שיעור זה עוסק במשנה השנייה בפרק הרביעי של פרקי אבות, משנתו של בן עזאי: רוץ אחר המצוה, אף הקלה שבהן, וברח מן העבירה, שכן מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ושכר מצוה – מצוה. המשנה באה בעקבות משנתו של בן זומא, שהגדירה מיהו העשיר, מיהו הגיבור, מיהו החכם ומיהו המכובד. עיקר השיעור מוקדש לשאלה קודמת: מהי בעצם מצוה – ציווי, קשר, כפייה, הכרח? הרב רפאל בניזרי משיב עליה בטרם יגיע אל הריצה שהמשנה מדברת עליה, ואל המימרה שאחריה, האוסרת לבזות כל אדם.
הפתיחה של השיעור מוקדשת לדמותו של בן עזאי עצמו: אדם ללא תואר רבני, הנקרא על שם אביו, שלמדנותו הקיפה את כל תחומי הדבר המתגלה, תלמידו וחברו ללימוד של רבי עקיבא. הרב מזכיר שהיה מן הנכנסים אל סף הדעת של העולם שמעבר, שלא נשא אישה אף שלימד את חומרת הנמנע מפרו ורבו, ושהוא נמנה עם עשרת הרוגי מלכות. תולדות חייו אלה משמשות לתאר את מזגה של רוח חריפה ונוקבת, שמעולם בכל זאת לא ערערה את תורת רבותיה.
אחר כך בא החלק המרכזי: המצוה כנר החודר אל המקומות שאורה המפוזר של התורה אינו מגיע אליהם, שלוש דרגות קיומה, ממדה החברתי והאוניברסלי, והסירוב לכל דירוג בין מצוות קלות למצוות חמורות. השיעור מגיע אל המימרה שאחריה, על שעתו של כל אדם ומקומו של כל דבר, ולבסוף אל שתי שאלות מן הקהל: האחת על היחס בין המצוה לאור התורה, והשנייה על מצוות שעושים אינם־יהודים.
מה אומר השיעור
משנה זו משלימה את משנתו של בן זומא. בן זומא הגדיר את העשיר כמי ששמח בחלקו ומסתפק בו, את הגיבור כמי שמצליח לכבוש את עצמו, את החכם כמי שמבקש ללמוד מכל אדם, ואת המכובד כמי שמכבד את הבריות. אל המכלול הזה מוסיף בן עזאי הגדרה משלו, ומפנה את תשומת הלב אל המצוה עצמה.
בן זומא ובן עזאי אינם נושאים את התואר "רבי". הם נקראים על שם ייחוסם – בנו של זומא ובנו של עזאי. מסופר שהתייתמו בילדותם, ושהכינוי הזה היה דרך להנציח את זכר אבותיהם. תכונתם היחידה, בסופו של דבר, הייתה הכבוד והאהבה שרחשו להוריהם, עד כדי ויתור על שמם שלהם.
למדנותם חבקה את כל התחומים גם יחד. היא לא הצטמצמה לא למחשבה, לא להלכה ולא לקבלה, אלא הצליחה להקיף את כל פניו של הדבר המתגלה ולאחוז בהם כמקשה אחת. שכן עבודה זרה אמיתית פירושה לפרק את הדברים לרסיסים ולראות בהם יסודות עצמאיים. גוף האדם הוא שלם אחד, וכך גם העולם; אין להתמקד בפן אחד או באיבר אחד ולהתעלם משאר הדברים, אלא לבקש הרמוניה כוללת, בגוף כמו ברוח. כך פועלת הכרזת האחדות שאנו חוזרים עליה ערב ובוקר: איננו מחלקים דבר, לא במישור הבריאה ולא במישור הרוח.
רבותיו היו בעיניו כקליפת השום – ואין בכך זלזול. בן עזאי היה תלמידו וחברו ללימוד של רבי עקיבא, ותלמידו של רבי יהושע בן חנניה. הדימוי אינו מקטין אותו: כשם שהשום חריף בטעמו וקליפתו חסרת טעם אך מגינה על פנימיותו, כך עטפה תורת רבותיו תמיד את רוחו החדה והנוקבת, שביקשה את האמת בעומק הדברים. שהרי מי שחופר ומבקש להגיע אל העומק נוטה לערער את התורה שקיבל; לא כך היה הוא.
