פרקי אבות, חלק חמישי: לעבוד שלא על מנת לקבל פרס

אנטיגנוס — כבר שם יווני, כלומר אנו כבר בתקופה שבה היהדות וההלניזם חיים בהרמוניה מסוימת. איש סוכו: אדם, אדם נכבד מחבל סוכו, שהיה בנחלת יהודה. הוא שקיבל את המסורת משמעון הצדיק, והיה מלמד: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. נוהגים לתרגם "פרס" כגמול, אבל פירושו דווקא פיצוי, תמורה — שכן המילה העברית כאן היא "פרס" ולא "שכר". עוד נראה מדוע הדבר חשוב. "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס" — אלא היו כעבדים: עבדים, תמיד עבדים.

שימו לב: מושג העבד הזה אינו מרפה מאיתנו. "עבדים היינו לפרעה במצרים", ועתה אנו עבדי ה'. ויתרנו על בחירתנו החופשית, אך מתוך מודעות […], ומה שנותן ערך, במובן מסוים, לבחירתנו הוא שאיננו מצפים לדבר מעבודת ה' הזאת. אבל הטקסט מסיים: "ויהי מורא שמים עליכם". איננו יודעים מה בא הסיום הזה לומר; באבות דרבי נתן הוא נחתם בתוספת: שכרכם יהיה כפול לעולם הבא. זה, אם כן, מאמרו של אנטיגנוס איש סוכו, שלא הותיר לנו תורה אלא זו בלבד, אף שהוא חוליה בשרשרת התורה שבעל פה. אך אנו מבינים אותו: הוא פשוט חסיד ולא צדיק. חסיד הוא מי שעושה את הדברים לפנים משורת הדין, מעבר למה שהצדק תובע. "קיבל משמעון הצדיק" — קיבל אפוא משמעון הצדיק: שמעון היה הצדיק; הוא — החסיד.

מה הם מלמדים אותנו אם כן — שאין למה לצפות מעבודת ה'? האם ייתכן? התורה מדברת על שכר השמור לצדיקים, ולא בעולם עתידי, אלא בהווה המיידי ממש. שימו לב: "אם בחוקותי תלכו… ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה", תשבו לבטח בארצכם, אגרש את כל אויביכם מגבולותיכם. ואנו יודעים היטב שאפילו כיבוד הורים, שלא היה זקוק להנעה של שכר, נאמר בו "כבד את אביך ואת אמך… למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך" — זה בעשרת הדיברות השניים. וגם בפרשה השנייה של קריאת שמע, אתם יודעים: אם תאהבו את ה', "ונתתי מטר ארצכם בעתו", ואספת דגנך ותירשך ויצהרך; אבל אם לא תשמעו אל מצוותיי — "ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה" (דברים יא, יז).

אם כן, בלי לסקור את כל הכתובים, יש באמת זיקה בין המצווה לבין שכרה המיידי. אבל יש להבחין הבחנה. כשחז"ל קובעים שאין שכר מצוות בעולם הזה, הרי זה משום שכיצד אפשר לגמול על ערך רוחני בתמורה חומרית — בהנאה חומרית שהיא חולפת, שהיא מדכאת? ודאי שאין ערך לקיום המצוות אלא בעולם הבא. אבל זה נוגע ליחיד. ליחיד אין שכר מצוות בעולם הזה. לכלל ישראל — כן, יש, אם תרצו, תגובה מיידית, שכר; וכאן באה המילה "שכר" ולא "פרס". והשכר הזה מחייב את כל הדורות. משום כך, או שאנו יושבים על האדמה ונהנים מפרי הארץ ומשלום בגבולותינו, או — חלילה — הארץ מקיאה את יושביה ואנו מפוזרים באלף אומות, נרדפים ושנואים. וכאן הכתוב מזהיר אותנו, כבר בעשרת הדיברות, שהחטא עובר מדור לדור, ושהקב"ה זוקף את חטאו של הדור הראשון על השני, על השלישי ועל הרביעי — אך זה במישור הכללי. במישור הפרטי,

