ויחי — כלי המשפחה

ערב טוב לכולם. אני שמח לפגוש אתכם שוב אחרי חג החנוכה. הגענו לסיומו של ספר בראשית. משפחת ישראל נוצרה; תולדות עם ישראל יכולות להתחיל. נעקוב אחר תולדות אלה החל בספר שמות. אבל כל עוד המשפחה לא התגבשה כראוי, אי אפשר לעשות היסטוריה. התא המשפחתי הכרחי לבניין עם על יסודות בריאים. והנה, עד כה, לצערנו, לא היו יסודות אלה בטוחים. הם התערערו קודם כול ומעל לכול בשל היעדר הדיאלוג. אדם הראשון אינו מקיים שום שיח עם אשתו. אני מניח שהם מדברים על כל צורכי החיים של יום יום; אבל מעבר לשיח הזה — שיח אלמנטרי, נאמר, ועם זאת חיוני כל כך לחיים — אין אידיאל, אין תוכנית חיים החורגת מן הצרכים האלה, ולכן אין שום שיחה של ממש הנרקמת ביניהם. הם נשארים במצב העירום הראשוני שלהם.

כך גם בניהם של אדם וחוה, קין והבל. הם אינם מחליפים ביניהם מילה. קין ניסה לפתוח בשיח עם הבל אחיו, אבל הבל סבר שזה שיח בלתי אפשרי. הוא לא ענה; הוא שתק. ואז הרג קין את אחיו. היה מי שפתח בשיח, אבל על בסיס של אלימות: למך. הוא מבקש להצדיק את עצמו לפני שתי נשיו. אבל גם כאן הן אינן עונות, משום שמדובר בהצדקה של הרג. ולבסוף אנו מגיעים לתקופת המבול. נח סבר שאין הוא חייב דין וחשבון לדור ההוא.

הוא הסתפק במה שיש לו, במה שהשיג בכוחות עצמו, בהצלה שניתנה לו, בחן שמצא בעיני ה'; ואף בתחום המשפחתי, כפי שנראה, מתרחשים דברים שאינם לכבודו. דור הפלגה ניסה אמנם אידיאל של חיים, תוכנית — אבל זו הייתה תוכנית של מחשבה אחת, מחשבה כפויה. כולם צריכים לחשוב אותו דבר. לכולם צריך להיות אותו כיוון מחשבה. כישלון. על אברהם נתלו התקוות לחידוש הדיאלוג. ואכן הוא מנסה זאת עם לוט, אבל נאלץ להיפרד ממנו, כי דרכיהם אינן נפגשות.

אצל יצחק וישמעאל, שוב היעדר של דיאלוג; הם אינם מדברים זה עם זה. ישמעאל פשוט שונא את יצחק. אצל עשו ויעקב יש שוב ראשיתו של שיח אינטרסנטי, ובסופו של דבר דחייתו של האחד בידי האחר. גם כאן הדיבור הופך לאלימות, כאילו חזר על השיח הראשוני של קין והבל. וכך אנו מגיעים אל יוסף ואחיו. יוסף ואחיו, בתוך משפחה אחת, אינם מצליחים לדבר זה עם זה. ואין כאן מקום לדבר על חום. וכל עוד אין חום בתא המשפחתי, כיצד אפשר להמשיך? כבר אין אפילו רצון ללדת ילדים, להביא ילדים לעולם. והנה מתברר שיוסף — שהוא אכן האח שאחיו התכחשו לו — הוא שיצליח לחדש את השיח בין האחים, ללכד אותו, לשוב אל השיח של האבות המאחד את כל התא המשפחתי.

יפה; אפשר היה לומר שעם השפה הזאת שנמצאה מחדש, עם זכות הדיבור שהושבה, אפשר כבר לפתוח בשלב השני — בניין עם מתוך התא המשפחתי הראשון. אבל יש בעיה נוספת שיש ליישב: הבכורה. הבכור, כפי שכבר אמרנו, נכפה על ידי הטבע. הוא הבן היחיד, הבן האהוב, וכשמופיע הילד השני הוא כבר איננו ה"בן"; הוא נעשה ה"אח" — מצב שאינו לרוחו. לכן תמיד יהיה מתח מובנה בין הבכור לצעיר. ואנו יודעים היטב מה היה מוקד המחלוקת בין קין להבל, בין ישמעאל ליצחק, בין עשו ליעקב.

