ראש השנה: חודש אלול וזעקת השופר

נכנסנו לחודש אלול, ואתם יודעים שארבעים ימי אלול מכוונים כנגד ארבעים הימים האחרונים שבילה משה כדי להוריד את הלוחות השניים. הוא עלה להר סיני בראש חודש אלול, וביום הכיפורים זכינו ללוחות השניים. והרי אתם יודעים היטב שלאחר יציאת מצרים הגענו לפסגה מסוימת, עם התגלות ה' בהר סיני. ולצערנו, ארבעים יום לאחר מכן חטא העם בחטא העגל — חטא שהוא גם חטאנו אנו, שהרי נקראנו לתפוס את האלוקות כפי שהיא באמת. ודבר זה שונה לגמרי מן התחליף שאנו נותנים לה במקומה, מאותם דברים שבהם אנו ממירים בפועל את הגישה אל ההתגלות השלמה של ה' — ואז אנו נוטלים את "אלוקים".

אנו נוטלים את "אלוקים", כלומר ריבוי של גילויים אלוקיים, ונאחזים בבחינה אחת מתוך הריבוי הזה — והרי אנו שרויים בחטא העגל. אנו חיים בתוך אידאולוגיות קפואות, שבסופו של דבר מונעות מאיתנו לעצב מחדש את אישיותנו; אנו כמו יצוקים בתבנית, עם מחשבה שחדלה לנוע והתנהגות שהתקבעה. לרוע המזל, התנהגות כזאת, דרך חיים כזאת, מבלבלת אותנו עם חוקי הטבע, או מצמצמת אותנו לחוקי הטבע — טבע שנגזר עליו למות, להזדקן, לכלות […] — ואילו הבורא (ו"אלוקים" הוא הבורא) הוא המחדש בכל יום את מעשה בראשית. והנה, בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות הראשונים, ודבר זה הוביל אל החטא השני, חטא המרגלים ששולחו אל הארץ המובטחת; ותשעה באב הוא אכן חורבנה של אותה תקווה של עם ישראל להיכנס לארצו. ומאז אין לך חטא שאין בו לפחות משהו מחטא העגל ומחטא המרגלים. אבל מובטחים אנו מאת הבורא, שכשם שהוא מחדש את השמים ואת הארץ, כך יקיים לעולם את העם שעליו נשענת בריאתו — או ליתר דיוק, שבו מוצדקת בריאתו שלו: "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה', כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם" (ישעיהו סו, כב). ואכן, נוהגים אנו לחתום את השנה בקריאת התוכחה השנייה, זו המאיימת על עצם קיומו של העם היהודי. תוכחה אחת נקראת לפני שבועות, בפרשת בחוקותי, בסוף ספר ויקרא; והתוכחה השנייה היא בפרשת כי תבוא, שקראנו בשבת שעברה. וההבדל בין השתיים הוא זה: הקללות הראשונות מכוונות כנגד חורבן הבית הראשון, והקללות השניות מבשרות את חורבן הבית השני. לראשונות — לאותן קללות ראשונות, הפוגעות בשמירת התורה — יש נחמה: נכיר בטעויותינו ונשוב אל קיום התורה. אבל הקללות השניות, התוכחה השנייה, זו המבשרת את חורבן הבית השני, אין בהן תקומה, אין בהן התאוששות כמו בראשונות. אחרי הראשון שבנו לארץ ישראל לאחר שבעים שנה. את השני אנו חיים עדיין גם היום — וכאן אין נחמה. והנה, שאלה זו נשאל רבי שמעון בר יוחאי, מי שהסתתר עם בנו במערה בימי השלטון הרומי. וכשנשאל את השאלה, אף הוא לא ידע מה להשיב, ופרץ בבכי. ואז נגלה אליו הנביא ואמר לו: שים לב — הקללות השניות טומנות בחובן, כזרע, את כל הברכות. והטעם הוא, שבמקום שנאמר "גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה" שיביא ה' על עם ישראל — "יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ" (דברים כח, סא) — "יעלם" אין פירושו שיביא אותם עליכם, שיפיץ אותם עליכם. לא: "יעלם" פירושו שיסיט אותם, שיעלים אותם. כשמגיעים לנקודת האל־חזור, נכנס לפעולה כוח: ההבטחה שניתנה לעם ישראל, שעם ישראל לא יכלה, ושעתידה של האנושות — עתידה של הבריאה עצמה — קשור בקיומו. ולכן, כשההבטחה הזאת עולה אל קדמת הבמה, הקללות נסוגות; וכאילו באותו רגע מתממש מאליו עקרון התחדשותו של עם ישראל, וכל הקללות נהפכות לברכות. הקללות נעשות מקור של ברכה. ולמה אני אומר זאת? משום שחוזה השכירות שאנו זוכים בו בחיים הוא תמיד לשנה אחת. זהו מחזור של שלב אחד בחיים — ויותר מכך, של עולם קטן. אם תרצו לדמות זאת כך: ההיסטוריה נפרשת על פני ששת אלפי שנה, אבל בתוך ששת האלפים הללו כל שנה ושנה היא כשלעצמה דוגמה למה שיהיה באחרית הימים, שהרי כל שנה, בסופו של דבר, היא שלב שאמור להוביל אל אחרית הימים. ומשום כך ארץ ישראל איננה כשאר הארצות, ואיננה כפופה לאותם חוקים שכשאר הארצות כפופות להם.

