פסח: לחפש את החמץ שבתוכנו

בדיקת חמץ: לחפש לאור הנשמה

ידידיי, ערב טוב. אנו פותחים בנושא הפסח בכמה הקדמות להגדה, והראשונה שבהן — בדיקת חמץ. התרגום המילולי הוא בחינת החמץ; ומשמעותה — ביעור החמץ.

והנה, החמץ הזה שאנו מבערים מן הבית — "בל יראה" ו"בל ימצא", כך שלא נראה אותו ולא יימצא אצלנו — הוא בעיקרו החמץ השוכן בתוכנו. אין הוא נמצא בבית בלבד; העיקר הוא לבערו מתוך עצמנו. זאת אנו מבטאים בטקס של אור המלווה אותנו בחיפוש החמץ בכל פינות הבית.

ולמעשה איננו מבערים הרבה: פיזרנו כעשר חתיכות קטנות בחדרים שכבר נוקו מחמץ — דבר שעלול היה אף לגרום לכך שברכתנו על ביעור חמץ תהיה מיותרת, ברכה לבטלה. ובכן, כדי שלא תהיה זו ברכה לבטלה, ילד או האישה נוטלים על עצמם לפזר את החמץ הזה, את עשר חתיכות החמץ, ברחבי הבית, ואנו יוצאים לחפש אחריהן — ברצינות גמורה.

אך אחזור ואומר: לאור נפשנו, לאור הנשמה, אנו מחפשים את פירורי החמץ שבתוכנו. משום כך הברכה הזאת לעולם אינה מיותרת, שכן טקס החמץ מחייב במלוא תוקפו מרגע שמדובר בביעורו מן המחשבה, מדרך הדיבור ומן הלשון, ממעשינו היומיומיים.

שהרי בכל צעד שאנו עושים יש תמיד מעט […] עצמי, שביעות רצון עצמית הגובלת ביהירות, ויש לשוב ולמצוא את התודעה המוסרית של קיום המצוה שלא על מנת לקבל פרס. ואף אם גילינו רצון לקיים את המצוות ביושר, במודעות, בלי לצפות לשום תמורה מלבד התעלותה המוסרית של התודעה — ההתחדשות הכרחית.

ההתחדשות מול הקיפאון

המוות שוכן בקיפאון, בהזדקנות. הפועל "לִשְׁנוֹת", במובן לימוד, נגזר מאותו שורש של "שינוי" ושל "שנה". שנה — היא המחזור השנתי. שינוי — הוא התמורה. ו"לִשְׁנוֹת" פירושו ללמוד. ומכאן שעם בוא האביב, עם שובו של הטבע לחיים, צריכה לבוא גם שיבת הרוח אל רעננות נעורים, אל הבנה טובה יותר של הדברים ככל שאנו מתקדמים בדרך פעולתנו ובדרך מחשבתנו — ובזה בדיוק מתבטא ביעור החמץ.

תשאלו: ומה לכל זה וללחם? ובכן, אל נשכח שהיצר, התשוקה השבה ומופיעה בתדירות הגבוהה ביותר בטבעו של האדם, הוא הדחף להזין את עצמו. הציווי הראשון שניתן לאדם נוגע לאכילת פרי העץ, כלומר למזונו שלו; אך באופן פרדוקסלי, מזון זה של האדם קשור לדעת טוב ורע.

הנה כי כן, התורה כבר מראשיתה לא הבדילה בין מזון גשמי למזון רוחני; היא הורתה לאדם שאין להמיר את הטוב ברע או את הרע בטוב. נדרשה הבחנה — אך ההבחנה הזאת עצמה מדומה, שכן, כפי שראינו, הקב"ה אינו בורא את הרע; כל אשר הוא בורא טוב הוא. הסטת הדברים ממהותם העצמית היא המולידה את הרע. ולאמיתו של דבר, כדי להתמודד עם ההבחנה המדומה הזאת, מוטב שנלמד להבחין בין אמת לשקר.