ויעקב, שלמד מכל הניסיון שעבר עליו, מבקש להקים תולדות שיחזיקו מעמד ולא יפרקו את המשפחה כפי שקרה קודם. שכן כל עוד מיטתו אינה שלמה, כל עוד הבנים אינם מאוחדים תחת דגל ההבנה וההסכמה, רבה עוד המלאכה. והנה, אצל יעקב יש ארבעה בכורים. הראשון, בנה של לאה, נקרא ראובן: "ראו בן". היא אינה אומרת "ראו בני", אלא "בן" — בן למופת. במה הוא בן למופת? בכך שאינו תובע את הבכורה. הוא מוותר עליה; הוא מוכן לוותר עליה. ללאה, מה שהיה חשוב יותר מכול הוא שיהיה לה ילד מיעקב.

והיא אומרת אפוא: "ראו מה בין בני לבן חמי" (ברכות ז ע"ב) — ראו איזה הבדל יהיה בין בני ראובן לבין בן חמי; כאן לא תהיה מחלוקת. ואכן אנו רואים זאת בראובן. לא זו בלבד שאינו תובע את בכורתו, אלא הוא מוותר עליה ליוסף, והוא שינסה להעלות את יוסף מן הבור אחרי שאחיו השליכוהו אליו — כה גדולה הייתה שנאתם אליו בשל תוכניותיו לעתיד, בשל חלומות השלטון שלו. אבל יש בכור שני: בנה של בלהה, האישה — העוזרת, אם תרצו — של רחל. רחל נותנת אותה ליעקב אך ורק כדי שיהיו לה עצמה ילדים. כלומר, היא מה שהיינו מכנים היום פונדקאית, אישה הנושאת את הילד העתידי שרחל רוצה שיהיה שלה, ושיהיה הבכור. ומאחר שאין זו אלא דרך מעבר, גשר, בכורתו לא תובא בחשבון. וכך יהיה גם בזלפה, הפילגש האחרת, שלאה נותנת ליעקב. ללאה כבר יש ארבעה ילדים, אבל היא רוצה עוד. היא אומרת לעצמה: עד שאוכל ללדת שוב, אתן את שפחתי ליעקב. אבל כאן זו תוספת; אין היא באמת זקוקה לה. ארבעת הילדים שיש לה די והותר — ובכל זאת אינה מסתפקת בהם. מאחר שמה שהיא מבקשת הוא תוספת, גם בכורה זו לא תובא בחשבון.

ואז באה רחל. רחל מודה ואומרת: "אסף אלוקים את חרפתי" (בראשית ל, כג) — כלומר, ה' שם קץ להשפלתי, לבושתי. ואפשר היה לצפות שתקרא לו אסף. אבל לא: היא קוראת לו יוסף, כלומר "יסף ה' לי בן אחר" (שם, כד). הנה אפוא בכור שכבר מבקשים עבורו בן נוסף — זה יהיה בנימין. ויוסף אכן יהיה בכור — "בכור שורו הדר לו" (דברים לג, יז) — מי שיוכר כבכור, אף שהמלכות אינה ניתנת לו. שכן בסופו של דבר משך אליו את איבת אחיו, ומשום שמשך את איבתם, המלכות לא תינתן לו; היא תינתן דווקא ליהודה. אבל אצל בניו, אפרים ומנשה, יתממש באמת הוויתור על הבכורה. שהרי יעקב, בברכו את בני יוסף, ישכל את ידיו ויניח את יד ימינו על הצעיר, אפרים, ואת יד שמאלו על מנשה הבכור, ויעדיף את הצעיר, שלמד — שהקדיש את כל זמנו ללימוד אצל סבו יעקב — בעוד מנשה היה יד ימינו של אביו בניהול ענייני מצרים. ונקבע שברכת הבנים תהיה "ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה" (בראשית מח, כ). כלומר, הבכורה עצמה תהיה, אם תרצו, פיצוי חומרי לבכור; אבל בשום אופן אין הבכור יכול לתבוע שליטה רוחנית על הנהגת המשפחה, אלא אם כן הוא ראוי לה באמת. את שיאה של הבכורה הזאת ואת התקדשותה, כפי שהגדרנו אותה זה עתה, נמצא בהמשך אצל משה ואהרן. ואתם יודעים שנאמר על יעקב שסבל הרבה. אבל יעקב חי בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ושם סוף סוף ידע שלווה ומנוחה. כל חייו לא היו אלא סבל ומאבק. ולכן נשאלה גם השאלה: האם לא הייתה זו, בסופו של דבר, המשפחה המרובה שהקשתה עליו כל כך? או שמא היו אלה רק פרשת דינה, הבת היחידה שאבדה לו, ויוסף, שאהב כל כך ושנפרד ממנו שנים רבות? ויש מפרשים האומרים שאולי זו הסיבה שבגללה — נוכח כל מה שנדרש כדי לנהל משפחה מרובת ילדים בהרמוניה ולהתמודד עם אפשרויות הכישלון בחינוך הילדים — אולי אין להסתכן בהקמת משפחה מרובת ילדים. ואולם בספר שמות, ההיסטוריה — או ליתר דיוק ההתנגדות — תתחיל בילדים המבקשים מהוריהם להביא עוד ילדים. כך נולד משה: בשל הקשיים במצרים והגזרות וההגבלות שהטיל פרעה, נפרדו המשפחות ולא רצו עוד ללדת ילדים.

