בשלח: האם יצאנו ממצרים?

ובכן, אנו עדיין בפרשת בשלח. יצאנו, כביכול, ממצרים. כן. אבל כשהחלטנו לעלות לארץ ישראל, כל אחד קבע לעצמו, פחות או יותר, את הטעם שדחף אותו לצאת את היציאה הזאת, היציאה מן הגלות, כי יציאת מצרים היא היציאה מכל הגלויות. שהיציאה הזאת נעשתה אחת ולתמיד, לכלל ישראל, ושהיא חלק מן הצופן הגנטי של תולדות העם היהודי, פירושו: בלי יציאת מצרים לא היה לנו יום הולדת. נולדנו עם יציאת מצרים. יום יציאת מצרים הוא יום הולדתנו.

יום מתן תורה הוא יום הבר מצווה שלנו, ויום ביתנו בארץ ישראל הוא היום שבו בחנו באמת ברית עם ארצנו והקמנו את ביתנו. גם כאן, ברקע, נעשתה עבודה, ודבר אינו נעשה בלי ניסיונות מתמשכים שיש לעבור אותם בכל מחיר; אחרת, למרבה הצער, עלולים לאבד את הקרקע מתחת לרגליים. ומה שהפסח מזכיר לנו הוא החובה לומר את שלושת הדברים: פסח, מצה ומרור. מי שלא אמר את שלוש התנועות הללו, שהן חלק ממאמץ שחרורו המלא ממצרים, עדיין לא השלים את דרכו. "לא יצא ידי חובתו": לא מילא את כל חובותיו.

כן. והנה, פסח פירושו לפסוח, לדלג, והדילוג הזה שאנו עושים אינו כפוף לשום היגיון טהור. ועכשיו המצה: כן, המצה פירושה לבער את החמץ ולמנוע מן העיסה מלהחמיץ. את זה אנו מקבלים על עצמנו, אבל יש זמן שאין לחרוג ממנו. ועם כל זה יש המרור: הניסיונות הקשים הכרוכים בכל התהליך של שחרורנו מכל כבלי החיים, ניסיונות השבים שוב ושוב ומשלים אותנו שבסופו של דבר מצרים הייתה טובה יותר. פתחתי אפוא בשאלה אם יצאנו ממצרים לגמרי. הקב"ה הזכיר שלושה פעלים ליציאת מצרים. כלומר, יש היציאה שפרעה מעניק לנו: בלחצו של ה' הוא מסכים לשלח את העם הזה. זו עובדה בתולדותינו שהתחלנו את הדרך אל הארץ רק בהסכמת פרעה, רק בהסכמת בבל, כלומר של כורש.

ועל מדינת ישראל אין צורך אפילו לדבר: בלי הצהרת בלפור, אתם יודעים היטב, לא היינו היום היכן שאנו. אבל כך עשויה ההיסטוריה שהקב"ה רוצה עבורנו: לשתף את העמים ברצונו להושיב את העם היהודי על אדמתו. יש אפוא רצון זה של ה' להושיב את העם; זה דבר שני. ולבסוף, יש העם הזה שבעומק לבו אינו רוצה לצאת ממצרים. אינו רוצה לצאת ממצרים. לכל היותר, מה שהיה רוצה הוא שבמקום לשלח אותו, ישלחו את המצרים ממצרים ויניחו לנו שם: אם רוצים לשחרר אותנו, שישחררו אותנו מן המצרים, אבל שלא נצא ממצרים, שלא יעקרו אותנו ממצרים.

ולכן היהודים האלה הם מושא לגירוש: אם לא יגורשו, לא ייצאו. מדברים אפוא על גירוש, כשם שמדברים על גירוש ספרד, גירוש יהודי […], וכן הלאה. ויש גירוש מצרים, שבו גורש העם. אנו ניצבים אפוא מול מגמות אלה בתוך העם. מניתי שלוש; יש רביעית: זו שנשארה נאמנה לאבות, השואפת להגשים את משאלת האבות לשוב לארץ אבותיהם, שלא חדלה להתפלל, וסבורה שאת זהותה היהודית המלאה והשלמה אין היא יכולה להגשים אלא בארץ ישראל.

