פרקי אבות, חלק ז' — עשה לך רב וקנה לך חבר

כן. טוב מאוד. ובכן, הגענו למשנה ו'. יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קיבלו את התורה שבעל פה מקודמיהם — מאלה שכבר ראינו, יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים — איני זוכר עוד בדיוק. הטקסט אומר: "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם" — את כל האדם, כל יחיד ויחיד — "לכף זכות". ונתאי הארבלי מציג את הצד השני של המטבע. אמרנו שהנשיא, נשיא הסנהדרין, הוא איש החסד, איש האהבה, ואילו אב בית הדין קשור יותר למידת הדין. הוא אומר: היזהר — "הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתייאש מן הפורענות".

כלומר: אם אינך מסוגל לדון את כל האדם בעין טובה, לקשור קשר של רעות עם אדם ולקבל על עצמך רב — אל תסכן את נפשך. אין טעם ללכת לקראת הכישלון; הישמר לך — הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתייאש מן הפורענות. עוד נראה זאת בהמשך. ובכן, נפנה עתה לניתוח שתי המשניות האלה. יהושע בן פרחיה — התנא שהיה רבו של ישו — יצא לגלות. באותם ימים ינאי, שנטה אחרי הצדוקים, רדף את הפרושים, ואז העדיף יהושע בן פרחיה לגלות לאלכסנדריה. ואחר כך, משום ששמעון בן שטח, גיסו של ינאי, ריכך במקצת את לבו, הבין ינאי שטובתו שלא להילחם בפרושים אלא לצדד בהם.

באותה עת שב. ואשר למעשה שסיפרתי לכם: הוא נעצר באכסניה שבה קיבלו אותו בכבוד רב, וכשהחל לשבח את מעלותיהם של מארחיו, אמר לו ישו: "וכי ראית את מבטן של הנשים האלה?" הוא כעס. אמר לו יהושע בן פרחיה: "לזה שמת לבך? אני אוסר עליך להישאר לצדי." ישו ניסה במקצת לרצותו, לשוב ולבקש שוב ושוב. וכאשר נתרצה יהושע בן פרחיה, בא ישו לפניו ומצא אותו באמצע קריאת שמע, ויהושע בן פרחיה רמז לו שעליו להמתין. הבין הלה שהוא דוחה אותו פעם נוספת, והלך ועבד עבודה זרה — מסר את עצמו לעבודת אלילים.

לאחר זמן מה בא אליו רבי יהושע בן פרחיה ואמר לו: חזור בך — שוב אל מקורותיך. אמר לו: לא. כך למדתי ממך: כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. אין מאפשרים לו עוד מעשה תשובה, שהרי בסופו של דבר איבד נפשות רבות שאין בידו עוד להשיבן. והנה, אם אומרים שישו חי בימי יהושע בן פרחיה, פירוש הדבר שיש קושי של ממש בתיארוך ימי חייו של ישו: יהיה בכך הפרש של מאה שנה לעומת מה שאנו רגילים לקבל.

[…] אבל כך הוא הסיפור. ויהושע בן פרחיה, נראה שהתחרט על מה שעשה ואמר: "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות". דון כל אדם בעין טובה. ידוע שאילו לא גירש המלמד את טרוצקי מן החדר, היה נעשה בחור ישיבה; אבל משום שגירשוהו מן החדר בבושת פנים — נו, הוא בחר בדרך אחרת. הרי לך עד כמה גדולה אחריותנו ביחסים שאנו מקיימים עם הזולת — ובעיקר אחריותו של מלמד, של רב. כי בסיכומו של דבר: "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות". "עשה לך רב" — מי שעומד מעליך, הרב: כפה אותו על עצמך.