כל אדם אחראי למעשיו הטובים ולחטאיו; אבל הקב"ה הוא שמחליט מתי הדין אכן נעשה. יש אפוא, אם תרצו, דין א-להי המתממש — וצריך לזכות בו — אבל יש גם מה שאנו לומדים […] במישור הפרטי. שימו לב: תכליתה של המצווה היא המצווה עצמה; השמחה שאנו שואבים מקיומה די בה לבדה. אתם יודעים היטב שעד כה לימד אותנו שמעון הצדיק שהעולם עומד על שלושה עמודים. ראינו את התורה מצד אחד: בתורה אנו מבקשים באמת דעת. בגמילות חסדים יש אותה תלות מכוונת, משום שאין אדם יכול בלי זולתו. הבעיה עולה פשוט ביחסו של האדם אל הקב"ה. וביחס הזה של האדם אל הקב"ה — כיצד יש לתפוס אותו? האם מנקודת המבט של אבות ובנים, אב ובן, או של אדון ועבד?

בראש השנה אנו אומרים "היום הרת עולם", והוא יום הדין — "אם כבנים אם כעבדים". כלומר, כבנים או כעבדים אנו פונים אליו: "אבינו מלכנו" — הוא גם אבינו וגם מלכנו. כשהוא מלכנו, אנו נתיניו. כשהוא אבינו, אנו בניו. ואלה שני יחסים שונים לחלוטין, שהועמדו לנגד עינינו באמצעות הסיפור. אתם יודעים, אתם זוכרים את האגדה על חוני, שהציבור ביקש ממנו בשעת מצוקה להתפלל על הגשם. הוא עג עוגה סביבו, נעמד בתוכה ואמר: ריבונו של עולם, איני זז מכאן עד שתענה לבקשתי ותיתן גשם מיד.

והגשם התחיל מעט מעט, טיפין טיפין, והוא אמר: לא, אין זה מספיק. אחר כך ירד בזעף, והוא אמר: לא, זה ישחית את הצמחים. ולבסוף זכה לגשמי ברכה. אז אמר שמעון בן שטח — ה"ליטאי" של אותם ימים — לחוני המעגל: "אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נידוי" — אלמלא התנהגת כלפי הקב"ה כבן. "אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא על אביו". אשרי האם שילדה אותך, שהרי די לך להיתלות בצווארו והוא שומע את תפילתך. שניים־שלושה סיפורים דומים חוזרים, וחוני המעגל פונה אל הנס: הוא מבקש שינוי מיידי בחוקי הטבע.

אם הוא משרטט עיגולים סביבו, כוונתו לומר: ריבונו של עולם, אתה קבעת חוקים שאינם משתנים; ובכן, אני החלטתי שלא לזוז ממקומי עד שתשבור את המעגל הנורא של החוקים הללו ותחולל נס. אני חושב שכולנו עושים מיד את ההשוואה לתפילות שאנו מבקשים מאחרים להתפלל בעדנו לפני הקב"ה — על חולה, על ילד שמצפים לו, על מצב קשה, ובפרט בתקופה הזאת, לא כן? תפילה זו מוצדקת, ואנו מצפים לדבר שהוא מעבר לדין, כפי ששמו של חוני מרמז — מלשון חינם — דבר שבחסד חינם. ובקוטב שכנגד חוני המעגל עומד חנינא בן דוסא. חנינא בן דוסא אינו רוצה בנסים; הוא חי בעוני מוחלט. מסופר שאשתו הייתה מדליקה בערב שבת את האש ומניחה בה כמה זרדי עצים, כדי שיעלה עשן וייראה כאילו היא מכינה את השבת. אלא שהייתה לה שכנה רעה, שאמרה יום אחד: "הרי אין להם כלום! אלך לראות מה היא מכינה." היא נכנסת, ורואה שהתנור אכן מלא לחם. ואשתו של רבי חנינא בן דוסא, העדה לכך, שחשבה שתתבייש ותאבד את כבודה בפני שכנתה — נעשית מושא לברכה. אבל רבי חנינא בן דוסא הגדול עצמו, בעוניו, אינו רוצה לדעת דבר: די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.

