האם היהדות מאמינה בגן עדן? בגיהנום? בנשמה שממשיכה להתקיים אחרי הגוף, בתחיית המתים? השאלה מפתיעה רבים, משום שהתורה שבכתב מדברת מעט מאוד על מה שאחרי המוות, ולעתים שומעים את הטענה ש"היהודים אינם מאמינים בחיים שאחרי המוות". זה לא נכון. לפניכם תשובה מלאה: מה אומרים התנ"ך, התלמוד וגדולי החכמים, מה פירוש המושגים גן עדן, גיהנום ו"עולם הבא", ומדוע היהדות מדגישה כל כך, למרות הכול, את החיים בעולם הזה.
בקצרה: לפי היהדות, האדם עשוי מעפר ומרוח חיים שבאה מאת ה' (בראשית ב, ז). במוות, הגוף שב אל האדמה והרוח "תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז). הנשמה נידונה, עוברת במידת הצורך היטהרות מוגבלת בזמן, הגיהנום, ואחר כך זוכה לקרבת ה' בגן עדן. המסורת מבשרת לבסוף על תחיית המתים ועל העולם הבא. אמונות אלה הן מיסודות האמונה היהודית, אבל היהדות מדברת עליהן באיפוק: דווקא בחיים האלה, במעשים, האדם מכין את נצחיותו.
מה אומרת התורה שבכתב: שתיקה שמדברת
מי שמחפש בחמשת חומשי תורה תיאור של גן עדן יתאכזב: התורה שבכתב אינה מתארת לא שמיים ולא גיהנום, והיא מבטיחה לשומרי מצוותיה שכר מוחשי מאוד: גשמים בעתם, יבול שופע, שלום בארץ ואריכות ימים (ויקרא כו, ג-ו; דברים יא, יג-טו).
ובכל זאת, כבר בתחילתה מניחה התורה את היסודות לנשמה שאינה עשויה מאותו חומר כמו הגוף. "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז). האדם כפול: גוף שנלקח מן האדמה ונשמה שבאה מלמעלה. ספר קהלת מסיק מכך את המסקנה: "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז).
התורה משתמשת גם בביטוי מפתיע כשהיא מספרת על מות האבות. אברהם "וַיִּגְוַע וַיָּמָת […] וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית כה, ח). וה' הבטיח לו: "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם" (בראשית טו, טו). אלא שאברהם נקבר בחברון, הרחק מאבותיו שנשארו בארם נהריים. "להיאסף אל עמיו" אינו מציין אפוא קבר משפחתי, אלא את מפגש הנשמות. ובדומה לכך, התורה אוסרת לדרוש אל המתים (דברים יח, יא): אין אוסרים דבר שאינו קיים. גם סיפורו של שאול הפונה אל בעלת האוב בעין דור (שמואל א כח) מניח שנשמתו של שמואל הנביא המשיכה להתקיים.
אם כן, מדוע התורה מאופקת כל כך? החכמים הציעו כמה תשובות. הרמב"ם מסביר שהתורה מדברת אל בני האדם לפי מדרגתם, כמו שמבטיחים לילד ממתקים לפני שמלמדים אותו לאהוב את הלימוד לשמו (פירוש המשניות, הקדמה לפרק חלק). הכוזרי (א, קד-קיא) מדגיש שדתות אחרות מבטיחות גן עדן רחוק, ואילו התורה מתארת קשר עם ה' שחיים אותו כבר בחיים האלה, בהיסטוריה הממשית של עם. והתלמוד קובע בפשטות: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" (קידושין לט ע"ב), כלומר אין שכר למצוות בעולם הזה; השכר האמיתי נמצא במקום אחר, והוא גדול מכל מה שמילים יכולות לבטא.
הנביאים מסירים את הלוט
הנביאים אומרים במפורש את מה שהתורה רק רומזת. ישעיהו מבשר: "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר" (ישעיהו כו, יט). יחזקאל רואה בקעה מלאה עצמות יבשות, שעליהן עולים גידים, בשר ועור, ונכנסת בהן רוח: "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי" (יחזקאל לז, א-יד). וספר דניאל הוא המפורש מכולם: "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם" (דניאל יב, ב).
