שיעור זה עוסק במשנה השנייה של הפרק החמישי בפרקי אבות: עשרה דורות מפרידים בין אדם לנח, ועשרה דורות נוספים בין נח לאברהם. המשנה הראשונה – משנת עשרה המאמרות שבהם נברא העולם – כבר נידונה בשיעור קודם, והרב רפאל בניזרי חוזר אליה כאן כנקודת משען. הפרק כולו, כך הוא מסביר, עוסק בדרך שבה הקב"ה מנהיג את עולמו, בחלקו של האדם בהנהגה זו ובתכונות הנדרשות כדי להיות שותף לה. שני מספרים שולטים בו, שלוש ועשר, עד כי נדמה ששיעור בתורת המספרים לפנינו.
השיעור פותח אפוא בשאלה העולה מן המשנה הראשונה: הלוא במאמר אחד יכול היה העולם להיברא, ומדוע בעשרה? הרב משיב ברעיון של ארכה הניתנת לבני האדם העוסקים בהנהגת העולם, ואחר כך מפרק את המספר עשר עצמו, שאינו מוכן לקרוא בו עשר פעמים אחד. משם הוא עולה אל המספר שלוש, ומראה את פעולתו באלף־בית, בימי הבריאה, באבות ובמבנה האדם עצמו, ולבסוף שב ויורד אל העשר כביטוי לבריאה השלמה.
המחצית השנייה מחילה מסגרת זו על לשון המשנה: אם תמורות ההיסטוריה מתחוללות מעשרה דורות לעשרה דורות, הרי שיש להיסטוריה דינמיקה משלה, והדין מחייב הופעתה של נורמה. נח ואברהם נעשים אז שני סדרים נבדלים: סדר חוק הבריאה, וסדר ההתעלות מעל הטבע. השיעור מגיע לידי הבחנה בין טוב ורע מצד אחד, לבין קודש וחול מצד אחר, ונחתם בשתי שאלות מן הקהל: האחת על החזרתיות שבפולחן, והשנייה על המקור הכתוב ליחסיותם של הטוב והרע.
מה אומר השיעור
העולם נברא בעשרה מאמרות, אף שדי היה במאמר אחד. הטעם הוא להעניק ארכה לבני האדם העוסקים בהנהגת העולם הזה, אפשרות לתקן את אשר עיוותו. אין רוצים לתלות את עתידו של העולם כולו במאמר אחד; מוטב היה אפוא לפרוש אותו על פני עשרה.
עשר אינו עשר פעמים אחד, אלא שלוש פעמים שלוש ועוד אחד. בחשבון היהודי, הנשען על האיכות ולא על הכמות, אחד ועוד אחד הם שלושה: הדברים אינם חוזרים על עצמם, אלא משתנים במקום ובזמן, וכאשר מצרפים שני יסודות שאינם אלא מוצבים בפרספקטיבה אחרת, נוצרת ישות חדשה. הזוג הוא אחד ועוד אחד – והזוג הוא ישות שלישית. כך פועל העולם.
האחדות כשלעצמה אינה ניתנת לתפיסה. בלי השניים אין האחד. האחד שמור לבורא לבדו, ואף זאת רק כאשר בתוך הצהרת האמונה עצמה מצרפים יחד את שני השמות: זה המבטא את מה שמעבר לטבע, וזה המבטא את הטבע.
השלוש הוא יסודו של האלף־בית. האלף־בית העברי פותח באל״ף ובבי״ת; אל״ף ועוד בי״ת נותנים גימ״ל. ושלושה שותפים יש ביצירת האדם: האב, האם והבורא. שלישייה זו חוזרת ומופיעה במקום ובזמן כאחד.
אותה שלישייה שבה ומופיעה בכל מקום. מי שלא אמר שלושה דברים בפסח לא יצא ידי חובתו, וזהו כל סודו של החג. התורה ניתנה בחודש השלישי, לאחר שלושת ימי הגבלה, לעם שיצא משלושה אבות ונקרא לשאת באחריותו בשלוש תפילות בכל יום. שלושה זמנים יש בהתפתחות העולם – עבר, הווה ועתיד – ושלושה ממדים במרחב.
שלושת ימי הבריאה הראשונים מעמידים את הנקודה, את הקו ואת הנפח. היום הראשון מסומן בנקודת האור; השני – במרחב התחום בקו, שהוא רצף של נקודות; השלישי – בהופעת נפחה של הארץ. שלושת הימים שאחריהם באים ונותנים להם את תוכנם: המאורות לאור, הקובעים מועדים ושנים; מה שממלא את הַיַּמִּים ביום החמישי; החיה והאדם ביום השישי, הנקראים למלא את הארץ ולהעניק לה ממשות.
