חיי שרה: מות שרה (חלק ב')

שלום לכולם. נמשיך בעיוננו בפרשת מערת המכפלה, "מערת הכפילות", שאברהם טורח לקנות בכספו שלו – אף שהבטחת הארץ כבר ניתנה לו, ואף שבכוח הארץ שייכת לנו, או לכל הפחות לזרעו. אבל אם יש לכבוש אותה, מדוע לא להשקיע בה מעצמו? להשקיע בה – משום שהדבר חשוב. אין אצלנו פולחן של מתים. אבל בית העלמין, בית הקברות, נקרא "בית החיים": הוא ביתם של החיים, משכנם של החיים – משכנם של החיים שבעבר. שהרי אין לנו צורך בבית כזה אלא כדי לרשום את עברם של אנשים שתרמו לתולדות האדם, ושהפנימו למעשה את היחס של חיים בשתי קומות – כמו דירת גג, אם תרצו – כלומר העולם הזה והעולם הבא. זו הסיבה שמערת המכפלה היא מקום מקלטם של שלושה אנשים שהקב"ה הטעימם מן העולם הזה ומן העולם הבא. הוא הטעימם מעין עולם הבא בעולם הזה, וחסך מהם את היצר הרע.

תמיד מתרגמים אותו "הנטייה הרעה". ובכן, היצר הרע במובנו הגס – כולנו יודעים מה הוא. אבל לאמיתו של דבר, היצר הרע הוא מה שמחזיק אתכם במבוכה של אפשרויות רבות, של דרכים רבות, כשעדיין לא בחרתם באף אחת מהן. אתם נמצאים בתקופת ניסיון, טועמים מעט מענף זה, מעט מענף אחר, וכן הלאה – וזה מה שעושה את חיינו מקוטעים. הם דומים לדפי לוח השנה שתולשים אותם זה אחר זה, בעוד שלאמיתו של דבר החיים האלה צריכים להיות חיים הרמוניים, חיים הרמוניים המרכזים בתוכם את כל האפשרויות. ולכן התורה קושרת בין קניין מערת המכפלה לבין קניין האשה. אתם יודעים שחובת קניין האשה – שהרי אשה נקנית – אנו לומדים אותה, ומהיכן אנו לומדים? "גמר קיחה קיחה משדה עפרון" (קידושין ב ע"א). שהרי הכתוב אומר "כי יקח איש אשה" (דברים כד, א) – לא נאמר "כי יישא איש אשה", בלשון נישואין, אלא "כי יקח". ו"כי יקח" פירושו שעליו לשלם בעד קניינו, כשם ששילם אברהם בעד שדה עפרון שבו קבר את אשתו.

אל תמהרו ותאמרו שקניין אשה הוא כקניית קבר – אדרבה, ההפך הוא הנכון. שכן כל עוד לא גילינו באמת את האשה ולא קנינו אותה, אנו נשארים בחומר, כחומר גולמי. החומר הגולמי מציע אפשרויות לאין ספור, אך הוא לא נתכוון לשום תכלית, לשום מטרה; הוא לא נתן צורה לחומר הקדמון. והנה, מי שמושקעת באמת בעולם המציאות, המעשה, עיצוב החיים – היא הנשיות היוצרת, הנשיות המולידה חיים. הנשיות הזאת היא המעניקה לאיש את האפשרות להגשים את עצמו בעולמו העתידי, להיכפל. וכשמעיינים בפרשה זו של שדה עפרון, שבו נמצאת מערת המכפלה – מערת הכפילות – רואים שאברהם מודע למי שהייתה שרה: היחידה שהתורה פירשה את מספר השנים שחיתה, והתורה ייחסה חשיבות לאופן שבו נקברה, בכל הכבוד הראוי לאשת חיל. שהרי כשאברהם מספיד את אשתו, אמרו חכמינו שעשה זאת בסיומו של ספר משלי – משלי, שלאורכו כולו מייעץ לאדם שלא יישאר במצב של חומר גולמי. מה אמר לו? אקרא לכם קטע קצר.