היא איננה כמצרים, שבה משקים "כְּגַן הַיָּרָק". לא — ארץ ישראל היא ארץ טל השמים, ארץ ש"לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם". ודבר זה נובע אכן מן ההשגחה הפרטית, מהשגחת ה', המבטיחה לארץ ישראל את מי הגשמים שלה. ועליה נאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב) — ארץ שהקב"ה נותן בה את עיניו. "רֵשִׁית הַשָּׁנָה" — מהי? "רשית השנה" היא ראש השנה. ו"אחרית שנה" — מהי? זהו החודש האחרון של השנה, חודש אלול. ורבותינו לימדונו שכשם שפתחנו ב"ראשית", כך נמצא את עצמנו ב"אחרית", בסוף השנה — סוף שנה שאיננו רחוק, ושאיננו אלא השתקפות של אחרית הימים. ומשום כך עלינו לראות את ה"אחרית" הזאת כתכלית — אחרית שיש בה תקווה — כמקור של התנסות — אבל מה מונע ממנה, בסופו של דבר, להתגשם? קראנו את פרשת תשעה באב: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים" (דברים ד, כה) — הכתוב נעצר בשלושה דורות: אנחנו, בנינו ובני בנינו.

הנכד הוא כבר דור נוסף. כשעלינו לקבוע ייחוס, די בשלושה דורות. ומדוע? כדי שלא תשתרבב פנימה בחינת "וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ". "ונושנתם" — תזדקנו. "ונושנתם בארץ" — ההזדקנות. ומהי ההזדקנות? היא ההישארות במערכת חיים שבה הכול שייך לשגרת היומיום, שבה הכול חוזר על עצמו, שבה הכול נתון לתופעות הטבע. והנה הרמב"ם אומר שיש להישאר ער ודרוך. בשתי מצוות הוא מזכיר את החשיבות שבהחזקת האדם במצב של עירנות מתמדת: האחת נוגעת לשופר, בזמן; והאחרת למזוזה, במקום. המזוזה, במקום, קוראת לנו לשנות את התנהגותנו ואת עמדתנו כשאנו עוברים ממקום למקום.

כשאנו נשארים באותו מקום עצמו, אין לנו צורך במזוזה. אבל מן הרגע שעלינו להבדיל בין השלבים השונים של חיינו, בין רשות הרבים לרשות היחיד — בין, נאמר, התחום הציבורי לתחום הפרטי — אז נחוצה לנו מזוזה. מזוזה נדרשת; אי אפשר בלעדיה. ובכל פעם, אומר הרמב"ם, שאנו עוברים בפתח שיש בו מזוזה, מתחייב שינוי של עמדה, של התנהגות. וכך גם בזמן. אבל בזמן — כיצד הדבר בא לידי ביטוי? הוא בא לידי ביטוי בשופר. אף על פי שתקיעת השופר, שה' ציווה עליה, גזירת הכתוב היא — רמז יש בה: "עורו ישנים משנתכם". ואכן, בלשון הקודש "יָשָׁן" — מה שהתיישן — ו"יָשֵׁן" — הנרדם — משורש אחד הם.