זהו ההבדל בין "עשה" לבין "קנה". אתם מכירים את הביטוי "מעשין על המצוות": פירושו שכופין אדם לקיים מצווה — מכיוון שהמצווה לטובתו, מותר לכפות. וכך "עשה לך": כפה על עצמך רב. "וקנה לך חבר" — רב אינו יכול להיות תמיד חבר. לפניו אדם חש מעין מבוכה, ואינו רוצה תמיד להרגיש תחת מרותו, ולכן הוא מבקש מחסה אצל חבר, אצל איש סודו. אבל שימו לב: החבר הזה אינו ה"חבר" של פייסבוק; אין מדובר במי שהוא סתם, אתם יודעים, חברים, מכרים וכדומה. אנו מדברים בחבר האמיתי: מי שמסוגל להתמסר כולו לזולתו, שכן בסיכומו של דבר החבר אינו אלא אני עצמי — הוא האחר שהוא אני. אך אם באמת רצונך ליהנות מנוכחות הרב לצדך, ומן החבר, עליך לדון את כולם לכף זכות. יש שעמדו על הקשר שבין "עשה לך רב וקנה לך חבר" לבין הדין לכף זכות, ואמרו שאדם נוטה תמיד לדון בחומרה את רבו ואת חברו.

אין מוחלים להם על דבר, ואי אפשר אחרת. מבקשים להפילם, משום שהם יודעים עלינו הכול; נהגנו עמם קרבה מסוימת, והנטייה היא לגרד ולחפור עד שנמצא את פגמיהם ונעריך אותם. לכן הוא אומר: לא. אם רצונך שרבך יישאר רבך וחברך יישאר חברך, עליך לדעת לעצום עין מדברים מסוימים. "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ) — אין אדם מושלם. אין בארץ צדיק גמור. אדם נכשל בנקודה זו, בחובה זו. זהו טבע האדם; איננו מלאכים. ולכן "עשה לך רב וקנה לך חבר" קורא לנו לדון את כל האדם — את האדם כמכלול.

לא נאמר "והוי דן כל אדם", אלא "את כל האדם לכף זכות". "דון כל אדם בעין טובה" — את האדם כולו. יש להבין ש"כל האדם" הוא האדם בשלמותו, ובשלמותו אי אפשר שלא למצוא בו צד טוב שראוי להבליטו. יש לנסות להשיב לו, להחזיר לו את כבודו, ולא לרמוס אותו. כך אפשר להצילו. וכאן מתעוררת בעיה, שכן יש בתורה שתי מצוות שבהן נאמר פשוט להתרחק. האחת — בעניין העריות: "לא תקרבו לגלות ערוה" — יש להישמר ולהתרחק מאוד. ומן השקר — עליך להתרחק.

ובכן, אם אני נוטה לדון את האדם תמיד בדרך של עין טובה, כיצד אקיים בה בעת את "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז)? האם לא אחזק, להפך, את האדם שחטא — שעשה עבירה — בטעותו? יש הרבה מה לומר על כך, אבל באה מימרת חז"ל ואומרת: "גדול השלום". כשאנו מבקשים באמת לחיות בשלום, מותר לוותר על האמת. יש לנו ראיה: הקב"ה משנה את דברי שרה. כשמבשרים לה שלמועד הזה בשנה הבאה יהיה לה בן, היא אומרת: "אחרי בלותי היתה לי עדנה, ואדני זקן" (בראשית יח, יב).

והקב"ה מתקן את דברי שרה: "ואני זקנתי" (בראשית יח, יג) — כך, כביכול, אמרה שרה: אני זקנה. וכן בסוף ספר בראשית, כשאחי יוסף מבקשים את סליחתו. הם אומרים: "אביך צוה לפני מותו לאמר… אנא שא נא פשע אחיך" (בראשית נ, טז–יז). אבל דבר זה לא נאמר מעולם. הם שבדו אותו. גדול השלום: דוחים את האמת מפני השלום, משום שאנו רודפי שלום. ומכאן ש"והוי דן את כל האדם לכף זכות" מחייב אותנו גם להקטין את חסרונו או את פגמו של הזולת כשאנו מתבוננים בו, כשאנו בוחנים אותו.