גם הממד האנושי נוצק משלוש דמויות: אדם, נח ואברהם. אדם מפנה אל האדמה: הוא ההוויה הגולמית, יסוד הבסיס. נח מעניק לו את חוש הרגש – ואל נשכח שבניו של נח שלושה הם. ואילו אברהם הוא הלידה במלוא מובנה: מי שראוי להתגלות. אותה תנועה משולשת נמצאת בחומר, ברגש ובנשמה, בשאיפה ובנשיפה, בחיים עצמם.
העשר הוא ביטויה של הבריאה השלמה. חז"ל לימדו שהשכינה שרויה בין עשרה העוסקים בתורה. אולם המניין הוא תמיד תשעה ועוד אחד: זה הכוח הנוסף, התוספת. כך גם בספירת העומר: עלינו למנות חמישים יום, אך את היום החמישים איננו מונים – הוא עולה מאליו לאחר שנמנו ארבעים ותשעה.
מספר זה חוזר בכל שלב מכריע. עשרה מאמרות ביסוד הבריאה, עשרה דיברות ביסוד ההתגלות, עשרה ניסיונות המחייבים את האדם בהנהגה נכונה של הבריאה. ויותר מזה: המשנה אומרת שתמורות ההיסטוריה מתחוללות תמיד מעשרה דורות לעשרה דורות. ההיסטוריה אפוא אינה קופאת על שמריה; יש לה דינמיקה, והאדם שותף לה בראש ובראשונה.
אין לנו כל פרספקטיבה על מה שהכינו אותם דורות. בין הופעתו של אדם לבין נח עברו כאלף וחמישים ושש שנים, ותקופה זו מעסיקה אותנו מעט מאוד. איננו יודעים כיצד הכינו עשרה דורות אלה את עתיד עולמו של נח, ולא כיצד הכינו הדורות שאחריהם את עתיד עולמו של אברהם. יש כאן מסלול שלם של ההיסטוריה, ומי שחיו בו לא היו לשווא.
בכל נברא טמון ניצוץ אלוקי, ולעיתים הוא מכוסה בהתנהגות שאינה ראויה. אז יש לעבור ניסיונות קשים מאוד – מבול, עונש חמור – עד שצירופם של חלקיקי האור הללו מתגלה לבסוף באדם אחד: נח, או אברהם. כל אחד לפי מדרגתו, ונח, בהיותו צדיק, נקרא להעלות את החברה שבה חי עד לנקודה שתאפשר את התמורה.
כל עוד אין נורמה, אין אפשרות לדון. במשך עשרה דורות אי אפשר, במבט ראשון, לדון את העולם; יש להמתין לדור העשירי. שכן כל עוד אין בחברה נורמה ואין מנהיג המתגלה בה, בני האדם אינם בני עונשין: אין להם לא אמת מידה ולא דמות לחקות. משעה שמופיעה דמות כזו, נשמעת קריאה של נורמות ושל אמות מידה התובעת שינוי ויישור, והדין נעשה אפשרי. כך מלמדת אותנו המשנה שלא היה לאנושות ממי ללמוד עד בואו של נח.
נח נשאר סגור בתוך חוק הבריאה, ולכן בתוך דין מידה כנגד מידה. הוא מתהלך עם צדקו של הקב"ה ונשאר קשור לחוקי הבריאה; משום כך המבול פותח בריאה חדשה והיסטוריה חדשה בלי לשנות את הסדר. יש להמתין עוד עשרה דורות כדי לעבור לכיוון אחר: כיוונו של החסיד, כיוון האהבה, כיוון ההתעלות מעל דרכי הטבע. זהו אברהם. ואברהם הוא נח בפרספקטיבה אחרת, כשם שהוא גם אדם.
כל זה נובע מן האות הקטנה ביותר. היו״ד היא האות הקטנה שבאלף־בית, וערכה המספרי עשר. מיו״ד ליו״ד העולם מתקדם; היא הנקודה, שאינה ניתנת לחלוקה, נקודת המוצא של הבריאה. ואם הבריאה עצמה כפולה, זה מה שאומרת הבי״ת של "בראשית" – ומשום כך לעולם לא תמצאו ספר הפותח באות הראשונה של האלף־בית.