הוא היה מן הנכנסים אל מעבר לסף, ואומרים שמת מכך. יש ספים שמי שעובר אותם אינו שייך עוד לעולם הזה: הוא נמצא בעולם המלאכים, בעולם הרעיונות, מנותק לגמרי מן המציאות. זו גם הסיבה שלא חי חיי נישואין ולא נשא אישה – יש אומרים שנשא את בתו של רבי עקיבא, אך לזמן קצר מאוד. ובכל זאת הוא שלימד שהנמנע ממצוות פרו ורבו כאילו שופך דמים, ובאו אליו בטענות על כך; הוא השיב שנפשו חשקה בתורה, שאחרים יעשו זאת, ושהוא עצמו אינו מסוגל לכך. הוא נמנה עם עשרת הרוגי מלכות.
הנשארים בשלב הכפייה הופכים את המצוה לעבודה זרה. המילה המציינת אותה מעוררת את מושג הציווי, ולכן רומזת לכפייה: בחינוך הראשוני אין מנוס מכך, שכן חינוכו של אדם עובר תחילה דרך כללים שעליו לקבל על עצמו. אך מי שנעצר שם הופך את מעשהו לעבודה זרה, מן הטעם הפשוט שלא אנחנו הם המקיימים: כוח חיצוני כופה זאת עלינו, ולהיות משרתו של כוח כזה – ראוי לגנאי.
להיות זהיר במצוה פירושו לקרוא דרכה. הפועל שנבחר כאן אינו מדבר על זהירות בלבד: הוא מדבר על קריאה. שכן המצוה היא נר והתורה היא אור. התורה היא אור מפוזר, הנשאר ברמה של תאוריה כוללת; הנר, לעומתו, חודר אל הסדקים ואל הפינות הנסתרות ביותר. מבחינה זו עומדת המצוה במדרגה גבוהה מן התורה.
יש במצוה גוף, רוח ומהות. כשם שנתונים בנו נפש, רוח ונשמה – המציאות הגופנית, הרוח, המהות – כך יש גוף המצוה, זו שאנו עושים מתוך הרגל משום שאינה עולה לנו דבר ואינה מחייבת אותנו לדבר; יש רוחה, שאנו מבינים ומעריכים, אך היא עלולה להישאר מחשבה נאצלת או שאיפה ללמדנות; ויש מהותה, והיא לעשותה לשמה, בחינם גמור. אז היא הרצון שאנו חולקים עם הבורא, ואנו נעשים כביכול שותפים למה שנופח נשמה בעולם.
"ארץ אוכלת יושביה" מבטאת את סכנת ההשתקעות. כיצד יכולה ארץ לאכול את יושביה? מי שמתיישבים בארץ ומאבדים את חוש ההתפתחות, מניחים לעצמם לחיות בשגרה חדגונית, בלי דבר חדש, בלי שאיפה חדשה, בלי רצון לנוע – נופלים קורבן להשתקעותם שלהם. אין לשבת על הארץ; יש ללכת קדימה.
מה שמאפשר ללכת קדימה הוא המצוה עצמה, משום שהיא קשר. אמנם היא ציווי, ואני נתין שלה כשם שאני נתינו של הבורא ושל מי שהביאו אותי לעולם, עד שאוכל לבסס את עצמאותי. אך בראש ובראשונה היא מה שמונע את הבידוד, את הבדידות ואת הכיליון. משמעותה לגביי משולשת: היא מאפשרת לי להתחדש, לחיות עם חברי וליצור קשר עם החברה הסובבת אותי, ובעיקר לצאת לקראת הבורא. חכמים לא נרתעו מלומר במפורש שהמצוות הן מרכיבים של האלוקות: שמרו את מה שאני שומר.
ממאתיים ארבעים ושמונה מצוות העשה, אנו מקיימים בעצמנו כשישים בלבד. השאר נעשה בהסכמה משותפת עם שאר חלקי החברה. די בכך שמישהו מקיים פדיון פטר חמור או ראשית הגז – לא לכל אחד יש חמורים או כבשים – ושאני משתתף, שאני נוכח, כדי שיהיה כמי שעשה זאת בשביל כולם. שכן לכל מצוה שאנו מקיימים יש הד חברתי, לאומי, ואף אוניברסלי. כיצד להסביר זאת? הרב אומר שאין לכך הסבר.