מרים הלכה ואמרה להוריה: לא די לכם בגזרות שפרעה גוזר עלינו כדי לכלות את עם ישראל? אתם מסייעים לו בכך שאינכם מביאים ילדים לעולם ומפסיקים כל חיי אישות. וכך החזיר עמרם את אשתו יוכבד, ונולד משה, כשכבר היו להם אהרן ומרים; ואהרן היה הבכור. אהרן ניהל את ענייני המשפחה במשך כל היעדרו של משה, שנידון לגלות. והנה, כשמשה שב למצרים כשהוא נושא שליחות מאת ה' — שליחות שסירב לה באומרו "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד, יג): שלח את מי ששימש עד כה שליחך. ומי ששימש שליחך עד כה הוא אהרן, אחי הגדול; לו שייך התפקיד הזה. והקב"ה מרגיע אותו ואומר: לך, תראה איך יקבל אותך; הוא לא ייעלב, תראה. ולא זו בלבד שיקבל שאתה תהיה המנהיג, אלא אף ישמח בבכורה זו שהועברה לאחיו הצעיר והוכרה בו. זו אכן הייתה תכליתן של תולדות משפחת האבות. עתה נותרה עוד נקודה אחת להבהיר. אתם יודעים שבין פרשה לפרשה יש תמיד רווח לבן בשיעור תשע אותיות, המושאר לציון המעבר מפרשה אחת לאחרת.

תשאלו אותי: מדוע תשע? אבל קודם עליי להעיר שפרשת ויחי צמודה לפרשת ויגש: הרווח הזה אינו קיים. במילים אחרות, ויגש וויחי הן פרשה אחת, כאילו אי אפשר לכתוב האחת בלי האחרת; רווח תשע האותיות הושמט. אמרתי לכם, כמדומני, שבכל אות יש ארבעה הדים. הראשון — של האות עצמה. השני — של הניגון המלווה אותה. השלישי הוא המשמעות הנמסרת בתגים, בקוצים שבראש האות, שנועדו לעורר את תשומת לבנו למשמעותה של כל אות. וההד הרביעי שוכן בלבן המקיף את האות.

כל אות עומדת בפני עצמה; יש סביבה לבן. אם היא נוגעת באות אחרת, ספר התורה פסול; הקריאה בספר התורה אינה כשרה. יש להניח את ספר התורה בצד עד שיפרידו בין האותיות. מדוע? […] לכל אות יש שירה משלה; היא נענית למשהו שמעבר למה שאני עצמי יכול לבטא, למשהו השייך למטפיזיקה שהגישה אליה, אכן, קשה לי. ועתה, בין פרשה לפרשה יש תשעה רווחים לבנים. מדוע לא עשרה? משום שכשם שמבנהו הגופני של האדם תואם עשר ספירות, כך גם המחשבה תואמת עשרה שלבי התפתחות; הבריאה נעשית בעשרה שלבים; הדיברות עשרה במספר; וגם המכות עשר במספר. המחשבה — מן הרגע שקיבלתם אותה בהארה הבאה מבחוץ — מגיעה במצבה הגולמי, ואחר כך היא עוברת בשלב הבינה, כלומר הניתוח; היא שבה בשלב התפארת, שהיא הסינתזה. אחר כך יש לבדוק אם היא חולפת בלבד, או שתתקיים מעבר לרגע הנוכחי. שכן כל המחשבות, כל הפתרונות שאנו יכולים למצוא, עשויים להיות תקפים לפרק זמן מוגדר ולא מעבר לו. אחר כך בא ההוד: נדרשת אמנות התרגום, נדרשת השירה שבאמצעותה נמסור אותה ונעשה אותה ליסוד — שתהפוך ליסוד, כלומר לרכיב בסיסי בהגות. וכשעברנו את תשעת השלבים האלה, אז היסוד העשירי הוא תמיד תוכנית העתיד, המניעה מחזור מחשבה חדש.