"לשמרך מאשת רע מחלקת לשון נכריה. אל תחמד יפיה בלבבך ואל תקחך בעפעפיה. כי בעד אשה זונה עד ככר לחם ואשת איש נפש יקרה תצוד. היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה" (משלי ו, כד–כז). מכל מקום, הכישלון הוא בכך שהאדם נשאר בתחום אפשרויותיו הרבות. קחו אדם שיש לו ממון רב אך אינו משקיע אותו. כל עוד הממון בידו, הוא מציע לו אפשרויות רבות; אך משבחר להשקיעו במפעל מסוים, נתן לו צורה, נתן לו כיוון. הוא כמו טמן, או צבר, את כל שאר האפשרויות באחת. אלה הם החיים. כשאדם עשה בחירה בחייו… כלומר, כשאנו נשארים מפוזרים, יש בידינו כמובן יתרונות רבים; נוכל להצליח בדברים רבים, בדרכים שונות. אלא ש – אתם יודעים – אמרו חכמינו שכאשר ברא הקב"ה את האדם, היה מסוף העולם ועד סופו. זה במקום: המקום הוא בממד אנושי. ובזמן, אף בו השתרע מקצה אל קצה, מבראשית ועד האחרית. כזה היה אדם הראשון. הוא עצמו היה בממדי המצוות המנחות את חייו, המארגנות את חייו.

והמצוות הללו, שמספרן תרי"ג, מתחלקות כך: שס"ה, כימות השנה – מצוות לא תעשה, איסורים, דברים שאין לעשותם. כלומר, כל יום בא עם איסורו, עם אזהרתו. ורמ"ח מצוות של מעשה חיובי – מספר שהוא, לאמיתו של דבר, כנגד מבנהו של האדם. אם כן, מהי הגשמת חיים? כשאדם הביא בחשבון את הזמן האנושי הזה, את המקום האנושי הזה, ועשה מהם מציאות בעולם הבא. ואכן, כשהפרשה הזאת מסתיימת, היא פותחת לפנינו פרשה אחרת – בחירת רבקה ליצחק. תהיה לנו עוד הזדמנות לעסוק בה, ואין צורך להיכנס לכך עכשיו. אבל מה שחשוב הוא שחכמינו אומרים על "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כד, א): אברהם היה זקן; "בא בימים" – נשא עמו את ימיו.

לא איבד אף יום. לא השליך אף יום. זהו "זקן". ו"זקן" – "זה שקנה חכמה" (קידושין לב ע"ב). אוי להם לאלה שלא הכירו את זקניהם, את חכמיהם. ויש לשאול: מה הקשר בין "זקן" הנדרש כ"זה שקנה חכמה" לבין החכמה עצמה? חכמינו פתחו לנו כאן פתח: איזהו חכם? המכיר את מקומו – מי שאינו מבקש לתפוס את מקומו של אחר, ואף אינו מתגרה ביכולותיו שלו, אלא מגשים את עצמו לפי כישוריו ונותן להם מציאות שלמה. זוהי ההגדרה הראשונה של החכם. ההגדרה השנייה של החכם היא מי שמשליך את עצמו אל העתיד, המבין את תוצאות מעשיו ובוחן במידת מה מה עשויות להיות השלכות התחייבויותיו. וההגדרה השלישית: "הלומד מכל אדם" (אבות ד, א) – מי שמבקש ללמוד מכל אדם, שאין בו שום זלזול ושום בוז לזולת, אלא הוא יודע שכל אחד עשוי באמת להאיר לו אור חדש.

ואברהם – איזה מהם הוא? אברהם הוא מי שקנה את שלושת פני החכמה הללו. וכך נשא את ימיו. "וה' ברך את אברהם בכל" (בראשית כד, א). אמרתי קודם שיש שלושה אנשים שזכו כבר בעולם הזה למעין עולם הבא: אברהם, יצחק ויעקב. ובברכת המזון, שאנו אומרים אחרי הסעודה, אנו מבקשים להתברך כשם שנתברכו אבותינו: אברהם "בכל", יצחק "מכל", יעקב "כל". ומהו עניינו של "בכל" זה, על כל הטיותיו? להשיב את כל האפשרויות שבידינו לנקודה אחת, לאחדות שלמה. זו היא […], זו היא המלכות. ועבודה זו אי אפשרית בלי הנשי; ולכן […].