בן עזאי מבקש לרוץ אחר המצוה. המצוה אינה מוגשת לך: היא מזמינה לריצה, להליכה, לפעילות נמרצת; היא מוציאה את האדם מתרדמתו ומשגרת חייו. ישנן אמנם מצוות קלות ומצוות חמורות: בניית מעקה לגג הבית מובנת מאליה, וכך ברכות השחר, שהן גם עניין של היגיינה; השבת, לעומת זאת, חמורה, שהרי יש לסגור את החנות כשכולם פותחים ולהתמסר לרוחניות עזה – ואין זה קל.
אך במעשה אין קלה ואין חמורה. השקידה שתגלה במצוה שאינה עולה לך דבר תפתח לפניך את שערי מצוה גדולה ממנה פי עשרה, שהרי שכר מצוה – מצוה. אינך יודע לאן תוביל אותך מצוה. לכן אין לבחור בין הקשות לבין אלה שאינן קשות.
אין לבקש במצוה את טובתך האישית. אין להשתמש בה כגלימה של דתיות. הקיום האמיתי הוא היכולת לעבור אל מצוה אחרת, נעלה יותר: שכרה הוא ההתעלות עצמה, המתרחשת לאט. המצוה היא המולידה את המצוה.
ומנגד, יש לברוח מן העבירה, שכן היא גוררת עבירה אחרת. כשם שנדרשים לרוץ אחר המצוה, כך נדרשים לברוח מן החטא – שעניינו להקשיב רק לעצמך, לספק את יצריך, להיענות לצרכיך וליהנות מכל מה שמזדמן. ואף על פי כן היצרים האלה טבועים בחיים עצמם, ובלעדיהם לא היינו יכולים להמשיך: מה שאנו קוראים יצר הרע הוא גם כוח יוצר, והוא המספק לחברה את הכוחות הדרושים לה כדי להתקדם. החטא מתחיל כשנעצרים שם ועוברים את גבול הצרכים האמיתיים. דמותו של הבורח היא יוסף מפני אשת פוטיפר.
כל המצוות הן גוש אחד. המקיים מצוה אחת ויורד לעומקה כאילו קיים את כל מצוות התורה, משום שהגיע אל מהותו של הכלל. כאן, כמו בתחום המחשבה, אסור לפרק, ויש לשמור על המבט הכולל. ובקיום המצוה טמונה דרך להמשיך את השכינה אל העולם הזה: בדבקות בה, אנו מאפשרים לשכינה לשכון בתוכנו.
אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום. לכן אל תבזה איש ואל תחשיב שום דבר לחסר ערך: אם דבר נראה בעיניך מוזר, הרי זה משום שעוד לא הגיע זמנו, אך יש בו כשלעצמו חשיבות ופנימיות, בדיוק כמו בך. כך גם לגבי בואי שלי לעולם: דורות על גבי דורות קדמו לי, ואם באתי בדור הזה – בדור הזה עליי למלא את שליחותי. זו שעתי, וכאן יש לשליחותי משמעות.
המצוה אינה נעלה מן התורה, אלא היא אור התורה המקורב אל האדם ככל האפשר. לשומעת הקושרת את הדברים לפסוק "באורך נראה אור" מאשר הרב: דרך קיום המצוות נראית התורה באחדות של אור. כשהוא נשאל אחר כך על מצוות שעושים אינם־יהודים, הוא משיב שמצוות רבות מתקבלות על הדעת ושייכות למוסר האוניברסלי – לא לגנוב, לא לשקר – ושאין לעם היהודי מונופול עליהן. אך דרך קיומן שונה: מצוה שנותקה מן השלם אינה שלמה ואינה מושלמת, ועלולה אף, בקצה, להפוך לפולחן פרטי; עליה להיות גוף אחד עם התורה כולה, ורק כך היא מתקיימת.
תמלול מלא של השיעור
אנו פותחים עתה בלימוד המשנה השנייה בפרק ד', שנקרא בשבת הבאה. משנה זו משלימה את דבריו של בן זומא, שהגדיר מיהו העשיר: השמח בחלקו, המסתפק במה שיש לו. הגיבור הוא מי שמצליח לכבוש את יצרו. החכם הוא מי שמבקש ללמוד מכל אדם, ולבסוף, מי שראוי לכבוד, להדר, ליקר – הוא מי שמכבד את הזולת, המכבד את הבריות. ועתה בא בן עזאי. שימו לב שלבן זומא ולבן עזאי אין תואר של רבי. הם נקראים דווקא בשם ייחוס, על שם אבותיהם, זומא ועזאי. אומרים שהתייתמו בילדותם, ולכן קראו להם "בן זומא", "בן עזאי" – דרך להנציח את זכר אבותיהם. ולאמיתו של דבר, תכונתם היחידה הייתה הכבוד והאהבה שרחשו להוריהם, עד כדי כך שוויתרו אפילו על שמם שלהם.