המוות הוא אובדן הדינמיקה. מי שהגיע למלוא ימיו אין לו עוד מה לחדש: הוא איבד את חוש האחריות ואינו מפנה עוד את מבטו אל הדורות החדשים. זהו המוות. הצדיק, לעומתו, אינו יודע מנוחה; הוא לעולם תלמיד, ואינו יכול להרשות לעצמו להניח לחיים לשאת אותו. גם הוא עובר ניסיונות, כמו אברהם, שלא נגמל על עברו אלא על היציבות שהפגין; ועם ישראל עצמו זכה לגאולתו רק לאחר סדרות של עשר.
העיקר אינו להבחין בין טוב לרע. אם האדם הורחק בראשית הבריאה מן הדעת טוב ורע, הרי זה משום שאין רע מוחלט. איננו מברכים את הקב"ה על שהבדיל בין טוב לרע, אלא על שהבדיל בין קודש לחול, בין טהור לטמא. בחיים רוחניים, העיקר הוא להעלות את החומר לדרגת הקודש, לקדש את החול, לחצות את הגבול שבין טהור לטמא; הטוב והרע נכנסים לתמונה רק אחר כך, במקום השלישי בסולם הערכים.
לדורות הראשונים לא היה חוש של קדושה. גם הקדושה משולשת, כפי שאומרת הקריאה המשולשת "קדוש, קדוש, קדוש": פעם אחת כנגד השמים, פעם כנגד החומר, ופעם כנגד הצירוף המתהווה בתוך הזמן. מכוח זה אנו ממלכת כהנים וגוי קדוש: הכהן הוא הנשמר מן הטומאה והשומר על הקדושה, ואנו כהנים קטנים לאנושות, השואבים השראה מדמותו של הכהן הגדול. הקונפורמיזם והחזרתיות הם עצם מהותה של הטומאה; חיינו מתנהלים לפי קצב ההכנה לשבת ולמועדים, המחזיקה את רוחניותנו דרוכה. אין חזרה לא במקום, לא בזמן ולא באדם.
החזרתיות שבפולחן ממשית היא, אך הלימוד אינו חוזר על עצמו. להשגה בעניין קרבן התמיד ובעניין אופייה המוסדר להפליא של עבודת הכהונה, משיב הרב בהבחנה בין שלוש רמות: הלימוד המעורר השראה, ההלכה המסדירה את המעשה, והשלכת ההוויה אל המרומים. המצווה – אכן חזרה היא; הלימוד אינו חזרה, והוא שגורם שהמצווה לעולם לא תהיה אותה מצווה. ההסתגרות במעשה חוזר ונשנה מולידה דת – ואנו, כך הוא אומר, איננו רוצים דת. כשנשאל אחר כך על המקור הכתוב ליחסיותם של הטוב והרע, הוא מבהיר שהקדושה אינה מופיעה בספר בראשית, שבו יש רק יחידים, אלא בספר שמות: הקדושה היא מושג של רבים, היא מניחה קיומו של עם. היא ניתנת במתנה, ותנועה מלמטה למעלה משיבה לה באמצעות הבחירה החופשית, עד למה שמעבר לצדק – שכן הצדק אינו אלא הביטוי המינימלי של המוסר.
תמלול מלא של השיעור
כן. ובכן. אעסוק עכשיו במשנה מן הפרק החמישי של מסכת אבות, שנקרא בשבת הבאה. ככל שאני מבין מן הרשימות שלי, כבר הייתה לי הזדמנות לדבר אתכם על המשנה הראשונה, ולכן הערב אתמקד במשנה השנייה. הפרק הזה עוסק, במידה מסוימת, בדרך שבה הקב"ה מנהיג את עולמו, בחלקו של האדם בהנהגה זו, ובתכונות הנדרשות כדי להיות באמת שותף להנהגת העולם הזה. יש כאן מספרים שחוזרים ושולטים – נדמה כאילו לפנינו שיעור בתורת המספרים. הנה העשר: בעשרה מאמרות נברא העולם. והשאלה היא: הלוא מאמר אחד היה די בו להעמיד את העולם על מכונו, ומדוע עשרה? פשוט כדי להעניק ארכה לבני האדם העוסקים בהנהגת העולם הזה, אפשרות לתקן את המעוות – שהרי אין רוצים לסכן את עתידו של העולם כולו במאמר אחד. לפיכך מוטב היה לפרוש זאת על פני עשרה מאמרות. ולמה דווקא עשרה? משום שהמספר עשר אומר לנו שהוא יחידה של בריאה שלמה.