עכשיו נבין כיצד המגמות הללו מתגלות בפסוק הראשון הזה, המספר על יציאת מצרים. אלא שזו יציאה המבושרת בזעקת מצוקה כפולה. מהי הזעקה הכפולה? "וי, הי". כבר הזדמן לי להסביר לכם שהפועל "היה" בעברית הוא הדרך היחידה להתממש בעולם. אין לנו פועל שפירושו "להיות בעלים", כי מעולם לא החזקנו בדבר; איננו מחזיקים בשום דבר. לעומת זאת, כשאנו משקיעים בהווייתנו, זו השקעה לטווח ארוך, דרך בנינו, נכדינו, ועולם הבא שהקב"ה רושם היטב לכל אחד לפי מעשיו הטובים. אבל כשהפועל "היה" נקרע: "וי, הי". [הצורה האחרת, "והיה",] היא העתיד: יהיה, כי איננו שוקעים בעבר שאינו קיים עוד.

כבר הזדמן לי להזכיר את דברי ראב"ע: "העבר אין, והעתיד עדיין, וההווה כהרף עין"; הוא חומק ממני. אם כן, בסיכומו של דבר, חיי הם שם, בתנועה, בזמן של עבר, הווה ועתיד שאינני תופס. אבל אין זה נכון, כי אני מגשים אותם דרך מעשיי. לכל מעשה שאני עושה יש זמנו; ציינתי את זמנו; הוא לקח מידה מן הזמן. ובכן, כשהכול נתון בתוכנית של העתיד, משום שזו משאלתו, הרי "ויהי" פירושו "היה", ו"והיה" פירושו "יהיה".

זו, "והיה", בשורה טובה. אנו נמצאים בפרספקטיבה טובה של עתיד. "והיה" – אתם שומעים, אתם שומעים – "והיה": כאשר ישאלו אתכם בניכם. שבנים ישאלו את אבותיהם, שלא יהיו אדישים למסרם, לתולדותיהם, למורשתם, לנחלתם: זה נפלא! אבל כשכל העתיד כבר הפך למוצג במוזיאון ונתון בעבר, אוי לעבר ואוי לעתיד. "וי, הי": זה מה שפותח את יציאת מצרים. מדוע? משום שחשבו שלא ה' הוא שגאל אותנו ממצרים; שבלי הצהרת בלפור לא היה דבר, ובלי כורש לא היה דבר; והמסך הזה בא וחצץ בינינו לבין היד הפועלת במהלך ההיסטוריה היהודית, יד נסתרת אבל נוכחת ופעילה. התעלמנו ממנה.

אתם רואים, "בשלח פרעה": פרעה הוא אדם, אבל לא פרעה שילח את העם. ה' שילח את העם. אם נמשיך תמיד לירא מפרעה, […]. לא יצאנו ממצרים. תידרש דרך ארוכה במדבר כדי לצאת מן הגלות: ארבעים שנות היסטוריה. וארבעים שנות ההיסטוריה הללו, שימו לב: כשהקב"ה מלווה אותן, הן ארבעים; כשהן מסורות לאדם, הן עלולות להיכפל פי עשרה, חס ושלום. אתם יודעים, ארבע מאות שנות מצרים הן מה שגזר הקב"ה; הוא עצמו קיצר את הזמן הזה כדי להבטיח את הישרדותו של העם היהודי, וכך עשה. ועכשיו, כשהוציאם ממצרים, יש שתי מגמות גדולות בתוך העם.

אתם יודעים שתמיד אומרים: "אה, העם, הוא אינו מוגדר. אין זה עמי, אין זה עמך." לא: הוא "העם", סתמי. וכשהוא סתמי, פירוש הדבר שהוא מורכב ממגמות שונות, שקשר מלאכותי מחזיק אותן, וכל אחת ממתינה לשעת הכושר שלה כדי להתפרץ ברצונותיה האמיתיים, באינטרסים האמיתיים שלה. מה עושה ה'? "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים" (שמות יג, יז): ה' לא הנחה אותם בדרך ארץ פלשתים. והרי כדי לצאת ממצרים לארץ ישראל, היה צריך לעלות לאורך החוף, ישר אל ארץ ישראל. זה היה "הוליכם". אבל אין הכתוב אומר "ולא הוליכם", אלא "ולא נחם": שלא הנחה אותם. מה ההבדל?