אנשים אלה התבלטו בלמדנות שחבקה תחומים רבים, ושהייתה רגישה במיוחד לפתיחות מחשבתית דרך התורה. היא לא הצטמצמה לא לתחום המחשבה, לא לתחום ההלכה ולא לתחום הקבלה, אלא הצליחה באמת להקיף את כל פניו של הדבר המתגלה ולראות בהם שלם אחד. עבודה זרה אמיתית פירושה לפרק את הדברים לרסיסים ולראות בהם – נאמר כך – יסודות עצמאיים. גוף האדם הוא שלם אחד, וכך גם העולם, העולם הגשמי ו[…]. ולכן אין להתמקד רק בפן אחד או באיבר אחד ולהתעלם מכל השאר.
יש לבקש הרמוניה כוללת, בגוף וברוח גם יחד. כך אכן פועלת הכרזת האחדות – ההכרזה שאיננו חדלים להכריז ערב ובוקר: כלומר, איננו מחלקים, איננו מפרקים דבר, לא במישור עולם הבריאה ולא במישור עולם הרוח. ובן זומא היה אכן – אמרתי בן זומא, אבל אנו לומדים את בן עזאי. בן עזאי היה איש הפתיחות המחשבתית הזאת, עד שמתוך לימודו בקע תמיד אור עז. ועם זאת לא חטא האיש בגאווה, אדרבה. הוא הוקיר את רבותיו: היה תלמידו וחברו ללימוד של רבי עקיבא, והיה גם תלמידו של רבי יהושע בן חנניה. אבל הוא היה אומר שהחכמים, רבותיו, היו בעיניו כקליפת השום – ואין בכך שום זלזול, אדרבה. הוא עצמו היה בעל רוח חדה ונוקבת.
אתם יודעים שמי שחופר ומבקש להגיע לעומקם של דברים נוטה, בקצה, לערער את תורת רבותיו; לא כך היה הוא. כשם שהשום חריף, בטעמיו העזים, והקליפה מגינה עליו אך אין בה שום טעם – היא רק שומרת על הפנים – כך הייתה תורת רבותיו. תורת רבותיו עטפה תמיד את רוחו, שביקשה את האמת בעומק הדברים. שהרי אנו יודעים שבן עזאי היה מאלה שהעזו לחצות, בחייהם, את סף הדעת, את סף העולם שמעבר – ואומרים שמת מכך. כי יש ספים שלעתים עוברים אותם, ואז אין האדם שייך עוד לעולם הזה: הוא בעולם המלאכים, בעולם הרעיונות; הוא נעשה מנותק לגמרי ממציאות העולם הזה.
וזו, אגב, הסיבה שבן עזאי לא חי חיי נישואין ומעולם לא נשא אישה. יש אומרים שנשא את בתו של רבי עקיבא, אך לתקופה קצרה מאוד. ובכל זאת הוא שאמר שכל הנמנע מלקיים את מצוות פרו ורבו – מצוות הפריה והרביה – כאילו שופך דמים, ובאו אליו בטענות על כך. מה הייתה תשובתו? "נפשי חשקה בתורה"; אינני יכול. אני מניח זאת לאחרים, אבל אני – אינני מסוגל לכך, הדבר למעלה מכוחי. ולכן ראו בו כמי שנעדר מן העולם הזה, והרי הוא נמנה עם עשרת האנשים – עשרת ההרוגים, עשרת הגדולים – שהוצאו להורג באכזריות […].
