שלושת האבות

המסורת לעולם אינה מדברת על האבות כעל אבות קדמונים בלבד. היא קוראת בהם יסודות — שלוש דרכים של קיום בעולם, שלכל אחת מהן חסר משהו, ורק שלושתן יחד עומדות איתן.

אברהם: לצאת

הדיבור הראשון שנאמר לאברהם הוא ציווי יציאה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". כל חייו עשויים תנופה — הוא יוצא לדרך, מכניס את העוברים ושבים, ואף מלמד זכות על סדום, עיר שאינו מכיר כלל.

אברהם הוא הנדיבות הפונה החוצה. וכאן גם גבולו: תנופה שאינה פוגשת שום התנגדות סופה להתפשט בלי צורה.

יצחק: לחפור

יצחק כמעט אינו יוצא מן הארץ. הוא חוזר וחופר את הבארות שחפר אביו ושסתמו פלשתים. אין הוא מחפש מקורות חדשים: הוא פותח מחדש את אלה שכבר קיימים ונסתמו.

זוהי דמותה של מידת הדין, של העומק, של הנאמנות העיקשת. גבולו הוא תמונת הראי של גבולו של אברהם: הקפדה שאין בה פתיחות סופה להסתגר בתוך עצמה.

יעקב: לאחוז בשניהם יחד

יעקב הוא המורכב שבשלושה, והיחיד שחייו קשים באמת: הבריחה, עשרים השנים בבית לבן, ההיאבקות בלילה, הייסורים שעברו על בניו. אין הוא מייצג את התנופה לבדה ולא את הדין לבדו, אלא את המיזוג ביניהם — שמחירו תמיד יקר יותר ממחירו של כל אחד מהם לחוד.

הוא זה שמקבל שם שני, ישראל, ועל שמו ייקרא העם כולו. כאילו הזהות היהודית לא יכלה להיווסד לא על הנדיבות לבדה ולא על ההקפדה לבדה, אלא רק בידי מי שנאלץ לאחוז בשתיהן יחד ולשאת את צלקותיהן.