מדוע? משום שהוא מסרב לקשור את עבודת ה' שלו לדבר מוחשי כלשהו. מה נעשה אפוא במאמר הזה? כיצד נפרש את מאמרו של אנטיגנוס איש סוכו? לאמיתו של דבר, שני הפרמטרים, אהבה ויראה, מוצגים שניהם בתורה: לירא את ה' אלקיכם ולעבדו; לאהוב את ה' אלקיכם ולעבדו. האהבה היא דרכו של בן; היראה — דרכו של עבד. כיצד מצרפים את האהבה ואת היראה? אתם יודעים שבסידורים של פעם נכתב השם בשני יודי"ן, ושאלו, ועודם שואלים, מדוע באו שני היודי"ן הללו במקום השם בסידור התפילה.

והתשובה היא שהיו"ד הראשונה היא יו"ד של שם הוי"ה, שם ההוויה, שם האהבה: ביסוד הבריאה עומדת קודם כול האהבה. והיו"ד האחרונה היא היו"ד שבסוף שם האדנות, שפירושו "האדון". וכאשר שוזרים את שם הוי"ה בתוך שם האדנות, יש לנו יו"ד ראשונה השייכת לשם האחד, ויו"ד אחרונה השייכת לשם האחר. ובסיכומו של דבר, מה שחז"ל מרמזים הוא אכן "וגילו ברעדה" — שהאהבה הזאת לא תהפוך לקלות ראש, הגובלת לעתים בגסות:

דרך מזלזלת לדבר עם הא-ל. שכן בן מרשה לעצמו הרבה כלפי הוריו, מה שלא היה מרשה לעצמו לפני מלך. השתיים, בצירופן, הן שיוצרות את עבודת ה' האמיתית. נחזור עתה לאנטיגנוס איש סוכו ול"שלא על מנת לקבל פרס" שלו. כמה פרשנים שיערו שאנטיגנוס התכוון לומר: אל תהיו כעבדים העובדים את ה' בציפייה לשכר; עבדוהו מאהבה, בלי לצפות לדבר. והנה, מתוך אהבה, מה שרוצים הוא לרצות את האדם שאוהבים. ובכן, עלינו לדאוג שעבודתנו תהיה לרצון, שתתקבל ברצון לפני ה'.

מי שבחרו בפירוש הזה הוטרדו ממושג ה"עבד". והרי "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה": שימושו של הרב גדול מן התורה שלומדים מפיו, משום ששם התורה מתחככת במציאות החיים. יש הרבה מה ללמוד; מתרחשת התאמה, ויש אף רצון להתעלות מעבר לאות אל הרוח. לכן אלה שהניחו בצד את האהבה הזאת, שאנטיגנוס כביכול מתכוון אליה — הרי אינו מזכיר אותה — שמו את הדגש על "עבדים". אנחנו עבדים, אנחנו עבדים. ואכן, בהר סיני נכפה עלינו לקבל את התורה, לאמץ אותה; ואם לאו, אפשר לומר, ההר הזה היה עתיד לקבור אותנו. ומשום כך הדין הראשון הבא אחרי עשרת הדיברות הוא "כי תקנה עבד עברי". וכי לא היה לתורה על מה לדבר אלא על העבד העברי? לא — אלא כדי להבליט שהעבד הזה, כשם שהעולם חוזר לחירות ההוויה בשבת, כך גם הוא: שש שנים יעבוד, ובשנה השביעית עליו לשוב לחירותו. שכן את המושג הזה של עבד לעבדים יש לבטל: אין אלא עבדי ה'.

"כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם": עמי ישראל שייך לי כעבד. ושימו לב שאנו מדברים כאן בגוף ראשון, כמו הכתוב עצמו. אין כאן הכללה; יש תלות, יחס הדוק בין הקב"ה לבין עבדו. הוא האדון. ואגב, זו הסיבה שאנו אומרים — איני יודע אם נתתם על כך את דעתכם — את שם האדנות בלשון רבים: "אֲדֹנָי" — אדוניי, ולא אדוני; שאילו התכוונתי לאדון אחד שלי, הייתי אומר "אֲדֹנִי". אבל מכיוון שאנו מתכוונים בבת אחת לא-ל הבריאה ולא-ל ההתגלות, לא-ל החוק הפיזיקלי ולא-ל החוק המוסרי, אנו מצרפים אותם בתואר האדנות, בלשון רבים. מושג העבד הזה דבוק אפוא לעורנו; אבל העובדה שנבחרנו לשרת את המטרה שאנו משרתים — די בה לעצמה. פרופסור ליבוביץ לקח כנקודת מוצא ליראת ה' את היראה שיוחסה לאברהם אחרי שהסכים להעלות על המזבח את בנו יחידו, יצחק — וזאת למען גאולת האנושות כולה.

והנה אנו מכירים את עקדת יצחק, שאנו מזכירים לטובת הצאצאים. ואנו יודעים היטב שיצחק הוא "קץ חי": "קץ" פירושו גבול, אבל זהו גבול חי — כלומר מחזור המוליד מחזור אחר, עד אין סוף. כך שורד העם היהודי בכל הדורות. וזו התשובה שאנטיגנוס מעמיד כאן מול הפילוסופיה היוונית של אותה תקופה: הפילוסופיה עוסקת רק בהכללות; שלנו אינה פילוסופיה, היא חוויה חיה. ואת החוויה הזאת עם הקב"ה אנו נושאים מתוך רצון יחיד לשרת מטרה שהיא לפנים משורת הדין, מעבר לחוקי הצדק הנוקשים; ולכן איננו מבקשים פיצוי מיידי. אין פירוש הדבר — התלמוד מציין זאת — שמי שנותן צדקה כדי שיחיה בנו, או לומד כדי שיקראוהו "רבי", או מתפלל כדי להתעשר — מעשהו נדחה: קיום המצווה כשלעצמו, תכליתה של המצווה, נשאר תקף. הוא אינו נדחה בשל כך; אבל אין זה האידיאל. זה מה ש[…] אומר לנו, ומשום כך הוא חוזר על הדבר — והמהר"ל מדגיש זאת — ואומר אותו פעמיים: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס". הרמב"ם אומר כאן: שימו לב — לילד אי אפשר לומר "למד את זה" או "עשה את זה" בלי להבטיח לו דבר מה בתמורה.

האדם, כל עוד הוא קטן וקשור לחיים החומריים, מוטב לחנכו בדרך זו: להבטיח לו ממתקים, משחקים, ומאוחר יותר גמולים אחרים לפי מדרגתו; ויש גם להציב לנגד עיניו את יראת העונש. אבל לא זה העיקר. העיקר הוא המשפט השני — והמשפט השני הוא יראת החטא, היראה מפני העבירה. ומשום כך הוא אומר: אם רצונכם לעלות למדרגה גבוהה יותר — "הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס" — היו אפוא כעבדים שאינם מצפים לשום תמורה. אבל הוא עצמו הבחין שיש כאן קושי, סכנה.