למה מזמין אותנו בן עזאי? להתעכב על משמעות המצוה. מהי מצוה? האם היא ציווי? קשר? האם היא עניין של כפייה או של הכרח? אפשר להשיב: כל אלה גם יחד. אבל המונח "צו", ציווי, גורם לכם לחשוב שהתורה היא כפייה, שהמצוה היא כפייה. אכן, בחינוך הראשוני אין מנוס מכך. חינוכו של אדם עובר קודם כול ולפני הכול דרך כללים מסוימים שעליו לקבל על עצמו. אך כשנשארים אך ורק בשלב הכפייה הזה, הדבר נעשה עבודה זרה. הוא נעשה מעשה של עבודה זרה. מדוע? מן הטעם הפשוט שלא אנחנו מקיימים את התורה, מקיימים את המצוה, אלא כוח חיצוני כופה זאת עלינו; ולהיות משרתו של הכוח החיצוני הזה הכופה עלינו את המצוה – ראוי לגנאי. צריך להגיע למדרגה של "זהיר במצוה". "זהיר במצוה" – נוהגים לתרגם: להקפיד על קיום המצוה.
אבל "זהיר במצוה" פירושו לקרוא דרך המצוה. "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג). המצוה היא נר, מאור; "ותורה אור" – התורה היא אור גדול יותר. היא אור מפוזר. אבל כשאנו עושים בדיקת חמץ, כשאנו רוצים באמת לבער כל מה שעלול להחמיץ סביבנו ובתוכנו – זה נעשה לאור הנר. בנר נכנסים אל הסדקים, אל החורים, לראות אם אין שם חמץ. במובן זה המצוה נעלה מן התורה. שכן התורה נשארת ברמה של תאוריה כוללת, ואילו נר המצוה מכניס את האור אל המקומות שהאור מתקשה ביותר להגיע אליהם. ומשום כך, כשם שבעצם בריאתנו ניתנו בנו נפש, רוח ונשמה – הנפש היא המציאות הגופנית של האדם, הרוח היא הרוח, הנשמה היא המהות – כך יש במצוה נפש, רוח ונשמה. יש גוף המצוה: לפעמים אלה המצוות שאנו מקיימים פשוט מתוך הרגל, או משום שאינן עולות לנו דבר ואינן מחייבות אותנו לדבר. ויש רוח המצוה: אנו מבינים אותה, מעריכים אותה; זה יכול להישאר ברמה של מחשבה נאצלת, של רצון ללמוד, של שאיפה ללמדנות – אבל עדיין לא נגענו במהות המצוה. מהות המצוה היא כשעושים אותה לשמה. "לשמה" – פירושו לשם המצוה עצמה. יש חינם גמור ברצון שבמצוה, שהרי זה הרצון שאנו חולקים עם בורא העולם. וכך אנו מבקשים, במידה מסוימת, להיות שותפים למצוה המונעת מן העולם לשקוע בקיום צמחי וקפוא – כי המצוה היא הנופחת נשמה בעולם ומאפשרת לנו להתחדש.
נאמר הדבר אפילו על ארץ ישראל: "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" (במדבר יג, לב). כיצד יכולה ארץ לאכול את יושביה? "ארץ אוכלת יושביה": מי שמתיישבים בארץ ואין להם עוד חוש של התפתחות, המניחים לעצמם לחיות בשגרה חדגונית שאין לה סוף, בלי שום חידוש, בלי שאיפה חדשה, בלי רצון לנוע – הרי הם נופלים קורבן להתיישבותם בארץ הזאת, לאחיזתם בה. אין להיות "יושב" על הארץ; יש ללכת קדימה באמת. ומה שמאפשר ללכת קדימה הוא המצוה, כי המצוה היא הליכה יחד – ולא רק עם הזולת – שהרי המושג "צַו לָצָו… קַו לָקָו" (ישעיהו כח, י) הוא קשר. המצוה היא קשר. אמנם יש בה מושג של ציווי, ואני נתין של המצוה, כשם שאני נתינו של הבורא, כשם שאני נתינם של מי שהביאו אותי לעולם, עד שאוכל לבסס את עצמאותי, את חירותי.
אם כן, המצוה היא קשר; ובלי הקשר הזה – האדם דן את עצמו לבידוד גמור, לבדידות, לכיליון. בכך יש למצוה משמעות משולשת לגביי. היא מאפשרת לי באמת ללכת קדימה, להתחדש; לחיות עם חברי, ליצור קשר עם העולם הסובב, עם החברה הסובבת; ובעיקר – לצאת לקראת הבורא: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים ד, ד). הדבקות – באיזו דרך? חכמים לא נרתעו מלומר זאת במפורש. הם אמרו שהמצוות הן מרכיבים של האלוקות. "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" (ויקרא יח, ל) – ישמרו את מה שאני עצמי שומר. ולמצוה יש מציאות מיוחדת שהיא מעבר להבנתנו, השוברת את שלשלאות הסד הכללי שבו אנו כבולים, ומעניקה לנו מבט כולל: עליי, במקומי בתוך החברה; על החברה הסובבת אותי ואכן עומדת לשירותי; ועל בוראי, המעניק לי את החיים – והחיים האלה הם מצוה.