והנה, החמץ אינו יסוד זר שהוכנס מבחוץ, כפי שעושים היום כשמביאים שאור ומכניסים אותו לבצק. אם נניח לבצק לעצמו, בלי שאור, לאחר זמן מה הוא יחמיץ מעצמו. כלומר: השאור עצמו, הנותן טעם בבצק, אם הוא עובר את זמנו — הוא מקלקל את הבצק. הכל אפוא עניין של מינון בזמן, של יסוד שהוא חלק מן הבצק עצמו ואינו זר לו.

השאור, היצר ושלושת היסודות

ומכאן שבאדם, יסוד התשוקה אין לבטלו כאשר הוא חלק מרצוננו, מתודעתנו, המניע של כל פעולה — זהו השאור. אבל שאור שעבר את זמנו — אותו צריך להיות מסוגלים לבער.

צריך להיות מסוגלים לבערו, משום ששלושה יסודות משתתפים בסטייתו של מה שאנו קוראים יצר — יצר שחדל להיות יצר, דחף שאינו יוצר עוד, שאינו מוליד עוד רצון לפעול, אלא עבר את גבולו או ניתק מיסודו הראשוני, קלקל את הבצק והסיט את תודעת האדם. שלושת היסודות המשתתפים בכך, אומרים חכמינו, הם הקנאה, התאוה והכבוד: רוח התחרות, התשוקה, והאגו — הכבוד, הרצון להציב את עצמי.

איננו יכולים לומר שאנו נפרדים משלושת אלה, שכן הם אכן לוקחים חלק בדרכי מחשבתנו ומעשינו, ויכולים להיות חיוביים; אך שבעה ימים בשנה עלינו לנטרל אותם, כדי לשוב וליטול אותם אחר כך עם אפיקי שימוש חדשים. זוהי בדיקת חמץ.

שלושת פניו של הלחם

והדבר חל בראש ובראשונה על הלחם. מדוע הלחם? משום שכפי שאמרנו קודם, הוא מזונו של האדם; אך אנו מוצאים אותו גם במובן של הנשי. למשל, אצל יוסף נאמר שאדונו לא מנע ממנו דבר, שנתן לו הכל — מלבד הלחם. והלחם הזה — הוא אשתו, אשת פוטיפר; ואלו הן העריות, היחסים האסורים.

ויש פן שלישי ללחם, והוא בקרבן — שנועד להזין את האדם, שנברא כדי להזין את האדם; וכאשר הוא סוטה ממסלולו המקורי, הוא נעשה עבודה זרה. ביעור החמץ מכסה אפוא שלושה רבדים: היחס אל עצמי, היחס אל הזולת דרך הנשי, והיחס אל המוחלט דרך הקרבן — שכאשר הוא מוסט, נעשה עבודה זרה.

מושג נוסף: כפי שאומר ספר משלי, האדם מוכר את עצמו כדי להתפרנס, בעבור לחמו, בעבור פת לחם; הלחם הוא המזון שבעבורו האדם מסכים למכור את חירותו. גם כאן, מאחר שקללה נלווית אליו, על האדם לבחון את גישתו אל החיים, אל לחמו שלו, כך שלא יעבור את גבולות השעבוד, שלא יהיה עבד נרצע — עבד ללא תנאי.

והדבר חל גם על תחום שני, שכן בחיים אנו מותנים בידי מצבים רבים — לא רק בידי מקצוענו, אלא גם בידי חיי הנישואין, בידי חינוך ילדינו. וגם שם עלול להשתלט עלינו מצב של שעבוד. הכל נשחק, הכל מחליד; יש להישאר דרוכים. וביעור החמץ חל גם על תחומים אלה — לא כדי לבער את החמץ כליל, אלא כדי להשיב לו את מינונו, את מידתו בכל דבר.