ההבדל טמון בפסוק המוקדש ליציאה הזאת: הפסוק שמזכיר, כזכור, את ארבעת החייבים בברכת הגומל: מי שקם מחוליו, מי שעבר ימים, מי שניצל מסכנה, ומי שיצא מבית האסורים, שהיה בן ערובה. ועל ארבעתם כתוב: "יודו לה' חסדו" (תהלים קז). ושם, לגבי יורדי הים, מוסיפים פרט: אין זה רק להודות לה' על חסדו, אלא "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו" (תהלים קז, לב).

צריך לרומם את ה' בקהל, ובתוך אנשים נכבדים, אנשים חכמים. מדוע? משום שיש הבדל. ביבשה אפשר שלא אדע את דרכי, שלא אדע לאן לפנות, אבל מרגע שהראית לי את הדרך, אוכל להמשיך בה. לזה קוראים "הוליך": רק הראה לי את הדרך ואגיע בכוחות עצמי. אבל לעבור ימים זה דבר אחר. תוכל להכניס אותי לים, לתת מצפן בידי ולומר לי: "לך עכשיו, הסתדר לבד"; מול גלים סוערים, מול ים שאינני יכול לשלוט בו, אם לא תסייע לי כל הזמן יד המכוונת אותי, לא הייתי מעז לצאת לדרך ולו לרגע. זה ההבדל בין להוליך לבין להנחות. להוליך פירושו ללכת בדרך בכוחות עצמך. ה' לא רצה להעמיד אותם על הדרך לארץ המובטחת בכך שרק יראה להם את הדרך. אסור היה שירגישו שהם עצמם, באופן טבעי, הם שעשו את הדבר.

הם היו צריכים להיות "מונחים", מונהגים: להיות מכוונים, להרגיש שמנהיגים אותם, כפי שהיה יוסף לאחיו. זה רעיון חשוב. הקב"ה, בהכירו את העם, רצה ליצוק את זהותו בניסיונות הקשים של המדבר, כדי שירגיש שאין זו צעדה קלה, וכדי שלא יארוז את מטלטליו וישוב אל ארץ גלותו בקשיים הראשונים. הוא היה צריך להמשיך בדרכו, משום שנוכחות סמויה מלווה אותו. וכך אפשר לקשור זאת לכך שהעם, ביציאתו ממצרים, נתן דעתו לקחת עמו את עצמות יוסף […]. כולם היו טרודים במניית הזהב והכסף שהוציאו ממצרים, או שהופקדו בידיהם, אבל למשה הייתה דאגה אחת בלבד: להעלות עמו את עצמות יוסף.

מדוע? משום שיוסף השביע את אחיו לפני מותו ואמר להם: יבוא יום וה' יוציא אתכם, הוא יפקוד אתכם. "אבל אל תשכחו אז לקחת את עצמותיי", אמר. כמובן, נשאלה השאלה: מדוע פנה לאחיו ולא לבניו? היה צריך להשביע את בניו, זה היה בטוח הרבה יותר. לא, זו הייתה דאגתו. מדוע? ראשית, משום שהוא שהוריד אותם. והוא שביקש לקשור את גורלו בגורלם. והוא שהגשים את אחדות התא המשפחתי הראשון. הוא הגשים אותה במלואה.

הדבר עלה לו בסבל רב. והוא לא נטר טינה לאחיו. אדרבה, הוא הרגיע אותם ואמר להם שזה היה רצון החיים, ושלא נמכר אלא כדי שיוכל לשרתם טוב יותר. שכן הדבר היה אכן חלק מסדר יום היסטורי החומק מאיתנו, משום שלא אנו לבדנו עושים את ההיסטוריה שלנו. אנו משתתפים בה במידה מסוימת, לפעמים לטובה, אבל אין היא הולכת לפי תוכניות של תורה, של שמירה קפדנית על כללי התורה, אלא לפי הכללים הקפדניים של האבות. האבות לא הניחו לנו תורה, אלא דרכי התנהגות למופת, מוסר מוחלט העומד בכל ניסיון, ואמונה בלתי מעורערת.