מדוע? משום שהפגם הזה שיש באדם עשוי להסתיר דבר חמור ממנו. הוא משמש פקק לשבריריות שבהוויה, ולכן אם תשלוף את הפקק הזה, אם תחשוף את החסרונות האלה ותשים באמת את האצבע על פגמיו, אתה עלול להפיל את האדם הזה אל מדרון מסוכן הרבה הרבה יותר. וכך פירשו את "והוי דן את כל האדם לכף זכות". ואז נשאלה השאלה: "כל האדם" — כל אדם — האם הדבר כולל גם את אומות העולם? והתשובה היא: כן. אבל כיצד נדון את אומות העולם לכף זכות — האם הדבר אפשרי?

כבר אמרתי לכם שחז"ל מלמדים אותנו שנכרי, גוי, העוסק בתורתו — העוסק בתורתו: לא בתורה, לא בתורתנו, אלא בתורה שלו, במוסר שלו — במסגרת מוסרו הרי הוא ככהן גדול; אפשר להחשיבו ככהן גדול, אם הוא באמת נאמן לעצמו בחוקי המוסר שהוא מקיים, שהוא מחויב לקיים. איננו מדברים בעבודה זרה; אנו מדברים בשמירת שבע מצוות בני נח. ובכן, גם כאן — וזה מחייב מצדנו ענווה גדולה, שהרי יש עיקרון: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב, ד) — ולמקומו לעולם לא תגיע. את הזמן חולקים; את המקום אין חולקים: או שזה אני, או שזה הוא. ועוד: "למקומו" פירושו הנסיבות שבהן גדל האדם הזה, מה שהביא אותו בפועל לסור מן ההלכה, מחובותיו, נאמר. כי כאן עלינו לזכור שאיננו מדברים בדיני ההלכה עצמם — בכשרות וכיוצא בה — שהרי ספר פרקי אבות הוא ספר מוסר, ספר של עקרונות. זהו ספר של דרך ארץ. ולכן, כשנאמר "עשה לך רב", אין הכוונה לרב שיכתיב לך את ההלכות או יורה לך חומרה זו או קולא זו, מה מותר ומה אסור, מה יש לעשות. לא: הכוונה למורה דרך רוחני שאליו אתה פונה, מי שיכול לייעץ לך בכל אשר תעשה, משום שאין לו כל נגיעה בענייניך — ובלבד, בסוגריים, שאינו דורש שום תמורה. כי חבר אפשר לבחור כך שיהיה אדם שאני מסתדר עמו היטב; אבל רב — לא תמיד.

אם אני לומד עמו, כן, אני יכול לבחור רב העונה על ציפיותיי, הנענה במידה מסוימת לבקשותיי ויכול להדריך אותי כראוי. שהרי כשאנו לומדים תורה — "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ" (עבודה זרה יט, א): לומדים את התורה שאדם אוהב, שהוא מעדיף. […] לומדים גם מפי מי שאנו מעריכים, שאנו מוקירים. בחירה אפשר לעשות — אבל לא כשמדובר ברב, שכן, שימו לב, לא נאמר כאן "קנה לך רב". רב אין קונים; אין רוכשים אותו בכסף. רב אינו מניח לקנות אותו. ואם הוא מניח לקנות אותו, ואם הוא שם רק כדי לחתום על כל מה שאתם עושים — הרי אינו רב.

ואשר לחבר, אומר הרמב"ם — שימו לב — שלושה סוגי חברים הם. יש חבר תועלת: החבר שהוא כמו שותף, לשניהם עניין משותף לתמוך זה בזה, אפילו בחומר. "טובים השנים מן האחד… כי אם יפלו, האחד יקים את חברו" (קהלת ד, ט–י). יש חבר נחת, שעמו אדם חש ביטחון: אני מביא לו שלווה מסוימת, תומך בו במה שהוא עושה, והוא תומך גם בי, ושנינו שרויים באותה שלווה. […] כפי שקורה לעתים, לדאבוננו, משום שאדם למד — דבר זה מצוי בעיקר אצל אנשים שלמדו תורה, שקנו למדנות — הם נעשים מזלזלים במקצת במי שאינם כאלה. לכן הוא אומר: היזהר. אם עשית לך רב, ואם יש לך חברים שבתוכם אתה אהוב, אל תשכח שעליך לדון את כל האדם לכף זכות, ושמוטל עליך להשיב את האחר, זה שנמצא בתחתית הסולם; ולשם כך עליך לרדת מן ה— נו, המילה נשמטה ממני. אולי תוכלו לעזור לי.