המצוה – היא התורה כולה. נכון שהתורה בכללותה היא רמ"ח מצוות, מאתיים ארבעים ושמונה מצוות עשה – ואני מזמין אתכם להניח בצד, בסוגריים, את שס"ה מצוות הלא תעשה. מתוך רמ"ח מצוות העשה האלה אנו מקיימים בעצמנו לכל היותר שישים. את האחרות – בהסכמה משותפת עם כל שאר חלקי החברה. די, למשל, שמישהו יקיים את מצוות פטר חמור, פדיון בכור החמור, או את גזיזת הכבשים, ראשית הגז – לא לכל אחד יש כבשים, לא לכל אחד יש חמורים […] – די שאחד יקיים אותה ושאני אשתתף, שאהיה שם, והוא עשה זאת בשביל כולם, משום שלכל המצוות שאנו עושים יש הד חברתי, לאומי, ואף אוניברסלי.
כיצד להסביר זאת? אין לכך הסבר. כי המצוה היא, במובן מסוים, השם […]: ה־ו"ה של המילה "מצוה" הן ה־ו"ה של השם המפורש, של שם הוי"ה. הוא"ו היא אות האמת, האות שאנו מוצאים ב"וָוֵי הָעַמֻּדִים" (שמות כז, י) שבתורה. היא אות התורה: "וְזֹאת הַתּוֹרָה" (דברים ד, מד). לא נאמר "זאת התורה" אלא "וזאת", בתוספת הוא"ו […], שכן הוא"ו היא המייצבת הכול; היא המעניקה ממשות לכל יסודות העולם, לכל היסודות שבתוכנו במישור אחר, ולחברה כולה הסובבת אותנו, על גווניה ויסודותיה השונים, שכמובן אינם כולם זהים.
"אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט" (ברכות ה ע"ב) – המשתדל לקיים מספר רב ככל האפשר של מצוות, או המסתפק במידה ההכרחית – העיקר הוא הכוונה לשמים, כלומר רוח של חינם גמור, בלא לבקש דבר. המצוה היא לשמה. ה־ו"ה הן מה שהיא חולקת עם ה־י"ה: ה־ו"ה של שם ה'. ואילו ה־י"ה שבה נסתרות. אתם יודעים שיש קריאות שונות בתורה דרך האלפבית העברי: או כסדר האל"ף־בי"ת, או כשהתי"ו באה במקום האל"ף, השי"ן במקום הבי"ת, הרי"ש במקום הגימ"ל, וכן הלאה. זה נקרא א"ת ב"ש. יש שיטות אחרות, אבל אני מביא לכם את זו. לאותיות מ"צ שבמילה "מצוה" מקבילות, בשיטת א"ת ב"ש, האותיות י"ה. כלומר: יש במצוה משמעות נסתרת, המקבילה לשם האלוקי – ה־י"ה – שאין אנו משיגים אותה.
והנה, חכמינו לימדו שהמציאות האלוקית עצמה עשויה מן המארג הזה, […] כדי שהאדם יוכל לשמור על מגע עם מושג השלמות, המלאות, השאיפה שמעבר לבעיותיו. ועכשיו, מה אומר בן עזאי? בן עזאי אומר: "הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה" (אבות ד, ב) – רוץ אחר המצוה, אף הקלה. המצוה אינה מוגשת לך. היא מזמינה לריצה; היא מזמינה להליכה, לפעילות נמרצת. היא מוציאה את האדם מתרדמתו, משגרת חייו. כמובן שיש מצוות קטנות ומצוות גדולות. יש מצוות קלות – למשל מצוות מעקה, לבנות מעקה, לעשות מעקה לגג כשבונים בית.
זה מובן מאליו, נאמר; זו מצוה קלה – כל אחד מבין שזה חלק מבניית בית. וכך רחצת הבוקר, ברכות השחר וכדומה: זה חלק מן ההיגיינה. והחמורות – כמו השבת, שבה יש לסגור את החנות כשכולם פותחים; השבת, שבה יש להתמסר באמת לרוחניות עזה. זה תובעני: לא קל לשמור שבת על כל איסוריה. כן – אבל הוא אומר: אין קלה וחמורה במעשה. "הוי רץ למצוה קלה": השקידה שתגלה בקיום מצוה שאינה עולה לך דבר – היא עצמה תפתח לפניך את שערי מצוה גדולה ממנה פי עשרה, כי "שְׂכַר מִצְוָה מִצְוָה" – שכרה של מצוה הוא מצוה אחרת.