ואכן, לאנטיגנוס איש סוכו היו שני תלמידים: צדוק ובייתוס. צדוק עמד בראש תנועת הצדוקים, כפי ששמו מעיד — תנועה שלא הכירה בקיומו של העולם הבא, שדחתה את רעיון תחיית המתים, ואמרה לעצמה: […] אין כלום, אין למה לצפות — אם כן, מדוע להמשיך לעבוד? אלה הם, בסיכומו של דבר, ראשיתה של הנצרות, המתחילה בצדוק ובייתוס, שכן לימים […], משום שהם דוחים את התורה — את עקרון התורה שבעל פה. והנה כאן אמרנו שהעבודה חשובה מן הלימוד, ולכן בעיניהם העשייה הזאת לא הובילה לשום מקום; מוטב היה לבנות את האדם כמות שהוא. וכאן אכן יש הבחנה יסודית מן הפילוסופיה בכללותה — כלומר מן הפילוסופיה האומרת: אם הקב"ה אינו קיים, האדם אינו שווה כלום, העולם מעורר בחילה. סארטר היה מן הדוגלים בפילוסופיה זו. אנו, להפך, אומרים: אם הקב"ה קיים, האדם שלצדו אינו יכול אלא לשרת את תכניתו. ולכן עליו להתמסר לדברו, למצוותיו — וזהו "ויהי מורא שמים עליכם". זו מסקנת המשנה: אם באמת, באמת תלכו בדרך הזאת ותאמצו אותה, כפי שעשה חנינא בן דוסא — שהמאמר היחיד שנותר לנו ממנו הוא "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת" — כל מי שיראת החטא, יראת הסטייה, קודמת אצלו לדעתו, לחכמתו, יש יסוד לחכמתו; ואם לאו — אין חכמתו מתקיימת. שהרי אנו אומרים "חכמה בגויים תאמן": חכמה שהיא משותפת גם לאומות האחרות אין לה מעמד מיוחד, משום שמה שנדרש מן העבודה הזאת, שאינה על מנת לקבל פרס, הוא "ויהי מורא שמים עליכם".

בהגדה של פסח אנו אומרים: "ובמורא גדול — זה גילוי שכינה". יראת ה' היא התגלות שכינתו. מה פירוש אפוא "ויהי מורא שמים עליכם"? זהו ממד שלישי של היראה. ראינו את יראת העונש; ראינו את יראת החטא. והממד השלישי הוא יראת הנשגב, אותו נשגב המשקיף עלינו. שכן ככל שנרצה לצמצם הכול אל הרציונלי — ויש רגעים שבהם אנו באים לנסח משאלות, להתפלל, לקוות — מי שמודע לנוכחותו של הקב"ה בכל מקום, לקרבתו, "ויהי מורא שמים עליכם", נעשה מושא להתגלות. וזו שמחה תמידית, שמחה תמידית; זה מה שמייחד את האדם. הבהמה נהנית; יש לה רגעים של סיפוק, של הנאה המוגשת לה. אבל עובד ה' — שמחתו אינה זו הטובעת בהנאות החיים, אלא זו המאפשרת לו לחוש נוכחות, השגחה, לאורך כל דרכו. הדרך קשה. יש הרבה, הרבה מלכודות, הרבה ניסיונות.

אבל במישור הכללי, בעתידו של העם כולו, גם אם אנו עצמנו כיחידים איננו זוכים לסיפוקים שציפינו להם — הדבר לעולם אינו אובד; הוא מצטבר. וזה מה שגורם לנו להמשיך, נגד כל הרוחות, לשרוד כל פורענות, גם בפזורה, כשכוחותינו הצטמצמו במידה ניכרת — ובכל זאת אנו מצליחים להנחיל, משום שמה שאנו מבקשים למסור הוא אותה אמונה של אברהם, שעליה נאמר: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" — כששמע אברהם מפי הקב"ה שהוא ירא ה' ועבד ה', ולא עוד "אברהם אוהבי", לא עוד אברהם האוהב את ה' — כשהביא את קרבנו והעלה את בנו על המזבח למען האומות. אנו העלינו על המזבח לא ילד אחד בלבד, אלא ילדים רבים […]. אבל כוחנו טמון בכך שמעולם לא ביקשנו פיצוי מיידי […].