אם כן, לא האחד אלא העשר – ועשר אינו עשר פעמים אחד; עשר הוא שלוש פעמים שלוש ועוד אחד. ודאי תשאלו מדוע. פשוט משום שבחשבון היהודי, הנשען על האיכות יותר מאשר על הכמות, אחד ועוד אחד הם שלושה – שכן הדברים אינם חוזרים על עצמם; הם משתנים במקום ובזמן. ולפיכך, כאשר אנו מצרפים שני יסודות שאינם שונים זה מזה במהותם, אלא רק מוצבים בפרספקטיבה אחרת, הרי שבצירופם נוצרת ישות חדשה. הזוג הוא אחד ועוד אחד – "שכינה ביניהם" – והזוג הוא ישות שלישית. כך פועל העולם.
ביסודו של דבר, האחדות כשלעצמה אינה ניתנת לתפיסה. בלי ה"שניים" אין "אחד". ה"אחד" שמור לבורא לבדו: "ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים ו, ד). ואף בהצהרת אמונה זו עצמה יש לצרף יחד את שם הוי"ה ואת שם אלוקים – כלומר את מה שמעבר לטבע ואת הטבע עצמו. וכך נעשה המספר שלוש ליסודו של האלף־בית. מה יש לנו? במה פותח האלף־בית העברי? אל״ף, בי״ת: אל״ף ועוד בי״ת שווים גימ״ל. ו"שלושה שותפין יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו" (נדה לא ע"א) – האב, האם והבורא. שלישייה זו, אם תרצו, חוזרת ומופיעה במקום ובזמן. זכרו את מה שאנו אומרים בפסח: "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור" (פסחים קטז ע"א). פסח, מצה ומרור – זהו כל סודו של חג הפסח. התורה ניתנה בחודש השלישי; היו שלושת ימי הגבלה, שלושה ימים של הצבת גבולות לפני התגלות הקב"ה. היא ניתנה לעם שיצא משלושת האבות, אבות העולם, עם שנועד למלא את חובותיו ולשאת באחריותו באמצעות תפילות היום – שלוש תפילות ביום; שלושה זמנים בהתפתחות האנושות והעולם, דהיינו עבר, הווה ועתיד; ובאמצעות שלושת הממדים, שהם האורך, הרוחב והגובה, או העומק. הנה כי כן, מושג האחדות הזה, המושתת על תוצר של מיזוג, על יסוד של מיזוג, עומד ביסוד השלוש וחוזר על עצמו שלוש פעמים. מדוע? פשוט משום שיש אחדות ראשונית של הבריאה, והיא אור היום הראשון, המסומן בנקודת האור;
אחריה המרחב של היום השני, התחום בקו, ברצף של נקודות; ולבסוף, ביום השלישי, הופעת נפחה של הארץ. אלה הם שלושת היסודות שמהם צומחת בריאת שלושת הימים הראשונים, ושלושת ימי הבריאה האחרים באים ונותנים להם תוכן: השמש והירח לאור, שעליהם לקבוע את המועדים ואת השנים; לַיַּמִּים – כל מה שנברא ביום החמישי, שימלא את הַיַּמִּים הללו; ולבסוף הארץ וצמחייתה ממתינות ליום השישי, שבו נבראו החיה והאדם, הנקראים למלא את הארץ ולהעניק לה ממשות.
אם כן, מושג השלוש הזה חוזר ומופיע: תחילה בנפש, בחומריות; אחר כך ברוח, במה שנוכל לכנות רגש, הרגשה, מה שנוגע גם לחושים; ולבסוף, היסוד השלישי, הנשמה – השאיפה והנשיפה, החיים במובנם האמיתי. ובהקשר זה, הרכיב האנושי, יסוד הממד האנושי, נוצק מאדם, מנח ומאברהם. אדם הוא עדיין אדמה: הוא ההוויה הגולמית, יסוד הבסיס. נח יעניק לו את חוש הרגש. אל נשכח שבניו של נח שלושה במספר, ושלושה טיפוסים הם: שם, חם ויפת. שם – הוא השם, המוניטין; חם – הוא מה שמניע את האדם ומעניק לו תנופה; ויפת – חוש האסתטיקה, הקשור בקשר הדוק לאתיקה. ולבסוף, כל אלה יימצאו לאחר מכן כשההתפתחות עוברת דרך אברהם – ואברהם הוא הלידה. אברהם הוא באמת מי שראוי להתגלות. ואחזור ואומר: בהתהוות העם יש מרים, אהרן ומשה – האישה תחילה. ואעיר בדרך אגב שגם למרגלות הר סיני היא נזכרת ראשונה: "כה תאמר לבית יעקב" (שמות יט, ג) – "לבית יעקב, אלו הנשים" (רש"י שם); ורק אחר כך "ותגיד לבני ישראל". ובני ישראל הם ה"כלי", כלומר המכשיר, הכלי המכיל את העולם כולו, וכלי זה נושא את סגולותיהם של הכהן – כ״ף, של הלוי – למ״ד, ושל ישראל – יו״ד.