במצוה אין לבקש, אכן, את אושרך, את טובתך. פשוט אין להשתמש במצוה כגלימה של דתיות. המצוה האמיתית, קיומה של המצוה, היא היכולת לעבור אל מצוה אחרת, נעלה יותר – וזה שכרה. שכרה הוא להימצא בהתעלות עצמית, המתרחשת לאט. "מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה": מצוה מושכת אחריה מצוה אחרת. לכן אין לעצור ולבחור בין המצוות, ולשקול אילו קשות ואילו אינן קשות. אינך יודע לאן תוביל אותך מצוה. ומנגד – "עֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה".
עליך גם להיות "בּוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה". כשם שמבקשים ממך לרוץ אחר המצוה, להזדרז לעשות מצוה, כך מבקשים ממך לברוח מן העבירה; כי העבירה, כפי שאמרנו קודם, פירושה להקשיב רק לעצמך, לספק את יצריך, להיענות לצרכיך ולבקש ליהנות מכל מה שמזדמן לנו. היצרים האלה עצמם טבועים בחיינו, שהרי בלעדיהם באמת לא היינו יכולים להמשיך לחיות. היצר הרע – כבר אמרנו שהיצר הרע, מה שאנו קוראים היצר הרע, יש לו למעשה גם תפקיד יוצר. הוא המספק לחברה את הדחפים הדרושים לה כדי להתקדם, כדי לשרוד.
אבל העבירה היא כשלא נעצרים שם, ועוברים את גבולות הצרכים שלנו עצמנו. מכאן "בורח מן העבירה": ביוסף יש לנו דמותו של הבורח מפני אשת פוטיפר – "בורח מן העבירה". כי כשם שמצוה גוררת מצוה, כך עבירה גוררת עבירה. שם הדלת פתוחה אל העולם, אל עולם ההוללות. וגם כאן יש לדעת שההרס העצמי הזה של האדם – "שְׂכַר עֲבֵרָה עֲבֵרָה" – ברגע שנלכדנו בגלגל השיניים הזה, איננו מצליחים עוד להיחלץ ממנו. אם כן, מה שמוסיף בן עזאי על תורתו של בן זומא – כלומר: איזהו חכם, איזהו גיבור […] –
[…] כל זה עומד קודם כול בסימן הענווה […]. אינני יכול לממש את עצמי בתחום החכמה, בתחום העושר, בתחום הכבוד, בתחום הגבורה, אלא בדרך של "שכר מצוה מצוה" או "שכר עבירה עבירה". אם כן, המצוה עצמה היא מקשה אחת. כל המצוות יחד הן גוש אחד. המקיים מצוה אחת – היורד לעומקה של מצוה אחת – כאילו קיים את כל מצוות התורה,
משום שהגיע באמת אל מהותה של המצוה כולה. ואכן, כשהתורה מדברת על כל המצוות היא אומרת "כָּל הַמִּצְוָה" (דברים ח, א), ואפשר להחיל זאת על המצוות כולן. גם כאן יש לשים לב: בתחום זה, כמו בתחום המחשבה, אסור לפרק את יסודות המחשבה, ויש לשמור על המבט הכולל בכל דבר – בכל התחומים, בתחום המעשה, בתחום מימוש העצמי. יש בתחום המצוה, בקיום המצוה, דרך להמשיך את השכינה אל העולם הזה. שהרי מאחר שעולם המצוה הוא עולמה של המציאות האלוקית, כשמקיימים אותה, כשדבקים בה, מאפשרים למציאות האלוקית הזאת לשכון בתוכנו.
הוא היה אומר: "אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר". אל תזלזל, אל תבוז: "שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה, וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם" (אבות ד, ג). אם דבר נראה לך מוזר, אם אתה ממעיט בערכו – לפי שעה זה פשוט משום שלא הגיע זמנו. אבל כשלעצמו הוא חשוב; כשלעצמם, לכל מילה, לכל יסוד יש פנימיות משלו – ממש כמוך, כמו אישיותך שלך. אנו אומרים זאת בתפילה: "אֱלֹקַי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְדַאי, וְעַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי" (ברכות יז ע"א; תפילת יום הכיפורים).