הנשמה: רוח בעלת דרגות רבות
כדי להבין מה ממשיך להתקיים אחרי המוות, צריך לדעת מה היהדות מכנה "נשמה". העברית המקראית משתמשת בכמה מילים: נפש, החיות, הנשמה שמחיה את הגוף; רוח, הרוח והנשימה; נשמה, הנשמה העליונה, מה שבאדם קשור לה'. המדרש (בראשית רבה יד, ט) מונה חמישה שמות לנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. הקבלה הפכה אותם לחמש דרגות, מן הקשורה ביותר לגוף ועד הקרובה ביותר למקור האלוקי.
בכל בוקר אומר היהודי תפילה שמסכמת את האמונה הזאת: "אֱלֹקַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא" (ברכות ס ע"ב). במשפט אחד נאמר הכול: הנשמה באה מאת ה', היא טהורה מלכתחילה, היא תילקח במוות, והיא תוחזר בתחיית המתים.
ספר משלי משווה את הנשמה ללהבה: "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז). לכן מדליקים נר ליד הנפטר, במשך שבוע האבל ובכל יום השנה לפטירתו (היארצייט, או ה"הזכרה" אצל הספרדים). הלהבה, שתמיד עולה כלפי מעלה, מזכירה את הנשמה הכמהה לשוב אל מקורה.
רגע המוות ומשפט הנשמה
המסורת היהודית רואה במוות מעבר, לא כליה. התלמוד מלמד: "צדיקים שבמיתתן קרויין חיים […] רשעים שבחייהן קרויין מתים" (ברכות יח ע"א-ע"ב).
אחרי המוות, הנשמה נותנת דין וחשבון על חייה. פרקי אבות אומרים זאת בפשטות: "וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא" (פרקי אבות ג, א). התלמוד מביא את השאלות שנשאל האדם במשפט הזה: "נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה?" (שבת לא ע"א). השאלה הראשונה עוסקת ביושר כלפי הזולת, ולא בטקס הדתי.
גן עדן
שמו של גן עדן בא מן הגן שבו הושיב ה' את האדם הראשון (בראשית ב, ח). אבל במסורת חז"ל, גן עדן מציין בעיקר את המקום הרוחני שבו נשמות הצדיקים נהנות מן האור האלוקי. התלמוד מביא את הפסוק שאמרה אביגיל לדוד: "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" (שמואל א כה, כט), ולומד ממנו שנשמותיהם של צדיקים "גנוזות תחת כסא הכבוד" (שבת קנב ע"ב). זהו מקורו של הנוסח החקוק כמעט על כל מצבה יהודית, בראשי התיבות תנצב"ה: "תהא נשמתו צרורה בצרור החיים".
איך נראה האושר הזה? התלמוד עונה בתמונה מפורסמת: "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה" (ברכות יז ע"א). הרמב"ם מסביר שה"עטרות" הן הדעת את ה' שכל אחד קנה בחייו: אין מקבלים שם למעלה דבר זר לאדם עצמו, אלא נהנים ממה שהאדם נעשה (הלכות תשובה ח, ב).
הגיהנום: היטהרות, לא אבדון נצחי
המילה גיהנום באה ממקום ממשי: גיא בן הינום, מדרום לירושלים (יהושע טו, ח), שבו, בימי המלכים עובדי העבודה הזרה, שרפו ילדים באש (ירמיהו ז, לא), בעיקר לכבוד המולך (מלכים ב כג, י). מקום הזוועה הזה הפך לשמם של הייסורים שהנשמה עוברת אחרי המוות.
אבל לגיהנום היהודי כמעט אין קשר לגיהנום הנצחי של הדימויים העממיים. המשנה קובעת: "משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש" (עדויות ב, י). מדובר בהיטהרות: הנשמה נשטפת שם מעקבות חטאיה, כמו שמכבסים בגד מוכתם, כדי שתוכל להיכנס אל האור. התלמוד (ראש השנה יז ע"א) שומר עונש ארוך יותר רק למקרים קיצוניים, למי שעשו את הרע במזיד ובהיקף רחב והחטיאו את הרבים.