וזה מה שמחזיק אותנו. איננו קוראים ל"אלוקי משה", לאלוקיו של משה שהוציא אותנו ממצרים, אלא ל"אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב", משום שנאמנותנו למה שמסרו לנו היא חלק משלשלתנו, ממבנה הווייתנו. זה מה שמעניק נצחיות, מהות, למה שאנו. ולכן נאמר "עצמות יוסף". שימו לב: אין מדובר בעצמות; מדובר בעצמיות. עצמות יוסף הן עצמיותו של יוסף. זו המהות עצמה, המופקדת בכל אחד מאיתנו. היא המאפשרת לנו להגיע לערכים אחרים, לגלותם, לטעום מהם.

ולכן משה ויוסף קשורים כאן זה בזה. מדוע? משום ששניהם היו משרתיו של פרעה ומשרתיו של העם היהודי. יוסף שירת את פרעה ובה בעת שירת את אחיו, בתחום הכלכלי, ונתן להם מחיה בשעה שהרעב אחז בכל הארץ. ומשה הוא שגדל בארמון פרעה ויצא אל אחיו המדוכאים והמעונים כדי להוציאם ממצרים. יוסף ומשה קשורים קשר אמיץ לשהותו של העם היהודי בגלות, האחד בתחילת הגלות והשני בסופה. והנה, אומרים לנו שבלי יוסף לא היה העם היהודי יכול להגיע הרבה מעבר לשפת ים סוף.

מדוע? משום שהים סירב לשמוע למשה ואמר: "אתה אמנם מצווה מפי ה' לבקוע אותי לשניים, אבל גם אני מצווה מפי ה', מאז הבריאה, ללכת במסלולי ולהמשיך להשקות את הארצות הללו בלי לסטות מחוקיי." והקב"ה [השיב]: "שים לב, היום עליך לציית לתנאי הראשון; אין לך ברירה". זהו "וישב הים … לאיתנו" (שמות יד, כז): לתנאו. הוויכוח נפסק כשהים ראה את ארונו של יוסף, ונס; נבקע לשניים. הוא ציית; לא היה עוד מה לשאול; הוא נבקע לשניים.

מדוע? משום שכך עשה יוסף עם אשת פוטיפר, שנתנה בו עיניה ורצתה אותו לעצמה, לא רק למפגש חולף אלא שיהיה באמת האיש שלה. והוא עזב את בגדו, כלומר את מה שהיה לשירותו: "וינס ויצא החוצה" (בראשית לט, יב). המנוסה הזאת החוצה היא הרצון לשמור שלמה את עצמיותם של האבות ולהתפשט מן הבגד שהסכמנו לחלוק עם האומות. כן, משום שיש לנו בגדים שאנו חולקים עמן. וטוב שכך, אבל יש גבולות, ובגללם אנו שייכים באותה שעה לסדר הוויה אחר, לסדר מציאות אחר בהיסטוריה, שאינו במהלך הטבעי של הדברים אלא במהלך שמעל לטבע.

זה אפוא עניינו של הפסוק הראשון בפרשה: "ויהי", אני חוזר, זעקת צרה כפולה, משום שלא הפקנו די לקח: "בשלח פרעה את העם", במחשבה שפרעה הוא ששילח את העם. והנה, בתוך העם הזה, שימו לב, היו כאלה שהכינו את לחמם, את מצותיהם. שהרי הקב"ה אמר להם לאכול מצות, ללוות את אכילת קרבן הפסח במצות. לכן הכינו מצות. הם כבר ידעו. המצות הללו היו אפוא מוכנות, בלי שאור. אבל מה עם אותם שוליים של העם היוצאים ממצרים אחרונים, בעיסה שלא הוכנה די צורכה? זה מה שנקרא הערב רב.

הערב רב, "העם", העם הסתמי הזה, אינו עם אחיד אלא עם המורכב מרעיונות שונים לגמרי, מאמונות מגוונות, ובכל זאת מוכנים לחלוק את אותה יציאת מצרים לעת עתה, ובייחוד משום שאין להם ברירה: האנטישמיות נוכחת, ופרעה עומד ודוחק בהם לצאת מן הארץ. הם יוצאים אפוא לדרך, ולכן ה' רוצה ללוות אותם, ולא רק להראות להם את הדרך ולהניח להם להגיע בכוחות עצמם לארץ המובטחת בדרך פלשתים, שאכן "כי קרוב הוא", קרובה מדי לעם שעדיין לא יצא ממצרים לגמרי: מהר היו חוזרים. זהו "פן ינחם העם בראתם מלחמה" (שמות יג, יז).