כל זאת כדי לומר שפעולתו של העולם כולו מושתתת קודם כול על שלישייה זו, שאנו מוצאים אותה בכל מקום – בזמן, במקום ובאדם. זוהי הגימ״ל. והגימ״ל – גָּמַל – היא מתנה של הרוח. אמרנו אפוא שיש שלושה יסודות של חיים. בכל שלב של התפתחות ניתנת, מכל מקום, ישות חדשה; אך יש שתי ישויות ראשוניות, חומרית ורוחנית, אם אפשר לומר כך. יש לאחד אותן – יש לאחד אותן – ואיחודן הוא שלוש: שלוש ליסוד החומרי הראשון, שלוש ליסוד הרוחני; בכל פעם, כפי שכבר ציינו, שלוש. וזה יוצר ממד שלישי. יש שלושת הרגלים: הם שלבי החיים – החירות; האיזון שהתורה מעניקה לבריאה הזאת; ולבסוף הגילוי, או ליתר דיוק הכרתו של האדם בשניות הזאת, אמונה הגורסת שהיא אחת. וכך היה העם אמור להיות "עם סגולה" – וסגולה היא סגול, הצבע הסגול. הסגול הוא תערובת של אדום ושל כחול. האדום הוא הנפש, הוא האדמה, החומרי; והכחול, כפי שאמרנו תמיד, הוא הצטברות השקיפות השמימית. וזה אכן אמור היה להרכיב את סגולתו של עם ישראל.
זהו הצבע המתגלה, אם תרצו, בצעדתו של העם. ראינו שמדובר בשלוש פעמים שלוש. […] חז"ל לימדונו: "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם" (אבות ג, ו). […] אבל המניין הוא תמיד תשעה ועוד אחד: זו הישות, הכוח האחד הנוסף, אם תרצו – התוספת; כשם שבספירת העומר עלינו למנות חמישים יום, ואף על פי כן איננו מונים את היום החמישים: היום החמישים מתעורר מאליו לאחר שהגענו לארבעים ותשעה יום, לאחר שמנינו את ארבעים ותשעה הימים. ומשום כך העשר הוא באמת ביטויה של הבריאה השלמה.
כשם שאנו מוצאים עשרה מאמרות ביסוד הבריאה, כך נמצא עשרה דיברות ביסוד ההתגלות. נמצא גם את עשרת הניסיונות המחייבים את האדם בהנהגה נכונה של הבריאה הזאת – המשנה תאמר לנו זאת בהמשך. אבל יותר מזה, המשנה אומרת שתמורות ההיסטוריה מתחוללות תמיד מעשרה דורות לעשרה דורות: "עשרה דורות מאדם ועד נח" (אבות ה, ב). עשרה דורות מובילים אל נח, ועוד עשרה דורות מובילים אל אברהם. כלומר, ההיסטוריה אינה קופאת על שמריה; יש דינמיקה של ההיסטוריה, ו[האדם] שותף, בראש ובראשונה, להקב"ה בהנהגת העולם הזה, בהנהגת תולדות האנושות.
איננו רואים את הטעמים לכך שיש "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" (ברכות ז ע"א), פשוט משום שבעשרה הדורות הללו, למשל, המפרידים בין בריאת אדם, הופעתו של אדם, לבין נח – יש כאלף וחמישים ושש שנים. וכמה מעסיקה אותנו תקופה זו? מעט מאוד. לכן אין לנו פרספקטיבה על ההיסטוריה. איננו יודעים כיצד הכינו עשרה דורות אלה את עתיד עולמו של נח, את עתיד עולמו של אברהם, את עתיד עולמו של יצחק, וכן הלאה. יש כאן מסלול שלם של ההיסטוריה ההולך ונעשה. ואין פירוש הדבר שהאנשים החיים את ההיסטוריה הזאת הם חסרי תועלת – לא ולא. בכל אחד מאיתנו יש ניצוץ אלוקי, אלא שהוא כוסה בהתנהגויות שאינן ראויות לבני אדם; ומשום כך יש לעבור ניסיונות קשים מאוד – לפעמים מבול, ולפעמים עונש חמור מאוד – כדי לראות את צירופם של החלקיקים האלה, של ניצוצות האור האלה, מתגלה באדם אחד: נח, או אברהם.
