ויצא — עימותי האבות

מצד אחד — לברוח מאיומיו של עשו; ומצד אחר — לחפש את בת הזוג בתוך חוג המשפחה העברית, כלומר להישאר בכל זאת קשור ליהדות קוסמופוליטית, שהייתה רוצה — בלי גבולות לאומיים, בלי ישות לאומית — להמשיך ולהיות מצפונו של העולם. ואילו רצונו של הקב"ה מלכתחילה, כשהפנה את אברהם אל הארץ "אשר אראך" (בראשית יב, א) — ארץ הראייה, המראה, ההקרנה — היה: תחילה ישות לאומית, ומשם, מן המקום ההוא עצמו, לנסות להקרין החוצה. מדוע? משום שפשוט אין אנו יכולים להיות אנחנו עצמנו מחוץ לגבולותינו. אנו נאלצים להתחשב במחשבתם של אחרים, ויש אפשרות ממשית שטוהר המסר האלוקי יוטבע תחת מלבושים, תחת מעטפת שעניינה המראה יותר מן המהות. ואת זה — […] — לא רצו. זו הסיבה שאומרים: "כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה" (כתובות קי ע"ב). מדוע? משום שפשוט אין הוא יכול לבטא את עצמו במלואו, בבהירות ובחדות, בלי נגיעה מתרבות העם שבקרבו הוא חי. יש מי שאומר היום שהוא יהודי, אבל בן תרבות נוצרית — זה נעשה אופנתי בימינו אצל כמה פוליטיקאים.

והנה, זה בדיוק מה שעלול לקרות עם לבן. אתם יודעים שיש שלושה כוחות המתנגדים, המתחרים בשלושת האבות. מול החסד של אברהם, מול טובו של אברהם — ישמעאל. מול מידת הדין של יצחק — עשו. מול האמת של יעקב, "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז, כ) — לבן. נבאר זאת, שכן לבן, בסופו של דבר, כפי ששמו מעיד, הוא מלשון לבן, הלבנה, וחכמינו ביקשו לפרש את שמו. מדוע נקרא לבן? משום ש"עתיד ללבן עוונותיהם של ישראל". ונשאלת השאלה: מה לנו וללבן שילבין את בני ישראל, בשעה שהוא עצמו ביקש לבטל את משמעות הקרבה, את שורש הייחוס בישראל, כלומר ייחוס האבות? הוא ביקש ליטול מאתנו את ילדינו שלנו; הוא תבע אותם לעצמו.

כל מה שיעקב עשה — שלו הוא. ואנו ממשיכים לחוות זאת במישורים שונים: מבקשים בכל מחיר לגזול מאתנו גם את הארץ וגם את יהדותנו, את ערכינו, את רוחנו, את רוחניותנו. ומה לכל זה וללבן? נעסוק בהיבט זה בהמשך. אבל תחילה ננסה להבין את האבנים הללו המופיעות, המתגלות, בחזון הזה: הוא לוקח אבנים מן המקום הזה, ואמרנו שהמקום הזה הוא עוברה של הארץ וחבל הטבור שלה. כשם שחבל הטבור מזין את העובר, את התינוק במעי אמו, כך יעקב, באמת שהוא מגלה, נקרא להזין את שאר העמים, שעם ישראל מכיל בתוך הווייתו, בתוך בטנו. שהרי כבר אמרנו שעם ישראל הוא סכומה של האנושות כולה; ומשום כך, אגב, יעקב הוא דיוקנו של אדם הראשון. כי איננו עומדים לברוא את האנושות מחדש; אנו עומדים לבנותה מחדש, לייסדה מחדש על מה שכבר קיים. איננו מתיימרים ליצור עולם חדש; רצוננו, במידה מסוימת, להשיבו למה שהיה במקורו ולנקותו מכל הטומאות שצבר לאורך כל ניסיונותיו וכישלונותיו. והנה "ויקח מאבני המקום" (בראשית כח, יא) — אבני המקום הזה: המקום שהוא מוקד מבטה של האנושות, המקום שהוא יסוד הבריאה, והוא המקום שעליו עתיד להיבנות המקדש, כלומר נקודת המפגש בין העולם שלמטה, העולם הנברא, ובין הרוחניות, בין שמים לארץ. גם דור מגדל בבל ביקש להקים בניין, אלא שמלבנים, מחול וממלט, כך שיחזיק מעמד היטב. כלומר, גם הוא ביקש להציע משהו — מגדל — שיהיה נקודת ייחוס לאנושות כולה. הוא ביקש לתת לאנושות חוק, אבל חוק ארצי בלבד, המנותק מכל מה שהוא רוחני.