המשכנו לשרת את בני האדם בלי לטפח שנאה ורגשות נקם. אתם יודעים, הברכות של עם ישראל מנוסחות גם בלשון קללה. הפרשה הזאת נקראת "תוכחה" — "תוכחה", המילה המציינת נזיפה, מקורה במילה "הוכחה": אם תרצו, ההוכחה למעלות שבידינו. […] הפיזור, אובדן הכוחות, לעולם אינם לשם עונש. העונש אינו קיים אלא לשם שיפור ההוויה, בריאה מחדש, הרכבה מחדש — וזה, במובן מסוים, גאונו של עם ישראל. אעצור כאן ואשאיר לכם כמה דקות לשאלות.

— כבוד הרב בניזרי, שלום. אריק סלופובסקי. תודה על השיעור. רציתי רק להעיר הערה קטנה על השיעור הקודם, משום שיכולתי לצפות בו מאוחר יותר בזכות האתר של "בית התרבות היהודית". ואני רוצה מאוד להודות לך על שיעוריך, שבאמת מותירים בנו רושם ומעניינים אותנו מאוד. אבל אני רוצה להודות לך גם על מסר שאתה מעביר לנו, לפעמים במישרין ולפעמים בין השורות: הומניזם, פתיחות כלפי האחר וכבוד כלפיו — דבר שחסר כל כך, לצערנו, בקרב הרשויות הדתיות בישראל, ואף במפלגות הפוליטיות הדתיות שאנו מכירים. מצער לראות כיצד מפלגות אלה או רשויות רבניות אלה נוהגות לעתים ביהודי אתיופיה, בפלשים ובפלשמורה, או בזרים הבאים לבקש מקלט אצלנו.

הדבר כואב לי מאוד. ודבריך מקרבים אותי ליהדות שהרשויות הללו הרחיקו אותי ממנה זה עשרות שנים. ועם זאת, רציתי לשאול שאלה הקשורה למשהו שאמרת הערב, כלומר שהבריאה היא אהבה. במובן זה ברור שכולנו מונעים מאהבה. אבל באיזה אופן הקב"ה עצמו זקוק לאהבתם של בני האדם, או באיזה אופן הוא זקוק להעניק לנו אהבה? הוא הקב"ה; הוא אינו נתון ביחס שבו הוא זקוק למשהו או זקוק לתת משהו. מה תשיב על כך? — הקב"ה זקוק לשותפים. הוא אינו זקוק לדבר. ואגב, אין לקב"ה שום עניין אם תאכלו כשר או לא תאכלו כשר; העניין הוא שלכם בלבד. ככל שאתם מחפשים לאמיתו של דבר דרך להתגבר על חולשותיכם, אזי ניתן לכם קוד שיסייע לכם. ועתה, כשם שהקב"ה נשאר מעבר להישג ידו של כל אדם, צריך בכל זאת להביא את התורה הזאת לכל אחד, אבל בגילים שונים, כפי שאנו עושים עם ילדינו: לכל ילד מנתו, חלקו […] — אי אפשר לצמצם אותה כולה לזה. להעביר את תורת הא-ל הנעלה לילד שרוצה דבר מוחשי, דבר הנאחז במציאות — ובכן, זה בדיוק מצבנו בעולם ביחס לשאר האנושות.

הקב"ה הוא בורא העולם כולו, והוא אוהב את כל בריותיו, שהוא עצמו הביא לעולם. ויוצא אפוא שאנו דובריו. ככאלה נבחרנו, ואנו מהווים בתוכנו פסיפס של כל שאר העמים. הביטו בעם הזה היום, המוצא את עצמו עם פסיפס של תרבויות מן האזורים השונים שמהם בא. נפלא יהיה אם נצליח להראות שהפסיפס הזה מסוגל ליצור הרכב פילהרמוני יפה. ואז יהיה על כל אומות העולם ללמוד את הלקח. — כן. כן. יש עוד הרבה עבודה. — שמע, זה לא מספיק. זה לא נעשה ביום אחד.