כמובן, כל אדם לפי מדרגתו: נח הוא צדיק, אברהם הוא חסיד. ונח, בהיותו צדיק, נקרא להעלות את החברה שבה חי עד לדרגה מסוימת שתקל על התמורה הזאת. כלומר: במשך עשרה דורות אי אפשר, במבט ראשון, לדון את העולם; יש להמתין לדור העשירי. מדוע? משום שכל עוד אין נורמות בחברה, כל עוד אין מנהיג המתגלה בה, בני האדם אינם – הייתי אומר – בני עונשין. אי אפשר לדון אותם: אין להם נקודת ייחוס, אין להם מנהיג. אבל משעה שמופיעה דמות כזו, נשמעת קריאה של נורמות, של אמות מידה, התובעות שינוי ויישור. וזה בדיוק מה שהמשנה אומרת לנו: "עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו" – כלומר, לא היה ממי ללמוד ולקחת דוגמה עד בואו של נח. ואז, כשנח מופיע – הנה המבול, ואנו יוצאים אל בריאה חדשה, אל היסטוריה חדשה. אך מכיוון שנח הוא אדם המתהלך עם צדקו של הקב"ה, ולפיכך נשאר קשור לחוקי הבריאה, סגור בתוך חוק הבריאה הזה – וחוק הבריאה הזה קורא לדין מידה כנגד מידה – יש להמתין עוד עשרה דורות עד שנעבור לכיוון אחר: כיוונו של החסיד, כיוון האהבה, כיוון ההתעלות מעל דרכי הטבע. וזהו אברהם. ואברהם הוא נח בפרספקטיבה אחרת, והוא גם אדם. כל זה בא מן האות הקטנה ביותר, שבה נכלל העולם: האות הקטנה שבאלף־בית היא היו״ד, וערכה המספרי עשר.
ובמה פותחת אות האחדות? ביו״ד, אשר דרך קו ההשתקפות פוגשת יו״ד הפוכה, למטה. וזהו ערכה המספרי של היו״ד כשהיא נפרשת: יו״ד ועוד יו״ד – עשרים; אבל העשרים כבר חקוק ביו״ד הראשונה, ומיו״ד ליו״ד העולם מתקדם. זהו יסוד האלף־בית; זוהי הנקודה – הנקודה שבבי״ת של "בראשית". נקודה זו היא נקודת המוצא של הבריאה, והיא היו״ד. נקודה זו אינה ניתנת לחלוקה; אבל כשנדבר על הבריאה, שהיא עצמה כפולה – זוהי הבי״ת של "בראשית". וזו הסיבה שלעולם לא תראו ספר הפותח באות הראשונה של האלף־בית, שכן הבי״ת היא הנותנת […].
ועכשיו נוכל להבין את הטעם לכך שהקב"ה מחולל את תמורות ההתנהגות בעשרות, בנתחים של עשר: עשר, עשרים, שלושים, ארבעים, עד מאה. מן העשר ואילך אלה מספרים מורכבים, עד המאה, שהיא כמובן כפולה של עשר – והמביאה אותנו אל קץ החיים. מי שהגיע למלוא ימיו אין לו עוד מה לחדש. כן – שהרי מהו המוות? הוא אובדן הדינמיקה, אובדן חוש האחריות; איננו מפנים עוד את מבטנו אל הדורות החדשים. יש ביהדות רעיון חשוב, והוא שהטוב והרע יחסיים מאוד. אם בראשית הבריאה נאמר לאדם שלא יתמקד בדעת טוב ורע, הרי זה משום שאין רע מוחלט.
מה שחשוב בחיים אינו להבחין בין טוב לרע. איננו מברכים את הקב"ה על שקבע הבדלה בין טוב לרע; אנו מברכים אותו "המבדיל בין קודש לחול", בין טהור לטמא. כלומר, בחיים רוחניים העיקר הוא להעלות את החומר לדרגת הקודש, לקדש את החול, לחצות את הגבול שבין הטהור לטמא. ורק אז נכנס לתמונה מושג הטוב והרע: מקומו שלישי בסולם הערכים. והנה, לדורות הראשונים האלה לא היה חוש של קדושה – שכן גם הקדושה משולשת: "קדוש, קדוש, קדוש" (ישעיהו ו, ג), שבח הנאמר שלוש פעמים. פעם אחת הוא מכוון אל השמים, פעם אחת אל החומר, ופעם אחת אל אותו צירוף המתהווה בתוך הזמן, באמצעות הקדושה השלישית.