מסיבה זו הבן אומר קדיש על אביו או על אמו אחד עשר חודשים בלבד, ולא שנים עשר: אין רוצים לרמוז שההורה נזקק למלוא תקופת ההיטהרות (רמ"א, יורה דעה שעו, ד). הקדיש, הצדקה והלימוד הנעשים לזכר הנפטר נחשבים לעזרה לנשמה, שאינה יכולה עוד לפעול בעצמה.
העולם הבא
הביטוי העולם הבא הוא החשוב והמסתורי ביותר. המשנה משתמשת בו במשפט שנעשה מפורסם, ואומרים אותו לפני כל פרק של פרקי אבות: "כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ" (משנה סנהדרין י, א; ישעיהו ס, כא).
מה בדיוק פירושו של "העולם הבא"? שתי דעות מרכזיות מתקיימות זו לצד זו.
- לדעת הרמב"ם, העולם הבא הוא קיומן של הנשמות בלי גוף, בדעת את ה'. הוא מבהיר שקוראים לו "העולם הבא" לא מפני שאינו מצוי עתה, אלא מפני שהוא בא לאדם אחרי חיי העולם הזה (הלכות תשובה ח, ח). הנשמות שם הן כמלאכים, בלי צרכים חומריים (ח, ב).
- לדעת הרמב"ן, בספרו "שער הגמול", העולם הבא הוא העולם שיבוא אחרי תחיית המתים: בני האדם יחיו בו עם גוף, אבל גוף שהשתנה והזדכך, כמו משה שעמד ארבעים יום בהר סיני בלי לאכול ובלי לשתות. גן העדן של הנשמות אינו אלא שלב בדרך.
שני הגדולים מסכימים על העיקר: הקיום הזה עולה על כל מה שאנחנו מסוגלים לדמיין. התלמוד מבטא זאת כך: "כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלוקים זולתך" (ברכות לד ע"ב, על פי ישעיהו סד, ג). הרמב"ם מוסיף שהאדם, כל עוד הוא חי בגוף, אינו יכול להשיג את האושר הרוחני הזה, כשם שעיוור אינו יכול להשיג את הצבעים (פירוש המשניות, הקדמה לפרק חלק).
למי יש חלק לעולם הבא?
אותה משנה מונה אחר כך את מי שאין להם חלק בו: "הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, וְאֶפִּיקוֹרֶס", כלומר מי שמבזה את התורה ואת חכמיה (משנה סנהדרין י, א). מדובר בדחייה מודעת של היסודות, לא בחטאים חולפים. ואפילו אז, התשובה תמיד אפשרית: הרמב"ם כותב ש"אין לך דבר שעומד בפני התשובה, אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב, יש לו חלק לעולם הבא" (הלכות תשובה ג, יד).
העולם הבא אינו שמור ליהודים בלבד. התוספתא מלמדת: "צדיקים שבאומות יש להם חלק לעולם הבא" (תוספתא סנהדרין יג, ב). הרמב"ם מפרט: כל גוי שמקיים את שבע מצוות בני נח, החוקים המוסריים היסודיים שניתנו לאנושות, מתוך הכרה בהן כציווי אלוקי, הוא מ"חסידי אומות העולם" ויש לו חלק לעולם הבא (הלכות מלכים ח, יא). אין צורך אפוא להיות יהודי כדי "להיגאל".
תחיית המתים
האמונה בתחיית המתים היא מעמודי התווך של האמונה היהודית. הרמב"ם קבע אותה כעיקר השלושה עשר והאחרון מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה, שבבתי כנסת רבים שרים אותם בנוסח הפיוט "יגדל": "מֵתִים יְחַיֶּה אֵל בְּרֹב חַסְדּוֹ" (פירוש המשניות, הקדמה לפרק חלק בסנהדרין).