אני עצמי – בתקופה הזאת נקראתי להתקיים; לפניי היו דורות על גבי דורות. אבל מבין הדורות האלה, כאן אני מופיע; לא יכולתי להימנע מכך. אם באתי בדור הזה – בדור הזה עליי למלא את שליחותי. זו שעתי, וכאן יש לשליחותי משמעות. "עד שלא נוצרתי"… "ועכשיו שנוצרתי" – עליי לפעול כאילו לא נבראתי אלא כדי למלא את תפקידי באותו רגע עצמו, ואנו ממלאים אותו, אומר בן עזאי, רק […]. זה, אם כן, העיון במשנתו של בן עזאי. אם יש לכם שאלות, בבקשה.
– יש לי שתי שאלות. הלימוד שלך – ואני מודה לך מאוד עליו – הזכיר לי את הפסוק "בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר" (תהלים לו, י). אם כן, אני מבינה שדרך המצוות, דרך קיום המצוות, אנו רואים את התורה באחדות של אור. – נכון. – והשאלה השנייה שלי… במובן זה, המצוה לא הייתה נעלה מן התורה, אלא דווקא אור […]. – בדיוק. והנה, שמעו, יש דבר שלא אמרתי: יש שתי אותיות ה"א בשם ה', יו"ד־ה"א־וא"ו־ה"א. אמרתי שיש חלק במצוה שאין לבטאו, שאינו בהישג הבנתנו, שנעלם מאיתנו – זו הה"א הראשונה; ויש הביטוי הגשמי, הטבעי, של המצוה הזאת, אחר כך, למטה. הראשונה היא מארג המצוה, העוטף את המציאות האלוקית ומעניק לה את התורה.
והתורה – אנו לומדים אותה, אנו לומדים אותה בעיון, אנו מנתחים אותה על כל צורותיה. אבל לשם כך, הה"א השנייה היא ה"א של המציאות הנוכחת, של המעשה ברגע עצמו, של הביטוי הגשמי שאנו נותנים למצוה. – תודה רבה. ושאלה שנייה: האם קיום המצוה, או אפילו מושג המצוה עצמו, שמור לעם היהודי? אנו רואים היטב שמדי פעם אנשים שאינם יהודים עושים דברים שאפשר לומר עליהם: הנה, זו מצוה. האם, כמעשה, אפשר למנות זאת בתוך מכלול המצוות שמקיים העם היהודי, או שמבחינים ביניהם?
אצל אלה אולי זה "מעשה טוב", ואצל האחרים – הנה, מצוה: זה נותן צדקה, ההוא נותן צדקה, וכן הלאה. – ובכן, יש מצוות שהשכל מחייב אותן: למשל, לא לגנוב, לא לשקר, לא להעיד עדות שקר. ולא רק העם היהודי מקיים אותן. אני סבור שזה שייך למוסר האוניברסלי; יש חוקים רבים השייכים למוסר האוניברסלי. אבל דרך קיומם שונה. כי החוקים האלה, כשמנתקים אותם מן השלם – אמרתי לכם שהמצוה היא גוש אחד, אחדות אחת – ולכן, כשאנו מקיימים מצוה, אנו מקיימים אותה בתוך האחדות הזאת. אנו קושרים אותה תמיד אל האחדות הזאת, אל השלם הזה; וכל עוד איננו קושרים אותה אל השלם, אין היא שלמה, אין היא מושלמת. היא עלולה אף, בקצה, להפוך לפולחן פרטי, לעבודה זרה. מדוע? משום ש"זה טבעי": טבעי לתת צדקה, טבעי לי לדבוק באמת, לא לשקר, לא להרע לזולת – אבל אין זה […]. אני אומר שהמצוה שאני מקיים צריכה להיות חלק – להיות גוף אחד – עם התורה כולה.
כך היא מתקיימת לדורות. שאלה נוספת? ובכן…
להמשך הלימוד
- ← השיעור הקודם: פרקי אבות: חשבונה של הבריאה
- השיעור הבא: פרקי אבות, פרק ה: עשרה דורות מאדם →
- כל השיעורים בסדרה: פרקי אבות
- מיהו הרב רפאל בניזרי?