ומכוח זה אנו נקראים להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). הכהן הוא הנשמר מן הטומאה והשומר על הקדושה. אנו כהנים קטנים לאנושות, אבל אנו שואבים השראה מדמותו של הכהן הגדול. אנו שואבים השראה מן הזמן – זמנם של פסח, שבועות וסוכות – שבו אנו מסירים מעלינו כל מה שחוזר על עצמו […], כל מה שהוא קונפורמיזם. הקונפורמיזם הוא עצם מהותה של הטומאה; ועלינו לשאוף להעלות כל נקודה לדרגה גבוהה יותר. וחיינו מתנהלים לפי קצבה של השבת – ההכנה לשבת, ההכנה למועדים, שלוש תפילות היום וכן הלאה. זוהי דרך להחזיק את רוחניותנו דרוכה. אין חזרה לא במקום ולא בזמן, ועל אחת כמה וכמה לא באדם. אבל יש שלבים, שלבים המוליכים את האדם להיות בצלם בוראו. זוהי תורתה של משנה זו, והיא מודגמת במשנה שאחריה […]. צדיק אינו יודע מנוחה; הוא לעולם תלמיד. אין הוא יכול להרשות לעצמו להניח לחיים לשאת אותו – אין זה אפשרי.
הוא "אחראי" – אתם יודעים, במילה "אחראי" טמונה המילה "אחר": האחריות היא כלפי האחר. יש בו רצון להביא קידמה לזולתו, כדי שיוכל למלא את חובותיו כלפיו. וממילא, גם הוא יעבור ניסיונות, כפי שהיה אצל אברהם אבינו. הוא לא נגמל על עברו, אלא על כך שהפגין יציבות – עקביות, נאמנות העומדת בכל ניסיון. וזו גם הסיבה שעם ישראל עצמו זכה לגאולתו רק לאחר עשר המכות, מכות מצרים, לאחר עשרת הניסים שנעשו על הים, ועשרת הניסיונות שעמדו לפניו במעבר המדבר. אבל החיים נמשכים כך – החיים נמשכים כך, אלא שבתנאי אחד: כאשר אנו יוצאים מן המספר עשר, למטה, אנו מוצאים את עצמנו במספר שבע. ובמספר שבע, כפי שאמרתי אתמול, יש פעמיים שלוש לבריאה, והשביעי הוא הקידוש. תמיד זו השלישייה החוזרת. ושאלו חכמינו: מה ההבדל אפוא? הלוא בסופו של דבר יש השראת שכינה המקדשת את התכנסותם של עשרה אנשים, ויש השראת שכינה המקדשת גם את נוכחותם של שלושה אנשים, וכן של מספרים אחרים.
ההבדל הוא שכאשר אנו בתוך העשרה, היסודות עשויים להיות נפרדים זה מזה; אבל עצם היותנו משולבים בתוך העשרה – גם אם מדובר ברשעים, בכופרים – הנוכחות הזאת קיימת תמיד. תמיד מתחולל דרכם תהליך הבריאה הזה, והשכינה שם. לעומת זאת, כאשר אנו בסדר הנמוך יותר, אז צריך שיהיה באמת דו־שיח, השתתפות של שתי היחידות כדי לחולל משהו, כדי לעורר את אותה נוכחות. הנה – כאן אעצור. אם יש לכם שאלה, לשניכם, בשמחה. – כן, כבוד הרב, אם תרשה לי, הייתה לי קודם כול שאלה קטנה.
אמרת שמקור הטומאה הוא הקונפורמיזם והחזרתיות. אבל כשמדברים על בן זומא, האומר שקרבן התמיד הוא שמייצג את היהדות, וכשמזכירים את עבודת הכהונה, שהיא נצחית, מחזור נצחי, והיא דווקא מוסדרת להפליא – כיצד בעצם אתה מיישב זאת? – כן. שמע: יש שלושה מושגים בסדר הרוחני. מושג התלמוד – הלימוד המעורר השראה; מושג ההלכה – המסדירה את מעשינו, את הפולחן שלנו; ואחר כך מושג האגדה – של הדמיון; לא, לא אומר "הדמיון" – אלא של השלכת ההוויה אל עולם הנושא אותי אל המרומים.