— מראש הסולם שעליו אתה עומד. יש סיפור נוגע ללב על הרבי. אתם יודעים שהרבי, זכר צדיק לברכה, נהג לחלק דולרים למבקרים שבאו לקבל את ברכתו, ולצרף לברכתו דולר. עובר לפניו אדם, מקבל את הדולר שלו ואומר לו: "אני עומד להתחתן בקרוב — אבל עם גויה." הרבי מרצין את פניו ואומר לו: "אשריך. אני לא נאלצתי לעמוד בניסיון כזה. ודאי זכות גדולה יש לך, שהועמדת בדרגה כזאת ושאתה נאבק במצב הזה." האיש שמע זאת ביציאתו.

אמר לעצמו: אם כן, זהו ניסיון בשבילי. […] והחליט לבטל הכול. כל זה כדי לומר עד כמה קל לשפוט, להרחיק, להקטין אדם, משום שבידינו קלפים אחרים. איננו יודעים אם, לו הועמדנו באותם ניסיונות, היינו עומדים בהם במידה כזאת. ובכן, אני חוזר ל"קנה לך חבר" — אני סוגר את הסוגריים — ל"קנה לך חבר": יש חבר מעלה, זה המבקש לקדם אותך, להתעלות בד בבד עמך ויחד עמך. הוא החבר האמיתי, שנמצא שם כדי להעלותך בסולם הערכים, והמסוגל באמת להתמסר לעניינך.

הוא יודע היטב שמעלתו שלו תלויה גם במעלתך. זהו החבר שאין מוצאים אותו בקרן הרחוב, ושעלינו לחזר אחריו, "לקנות" אותו, לרכוש את לבו. […] ויהושע בן פרחיה — אמרנו שהיה רבו של ישו — מלמד את הכול, גם את האחרים, לעולם לא לפעול לבד, בלי נקודת אחיזה. הלכה שאין לה בית אב, שאין לה שלשלת קבלה, שאין לה מקור — אינה הלכה. ואין בה גם שיעור הקומה לצאת אל האחרים — כפי שעשה שמואל, אבל כפי שעשה ראשון לכולם, אתם יודעים, אברהם: הוא קירב בני אדם לאמונה, הוא ואשתו — אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים.

הוא קירב בני אדם לאמונה, אבל מאותם גרים לא נותר דבר. אפילו אליעזר, שהיה ידו הימנית ושימש שליח בין אברהם לבין אחרים — אתם יודעים כיצד נדרש הכתוב: "דולה ומשקה", שהיה דולה מתורת רבו ומשקה לאחרים — גם ממנו לא נותר דבר. מדוע? פשוט משום שאליעזר נשאר במעמד של עבד; הוא לא השתחרר. והאחר, זה שפעל מעצמו, על דעת עצמו — גם ממנו נאלץ אברהם, […], להיפרד. מדוע? לא היה בו שיעור קומתו של אברהם; הוא לא היה אלא מסווה, לא היה אלא צעיף של אברהם. אברהם יכול היה להתפלל בעד סדום ועמורה.

בעיניו לא היה בכך כלום. סדום ועמורה נודעו בשחיתותם, ואף על פי כן הוא מבקש מהקב"ה לחוס עליהם. […] האחר רצה לעשות את העבודה הזאת ממש בשערי סדום ועמורה. ובכן, הם נגררו — את המשך הסיפור אנו יודעים. הם נגררו אחרי אנשי המקום. ולכן "עשה לך רב" — קבל עליך רב — ו"הרחק משכן רע": יש הגבלות. את ההגבלות האלה הציב גם הרמב"ם, באמרו שבאדם הצדיק אין להטיל דופי ולייחס לו אפילו הפרה אחת של חובותיו, ואילו הרשע, שהוחזק ונודע ככזה — אין לבקש תמיד לצדד בו.