ונאמר […] שהשינה היא הלבן הזה בחיינו. כשסיימנו ללמוד, ואנו עוצמים את העיניים ומניחים לרעיונות האלה לנוח, אין הם נחים לגמרי. דווקא אז הם מתיישבים במקומם, מבשילים בדעתנו ומולידים מחשבה חדשה. אנו מחדשים את ידיעתנו; השינה מחדשת את מחשבת האדם. ומה שאנו יכולים לפעמים לקנות באמצעות המנוחה הזאת, השינה הזאת, טוב יותר ממה שלמדנו במשך היום, שנשאר תמיד מעורפל במקצת בדעתנו.

לכן השינה בשבת — לישון בשבת, שנת הצהריים של שבת — מומלצת. האריז"ל היה אומר שבשנתו בשבת זכה לגילויים שלא זכה להם בכל שאר ימות השבוע, משום שזוהי התחדשות מחזורית של כל מחשבתו. הנה כי כן, יש לנו תשעה רווחים המפרידים בין פרשה לפרשה ואומרים לנו: שימו לב — סיימתם פרשה? נסו עתה להפנים אותה, לחיות אותה, לתת לה מקום בחייכם. אבל פרשת ויחי, כפי שהיא לפנינו, אינה נותנת לנו את מרחב המחשבה הזה. מדוע? משום — איני יודע אם שמתם לב לכך — שמשפחתו של יעקב מגיעה למימושה המלא רק בארץ הגלות, במצרים.

יעקב חי שם שנים אלה של מנוחה גמורה ושל עונג — שהרי מדובר בשבע עשרה שנה, ושבע עשרה, כידוע לכם היטב, הוא מספר טוב, שכן זהו הערך המספרי של "טוב" — כשהוא חי את מלאות החיים הזאת במצרים, כשהמשפחה מורכבת בשלמות במצרים, כשעם ישראל מעצב את זהותו במצרים. כשעם ישראל מקבל מרצונו את התורה שניתנה לו בסיני — הרי זה בגלות. בפורים — נאמר לנו שרק בפורים הסכימו לקבל מרצונם את התורה שבעל פה. מדוע אין הדבר קורה בארץ ישראל? מדוע לא הצליחה המשפחה הזאת לממש את עצמה בארץ ישראל? משום שעם ישראל אינו יכול לממש את עצמו, בגוף וברוח, בלי הממד האוניברסלי של האחרים. זו הסיבה. כאן נאמר לנו: אל תעיינו, אל תחפשו הסברים. טבעי לגמרי שזה יהיה ההמשך. ההמשך של מה? של הפסוק האחרון: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן" (בראשית מז, כז).

