מדוע אוכלים מצה בפסח? משמעות והלכות

במשך כל ימי החג נעלם הלחם מבתי ישראל, ובמקומו בא רקיק שטוח ופריך. מדוע דווקא מצה, ומה מלמד אותנו הלחם שלא החמיץ על יציאת מצרים?

בשנת תשפ"ז (2027) חל ליל הסדר הראשון של פסח ביום רביעי, 21 באפריל, בערב, ליל ט"ו בניסן. היום הראשון של החג הוא יום חמישי, 22 באפריל. מחוץ לארץ ישראל עורכים סדר שני ביום חמישי בערב. פסח נמשך שבעה ימים בארץ ישראל, עד יום רביעי, 28 באפריל, ושמונה ימים בחוץ לארץ, עד יום חמישי, 29 באפריל. בדיקת החמץ נעשית ביום שלישי, 20 באפריל, בערב.

מה אומרת התורה

התורה עצמה נותנת את הטעם ההיסטורי: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ" (שמות יב, לט). בני ישראל יצאו בחיפזון כה רב שלא היה ללחמם זמן להחמיץ.

המצווה נקבעת באותו פרק עצמו: "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" (שמות יב, יח). ועוד: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם" (שמות יב, טו).

לכן נקרא החג בתורה גם בשם חג המצות (ויקרא כג, ו).

לחם עוני או לחם חירות?

למצה יש שני פנים. ספר דברים קורא לה "לחם עוני" (לֶחֶם עֹנִי): "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים טז, ג). גם ההגדה אומרת זאת בפתח הסיפור: "הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם".

אבל בהמשך נותנת ההגדה טעם אחר: אוכלים מצה משום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם. אותו רקיק עצמו הוא אפוא גם לחמו של העבד וגם לחמו של האדם המשוחרר.

התלמוד (פסחים קטו ע"ב) דורש את המילים לחם עוני: זהו גם "לחם שעונין עליו דברים הרבה". המצה היא לחם שמעורר דיבור, שמביא לידי סיפור.

מהי מצה?

המצה עשויה מקמח ומים בלבד. עליה להיות מאחד מחמשת מיני הדגן: חיטה, שעורה, כוסמין, שיפון או שיבולת שועל. אסור להשאיר את הבצק ללא עיסוק אף לרגע: מרגע שבא במגע עם המים ועד האפייה, לא יעברו יותר מכשמונה־עשרה דקות. מעבר לכך הוא עלול להיעשות חמץ.

לליל הסדר רבים משתמשים במצה שמורה: החיטה נשמרת משעת הקציר כדי שלא תבוא במגע עם רטיבות.

המצה בליל הסדר

שלוש מצות מונחות על שולחן הסדר.
יחץ: בתחילת הערב בוצעים את המצה האמצעית. החצי הגדול מוצנע בצד: זהו האפיקומן.
מוציא מצה: מברכים שתי ברכות, "המוציא" ו"על אכילת מצה", ואחר כך אוכלים את המצה בהסבה.
כורך: אוכלים את המצה יחד עם המרור, כפי שעשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים.
צפון: בסוף הסעודה אוכלים את האפיקומן. לאחר מכן אין אוכלים דבר, כדי לשמור את טעם המצה.

אכילת מצה בלילה הראשון היא חיוב מן התורה. בשאר הימים אין חובה לאכול מצה, אך אסור לאכול חמץ (פסחים קכ ע"א). לגבי השיעורים שיש לאכול, הזמן המוקצב והמקרים המיוחדים (קשישים, חולים, ילדים), יש להתייעץ עם רב מוסמך.

מה אומר על כך הרב רפאל בניזרי

בשיעורו פסח: פה־סח, הפה המדבר, מלמד הרב בניזרי שהמצה היא גם לחם עוני וגם לחם חירות. הלחם העני הוא זה שמעורר את הדו־שיח: האדם המכיר בחסרונותיו מחפש את השלמתו אצל האחר. אז הוא אומר: "כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל".

בשיעור פסח: סוד המספר ארבע, הוא מזכיר את ארבעת שמותיו של החג, ובהם חג המצות. המצה, הוא אומר, היא לחם העבדות ולחם החירות: חירות שנרקמה ובשלה בתוך השעבוד, ואחר כך נשלחה החוצה.

בשיעור פסח: הזמן איננו רציף, הוא מסכם: בין המצה ללחם אין אלא הזמן. הזמן שבו מניחים לבצק לתפוח. לא להשאיר את החמץ פירושו לסרב לתת לדחף הרוחני שלנו זמן להפוך לחשבון שכלתני ולאבד את טבעו.

בשיעור פסח: ארבע הקושיות של "מה נשתנה", הוא מציין שהחמץ צומח מן הבטלה. כל עוד לשים את הבצק, אין חמץ; הוא מופיע כשמניחים לבצק לנוח. ועוד הוא מוסיף: כל לחם שאנו מכינים הוא תחילה מצה.

ולבסוף, בשיעור פסח: לחפש את החמץ שבתוכנו, הוא מסביר שהשאור איננו גוף זר לבצק. אין מטרתנו לבער את החמץ לעולמים, אלא להחזיר אותו למידתו הנכונה. שבעה ימים בשנה מנטרלים את רוח התחרות, את התשוקה ואת עמידתו של האדם על עצמו, כדי לשוב אליהם אחר כך מתוך פרספקטיבה חדשה.

להמשך הלימוד

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.