להניח לעצמך להזדקן, להיכנס למערכת החוזרת על עצמה, שאין בה שום חידוש, שום אופק של חיים חדשים, שום התעלות בחיים — אז אנו שרויים אכן בהזדקנות המובילה אל המוות, וההתחדשות תובעת אז זעקה. הזעקה הזאת היא זעקת השופר. ומהי זעקת השופר? היא האדם שלפתע ניצב מול מצב שאינו יכול עוד להסבירו, שאינו מבין עוד, ואחזה בו חרדה. כאילו התעוררנו מחלום ואנו שואלים היכן היא מציאות הדברים. השופר הוא השיבה אל אותה נשימה ראשונה של האדם — הנשימה המאפשרת לו מעתה להפיק ולהשמיע קולות, לעצב לשון של תקשורת; אבל זוהי תקשורת מסוג אחר.

"אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ" (עמוס ג, ו) — וכי ייתכן שיישמע השופר והעם לא ירעד ולא תאחז בו אימה? אכן, ה' עם "הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ". הוא קשוב לאלה שאינם מבקשים להעמיד הכול על השכל, שאינם מתבצרים במחשבה לא מדויקת, רציונלית כביכול. ובאופן פרדוקסלי, בשבתות שלפני ראש השנה אנו חותמים את קריאת הפרשה בדברי נביאים, בדברי נחמה. הנביא הוא הנושא לשון אחרת — לשון הנחמה, שהיא חזרה לאחור; אבל כדי שזו תתרחש […]. ואשר לחודש אלול — רבותינו מצאו לו רמז, שכן שאלו את עצמם היכן הוא נזכר בכתוב.

ומצאו אותו בביטוי של מילת הלב — הסרת האטימות הסוגרת את לבו של האדם. והנה, בכל פעם שאנו מדברים על המילה, מדובר תמיד בהתעלות מעל הסדר הטבעי, או לכל הפחות ביציאה מן הסדר הטבעי הזה. איננו רוצים להשתעבד לחוקי הטבע. אנו מקיימים את מצוות המילה כדי לומר שרצוננו לצאת מן המסגרת הזאת; והיציאה מן המסגרת פירושה דבר נוסף: שנחדל מעט מלהשוות תמיד בין מה שאנו לבין מה שהאחרים, בין מצבנו לבין מצבם של האחרים — כאילו, בסופו של דבר, אפשר להעמיד על כף מאזניים אחת את תולדות עם ישראל ואת תולדות שאר האומות. ובכל פעם שאנו נגררים אחר הגישה הזאת — להיות ככל הגויים, להשוות את עצמנו לשאר האומות — אנו אכן חשופים לאותן מכות שהאומות חשופות להן, וכשם ששאר האומות מאוימות בכליה,

כך נהיה נתונים גם אנו לאותה סכנה. עוד שאלו את עצמם היכן אפשר למצוא רמז לחודש אלול. ומצאו אותו ב"לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים" (תהלים כז, יג) — אלמלא האמנתי, הייתי מוצא את עצמי בין אנשי חמס, אנשים מושחתים, שודדים. "לולא", אם תרצו, הוא חודש אלול: אלה הן אותיות "אלול", אלא שהן הפוכות. כלומר, מהלך האלול מחייב אותנו למקם את עצמנו ביחס לדברי הנביאים, המבטיחים לנו מעמד אחר, לשון אחרת. לנביא נאמר: "כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ" (ישעיהו נח, א) — שא את קולך כשופר. פירוש הדבר: לצקת מחדש את הלשון בכל פעם, כך שלא תשקע בגסות. ואכן, גסות כזאת איננה קיימת בלשונו של עם ישראל: לאברים המוצנעים של האדם אין שם בלשון המקרא — כלומר, יש בה צניעות מסוימת, רצון מסוים להתעלות מעל העולם הזה ולהותיר ללשון את אופייה המקודש.

חודש אלול, קרבתו של ראש השנה, הוא המצווה עלינו להיות ה"ראש" ב"שינוי" — ראשו של השינוי. אמרתי קודם שתמיד בידינו חוזה שכירות לשנה אחת על החיים: "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". את חוזה השכירות הזה אנו עצמנו מחדשים, ואנו מחדשים אותו כפי שאנו עושים כשאנו עוברים דירה ומחליפים סביבה. ומה אנו שומרים אז? אנו שומרים את הדברים שיכולים למצוא את מקומם בתפאורה החדשה, בדירה החדשה, ונפטרים מכל מה שאינו מתאים. אנו עורכים ניקוי יסודי ומשליכים כל מה שאינו הולם את נתוני החיים החדשים. וכך הדבר גם במקום.