את מידתו בכל דבר: ברובד הנפש, ברובד צרכי החיים החיוניים; ברובד הרוח; וברובד עבודת ה', הרוחניות שלנו. כשעשינו זאת — אז נוכל לחוג את הפסח.

פסח: הקפיצה אל מעבר להיגיון

מהו פסח? פסח פירושו לבצע קפיצה, ולבצע את הקפיצה אינו כפוף לשום היגיון. אין היגיון במעבר מן הדומם אל החי, מן האדמה אל הצומח, מן הצומח אל בעל החיים, מבעל החיים אל האדם. תמיד מתחוללת מוטציה, שהיא מעבר אל מה שמעבר לדבר. זה נקרא פסח. פסח — לא ברציונליות טהורה, אלא להפך: מתוך תמורה גמורה.

וכיצד תתחולל התמורה הזאת? יש דבר המאפיין את חג הפסח ואינו נמצא בשום חג אחר: השולחן המשפחתי שהילדים שותפים בו. עוד נשוב אל ארבעת הבנים, שאף הם מייצגים תופעה של תמורה בדרך שיחנו עם הזולת.

אנו רוצים תמיד שהדברים יהיו הגיוניים. אבל להתפעל מול ציור, להאזין למוזיקה יפה, לחוות רגש, שמחה — אלה אינם כפופים תמיד להיגיון. זוהי נשיאת ההוויה מעולם אחד לעולם אחר, וזה מה שיוצר את היופי, זה מה שיוצר את השמחה.

ובכן, אם ניגש אל החיים מתוך האמונה הזאת של פסח, של מעבר — שכן מונח זה מופיע רק ביציאת מצרים, שם מדובר במעבר מיידי ממצב של עבד, של יצור מותנה, אל מצב של בן חורין. הדבר מתרחש כאן ועכשיו, כהרף עין, כפי שנראה בהמשך. להאמין בשינוי המיידי הזה, שיכול להתרחש בכל רגע ולשנות את דרך ראייתנו, את דרך חוויית המאורעות, את דרכנו להיחלץ מן המוות.

הבכורות וקץ הקניין

שהרי מה שהביא לשם הזה הוא המעבר מעל למותם של בכורי ישראל, שהיו אמורים לחלוק את גורלם של בכורי מצרים. לא היינו שונים מהם. נאמר שכל הבכורות היו אמורים למות. מדוע? משום שהיו הפירות הראשונים, שהעניקו להורים סיפוק קיומי מסוים, שהפכו אותם מבעל לאב, ונקבעה בהם תחושת קניין.

אל נשכח שחוה קראה לבנה הראשון קין — מלשון קנה, לרכוש. אבל מהו ילד? ילד אינו נקנה. ילד הוא דבר אחר: הוא מעבר לי עצמי. אין הוא העתק שלי, צילום שלי; אין הוא בהכרח אב־טיפוס של חיי. לא — אני מחנך אותו כך שיהיה המעבר אל מעבר לחיי שלי. ותמיד מתחולל פסח במעבר מן האב אל הילד.

לשים קץ אפוא לתפיסת הקניין הזאת בכל דבר, לתפיסת הבעלות — זה מה שמוציא את האדם מהתניותיו, מן האגו שלו, משעבודו לדפוסי חיים שחוקים, כדי לראות את מה שמעבר, כדי לבצע את הקפיצה.

ומה יכול לסייע בכך? אמרתי שייחודו של חג הפסח הוא הדיאלוג הנרקם בין האב לילד. וכשאין ילד — בין הבעל לאשתו. ובאין זו — בין האדם לבין עצמו. הדיאלוג הפתוח הזה קיים אפוא בכל הרבדים. ברובד העתיד — זה הדור הבא, אלה הילדים. ברובד ההווה — זו האישה שמולי, או הידיד המלווה אותי בחגיגת הפסח. ובאין איש — זה אני, אני לבדי.

