה רמות קריאה

הלכה. ההבדלה מקיימת את חובת קידוש השבת בדיבור ביציאתה. מבנה (יין, בשמים, נר, נוסח ההבדלה) נקבע במקורות שקראנו; מה שאסור לפניה (לאכול, לשתות, לעבוד) מוגדר בידי הרמב"ם והשולחן ערוך.

אגדה ומוסר. ההבדלה מלמדת את אמנות ההבחנה. יום של חיים קדושים אינו מסתיים בנפילה אלא בברכה; אין עוברים מן השבת אל השבוע בלי לשים לב לכך. התלמוד אף עושה מכך את מבחן השכל: ההבדלה משובצת בברכת הדעת (ברכות לג ע"א).

קבלה וחסידות. קריאת ה"נשמה יתרה" (ביצה טז ע"א); הציפורניים והזוהר (הרמ"א על אורח חיים רצח, ג); שובם של ה"רשעים" לגיהנום אחרי השבת, שלפי הטור הוא הסיבה שמאריכים את תפילת מוצאי שבת ("ויהי נועם", "ואתה קדוש") כדי לדחות את השיבה הזאת (טור, אורח חיים רצה; הרמ"א, אורח חיים רצה, א). הטור מבהיר שבספרד אין נוהגים כך ופותחים ישר ב"ארך ימים" (טור, שם). אלה קריאות אגדיות וקבליות, לא כללי הלכה.

היסטוריה וארכיאולוגיה. ראו לעיל: אין עקבות ארכיאולוגיות של ההבדלה כשלעצמה; חפצים (קופסאות בשמים) מימי הביניים ואילך; ותקנה שהתלמוד מייחס לאנשי כנסת הגדולה.

דעות שגויות על ההבדלה

"ההבדלה היא רק מנהג." לא: זו חובה, שהרמב"ם מעגן את יסודה בתורה (זכור) ושמסגרת הכוס שלה היא תקנת חכמים (הלכות שבת כט, א וכט, ו).

"רק גברים אומרים אותה." השולחן ערוך כותב שנשים חייבות בה (אורח חיים רצו, ח); השאלה היא אם הן אומרות אותה בעצמן או שומעות אותה (ראו לעיל).

"אם פספסנו במוצאי שבת, כבר מאוחר מדי." אפשר לאמרה עד סוף יום שלישי (אורח חיים רצט, ו).

"אליהו הנביא הוא סתם פולקלור." המנהג מובא בטור (אורח חיים רצה) ונשען על עירובין מג ע"ב ועל מלאכי ג, כג-כד.

"כל נר טוב." השולחן ערוך מעדיף אבוקה, כלומר להבה של כמה פתילות מאוחדות, ומכיר בכך שנר בעל שתי פתילות הוא אבוקה (אורח חיים רצח, ב, הרמ"א).

שאלות נפוצות על ההבדלה

באיזו שעה עושים הבדלה?

ביציאת השבת, כלומר עם רדת הלילה, כששלושה כוכבים בינוניים נראים (רמב"ם, הלכות שבת ה, ד). השעה המדויקת תלויה במקום ובמנהג הקהילה, ונמצאת בלוחות המקומיים.

אפשר לשתות או לאכול לפני ההבדלה?

לא, חוץ ממים (רמב"ם, הלכות שבת כט, ה; שולחן ערוך, אורח חיים רצט, א). מי שכבר ישב לסעוד לפני רדת הלילה רשאי להמשיך את סעודתו לפי הדעה הרווחת.

מה עושים אם אין יין?

השולחן ערוך מתיר משקה שהוא "יין המדינה" (חמר מדינה) (אורח חיים רצו, ב), חוץ ממים; הדעה שמעדיפה בכל זאת יין בכוס פגומה על פני בירה היא דעת הרמ"א. במקרים אחרים שואלים רב.

האם נשים צריכות להבדיל?

השולחן ערוך כותב שהן חייבות בה כמו בקידוש, עם דעה חולקת; הרמ"א מייעץ שישמעו אותה מאיש (אורח חיים רצו, ח). הולכים אחר מנהג הקהילה.

מדוע מכבים את הנר ביין?

הרמ"א מביא את המנהג לשפוך מעט יין מן הכוס אחרי ההבדלה, לכבות בו את הנר ויש שרוחצים בו את העיניים "משום חיבוב מצווה" (אורח חיים רצו, א). זה מנהג אשכנזי, לא חובה.

אפשר לאמרה באיחור, ביום שני או שלישי?

כן, עד סוף יום שלישי, עם ברכת היין ונוסח ההבדלה בלבד (אורח חיים רצט, ו).

מה ההבדל בינה לבין הקידוש?

הקידוש פותח את השבת על כוס יין ומקדש את היום; ההבדלה סוגרת אותה. שניהם מבוססים על "זכור את יום השבת" (שמות כ, ח; רמב"ם, הלכות שבת כט, א).

להרחבה

• המועדים היהודיים: משמעות כל חג בשיעורי וידאו
• "ניחוחות של שבת": ספרו של הרב בניזרי
• "ניחוחות של ברכה": ספר הברכות
• מילון המילים העבריות של היהדות
• חוברות חינם: שאלות לשולחן השבת
• מדוע שמונה נרות בחנוכה? משמעות שמונת האורות
• מהי השבת?
• מדוע הנשים מדליקות את נרות השבת?
• מהי מקווה?

מקורות והפניות (18)

• בראשית א, ד; א, ז
• שמות כ, ח; לא, יז
• ויקרא י, י; יא, מז; כ, כד; כ, כו
• במדבר ח, יד
• דברים ה, יב
• ישעיהו יב, ב-ג; תהלים קטז, יג; קנ, ו; אסתר ח, טז; מלאכי ג, כג-כד
• משנה ברכות ה, ב; ח, ה; ח, ו
• תלמוד בבלי, ברכות לג ע"א; מג ע"ב
• תלמוד בבלי, פסחים נד ע"א; קב ע"ב-קג ע"א; קד ע"א; קו ע"א; קז ע"א
• תלמוד בבלי, ביצה טז ע"א
• תלמוד בבלי, שבת קיט ע"ב
• תלמוד בבלי, עירובין מג ע"ב
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות שבת ה, ד; כט, א; כט, ג-ו; כט, כד-כה; כט, כז; כט, כט; ל, ה
• טור, אורח חיים רצה; רצט
• שולחן ערוך, אורח חיים רצד, א; רצה, א; רצו, א-ח; רצז, א-ב; רצח, ב-ד; רצט, א; רצט, ו; ש, א (עם הגהות הרמ"א)
• משנה ברורה, אורח חיים ש, א
• פיוט "המבדיל בין קודש לחול", המיוחס לרבי יצחק אבן גיאת (המאה ה-11)
• סיכומים על תולדות קופסאות הבשמים: Forgotten Judaica, "Understanding the Besamim Box"

מאמר מאת מערכת Pensées Juives.