אמרתי זאת בפתח הדברים: "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה". היא הארץ ש[…] ה'. ולכן, כשאנו נתונים במידת הרחמים — כשאנו קוראים למידת הרחמים […] — עלינו לדעת שבכל מקרה עבד […]: עבד אין לו לצפות לשכר או לגמול מאדונו. הוא מקבל תשלום על כך; הוא מקבל שכר כדי לעשות את העבודה. הוא נשכר לעבודה הזאת, ואדרבה — עליו לעשותה היטב. חייבים אנו למלא את שליחותנו בעולם הזה — ושליחותנו שלנו נושאת באחריות גדולה הרבה יותר.

בה תלוי שיווי המשקל של העולם, בריאותו של היקום כולו ושל האנושות כולה. אבל מה אנו משקיעים לשם כך? אין לנו זכות משלנו. אתם יודעים ששנים עשר חודשי השנה מכוונים כנגד שנים עשר צירופים של שם הוי"ה, וכל צירוף נלקח מפסוק — אם מראשי התיבות שלו ואם מסופי התיבות שלו. לאלול הוא "וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ" (דברים ו, כה). והמידה ההולמת ביותר את הצירוף הזה, ההולמת את חודש אלול, היא זו: כל מה שאנו עושים — צדקה היא לנו. אנו ממלאים את חובתנו כראוי, אבל השכר שעלינו לצפות לו הוא צדקה — חסד, מחווה של הקב"ה כלפינו. ולכן חודש אלול נפתח ברחמים, בסליחות, בתחינה אל מידת הרחמים האלוקית. היא שאפשרה לנו לזכות בלוחות השניים, והיא שתאפשר לנו אכן להגיע לימות המשיח.

והנה, יודעים אנו היטב שעל ימות המשיח אמרו מקצת רבותינו: "ייתי ולא איחמיניה" — יבוא, ואני לא אראנו. ומדוע? משום שהדבר כרוך בייסורים; איננו רוצים לעבור בהם, איננו רוצים לסבול — להיות מועמדים באותה מדרגה עם האחרים. אבל כשאנו מעמידים את עצמנו באותה מדרגה עם האחרים, אנו מעוררים את מידת הדין. וכשאנו עומדים לפני מידת הדין, היא טוענת: הללו והללו — אלה בריותיי ואלה בריותיי, גם אלה כמו אלה. כולנו על כף מאזניים אחת, ומדוע אפוא נועדף על פני אחרים? מדוע בעצם נזכה לאותם חיים שאיננו חדלים לתבוע? […] אלא משום שאנו שואפים באמת להעניק לעולם יסוד איתן, ומשום שאנו מצפים באמת לקיום הכתוב "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ" (זכריה יד, ט); אבל את ההמלכה הזאת אין בכוחנו לתבוע מכוח עצמנו. איננו תובעים דבר. אנו כאן כשם שאנו ממלאים את חובותינו כלפי ילדינו וכלפי ביתנו: כך אנו עושים כלפי העולם כולו, מתוך תחושת אחריות מקודשת, ומעל לכול מתוך תחינה לעזרת שמים בכל אשר נעשה. וזהו, לפני הכול, המסר של הסליחות, המתחילות ביום הראשון של אלול ומגיעות לשיאן, או לסיומן, ביום הכיפורים. אתם יודעים שאמרו חכמים: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". חמישה עשר באב היה אכן יום של מפגש, של שידוכים חדשים: שבעה ימים לאחר האבל על המקדש, על חורבן המקדש, אנו שבים אל החיים, אנו חושבים על שידוכים חדשים, על מפגשים חדשים, ובונים מחדש בתים. וביום הכיפורים — אותו דבר: אין זה יום קודר אלא יום של שמחה, משום שהוא מבשר פתיחה אחרת של האדם — וכשם שכל העבדים משתחררים ביום הזה, כך גם הוא זוכה לחירותו שלו במלוא מובן המילה. עד כאן; אעצור כאן כדי לפנות מקום לשאלות.