המצווה, נכון, היא חזרה – היא חזרה. הלימוד – לא; התלמוד – לא. התלמוד המעורר השראה במצווה גורם שהמצווה אינה עוד אותה מצווה, ושבשום רגע אין היא שווה […]. ההסתגרות בקיום מצוות החוזרות על עצמן מולידה דת – ואנחנו איננו "דתיים". איננו רוצים דת: אנו משוררי החיים עם הקב"ה. אנו יצורים שהרוחניות נושאת אותם להיות אדם במלוא מובן המילה, להיות אדם בצלם בוראנו. לכן אסור למות בתוך החזרתיות. "והייתם לי קדושים" (ויקרא כ, כו) […].
המצווה – כן: כך יש לעשות ולא אחרת. לא הקדושה: הקדושה היא מה שמעבר למצווה. כל עבודת המקדש הייתה בתחום הקודש, בתחום הטהרה. היא לא הייתה בתחום הטוב והרע; היא הייתה בטומאה, בטהרה שנתלשה מן הטומאה, ובקדושה שנתלשה מן החול. אבל כמובן, אין הכוונה גם לשקוע בעולם של שירה שמעבר לעולם. הכתוב אומר "ואנשי קודש תהיון לי" (שמות כב, ל): היו תחילה אנשים, ואחר כך קדושים. אי אפשר להיות קדוש על חשבון האיש, על חשבון האנשים, על חשבון האדם – ואי אפשר להסתפק בכך שנישאר רק "איש" ונוותר על הקדושה.
הנה – שאלה נוספת? – כן, דווקא ברצוני להמשיך את מה שאמרת זה עתה: שבמחשבה היהודית הקטגוריות המוסריות של טוב ורע הן בעצם יחסיות מאוד; הקודש והחול, הטהור והטמא, עולים עליהן באמת. ובכל זאת אני מחפש בתורה את הפסוק שעליו אפשר לבסס זאת. ואני חושב דווקא על ההתחלה: בספר בראשית, בפרק ב, יש לנו את האיסור לאכול מעץ הדעת טוב ורע; אבל בסופו, בפרק נ, אנו קוראים את דבריו של יוסף לאחיו: "ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה" (בראשית נ, כ). ואני שואל את עצמי אם אין זה פסוק מפתח לביסוס דבריך, הממדים היחסיים הללו של הטוב והרע, […]. זה הכול. – ובכן, התשובה: אתה צודק, אבל אשלים. בספר בראשית מושג זה של קודש וחול אינו מופיע. הוא מופיע בספר שמות, כאשר יש עם. ברמה של בראשית יש רק יחידים, ולִיחיד קשה להגיע אל מושג הקדושה. מושג הקדושה הוא מושג של רבים.
היחיד שיכול לתבוע את הקדושה לעצמו הוא הקב"ה. ושם נאמר: "קדושתי למעלה מקדושתכם". מדוע? משום שאני יכול להיות קדוש בעת ובעונה אחת בארץ, קדוש מעבר לעולם, קדוש בזמן – ואתם אינכם יכולים להיות מעבר למושגים האלה. הקדושה שלכם, על כל פנים, מגבילה אתכם. היא ממשית רק כאשר היא מושלכת אל "כי קדוש אני". […] העם היהודי קדוש משום שכך החליט הקב"ה. הכהן קדוש – לא משום שהוא צדיק, לא משום שהוא טוב: הוא קדוש מלידה. זה ניתן לו; הוא זכה לקדושה הזאת. אם הוא חי אותה או לא – זהו תחום ההשגחה […]. אבל שימו לב: יש תנועה מלמטה למעלה. יש קדושה […] – זו המביאה אותנו, דווקא, להשיב באמצעות הבחירה, באמצעות הבחירה החופשית.
הבחירה החופשית היא כאשר אני מתחייב לקבל על עצמי את ההשגחה הזאת, את הגורל הזה שנכפה עליי – לא אני בחרתי בו. וזה קורה כאשר מופיע מושג ה"עם": "ממלכת כהנים וגוי קדוש". מושג העם מבטא, הייתי אומר, את הצורך הזה בקדושה, בהתעלות מעל ההוויה – ואף מעל הצדק. הצדק הוא הביטוי המינימלי של המוסר. ומהו המוסר האמיתי? זו צדקה ומשפט; זה לפנים משורת הדין; זה מה שמעבר לצדק. זה "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, כ). זהו המוסר האמיתי: הצעדה אל הקדושה.
הנה – אני נפרד מכם.
להמשך הלימוד
- ← השיעור הקודם: פרקי אבות ד: בן עזאי והמצווה
- כל השיעורים בסדרה: פרקי אבות
- מיהו הרב רפאל בניזרי?