הם הבונים, הם קובעי החוק, הם השופטים מה טוב ומה רע. והנה, אתם יודעים ששלושה דברים ניתנו לעם היהודי לאחר היציאה ממצרים […]: הדינים, השבת ודין פרה אדומה. מה הרעיון? מדוע דווקא שלושת החוקים הללו? הראשון: אין אנו יכולים להתקיים בלי חקיקה — טוב ויפה. אבל חקיקה זו צריכה לשאוב את השראתה ממצפון מוסרי שהשבת מגלמת אותו, מחוש הקדושה, ולא להיות פשוט בית דין הקובע מדעתו מה טוב ומה רע. עליה להישען על ספר קודש שמקורו בהתגלות, ולהבין שמה שקובע את דיני הטהרה והטומאה הוא חֻקה, כחוקת הפרה האדומה. וכאן אין מקום לוויכוח אם הדבר ראוי או אינו ראוי. העניין נוגע, כמובן, בין חיים למוות, בין טהור לטמא — אבל יש אפשרות להוציא טהור מטמא, ואת הסוד הזה יודע הקב"ה לבדו. יפה; אבל המגדל, מגדל בבל, לא עמד. להפך — בא פירוד, ואמרנו שכל עם נטל לו חלק מן האמת, רסיס של אמת, ניצוץ של אמת. ולכן, כשאנו יוצאים לחוץ לארץ, כשאנו חיים בחוץ לארץ, אנו נמצאים תמיד עם פירורי אמת, עם רסיסים — אבל אין זו האמת.

האמת היא ש"מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ג). היא האמת היוצאת, הקורנת, מירושלים — והיא אמתו של יעקב. ומה עשה אברהם, שעמד כנגד מגדל בבל? הדבר היה כשהגיע לשכם. ואתם יודעים ששכם הייתה תחנתו הראשונה, משום ששם המלכות עתידה להתערער, ושם אכן קיימת הסכנה לשבש, לעוות את המלכות — שהייתה אמורה להיות, נאמר, ייצוג של מלכות שמים — ולהפוך אותה למלכות לשם עצמה, למונרכיה. ומה עשה? אברהם חש בסכנה זו […], והקים מזבח להכריז על אחדות ה'.

ויעקב אף הוא — מה הוא עושה ברגע שהקב"ה מתגלה? הוא לוקח אבנים, ואומר בלבו… יש אומרים שלקח שלוש אבנים: אחת לאברהם — שלא הצליח, בשל נוכחותו של ישמעאל; אחת ליצחק — שנכשל גם הוא, בשל נוכחותו של עשו. "ואני רוצה להגשים, כך אני מקווה, זרע שיהיה המלט של בית אחד, הבנוי, אם תרצו, על שתים עשרה צלעות." ואנו יודעים היטב ששתים עשרה הצלעות הללו הן הצירופים האפשריים של אותיות השם המפורש — של האותיות עצמן. "ואגשים אותן בגוש אחד." האבנים הללו צריכות להיות גוש אחד.

ולכן יש גרסה שלישית: לא היו אלה שלוש אבנים ולא שתיים, אלא שתים עשרה אבנים, שהתלכדו מאליהן והיו לאבן אחת. והאבן הזאת היא אבן היסוד של עם ישראל, של בניין ישראל; היא אבן מזבח ה'; היא הנקודה הקבועה, הקשר — או המקום — של התקשורת בין העולם העליון לעולם התחתון. ואנו יודעים היטב שהתורה ניתנה באמצעות אבנים — לוחות אבנים. הקב"ה נתן לנו אותה באבן: "ואתנה לך את לחת האבן" (שמות כד, יב). לוחות האבן — אבן, לוחות של אבן.