שאל את עצמך. "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב, ז) — הם ילמדו אותך, הם יודיעו לך. כלומר: שאל את עצמך על עברך, על שורשיך, נסה למצוא אותם; נסה להתקדם, ונסה לבצע את הקפיצה שהוטלה עליך או שלה נועדת. אל תישאר בעבר, כי זה המוות; אל תבנה מגדלים באוויר בעולמך הרוחני, כי זו צורה אחרת של מוות; נסה לחיות בהווה מתמיד, בין העבר לעתיד, שיאפשר לך להשתחרר מכל כבלי ההתניה.

מצרים: שני הגבולות

שכן, רצינו או לא — מהי מצרים? "מצרים" באה מן המילה "מֵצַר", גבול. אנו תמיד מוגבלים, תמיד חיים בתוך גבולות. "מצרים" היא צורת זוגי. אנו מוגבלים מכוח עברנו, שלא בחרנו בו: באנו לעולם עם נתונים מוגדרים היטב, ולעתים אנו נושאים בהם בעל כורחנו. עלינו להיאבק, לעבור אותם או לקבל אותם עלינו, כי הירושה כבדה.

ואנו מוגבלים גם בתוכניותינו לעתיד, כי ככל שנרצה — צריך אמצעים: אמצעים חומריים, אמצעים שכליים, אמצעים רוחניים. ולא תמיד יש לנו האמצעים. יש אפוא שני מְצָרִים, שני גבולות: גבול העבר, של הנתונים המוקדמים; וגבולות התוכנית לעתיד, שאינם פתוחים לכל אדם אל האינסוף.

ועלינו לעשות את מה שביכולתנו להשיג בעצמנו, בתוך הגבולות שנקבעו לנו; שכן לא העבודה שהושלמה היא החשובה אצל האדם, אלא הדרך שהוא נוקט כדי לעשותה — היא הראויה להערכה. אם אכן הפעלנו את כל אמצעינו, ובתבונה — יש לנו זכות; אם בזבזנו אותם, אם בזבזנו את כל הכוחות שהושקעו בנו, אין לנו זכות.

ומכאן — הגדה של פסח. הגדה של פסח פירושה לקשור את העבר אל תוכנית העתיד, והרצון לעשות זאת — זוהי תנועת החירות. החירות כשלעצמה היא אפוא מושג מופשט. איננו חופשיים. איננו חופשיים: אנו בתהליך של השתחררות. יש תנועת שחרור מתמדת.

ומכאן שהחירות עצמה היא אשליה, אם בסופו של דבר איננו מנסים להוציא את מצרים מתוכנו. כי ממצרים אין יוצאים — את מצרים עוקרים; עוקרים את הגבולות מאישיותנו. מצרים היא אב־הטיפוס של כל ההתניות שבהן נתון האדם — לא רק ברובד הפיזי, זה של מחנות הריכוז, חס וחלילה, אלא גם בחיינו בחברה, בחיינו השכליים ובחיינו הרוחניים.

ארבע התרבויות וארבע אותיות השם

חכמינו קשרו את יציאת מצרים לשחרורו של עם ישראל מן התרבות הבבלית — אחת, מן התרבות הפרסית — שתיים, מן התרבות היוונית — שלוש, ומן התרבות של רומי, של המערב, שבה אנו חיים היום — ארבע. יש ארבעה שלבים של השתחררות מתרבויות שונות לפני שמגיעים לדרגה שבה […] הראייה נעשית שקופה, הדברים נעשים שקופים.

שבה אנו עוברים משם אדנות אל שם הוי"ה. אסביר. כשאנו מזכירים את שם ה', הכתוב הוא שם הוי"ה, מלשון הוויה; אך מה שאנו מבטאים אינו האותיות יו"ד־ה"א־וא"ו־ה"א — מה שאנו מבטאים הוא שם אדנות, האדון. כלומר, התפיסה שיש לנו אפילו כלפי הרוחני היא מצב של שעבוד: אנו רואים את עצמנו כעבדים של אדון.