ובעיקר, היא נאמרת שלוש פעמים ביום. הברכה השנייה של תפילת העמידה, התפילה המרכזית ביהדות, פונה אל ה' כאל "מחיה המתים": "מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד, מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים […] וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר".
איפה היא כתובה בתורה?
מאחר שהמשנה דורשת להאמין שתחיית המתים היא "מן התורה", התלמוד מחפש את הרמזים לה בחמשת חומשי תורה (סנהדרין צ ע"ב-צב ע"א). כמה דוגמאות:
- ה' מבטיח לאבות "לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן" (שמות ו, ד). אבל הם לא קיבלו אותה בחייהם: מכאן שהם עתידים לחיות שוב כדי לקבל אותה (סנהדרין צ ע"ב).
- "אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה" (דברים לב, לט): אותו אדם שמת הוא שיחיה שוב (סנהדרין צא ע"ב).
- "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה" (שמות טו, א): "שר לא נאמר אלא ישיר", הפועל בלשון עתיד, סימן שהוא עתיד לשיר שוב (סנהדרין צא ע"ב).
כך מכילה התורה שבכתב בזעיר אנפין את מה שהתורה שבעל פה מפתחת. התלמוד מוסיף שתחיית המתים היא אחד משלושת ה"מפתחות" שה' שומר בידו, יחד עם מפתח הלידה ומפתח הגשמים (תענית ב ע"א): שלוש דרכים להצמיח חיים במקום שלא היה בו דבר.
איך, ומדוע עם גוף?
מדוע הנשמה צריכה לשוב אל גוף, אם היא כבר נהנית מקרבת ה'? התלמוד עונה במשל (סנהדרין צא ע"א-ע"ב). מלך הפקיד את פרדסו בידי שני שומרים, חיגר וסומא; החיגר רכב על כתפי הסומא והם גנבו את הפירות. כל אחד מהם הצטדק: "אין לי רגליים ללכת", "אין לי עיניים לראות". מה עשה המלך? הרכיב את החיגר על הסומא ודן אותם כאחד. כך הנשמה והגוף פעלו יחד; יחד הם יידונו ויחד יקבלו את שכרם. הגוף אינו כלא שהנשמה משתחררת ממנו, אלא שותפה.
האמונה הזאת מסבירה מנהגים רבים: הכבוד לגופת הנפטר, הקבורה באדמה ממש והסירוב לשריפת המת, איסור ניוול המת. המדרש מדבר אפילו על עצם קטנה בעמוד השדרה, ה"לוז", שאינה נרקבת לעולם, וממנה ייבנה הגוף מחדש (בראשית רבה כח, ג).
מתי היא תתרחש? המסורת ממקמת אותה באחרית הימים, אחרי ביאת המשיח. הסדר המדויק של האירועים האלה שנוי במחלוקת בין החכמים; הרמב"ם כותב שאין אדם יודע איך יהיו הדברים עד שיהיו, וממליץ שלא להתעכב על החישובים האלה (הלכות מלכים יב, ב). מה שחשוב הוא לחיות כך שנזכה לעתיד הזה.
שאלה עתיקה: מה מלמדת ההיסטוריה
האמונה בתחיית המתים לא תמיד הייתה מוסכמת על כל העם היהודי. בימי הבית השני התנגדו זה לזה שני זרמים. הפרושים, אבותיהם של חכמי התלמוד, האמינו בהישארות הנפש, בשכר ועונש ובתחיית המתים. הצדוקים, שהיו קשורים לאצולת הכהונה, דחו את כל אלה, וכן את התורה שבעל פה. ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו, במאה הראשונה לספירה, מתאר את המחלוקת הזאת (מלחמת היהודים ב, ח, יד; קדמוניות היהודים יח, א, ג-ד).