וכאשר עם ישראל עומד להיכנס לארץ ישראל — ודווקא באזור שכם, בממלכת שכם — מצווים אותנו להקים אבנים ולכתוב עליהן את תמצית התורה כולה. כלומר, האבן הזאת היא יסוד הווייתו של ישראל. אבל לשם כך יש להיפרד מלבן, משום שיעקב עומד לעזוב את חוץ לארץ ולכוון שוב את דרכו אל ארץ ישראל, כדי להשלים את השיבה הסופית אליה ולחתום על קניין הארץ. והרי אתם יודעים שבברית בין הבתרים, כשגילה הקב"ה לאברהם את התכנית לעשותו לעם ולהושיבו בגבולות הארץ המובטחת, אמר לו: צא מגבולותיך הטבעיים, צא מחוקי הסיבתיות המושלים בעולם, צא מן הקיפאון שבו אתה עומד, סגור בתוך חוקי הטבע — "הבט נא השמימה וספר הכוכבים" (בראשית טו, ה). הבט אל כוכבי השמים. ואמר לו: "כה יהיה זרעך" — זרעך יהיה ככוכבים באישון לילה, המאירים את העולם. זוהי ההבטחה שניתנה לאבות: שעם ישראל יהיה ככוכבי השמים.

ומשה, כשהוא מזכיר את ההבטחה שניתנה לאבות אחרי חטא העגל, אומר: הבטחת להם שיהיו ככוכבי השמים — ולא רק כחול הארץ, הנרמס בכל מקום. אמנם אפשר לומר שהמשל של חול הארץ מבטא את האפשרות לקיים בעולם חיים תקינים, איתנים, על קרקע מוצקה — חיים של קבע. ובכן, יעקב מבקש להיפרד סופית מלבן, המהווה בעבורו סכנה ממשית. כן — לבן הארמי, באותיות "רמאי": הנוכל, הערמומי, המרמה. אומרים עליו: "ולבן ביקש לעקור את הכל" (הגדה של פסח) — הוא ביקש לעקור את העם […]. להלבין, אמרתי לכם — להלבין. להלבין את עוונותיהם של ישראל.

יש שכתבו את "האדום והשחור", אבל אצלנו התורה היא הלבן והשחור. הטלית שאנו לובשים — לבן ושחור; ספר התורה — לבן ושחור; התפילין — לבן ושחור. וכבר אמרנו שהלבן בתנועתו הוא הצירוף, סכומם של כל הצבעים, וסכום כל הצבעים במנוחה הוא השחור. כל עוד הדף לבן, אפשר לכתוב עליו כל מה שרוצים. מרגע שכתבתם — התניתם את הדף הזה, משום שכתבתם עליו. ומכאן, הכול תלוי בתוכן כתיבתכם.

אם בסופו של דבר כתבתם דבר שבקדושה, הדף שכתבתם נעשה קדוש בעצמו. עד אותו רגע, לעור, לקלף שהיה בידכם, לא היה שום ערך מלבד ערכו כסחורה. אבל מרגע שכתבתם עליו ספר תורה או תפילין, יש לו ערך של קדושה. ויתרה מזו: אם כתבתם את הטקסט הקדוש והוא נמחק — הכתב כאילו פרח ממנו, והספר איבד את ייעודו: אי אפשר לקרוא בו, אי אפשר להניח את התפילין, אי אפשר להחזיק את המזוזה — ובכל זאת אינכם רשאים להשליך את הקלף, לא של תפילין, לא של מזוזות, ועל אחת כמה וכמה לא של ספר תורה. […] וכך, במידה שהאנושות אכן שואפת אל אמיתות, אלא שהאמיתות הללו קטועות —

פעמים רבות אומרים: אתה צודק, וגם הוא צודק, וגם האחר צודק — אבל אלה שברי אמת. וכשמדובר בשברי אמת, פירוש הדבר שאין הן אמיתות מאומתות. האמת אינה יכולה להיות אלא סכומן של כל האמיתות הללו, המפוזרות, אם תרצו, בין התרבויות או בין כל מיני התגלויות; אבל האמת אינה יכולה להיות אלא זו שנתגלתה — ולא מה שהאדם הפיק מהגותו שלו, מהשראתו שלו […]. והנה, ללבן יש שני יתרונות: ה"לב" — הלב, וה"נון" — חמישים שערי בינה: חמישים הדרכים של הניתוח וההסקה; לא "חכמה", לא דרכי החכמה — אלא דרכי הניתוח. ואוי לו למי שחושב רק בלבו, או שמבקש לבטא את אמתו רק דרך רגשותיו. יש עקרונות שמקורם ברגש, ויש אחרים שמקורם בשכל — במחשבה, בקפדנות המחשבה.