[…] התקדמנו הרבה עד כה. גם לאלה הנלחמים בנו נתנו חיים. — כן, אני חושב שזה באמת שיעור יפה מאוד מאוד בהומניזם, כפי שלימדת אותנו תמיד, הרב בניזרי. אני זוכר שהמילה שחזרה תמיד בשיעוריך הייתה "טרנסצנדנטיות" — דיבור על התעלות ועל התנהגותו של כל אדם, כלפי אחרים וכלפי עצמו. זה מה שאני לוקח מכל שנות הלימוד הללו: סוג של התעלות של האדם בהתנהגותו. ואני חושב שגם עכשיו, תמיד, אתה מעביר לנו את המושג הזה. תודה. — והאם זה "אנטיגנוס" איש סוכו? — לא, לא "אנטיגונה".

ולגבי השם הזה: זה אנטיגנוס — לא "אנטיגונה" — אנטיגנוס איש סוכו. כלומר, אין אזכור של "רבי", אין אזכור של שום תואר […]. למדנו "גדול מרב — רבי, גדול מרבי — רבן, גדול מרבן — שמו"; אתם יודעים שיש מדרג. תחילה "רב", אחר כך "רבי", אחר כך "רבן", ואחר כך אין עוד תואר. "רב" הוא התואר הצנוע של המורה מול תלמידו. "רבי" — כשהתלמיד כבר אימץ אותו ונסמך עליו; הוא נעשה "רבי", רבי שלי. "רבן" — כשהוא רבו של ציבור שלם, של קהילה המזהה את עצמה בו. אבל כשהוא נעשה אבן הבוחן של האנושות כולה, אין לו אפילו התואר "רבן": די בשמו לבדו.

שאלה נוספת. — אם יורשה לי לקחת את רשות הדיבור — אני רוצה להשאיר מקום לאחרים — אבל משום שאתה מרבה לדבר על נסים: הרבה אנשים חושבים שנסים פשוט קורים כך סתם, וזו כמובן תפיסה פשטנית משהו של הנס. ובדברנו על נסים, יש דמות שחוללה נסים רבים, ואשמח לשמוע את דעתך עליה. זהו הבאבא סאלי. כל ילדותי הייתה ספוגה בסיפורים על הבאבא סאלי, ואני יודע שהבאבא סאלי היה מרוקאי כמוך, ורציתי לדעת את דעתך: כיצד באמת חולל הבאבא סאלי נסים? האם בזכות קדושתו?

קראתי עליו היום; זו דמות מסקרנת מאוד בעיניי, ועוד יותר מסקרנת משום שמספרים שאבי זכה לברכתו של הבאבא סאלי, שהבטיחה את הישרדותו ימים ספורים אחרי בריתו. לכן הבאבא סאלי הוא דמות חשובה לי במיוחד. — שמע, הרבנים הללו שחוללו נסים — זו בדיוק הסיבה שלא רציתי להיסמך עליהם; נסמכתי על חוני המעגל. לקחתי דמות אחרת, לקחתי את חוני המעגל. ואתה יודע, יש בזה שני היבטים. אלה אנשים נפלאים, שכדי להציל אדם הסכימו לתת, להקריב חלק מעצמם. אתה מכיר את הסיפור: בערב סוכות לא מצא הבעל שם טוב אתרוג; הוא חיפש. ואז אמרו לו: יש מישהו שמצא אתרוג, שהביא אותו מרחוק מאוד. האם יוכל למכור לי אותו? הוא שולח את שמשיו, והם מבטיחים לאותו אדם הרים וגבעות אם יסכים למסור את אתרוגו לבעל שם טוב; והאיש מסרב, אינו רוצה. הוא אומר: בתנאי אחד בלבד אתן לו אותו — אם יוותר לי על העולם הבא שלו, על חלקו לעולם הבא.