אל מי, אם כן, מופנית "והוי דן את כל האדם לכף זכות"? לאמיתו של דבר, אל האנשים הבינוניים — וכולנו בכלל זה. אבל פירוש זה לא עמד במבחן בעיני רבים מן המפרשים. הרבי אמר פעם בעניין זה — הוא סיפר את הסיפור הזה על הרבי מברדיטשוב: ביום הכיפורים פגש יהודי שהחזיק סיגריה בידו. ניגש אליו ואמר לו: "אתה יודע שהיום יום כיפור?" אמר לו: "כן." אמר לו: "ואתה יודע שאסור לעשן היום?" אמר לו: "כן." ואז […] אמר: "ראה, ריבונו של עולם — אפילו ביום הכיפורים עומד האיש הזה לפניך ודובר אמת; אינו משקר, הוא מודה." מה שנטל ממנו, אם כן, היה העובדה שדיבר אמת.

זו כבר הייתה נקודה טובה שהצדיק הזה — הרבי מברדיטשוב, סליחה — הפיק מן האיש הזה. ובכן, […] זה מה שעלינו ללמוד ממנו. רב צריך להיות מסוגל לכך כשהוא מלמד את תורתו: להיעשות חבר הקשוב לבעיותיהם של תלמידיו. ובהקשר זה נשאלה השאלה: מדוע אומרת התורה "ושננתם לבניך"? למדנו שללמד את בניך פירושו ללמד את תלמידיך. אבל אם כן, מדוע לא נאמר "ושננתם לתלמידיך"? מדוע "לבניך"? והתשובה: רב שאינו מסוגל לאהוב את תלמידיו כבניו אינו ראוי להוראה. ולכן — אם אתה רואה את מי שאתה מלמד באותה אהבה שאתה נושא לבנך… ויש, אגב, יסוד חשוב בבחירת הדיין: לעתים דיין שהגיע לגיל מסוים — בימים ההם אמרו שהוא פסול לדון.

מדוע פסול לדון? מובן הדבר: […] יש להם עדיין למדנות וניסיון ללא דופי, לא כן? אבל יש סדק קטן באישיותם: אין להם עוד ילדים בבית; […] אינם יודעים עוד מהו הטורח שבחינוך ילד, בגידולו, בהכשרתו. ובכן, אם אבדה להם במקצת אותה רגישות — אהבת אב לבנו — אינם יכולים עוד לדון; הם נעשים בלתי כשירים. ובכן, נדמה לי שהמשנה שלפנינו, משנתו של יהושע בן פרחיה, באה בהמשך למה שלמדנו בשבוע שעבר.

אחזור מעט לאחור. המשנה אמרה: יהי ביתך פתוח לרווחה. לא — המשנה אמרה: "יהי ביתך בית ועד לחכמים". אמרנו: היזהר — ברוח של פתיחות, אסור להסתגר בדרך מחשבה אחת; ראוי אמנם להתעניין בכל זרמי המחשבה. אבל כשמדובר ברב, אינך יכול לשחק על שני רבנים וליטול את חומרותיו של זה ואת קולותיו של זה; עליך ללכת בדרך אחת. אם יש לך מורה דרך רוחני, רק מורה דרך רוחני אחד יכול להיות לך; אינך יכול להחליף בכל פעם את כתובתו של הרב. השנייה הייתה "יהי ביתך פתוח לרווחה" — פתוח לאירוח. הכוונה: חבר אחד בלבד יכול להיות לך, איש סוד אחד. והיסוד השלישי, ראינו — סליחה, היו אנשים רבים, היו אנשים בבית — רגע, לא, למעלה יותר. אקח את הספר שלי; זכרוני בגד בי. "ויהי ביתך" — כן, הנה הוא.

"והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם". וראינו בשבוע שעבר שהיה שם הצד השני של המטבע: כלומר, "אל תרבה שיחה עם האשה", ו"כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו". היסוד השלישי של יהושע בן פרחיה הוא "והוי דן את כל האדם לכף זכות". […] דון אותו בעין טובה. ודבר זה נכון הן לגבי עצתו של יוסי בן יוחנן איש ירושלים והן לגבי העצה שלמעלה ממנה — מה אמרתי? סליחה — כן, עוד קצת למעלה, הנה: "והוי שותה בצמא את דבריהם". הקשר שנקשר כאן פירושו: העמד את עצמך במקומם, במצבו של הצמא, במה שעשו, במה שפעלו; נסה מעט לראות זאת כך, וסופך להיווכח שגם אתה מסתיר חסרונות מסוימים, פגמים מסוימים שאינם גלויים לעין, ושהיית רוצה שידונו אותך לכף זכות. לכן למד תחילה את עצמך לדון את האחרים לכף זכות, ולהבליט את מעלותיהם יותר מאשר את… זהו — אני רוצה לעצור כאן, אם יש לכם שאלות.

— ערב טוב, הרב בניזרי. אני רוצה לשאול שאלה בעניין האנשים הבינוניים. האם לדעתך תיקון חצות מיועד לכולם — לאנשים הבינוניים, נאמר — או רק לעילית? — זו שאלה טובה. זה כאילו שאלת אותי למי מיועד […]. תיקון חצות שאדם עושה: תחילה צריך להגיע לדרגה מסוימת של אחריות כלפי סביבתו, ושל רצון לתקן במידה מסוימת מצב, כשאדם כבר חש שמילא את כל חובותיו, את כל אחריותו — ואז הוא עושה תיקון חצות כדי להשיב את העולם לתיקונו. זהו כבר "והוי דן את כל האדם לכף זכות" בסולם ערכים שהוא מעלה על גבי מעלה.

זהו באמת מה שעל יחידי סגולה, על העילית, לעשות. אבל תיקון חצות אינו ניתן לכל אחד. אם עליי לשאול את עצמי — בין תיקון חצות לבין, למשל, הקביעות בתפילותיי היומיומיות — הייתי אומר: אני מעדיף שתניחו תפילין בכל יום, ולא שתתחילו כבר עכשיו בתיקון חצות. שימו את הדגש על הנחת תפילין, שימו את הדגש על הלכות שבת, שימו את הדגש על כללי ההתנהגות הנאותה, על שלום בית, וכן הלאה. תיקון חצות הוא דבר שיבוא מאליו. אין זה דבר שאתם תכפו על עצמכם. כי אם תכפו אותו על עצמכם, פירוש הדבר שאתם רואים בו, בסופו של דבר, תרופה.

ולחפש תרופה במעשי ההלכה — הדבר גובל באמונה תפלה. תרופותיהן של נפשותינו אינן יכולות להיות אלא רוחניות, לא מידיות. יש, אגב, רעיון יפה בעניין זה בדברי הרב קוק. יש לדעת שלעתים הניסיונות שאנו עוברים הם תרופות מרות, אבל הן מתקנות, שכן כשאנו אכן מתגברים עליהם, אנו ממקמים את עצמנו אחרת בחיינו. אבל אין לבקש את התרופות המרות האלה. אין להביא על עצמו ניסיונות שאין בכוחו לעמוד בהם. כדי להיכנס לתיקון חצות, צריך באמת להתעלות למושג הזה של סמכות, של רב רוחני — כפי שעשה דוד המלך: "חצות לילה אקום להודות לך" (תהלים קיט, סב) — שהיה קם בחצות הלילה להלל את חסדי ה'.

לקום בחצות הלילה להלל את חסדי ה' — יש לכך ממד אחר לגמרי. יש לכך ממד אחר. הוא מתעורר מאליו; […] לא עוד הוא המבקש לעורר את עצמו. הוא מתעורר — מעוררים אותו בכוח עליון, יוצא דופן. זהו — איני יודע אם עניתי על השאלה, אבל… — כן, כן, ענית היטב מאוד. רק רציתי להוסיף שאלה שעלתה בי בשעת תשובתך. נאמר בגמרא שמי שאינו לומד בלילה — כאילו הוא שורף את ביתו. כיצד אפשר לפרש זאת? והאם, למעשה, די בלימוד קצר, למשל שעה אחת אחרי ערבית, כדי לקיים את מאמר חז"ל הזה?