"פן ינחם העם". ראו את משחק המילים: "ינחם". אתם יודעים היטב שזו מילת הנחמה שאומרים לאבלים: "מן השמים תנוחמו", או "המקום ינחם אתכם". מהי נחמה? איננו יודעים באמת. אפשר לדמיין אם או אב המנחמים את ילדם. האם זו? לא. וגם אין זה שאדם בא, כמו שאומרים, להביע תנחומים כצורה של נחמה, כעניין של נימוס. לא. "מן השמים תנוחמו": שתהיו מונהגים, שתהיו נעזרים בידי הקב"ה; שכן בסופו של דבר זהו ניסיון קשה ההולך במהלך הטבעי של החיים.

אבל עכשיו עליכם להעמיד את עצמכם בפרספקטיבה אחרת, שבה אין אתם עוד הפועלים, אלא אתם מונהגים. אתם מרפים; אתם מניחים לאירוע לשאת אתכם אל אופקים אחרים. לקבל זאת ממישהו מבחוץ מנחם; לומר זאת לעצמך מביא לבלבול. וגם כאן יש כוונה מכוונת: "ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף" (שמות יג, יח). ה' הסב את העם לעבר ים סוף כדי להשלים את לידתו של העם היהודי. כפי שהסברתי כמה פעמים, בואו לעולם של תינוק, הכרוך ב[ירידת המים], הוא במידה מסוימת אותה תופעה.

זו לידתו האמיתית של העם היהודי: לא ברגע יציאת מצרים, אלא ברגע קריעת ים סוף. כאן אעצור להיום; אם יש לכם שאלות… מה יש? — ערב טוב, כבוד הרב. אמרת שבלי יוסף לא היינו יוצאים ממצרים, משום שהשליך את בגדו כדי לברוח מאשת פוטיפר. אבל במידה מסוימת גם משה השליך את בגד הנסיכות שלו כדי לעזוב את בית פרעה. גם הוא עשה מעשה מאותו סוג; אם כן, מה ההבדל בין יוסף למשה בנקודה זו? מדוע לא יכול היה הים להיבקע גם לפני משה?

ובכן, יש היבט שלא פיתחתי לפניכם: התורה כבר מעמידה כאן הקבלה ליציאת מצרים, שבה ה' [חשש] שמא ישוב העם למצרים. והנה, השיבה הזאת למצרים לא נרצתה על ידי העם היהודי אלא אחרי חטא המרגלים. כלומר, בחטא המרגלים הראה העם היהודי בבירור שחששותיו של ה' היו מבוססים, ומשה לא יכול היה לעשות דבר. אתם יודעים שיש קו בולט בתפילת משה על העם היהודי אחרי חטא העגל. אחרי חטא העגל, הקב"ה מציע למשה הצעה מפתה ואומר לו: "שמע, בוא נמחק את כל הטיוטה הזאת.

ננסה לעשות עם אחר ממך. האם אתה הולך איתי? היה אתה האב החדש." ומשה משיב: אם עד היום שולחן בעל שלוש רגליים לא עמד, כיצד תרצה ששולחן יעמוד לאורך זמן על רגל אחת? כלומר, שימו לב: האבות אינם עשויים מאותו מבנה כמו האחרים. האב הוא העצמיות של בנים רבים, והסתעפויותיו של האב עוברות דרך הבנים האלה. והבנים האלה אינם אותו דבר, כך שלעולם אין להעמיד את האב ואת הבנים באותה מדרגה של השוואה. משה אינו אלא [בן] ביחס לאבות. יוסף אינו אביו של משה […].

[…] ציפיתי לשאלתך. לכן ספר בראשית, הנקרא "ספר הישר", ספר היושר האנושי, נחתם במשה… ביוסף, סליחה. יוסף נחשב החיבור, השבר, בין הבנים מצד אחד לבין האבות מצד שני. ומכוח זה זוכה יוסף לשני בנים בתוך שבטי ישראל ולא לאחד בלבד. ולכן יש לנו שני משיחים: משיח בן יוסף, אתם מבינים, הוא […].