והבעל שם טוב מסכים: "אני חותם לך — אני מוותר לך על העולם הבא שלי." והבעל שם טוב יוצא לרקוד עם האתרוג הזה ביום הסוכות: "עכשיו, כשמכרתי אפילו את העולם הבא שלי, אני שמח, כי עכשיו יש בידי באמת הראיה שאינני עובד את הקב"ה מתוך שום אינטרס, אלא רק כדי לעשות את רצונו." ורצונו של הקב"ה הוא אכן לענות לציפייתן של כל בריותיו, לאפשר לעולם הזה להתקיים. והאנשים הללו, הצדיקים הללו שחוללו נסים — מי אני שאשפוט אותם בדרך כלשהי? אבל עובדה היא שהקלו על אנשים רבים. אבל אתה יודע, יש בעיה נוספת.

יום אחד, נכדו של חוני המעגל נודע גם הוא — כי אתם יודעים, הדבר עבר מאב לבן, לא כן? — כמחולל נסים. ובכן, גם הבן מחולל נסים, גם הנכד מחולל נסים; אצל האדמו"רים ואצל ה"באבות" — הכול מתחבר. והנה, לנכד הזה — או ליתר דיוק לנין — אמרו: אריסטובולוס רוצה שתבוא להתפלל לישועתו, שינצח את אחיו אנטיגנוס. מאחר שאתה מחולל נסים וענית לאנשים רבים, ובכן, גם כאן עליך לחולל לו נס. בידעו שאם יתפלל בעד האחד, יעמיד את האח האחר בצרה — סירב; והעם סקל אותו, והוא מת מכך.

כל זאת כדי לומר שיש חיסרון בפנייה אל נסים כאלה. קודם כול, היא מעודדת עצלות מחשבתית ונסיגה ברוחניות. שהרי אם, בבקשת ברכה, תוכל לתבוע טובה זו או אחרת, הרי זה נעשה סחר חליפין. והנה, שכרה של מצווה נועד לאפשר לך לעשות מצווה נוספת, לאפשר לך לממש את עצמך יותר. אבל כשהשגת את זה, זה לא סייע לך באמת לממש את עצמך. השגת את מה שרצית, אבל לא יותר. מובן? זו אפוא הסיבה שלא הסכים שמעון בן שטח שחוני המעגל יפנה אל הקב"ה לדרוש את הגשם. לא — משום שעל העם היה לבחון את עצמו, להרבות בתפילה, לתקן את דרכיו ולזכות בגשמיו.

לא באמצעות מישהו שהוא יחיד בדורו; אלא היה צריך לרומם את העם כולו לקראת השכר הזה. זו הסיבה — וזה חשוב בתורתו של אנטיגנוס איש סוכו. כמובן, הדבר משאיר את הדלת פתוחה; לא פתרנו את הבעיה שבין אלה ההולכים היום לקברו של רבי נחמן מברסלב ומבקשים, בשמחה ובריקוד, להמשיך עליהם את ברכת הרבי, בפרט בהילולות, לבין אלה שבמובן מסוים שומרים מרחק ומנסים דווקא לממש את עצמם בכוחות עצמם. אם לעולם לא ישיגו את מבוקשם — מוטב שלא ישיגו. לפחות נשארת בזה נקודת ייחוס לילדיהם, לנכדיהם, משום ששום דבר — כפי שאמרתי קודם — שום דבר אינו אובד. זהו. שאלה נוספת?

— רק תודה רבה. […] תודה רבה על השיעור. אין עוד שאלות? בבקשה. להתראות בשבוע הבא — בשבוע הבא, בשבוע הבא. תודה רבה, שלום, ונזכור את דברי המשנה.