יש אף שדורשים "בכל" זה כבת שהייתה לאברהם ו"בכל" שמה. […] ה"בכל" הזה משמש הקדמה לבחירת אשתו היחידה של יצחק – זו שנקראת להפוך את החומר הגולמי שמביא האיש משדהו. בין שמדובר בחיטים ובין שמדובר בכותנה, היא עושה ממנו מזון, בגד; היא משנה אותו, היא נותנת לו צורה. ובכן, זהו הכבוד שחולק אברהם לשרה, בשמרו לה מקום במערת המכפלה, שם כבר נקברו האדם – האדם הראשון – ואשתו חוה. והמקום הזה הוא חברון.

חברון – מלשון חיבור, לחבר, לאחד. היא המחברת את השמים ואת הארץ. שמים וארץ – מה פירוש הדבר? מהיכן באה המילה "שמים"? מן "שם" – מה שמעבר. יש בה ייעוד כפול, משמעות כפולה – כן, פשוט משום שזהו עולם המציאות שבו הכול מתכנס, החומר והצורה: החומר שהגיע לשלמותו בצורתו האידיאלית. אך כיצד מגיעים אליו? דרך הארץ. הארץ היא עולם המאוויים, עולם השאיפות, עולם הכיסופים – עולם הכסף. הממון בעברית נקרא "כסף", אבל גם הגעגועים בעברית נקראים כיסופים, מאותו שורש. "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'" (תהלים פד, ג).

כן: כסף וזהב. הכסף הוא האמצעי – הוא המטבע שבו קונים את הזהב. אין קונים כסף בזהב; בכסף קונים. בכסף – כלומר באפשרויות השונות, באפשרויות הרבות שהממון מציע כשהוא ברשותנו. וכשאנו רוצים להעניק לו יציבות, אנו בוחרים בזהב – וחכמינו דרשו את "זהב" אחרת: "בזה אתה לומד לאחוז". זהו תהליך שיעמיד במבחן את תשוקתך ואת רצונך. אם כן, אל נתפלא שקניין האשה נעשה קודם כול בדבר מועט – ואין זה משנה אם הוא שווה חמישה שקלים או עשרה. זוהי דרך לומר: אפשרויותיי הרבות הן שמביאות אותי לבחור בך, ואני מוכן לשלם כל מחיר, בכל כספי, בכל כספי, משום שאני רואה בך את התכשיט היקר של חיי. זהו הכתוב; איני משנה דבר. וזה כל עניינה של הפרשה המיוחדת הזאת, שאברהם מקדיש לקבורת אשתו, והמבטאת במישור אחר, במידה מסוימת, את גורלו של עם ישראל, אף בתוך העמים. לא לחינם מופיע שמם של בני חת, שמהם קנה אברהם את החלקה הזאת, עשר פעמים. המספר עשר מוכר לנו היטב: בבריאה, בהתגלות, בהתפתחותה של ההיסטוריה עצמה, ובמידתה של כל אישיות. זהו אפוא יחסנו אל העולם: לקנות ממנו את כל האפשרויות שיש בו, את החומר הגולמי, ולתת לו צורה, מציאות בממד של התורה, בממד של הבריאה, בממד של הזמן שבעולם.

מכאן, שרק בסוף החיים אפשר לערוך את חשבונם. לכאורה, שמה של הפרשה הזאת היה צריך להיות "מות שרה". לא – "חיי שרה". שם הוכיחה באמת שכל חייה היו מקשה אחת הרמונית – ולא רק במישור אחד: בת עשרים הייתה ביופייה כבת שבע. מדוע משבחים אשה בת עשרים ביופייה של בת שבע? משום שבגיל עשרים כבר יש איפור, כבר נותנים ליופי עצמו סגנון מעט אחר. יופייה של ילדה בת שבע טבעי כולו; הוא נשאר בטבעיותו. ומהו היופי הזה? זהו היופי הפנימי – יופי המשלים, כביכול, שלמות אחת.