השכל, התבונה — קבוע, הגיוני, יציב, שקול; הרגש משתנה לפי מצבי הרוח, לפי הנסיבות. ואם אתם מתיימרים להכפיף את החוק לאופן שבו אתם מרגישים אותו וחווים אותו, פשוט כך, בפרשנות שלו בכל מיני צורות — הרי כתבתם על ה"לבן", על הלובן, שקרים, דברים שאינם עומדים במבחן, שזמנם קצוב. ולבן ביקש דווקא להעמיד את כל מחשבתו של יעקב על אותו מצפון מוסרי של יהדות שאין לה גבולות, בלי ישות לאומית, בלי עם יהודי — אלא יהודים בני תרבויות שונות; ובכך ביקש לבטל את העם היהודי, ביקש לבטל את מורשת האבות. והנה, כשהוא נפרד מיעקב, יש גל אבנים, תל אבנים המפריד בין יעקב ללבן. כורתים ברית שלום, אך נראה שאיש מהם אינו מתערב עוד בחייו הפנימיים של רעהו, בחייו הרוחניים של רעהו. והפעם היחידה בתורה שיש בה תרגום ארמי היא בעניין השם שניתן לגל הזה. יעקב קורא לו "גלעד" — הגל העד — ולבן מתעקש לתת לו שם ארמי: "יגר שהדותא" (בראשית לא, מז), שפירושו פחות או יותר אותו דבר. זהו התרגום של "גלעד". אבל מדוע? פשוט משום שהוא מבקש להחליף את העברית באספרנטו, אולי — בשפה אוניברסלית.

והשפה הזאת — השפה הראשונה […] — היא הארמית; היא השפה הראשונה, והיא מבקשת להישאר נאמנה לתרגום הזה של דבר ההתגלות. אתם יודעים, ל"תרגום" יש אותו ערך מספרי כמו ל"תרדמה" — ההיפנוזה, השינה העמוקה, ההרדמה. זה אותו דבר. כלומר, השפה האוניברסלית שלבן מבקש לאמץ לאנושות כולה אינה אלא תרגום, וכל תרגום בוגד במהות הטקסט, במהות הלשון שבה נאמר — ובייחוד כשמדובר בלשון הקודש. אין הוא יכול להיות אלא "שפה" — שפתיים בלבד, לשון חיצונית, שאינה מבטאת כלל את עומק מחשבתה של ההוויה.

ובכן, יעקב נפרד מלבן, ואילו הוא מקפיד לשמור את ה"אבן". אבן, כפי שאמרנו, היא אבן היסוד; ואבן היסוד הזאת היא "אב" ו"בן" — האב והבן. זה מה שעובר מאב לבן, זה מה שיוצר באמת את זהותה הנאמנה של מסירת הערכים והמסר, מה שאינו בוגד, מה שאינו משתנה במהלך הדורות והתרבויות. אנו לומדים תמיד לא מתוך התרגום אלא מתוך מהות הטקסט, מתוך היסוד. "אבנים", בלשון חכמינו, הן האותיות.

כבר ביארנו פעם שהאבן שאנו מניחים על קבר כשאנו פוקדים אדם יקר באה לומר שאנו שומרים בנאמנות על זכרו, ונוטלים אותו עלינו. הוא לקח אבנים מן המקום הזה, שאינו מוגדר; אבל אמרנו שהמקום הזה שאינו מוגדר הוא מקומו של העולם, מקום המקדש, מקום משכנו של הקב"ה, שהוא "מקומו": "הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו" (בראשית רבה סח, ט). סליחה.