בארץ גושן […] — כלומר הרובע היהודי. זה חשוב. אבל הוא אינו מספיק להם. הם צריכים להתפשט ולהכות שם שורש […], משום שהם צריכים להתפתח ולהרחיב את מרחב חייהם […]. עד כה דיברנו על "וישב ישראל". ישראל הוא הממד הרוחני של יעקב; יעקב הוא מציאותו הגשמית. ולכן: "ויחי יעקב בארץ מצרים" (שם, כח) — כשאנו בארץ מצרים. שימו לב: אנו שבים להיות יעקב. כשאנו שבים להיות יעקב, אנו אותה תמונה ראשונה של הולדת יעקב, האוחז בעקב עשו ומונע ממנו להתקדם, או ההולך בעקבותיו משום שאין אנו רוצים לאבדו. אנו יעקב: בארץ הגלות אנו יעקב; בביתנו אנו ישראל. ואז הזהות שלמה. זה הלימוד הראשון מהיעדר הלבן בין פרשת ויגש לבין הפרשה האחרונה, הפרק האחרון, החותם את חיי יעקב. אבל בקריאת רש"י אנו שומעים צליל אחר. יעקב חי בארץ מצרים שבע עשרה שנה — אזכיר לכם שבע עשרה שנה אלה שבהן חי עם יוסף, מאושר על שמצא שוב את בנו, דמות דיוקנה של רחל — "ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" (שם): מאה ארבעים ושבע שנה. נראה מעט בהמשך מדוע מוצגים חיי יעקב באופן זה. אבל יש כאן הקבלה: שתי פרשיות עוסקות בחשיבות זו של החיים, בתיאור זה של חיים — "חיי שרה", המציגה את הדגם הנשי, ו"ויחי יעקב", המציגה את אב הטיפוס של החיים הגבריים. ושתיהן נושאות את דגל ה"חיים": חיי שרה וחיי יעקב.

ובכן, רש"י שואל: מדוע פרשה זו סתומה? מדוע פרשה זו סתומה? משום שכיוון שנפטר יעקב אבינו, "נסתמו עיניהם ולבם של ישראל" — ממה? "מצרת השעבוד", מייסורי העבדות, השעבוד, "שהתחילו לשעבדם", כשהחלו המצרים לשעבד אותם (רש"י בראשית מז, כח). למעשה, המצרים החלו לנצל אותם רק אחרי מות יוסף, לא בחיי יעקב. מדוע אפוא נאמר לנו "נסתמו עיניהם ולבם"? אתם יודעים מה הם העין והלב? מדוע נאמר "עין ולב"?

משום שהעין היא המנתחת, המבחינה, והלב הוא המרגיש — הוא הרגש. יש אכן שתי דרכים לתפוס מאורע: או דרך הלב או דרך העין. כאן נסתמו שתיהן. הם לא ראו מה יהיו התוצאות של מה שנחשב בעיניהם לחיים טובים במצרים — כמה נעים להסתדר עם תרבויות אחרות, לחיות בהרמוניה עם האחרים; תנאי החיים אינם רעים. אבל הם לא הביטו מעבר לכך, אל מה שהסתמן לעתידם הרחוק. הייתה להם האפשרות, בעוד יעקב בחיים, לומר: "ובכן, עתה השלמנו את גיבוש משפחתנו; יש לנו התא. אנו יכולים אפוא לשוב אל הארץ שממנה באנו ולהתיישב בה, שהרי היא הארץ המובטחת."

יש כאן אפוא גינוי של שהייה ממושכת זו, מרצון, במצרים. ואילו יעקב אף לא רצה שיקברו אותו במצרים; יעקב לא רצה לשמוע על קבורה, ולו לזמן מה, במצרים. אין זה כיוסף, האומר: כשתיגאלו, אל תשכחו לקחת את עצמותיי מכאן ולהעלותן לעיר שכם. לא — כאן יעקב אינו רוצה בכך. כלומר, אם הוא רק עובר במצרים, הרי זה לדעתו על פי ציווי ה', שהרי השכינה הבטיחה ללוותו כשלא רצה לרדת למצרים, ואמרה לו: "ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית מו, ד). בני ישראל היו צריכים אפוא להבין — ועל אחת כמה וכמה שהשביע את בנו יוסף להעלות את גופו מיד לארץ ישראל,

עד כדי כך היה קשור לארץ אבותיו. זהו הפירוש הראשון. אבל כשרש"י מביא פירוש שני, פירוש הדבר שיש חסר בראשון, ויש להשלימו בשני. והשני הוא "דבר אחר", שמתרגמים "פירוש אחר", כלומר: הוא ביקש לגלות את התוכנית הסופית, את קצה של הזמן — כלומר את תכליתה של ההיסטוריה הזאת — ובסופו של דבר "נסתם ממנו", הדבר נעלם ממנו. כלומר, כוח הנבואה שלו הסתלק ממנו. ואז החל לשאול את עצמו מדוע, מאיזו סיבה. קודם כול יש לנסות להסביר מה ביקש לגלות — את הקץ, את התוכנית הסופית. אכן, לאברהם נאמר "גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (בראשית טו, יג); הוא ידע על ברית בין הבתרים הזאת, שכרת ה' עם אברהם, ושבישרה לו שהעם יעביר את ימיו במצרים בתנאים קשים בטרם יעצב את זהותו ויצא ממצרים צמא לחירות. והבשורה הראשונה שהיה עליו להביא לעולם כולו היא חירות המעשה ואחריותו המחייבת של כל אדם בתיקון העולם, לטוב ולרע.