אך כאשר נעבור את ארבעת אופני ההתניה — שכן המספר ארבע ישוב ויופיע לאורך כל ההגדה, ועוד אסביר זאת: הוא תואם את ארבע אותיות השם, יו"ד־ה"א־וא"ו־ה"א, כשם שהוא תואם את ארבע אותיות שם אדנות […]. אבל יש לחולל את המעבר הזה […], ואת זה אפשר לעשות בוודאות רק כאשר נעבור את היסודות שנושאות עמן ארבע התרבויות הללו, המחזיקות אותנו במצב של שעבוד ותלות. אנו מטפחים תסביכים מול ארבע התרבויות השונות הללו. יש לעבור אותן; וכדי שנוכל לעבור אותן, עלינו גם לספוג אותן במלואן. עוד אשוב לכך.

ועם זאת, יש בתורה שלושה סוגי שאור. יש חמץ — השאור הטהור, השאור החומרי. יש מחמצת — לשון נקבה, שמרים, וזה ביחס אל הנשי, כפי שאמרתי קודם. ויש שְׂאֹר, החולק את שורשו עם "שארית", עם השאר, עם דבר שנחשב למיותר. שכן השאור מן הבחינה החומרית, כפי שראינו, חיוני; השמרים, היחס אל הנשי, אף הוא הכרחי.

ואילו היחס אל המוחלט, אל הקב"ה — שם יכול יחסו של האדם לעבור את גבולותיו ולהיאחז באלוקות, במוחלט, במה שמעבר לנו. והממד הרביעי — הוא בתוכנו. אך גם על כך אשוב. וזו הסיבה שיש לנו ארבע כוסות יין — שאינן רק כוסות השמחה של השחרור ההדרגתי הזה, הדוחף אותנו כבר מן הדיאלוג הראשון.

ארבעת אופני הדיבור

שכן בדיבור יש ארבעה אופנים: יש האמירה — אני אומר לעצמי, מדבר בתוכי; אני מדבר אל הזולת, ואז […]; אני מנהל דיאלוג עם הזולת. ועכשיו, הצלחתי לעורר את עניינו של מי שמולי, או שהוא הצליח לעורר את שלי — אז יצרנו אגודה של אור, צרור של רעיונות, של מחשבות. אגד, הגדה, איגוד: זה מה שאנו מבקשים להגשים הערב — בליל הסדר, כמובן.

אבל במה יש לסיים? הממד הרביעי הוא השיר. איך אנו מסיימים את ליל הסדר? בשירה. בשירה; ובכל רובדי הדיאלוג ייתכנו כמה צלילים צורמים: כשאני מדבר אל עצמי, כשאני מדבר אל הזולת, כשניסינו לעגל פינות ולבסוף אנו מבינים זה את זה. אבל השיר אינו סובל אף צליל צורם אחד; ובליל פסח כך אנו מסיימים את תנועת השחרור של הדיבור.

חכמינו אומרים: פסח — "פה סח", פה בתנועה, פה מדבר. כלומר, כשאנו בגלות — הדיבור הוא שבגלות. איננו מצליחים להבין זה את זה, משום שאיבדנו את אמיתות הלשון. כדי שיבינו אותנו אנו משתמשים בכל התחבולות, ולעתים קרובות אנו מגרשים את הטבעי.

כדי לשחרר את האדם יש לנסות קודם כל לשחרר את לשונו, שכן חלק האלוקות שבאדם הוא הנשימה הנושאת את הדיבור; בנשימה זו אנו מתבטאים. לכן התרגום, על האדם, "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) — מרגע שה' נפח בו מנשמתו — מתרגם "לְרוּחַ מְמַלְּלָא", כלומר רוח מדברת, בעלת לשון.

והלשון הזאת נתונה בגלות. יציאת מצרים פירושה לשחרר את הלשון מכל התחבולות, מכל ההתניות, ולהשיב ללשון את נשימתה המקורית. ולשם כך, כמובן, צריך הגדה — צריך חינוך.