מסורת של חז"ל מספרת על ראשיתה. אנטיגנוס איש סוכו לימד: "אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס" (פרקי אבות א, ג). שניים מתלמידיו, צדוק ובייתוס, הסיקו מכך, כך מסופר, שאין שכר ואין עולם הבא, וייסדו את כתות הצדוקים והבייתוסים (אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק ה). כנראה כנגדם מדגישה המשנה שמי שכופר בתחיית המתים לא יהיה לו בה חלק. התלמוד מוסיף: "הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים", מידה כנגד מידה (סנהדרין צ ע"א). הצדוקים נעלמו עם חורבן הבית בשנת 70, ואמונת הפרושים נעשתה לאמונתה של היהדות כולה.
בימי הביניים חזרה השאלה ועלתה. הרמב"ם, שהרבה לעסוק בעולם הבא של הנשמות, הואשם בכך שהוא מזניח את תחיית הגופות. הוא השיב בסביבות שנת 1191 באיגרת שלמה, "מאמר תחיית המתים", ובה חזר וקבע בלי שום ספק שהיא עיקר מעיקרי האמונה. כבר במאה העשירית הקדיש לה רב סעדיה גאון את המאמר השביעי בספרו "אמונות ודעות".
הארכאולוגיה מוסיפה הד: בימי הבית השני נהגו לאסוף את עצמות המתים לגלוסקמאות (ארונות עצמות) כשנה אחרי הפטירה, מנהג שיש היסטוריונים הקושרים אותו לציפייה לתחיית המתים.
העולם הזה, פרוזדור לעולם הבא
אם היהדות מאמינה כל כך בתוקף במה שאחרי המוות, מדוע היא מדברת עליו כה מעט? משום שבעיניה, את העולם הבא מכינים כאן. רבי יעקב מלמד בפרקי אבות: "הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין" (פרקי אבות ד, טז). ומיד הוא מוסיף פרדוקס: "יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה" (ד, יז).
העולם הבא הוא מקום השכר; העולם הזה הוא המקום היחיד של המעשה. אחרי מותו, האדם אינו יכול לקיים עוד אפילו מצווה אחת. התלמוד דורש את הפסוק "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" (דברים ז, יא): "היום לעשותם, ולמחר לקבל שכרם" (עירובין כב ע"א). לכן היהדות מייחסת לחיים ערך כה רב: פיקוח נפש דוחה כמעט את כל המצוות, ולעולם אין מבקשים את המוות כדי "להגיע" לגן עדן.
רבי אליעזר לימד: "שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ". שאלו אותו תלמידיו: "וכי אדם יודע איזהו יום ימות?" אמר להם: "וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה" (פרקי אבות ב, י; שבת קנג ע"א).
מה עושים החיים למען המתים
הקשר עם הנפטרים אינו נגמר בקבורה. הקדיש בשנת האבל, נר הנשמה ביום השנה, תפילת "יזכור" (אצל האשכנזים) או ה"השכבה" (אצל הספרדים), העלייה לקבר, לימוד המשנה, שאותיותיה הן אותיות המילה "נשמה", ונתינת צדקה לזכר הנפטר, כל אלה הם דרכים לעילוי נשמתו.
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב בניזרי עסק במוות ובעולם הבא בכמה משיעוריו, בהקשר של מות שרה ושל מסכת אבות. הנה עיקרי הדברים.
פרידה שאינה סופית
בשיעורו חיי שרה: מקור החיים, הרב יוצא מפרדוקס: הסיפור על מות שרה, שהתורה מאריכה בו אף שמיתות קודמות עברו כמעט בלי שימת לב, פותח פרשה ששמה "חיי שרה". האדם מורכב משני יסודות: עפר האדמה, השב אל העפר, ונשמת החיים, השייכת למה שמעבר. המוות הוא ניתוק שני היסודות האלה; וכל השאלה היא אם הפרידה סופית. אילו נועד האדם לחיות זמן מה ואחר כך להיעלם, שואל הרב, במה היה משחק הבורא? הוא משווה את המוות לפירוק של מכשיר שהתבלה, כדי להרכיב אותו מחדש באופן אחר ולתת לו ממד אחר של חיים.
