ראש השנה: חודש אלול וזעקת השופר
ארבעים יום החוזרים על ימיו של משה בסיני, והשופר ככוונון מחדש של הזמן. לצפייה בשיעור ובתמלול ←
ראש השנה: כתבנו בספר החיים
מדוע בתפילת העמידה מבקשים תחילה חיים, ואחר כך חיים טובים — ומדוע ״חיים״ הוא בלשון זוגית. לצפייה בשיעור ובתמלול ←
חוברות לימוד לכל שיעור: שאלות לעיון במשפחה
פירוש השם ראש השנה אינו "תחילת השנה" אלא "הראש של השנה". ההבדל מכריע. את ההתחלה עוברים ושוכחים. הראש, לעומת זאת, מנהיג את הגוף כולו: מה שנקבע בו מכוון את שנים־עשר החודשים הבאים, כשם שהמחשבה מכוונת את המעשה.
יום דין, ובכל זאת יום טוב
המסורת מציגה את ראש השנה כיום דין, שבו כל הבריאה עוברת לפני הבורא. היינו מצפים ליום קודר. והנה זהו יום טוב: לובשים בגדים נאים, עורכים שולחן, טובלים את התפוח בדבש ומאחלים זה לזה שנה טובה.
ייתכן שהסתירה הנראית הזאת היא לב היום. להישפט פירושו, קודם כול, שמתייחסים אליך ברצינות. עולם בלי דין היה עולם שבו לשום דבר ממעשינו לא היה משקל. שמחת ראש השנה אינה שאננות: זהו ביטחונו של מי שיודע שהוא נחשב.
השופר
במרכז היום עומד קול. לא דרשה, לא תפילה נוספת: קרן איל גולמית, שיוצאים ממנה צלילים שאינם דומים לשום מוזיקה. קול ארוך, קולות שבורים, יבבות קצרות.
המפרשים שמעו בו דברים רבים — זעקה בלי מילים, התעוררות, קריאה, זכר לאילו של אברהם. המשותף להם הוא הרעיון שיש דברים שאי אפשר לומר במילים. לפעמים צריך קול ולא משפט.
השולחן וסימניו
התפוח בדבש — למתיקות; הרימון, שאומרים עליו שיש בו גרגרים כמספר הזכויות שנוכל לשאת; ראש הדג — שנהיה לראש ולא לזנב. מנהגים אלה אינם אמונה טפלה: אלה דרכים לנסח משאלה בגוף ולא במילים.
מה שמתחיל באמת
ראש השנה פותח עשרה ימים המובילים ליום הכיפורים. אין הוא אפוא תכלית בפני עצמו, אלא שער. מה שנגזר כאן צריך להתאשר אחר כך — ולכן יש בחג בעת ובעונה אחת כובד ראש וקלילות, בלי צורך לבחור ביניהם.
להמשך הלימוד
חודש אלול, המכין את הימים האלה; יום הכיפורים, החותם אותם; וסוכות, השמחה הבאה אחריהם.