היופי הזה לא נדחק לפינה; הוא מתלכד עם כל מה שאנו מבקשים להגשים במציאות. וזהו "יודע ה' ימי תמימם" (תהלים לז, יח). זה מה שהקב"ה מוקיר: ימיהם של התמימים, משום שלא גדלו ולא התפתחו עם עקרונות קפואים ונוקשים. "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כג, ד): תמיד אני במעמד של גר; אני מחפש זהות, ועם זאת אני רוצה להיות אזרח מן המניין. היותי גר אינה אלא דרכי לרצות, יום אחר יום, לאסוף את בשורתו של כל יום. אין זו חזרה על הדברים, אלא גילוי בשורתו של כל יום. היום בעברית נקרא כך משום שכל יום מציע משהו חדש.

זוהי הלשון שאברהם מחליף עם בני חת. אתם יודעים ש"חת" פירושו שבור, רצוץ: "קשת גבורים חתים" (שמואל א ב, ד) – אינם משיגים את מטרתם. זה מה שקורה לנו לפעמים, כשאנו מתחילים בדברים רבים בבת אחת […]. והנה, התרבות, התרבות הכללית, מונה את השנים, את הגיל, באביבים: "אני בן עשרים אביבים, שלושים אביבים". לא כן אנו. איך אנו קוראים לנעורינו? "בימי חרפי" (איוב כט, ד) – ימי נעוריי. "חרפי" בא מן "חורף". כן – שם נזרע הכול; הזרע הולך ומת בתוך האדמה. מה שמעניין אותנו הוא הבשלות, כיצד היא נוצרת – זהו הרגע. דבר אינו נקנה לעולמים: בכל שנה נדרש קציר חדש. וזו גם הסיבה שכאשר מדברים על "שנה", פירוש הדבר שעברו את מושג העשר, את היחידה הראשונה, העשר. כל עוד לא הגענו אליו, אנו ב"שנים", שנים רבות – מקוטעות; הן שברי זמן. אבל משנתנו לזמננו את המבנה הזה – מבנה הספירות, מבנה לוחות הברית, מבנה הבריאה – אז אנו בעולם של "ויכֻלו", הבא מן המילה "כל": בהשלמה, ובקיבוץ או בהתכת מכלול האפשרויות לאפשרות אחת. וזה מה שעושה אברהם, ובכך עצמו הוא כביכול חתם והעיד על בעלותו העתידית על הארץ.

שכן בארץ הזאת – "ארץ זבת חלב ודבש", כפי שנדמה לי שכבר אמרתי לכם – החלב בא ממוצר טמא, הדם, והדבש משרץ טמא, הדבורה; ובכל זאת הם מותרים באכילה. יש לנו החומר הגולמי, הטבע: היה זה דם, היה זה שרץ, חרק – אבל אנו עושים ממנו מזון התורם לאיזון בריאותו של האדם. זו משמעותו של קניין מערת המכפלה, שהרי עלה ארבע מאות שקל. ארבע מאות שקל – יש בזה פירושים רבים. זהו המקום שבו מתכנסים כל כוחות הבריאה – קרית ארבע: אש, מים, עפר – החומר, ורוח.

כמובן, הם עלולים לסטות: העפר אל העצלות, ההתרשלות; האש – אש התשוקות והתאוות; והרוח – אל […] הרכילות, לשון הרע. […] תכליתם היא "ויקם": "ויקם השדה והמערה אשר בו" (בראשית כג, כ) – קימה, תקומה הייתה לו […]. וכך תהיה מערת המכפלה בית חיים, ולא בית קברות. כאן אעצור; אם יש לכם שאלות.