הוא מציין גם שבעברית לא אומרים על נפטר שהוא מת, אלא שהוא "הלך לבית עולמו", ושהביטוי המקובל הוא "שכב עם אבותיו": להצטרף אליהם ולהשלים את העבודה שהתחילו. המוות נעשה העברת מקל ולא קרע. שום דבר אינו נמחק: כל מה שעושים משאיר עקבה, רשימו, אבל העקבה הזאת אינה מרשיעה איש, כי התיקון נשאר תמיד אפשרי.
העולם הבא, מעבר לכתוב
מדוע התורה שבכתב אינה מדברת על העולם הבא? משום, מסביר הרב, שאת העולם ההוא, המסוגל "להחזיר חיים למחזור" בתחיית המתים, אי אפשר לסגור בתוך כתב: הוא שייך לתורה שבעל פה, להתהוות המתמדת. הוא מבחין בין שלושה מושגים: העולם הזה, הפרוזדור שדרכו נכנסים אל הארמון; העולם הבא, עולם האמת; וגן עדן, שהוא שלב נוסף ואחר.
אף אחד אינו אבוד
בשיעור פרקי אבות: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, הרב מעיר שאם המשנה צריכה להזכיר בשמו את בלעם בין אלה שאין להם חלק, הרי זה סימן שלחסידי אומות העולם יכול להיות חלק לעולם הבא. הוא מביא את תורת האר"י, שלפיה לכל אחד, בסופו של דבר, יש חלקו: יש שמגיעים אליו ישירות, ויש שמגיעים אליו אחרי תלאות רבות. אבל אין עולם הבא בלי העולם הזה: ה"מעבדה" שלו היא המחויבות שלנו כאן ועכשיו, באופן ממשי.
ולבסוף, בשיעור פרקי אבות ה: לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, הוא חוזר אל צדוק ובייתוס, שהסיקו שאין למה לצפות, ודחו את העולם הבא ואת תחיית המתים. והוא מסביר את דברי החכמים שאין שכר מצוות בעולם הזה: אי אפשר לפצות על ערך רוחני בהנאה חומרית חולפת.
דעות שגויות שכדאי לתקן
- "היהודים אינם מאמינים בחיים שאחרי המוות." לא נכון. השכר והעונש אחרי המוות ותחיית המתים הם חלק משלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם, ותחיית המתים נזכרת בתפילה בכל יום.
- "ביהדות יש גיהנום נצחי." לא. הגיהנום הוא, לפי המשנה, היטהרות של שנים עשר חודשים לכל היותר לרוב הגדול של בני האדם (עדויות ב, י); רק מקרים קיצוניים מעטים נידונים זמן ארוך יותר (ראש השנה יז ע"א).
- "גן עדן הוא שכר חומרי." לא. "אין בו לא אכילה ולא שתיה"; השכר הוא קרבת ה' (ברכות יז ע"א).
- "היהדות מזלזלת בגוף." להפך: הגוף יקום לתחייה ויהיה שותף בשכר, ומכאן הכבוד שחייבים לו גם אחרי המוות.
שאלות נפוצות על החיים שאחרי המוות ביהדות
האם היהדות מאמינה בגן עדן?
כן. גן עדן הוא המקום הרוחני שבו נשמות הצדיקים נהנות מן האור האלוקי אחרי המוות (שבת קנב ע"ב; ברכות יז ע"א). אבל היהדות מדברת עליו באיפוק ונמנעת מלתאר אותו בפירוט, כי "עין לא ראתה" (ברכות לד ע"ב).
האם היהדות מאמינה בגיהנום?
היא מדברת על הגיהנום, אבל כמקום של היטהרות זמנית ולא של עונש נצחי. לפי המשנה, הוא נמשך שנים עשר חודשים לכל היותר (עדויות ב, י). לכן אומרים קדיש על הורה אחד עשר חודשים.
האם היהדות מאמינה בגלגול נשמות?
התורה והתלמוד אינם מדברים על כך במפורש. רעיון הגלגול מופיע בזוהר ופותח בהרחבה בקבלת האר"י, במאה ה־16, בעיקר בספר "שער הגלגולים" של רבי חיים ויטאל. רב סעדיה גאון דחה אותו. כיום הוא מקובל בחלק גדול מן העולם המסורתי, אבל אינו נמנה עם עיקרי האמונה.