— ובכן, אני לא הייתי לוקח את הלימוד הזה כפשוטו. אבל למעשה, "ביתו זו אשתו", ו"אשתו כגופו": אנו גוף אחד. יש, אגב, מאמר חסידי האומר: כשאנו שניים ומחוברים באמת בקשר של רעות, תשוקותינו אינן מוציאות זו את זו, אינן מתנגשות — איננו שניים בתשוקותינו. שכן בדרך כלל כל אחד היה רוצה ליטול את הנאתו של האחר, וכשמנטרלים אותן, הן חדלות לפעול; אבל לעומת זאת רוחותינו מאוחדות — אנו שניים ברוח. ברוח אכן הצלחנו לבנות את עצמנו, לבנות את עצמנו בלילה באמצעות לימוד. ואני מדבר על ליל הדורות; אני מדבר על הלילה שבו נמצא לפעמים הזוג בבית; אני מדבר על הלילה, על מבוכת הנפש — והיכן ימצא אז האדם את מקור כוחו?

הוא ימצא את עצמו בלימוד. והנה, מי ש— וכבר אמרתי לכם זאת — מי שאומר "אין תחיית המתים מן התורה", אין לו חלק לעולם הבא: כלומר, מי שאינו מאמין שאפשר לקום לתחייה באמצעות לימוד התורה, סגר בפני עצמו את אופקי החיים הבאים, את העתיד להיות. והרי עיקרו של הלילה הוא לאפשר שחר חדש, ולכן, כפי שאמרתי לכם, אנו פותחים את הבוקר בברכת "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה". בסדר, שמואל? — תודה רבה. יברך ה' את תורתך, הרב. […] — שאלה נוספת? — אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לך על שאתה רבנו.

יש כאן נדיבותך, והכרת הטוב שלנו על שאתה מלמד אותנו להדליק את הלהבה שבתוכנו. בכל שבוע, אתה רואה, אנשים רבים מאוד באים בכל שבוע לשמוע אותך בסלון של כל אחד מאיתנו. ואני חושב שאפשר גם להודות לקורונה, שנתנה לנו את ההזדמנות לקבל את שיעוריך אצלנו בבית — כך שלא הכול שלילי. — בדיוק, בדיוק. ובכן, להתראות בשבוע הבא. — תודה. תודה רבה. ערב טוב. ערב טוב. שבוע טוב. תודה. — אפשר לומר, הרב בניזרי — בכל אופן, יש לי הרגשה, באמת יש לי רושם, שאהבת את תלמידיך כבניך. — הדברים האלה מעבירים בי לא פעם צמרמורת. את זה אני יכול לומר.

באמת. בענווה אני יכול לומר זאת. תודה. — אבל אנו יכולים לומר זאת — אפילו לא בענווה, אלא בהכרת טוב של ממש. ואני פוגש אותך שוב בשמחה עצומה בכל יום ראשון. — גם בשבילנו. היא באמת משותפת. היא באמת משותפת. הנאה גדולה. זהו. להתראות בשבוע הבא. — להתראות בשבוע הבא. להתראות בשבוע הבא. שלום לכולם. שלום. ביי. תודה, מנו. תודה. תודה, מנו. — זה באמת מרגש עוד יותר — מרגש, לדעתי, לראות אחרי כל כך הרבה שנים את האמונה שבה הוא מוסר את שיעוריו, ואת השיתוף הזה, את הנדיבות הזאת בשיתוף; זה כל כך מרגש. אצל אנשים מסוימים ההוראה היא באמת שליחות, באמת שליחות, ולדעתי הוא התגלמותה.

ביי. ביי. להתראות. ערב טוב לכולם. ערב טוב. ערב טוב. להתראות. להתראות.