הוא ביקש, במובן מסוים, לנחם את בניו, ובאמצעותם את צאצאיו. נראה, אגב, שכשהוא ידבר אליהם, הוא יסתפק בלהבליט את זהותו ואת יכולותיו של כל בן. אבל הדבר לא מנע ממנו לדאוג מהסתלקותה הפתאומית של רוח הקודש שלו. מנעו ממנו. מנעו ממנו לגלות מה? את הקץ. ובכן, אם מנעו ממנו לגלות את הקץ — אתם מכירים את שמות בני ישראל שהכוהן נשא על החושן: מאחר שהעם הוקם כעם של כוהנים, ממלכת כוהנים לעמים האחרים, הכוהן ייצג את כל שבטי ישראל; כשעבד את עבודתו במקדש, נשא על החושן את שמות כל השבטים כדי לשתפם בעבודה זו בקודש.

אבל היו ארבע אותיות שלא הופיעו בשמות שנים עשר השבטים. מן הארבע, הקו"ף והצד"י הן "קץ". ואתם יודעים שלמילה זו יש גם משמעות בהקשר צבאי — אבל אין זה הזמן לכך. ויש עוד שתי אותיות חסרות: החי"ת והטי"ת. החי"ת והטי"ת — צרפו חי"ת וטי"ת ותקבלו "חט", שהוא החטא. יתר על כן, יש לה פתח רק כלפי מטה, ולכן היא מייצגת שבר, סדק. ויעקב שאל את עצמו: אם מונעים ממני לגלות את הקץ, פירוש הדבר שמשהו לא נפתר ברמת בניי.

אולי יש משהו שאינו מצלצל נכון, והשלום הזה אינו אלא שלום שנועד לחסוך ממני צער. הוא עדיין לא הוכיח את עצמו, משום שהאב עדיין כאן. ואחווה אמיתית נבחנת כשהאב כבר איננו. כשההורים אינם — אז רואים אם אחווה זו, הבנה זו, תחזיק מעמד באמת. והוא אמר לעצמו שאולי אין זו אלא דרך לנחם אותי, וכל אחד מתאפק עד אחרי מות האב כדי ליישב את הבעיות. ובאותו רגע [אמרו לו] בני יעקב: אנו יודעים מה מתרחש בדעתך; אנו מנחשים זאת.

קבלת עול מלכות שמים, "שמע ישראל", נאמרה בידי בני יעקב ליד מיטתו, כדי לומר לו: כשם שיש לך אמונה שלמה באחד, באחדותו של מי שמאחד את השמים עם הארץ, מי שהוא מקור הבריאה, מי שהוא אדון כל הברואים — דע שגם אנו מאוחדים באותה אמונה עצמה. וכשאנו אומרים את קבלת העול הזאת, מהי המחווה המיידית? לעצום את העיניים, להגיע אל מעבר. אין זה דבר שנגיע אליו בשכל, דבר הכפוף להיגיון כלשהו. לא — זוהי האמונה באחדות. ייתכן שאין היא גלויה לנו עכשיו, אבל היא כאן; היא נוכחת בנו, וכשתעמוד במבחן היא תתגלה בכל תוקפה, תתבטא, תתגלה בכל תוקפה.

ומכאן שמומלץ לומר קבלת עול זו כשאנו בציבור. עוצרים וממתינים שכולם יגיעו לחלק זה של התפילה; ואפילו כשלא כולם באותו מקום בתפילה, ברגע שאנשים אומרים קריאת שמע עלינו להצטרף לקבלת העול שלהם, משום שזהו אות השתייכותנו לאותה אמונה, לאותה אמונה עצמה — שאנו גם בני יעקב וגם בני ישראל. אעצור כאן, ואם יש לכם שאלות, אשמח לענות.