האם יש לגויים חלק לעולם הבא?
כן. לחסידי אומות העולם, המקיימים את שבע מצוות בני נח, יש חלק לעולם הבא (תוספתא סנהדרין יג, ב; רמב"ם, הלכות מלכים ח, יא).
מדוע היהדות אוסרת שריפת מתים?
משום שהתורה מצווה לקבור את המתים (דברים כא, כג), משום שהגוף צריך "לשוב אל האדמה" (בראשית ג, יט), ומשום שהמסורת מצפה לתחיית המתים.
האם אפשר לתקשר עם המתים?
לא. התורה אוסרת במפורש את האוב והידעוני ואת הדרישה אל המתים (דברים יח, י-יא). לעומת זאת, אפשר להתפלל לעילוי נשמת הנפטר, ללמוד ולתת צדקה לזכרו, ולהתייחד ליד קברו.
מה קורה לילדים שנפטרו בצעירותם?
המסורת מלמדת שלילד שנפטר יש חלק לעולם הבא; התלמוד דן מאיזה שלב (סנהדרין קי ע"ב). נשמתם, שעדיין אין בה חטא, אינה זקוקה להיטהרות. בכל מצב כואב כדאי לפנות לרב, שידע גם להביא נחמה.
להעמקה
- חיי שרה: מקור החיים
- פרקי אבות: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא
- פרקי אבות ה: לעבוד שלא על מנת לקבל פרס
- חיי שרה: מותה של שרה (חלק א')
- האבל ביהדות: שבעה, כיסוי מראות, קבורה
- מהו הקדיש?
- המשיח ביהדות
- למה יהודים מניחים אבנים על קברים?
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- בראשית ב, ז-ח; ג, יט; טו, טו; כה, ח
- שמות ו, ד; טו, א
- ויקרא כו, ג-ו
- דברים ז, יא; יא, יג-טו; יח, י-יא; כא, כג; לב, לט
- יהושע טו, ח
- שמואל א כה, כט; כח
- ישעיהו כו, יט; ס, כא; סד, ג
- מלכים ב כג, י
- ירמיהו ז, לא
- יחזקאל לז, א-יד
- משלי כ, כז
- קהלת יב, ז
- דניאל יב, ב
- משנה סנהדרין י, א
- משנה עדויות ב, י
- פרקי אבות א, ג; ב, י; ג, א; ד, טז-יז
- תוספתא סנהדרין יג, ב
- תלמוד בבלי, ברכות יז ע"א, יח ע"א-ע"ב, לד ע"ב, ס ע"ב
- תלמוד בבלי, שבת לא ע"א, קנב ע"ב, קנג ע"א
- תלמוד בבלי, עירובין כב ע"א
- תלמוד בבלי, ראש השנה יז ע"א
- תלמוד בבלי, תענית ב ע"א
- תלמוד בבלי, קידושין לט ע"ב
- תלמוד בבלי, סנהדרין צ ע"א-צב ע"א, קי ע"ב
- אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק ה
- בראשית רבה יד, ט; כח, ג
- רמב"ם, פירוש המשניות, הקדמה לפרק חלק (סנהדרין י): שלושה עשר עיקרי האמונה
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה ג, יד; ח, ב ו־ח
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים ח, יא; יב, ב
- רמב"ם, מאמר תחיית המתים, בסביבות 1191
- רמב"ן, שער הגמול
- רבי יהודה הלוי, הכוזרי א, קד-קיא
- רב סעדיה גאון, אמונות ודעות, מאמרים ו ו־ז
- רבי חיים ויטאל, שער הגלגולים
- רמ"א על שולחן ערוך, יורה דעה שעו, ד
- יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים ב, ח, יד; קדמוניות היהודים יח, א, ג-ד
- גלוסקמאות מירושלים מימי הבית השני
- הרב רפאל בניזרי, חיי שרה: מקור החיים
- הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא
- הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות ה: לעבוד שלא על מנת לקבל פרס
מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.