אבל חינוך — מאיזו מילה בא הפועל "הגד"? עם איזו מילה הוא חולק את שורשו? עם "גיד". הגיד, העצב — הוא המניע, כביכול, את כל איברי הגוף, הוא המניע את מחשבתנו. ויש להשיב לו את מרצו הראשוני; אסור שיאבד, כביכול, את חיוניותו. וכדי שלא יאבד את חיוניותו, אסור להישאר דומם, בלי תנועה, בלי להפעיל את השרירים ואת ה[…]; יש להשיב להם בכל פעם מרץ חדש.

שכן המרור — הוא המוות. אותו ערך מספרי: "מרור" ו"מָוֶת". מוות, 446, שווה בגימטריה למרור. גם לכך עוד נשוב.

מדוע אין מברכים על ההגדה

אנו בהקדמות להגדה. והנה, חכמינו שאלו: מדוע איננו מברכים על ההגדה? בדרך כלל כל מצוה שאנו מקיימים טעונה ברכה, והיה ראוי לתקן ברכה על ההגדה.

תשובה ראשונה: אם אנו בתהליך של השתחררות, והמצוה אינה יודעת סוף — כיצד נברך על מה שעדיין לא הגיע לתכליתו? אין הדבר אפשרי. מברכים על מצוה לשם השלמתה, וכאן היא עדיין אינה בהשלמתה.

ועוד: מהי בסופו של דבר תנועת הדיאלוג הזאת שאנו מכוננים כדי להגיע לתנועת השחרור? ההגדה אינה אלא כלי שבו אנו משתמשים כדי להשיג את מטרתנו, ולעולם איננו מברכים על הכלים המאפשרים את קיום המצוה.

ולבסוף — ובזה אסיים — ההגדה נחשבת כמחווה לתנועה המשחררת של הקב"ה ביציאת מצרים, בארבעה שלבים: "וְהוֹצֵאתִי", "וְהִצַּלְתִּי", "וְגָאַלְתִּי", "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם" (שמות ו, ו–ז) — הוצאתי אתכם, הצלתי אתכם, גאלתי אתכם, לקחתי אתכם לי לעם. וזה מה שאנו חוגגים הערב: את הזהות הזאת של עם שנמצאה מחדש. הרי שההגדה היא עצמה מעין ברכה.

הביכורים והזיכרון המתמיד

שכן את עיקרה של ההגדה, היכן אנו מוצאים? במקרא ביכורים — בהודאה שהיה אומר האדם כשהביא את ביכורי גנו והציגם לפני הכהן. והוא היה אומר — אצטט זאת בפעם הבאה, מספר דברים — הנה אני מביא את הביכורים […], אני מביא את הפירות הראשונים. ובביכורים הללו, מה הוא עושה? הוא משחזר מה הייתה בשבילו יציאת מצרים — בהווה.

והנה, את השחזור הזה מתרגם התרגום, שוב, הנוסח הארמי, כלשון שבח: אני משבח את ה', אני משבח את ה' על ששחררני מן ההתניה הזאת של מצרים. ומצרים היא אב־הטיפוס של כל הגלויות. לכן בכל מצב שהוא האדם שרוי בזיכרון מתמיד של יציאת מצרים.

כמה פעמים היא מוזכרת בתורה? חמישים פעמים. חמישים — זהו היובל: היובל המשחרר את עם ישראל, היובל המשחרר את הקרקעות, המשחרר כל עבד, אף את מי שהסכים למכור את עצמו. זוהי שיבת הקרקעות לבעליהן הקודמים.

ובכן, […]. […] — לשבח את ה' על שתיקן אפילו חוקים המאפשרים את השחרור הכפוי הזה של האדם, שכן יציאת מצרים היא ראשית תולדותיו של העם היהודי. העם היהודי נולד ביציאת מצרים.