פרקי אבות, פרק ג משנה ב — המדינה והאלוקי

[…] אין הוא רק אדון הבריאה; הוא גם אדון תולדותיה של הבריאה הזאת, ואנו שותפים בתולדות אלה — בהצלחות, וגם בכישלונות […]. ובכן, מה אומרת לנו המשנה השנייה הזאת של פרק שלישי? רבי חנינא סגן הכהנים — רבי חנינא, סגנם של הכהנים — "אומר": הוא אומר תמיד, אינו חדל מלומר. התפלל תמיד לשלומה של המלכות, של המדינה שבה אתה חי. אתם יודעים שיש ברכה שאומרים בכל שבת. אצל הצרפתים, זו כמובן הרפובליקה הצרפתית והעומדים בראשה. בספרד — כך. באנגליה — כך. וגם את מדינת ישראל אנו מברכים: בכל שבת יש את הברכה לשלום המדינה. זו אפוא תקנת החכמים המצווה עלינו להתפלל לשלומה של המדינה שבה אנו חיים ולשלום ממשלתה. והנה, הוא נקרא סגן הכהנים. על פי הכלל, לכהן היה סגן אחד בלבד; אי אפשר להיות סגנם של כהנים רבים. להיות סגן פירושו שכאשר הכהן פורש ממשרתו, הסגן הוא שמתמנה לכהן גדול.

אלא שרבי חנינא, שחי בימי חורבן הבית — הבית השני — לא זכה לקידום הזה לכהונה גדולה. הוא נשאר תמיד סגן, תמיד בתפקיד המשנה, כך שאחרים עקפו אותו: כהנים אחרים מונו לכהונה גדולה בידי השלטון, ואילו הוא נשאר סגן. אולי הייתה לו אישיות חזקה מאוד, שחששו ממנה, ולכן הותירו אותו לעולם במעמד של סגן. משום כך נאמר עליו: סגן הכהנים. והוא, דווקא הוא, השלים עם הנסיבות האלה. הוא אמר: לא אתקומם נגד השלטון הקיים. וזהו שאמר: "הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת" — התפלל תמיד לשלום השלטון המכהן — "שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ" (אבות ג, ב): שכן אלמלא המורא שהוא מטיל, אלמלא סמכותו, היה אדם בולע, טורף חיים את אחיו.

וחכמינו מבארים: כשם שהדגים הגדולים בולעים את הדגים הקטנים וניזונים מן הדגים הקטנים, כך החברה, בלי ממשלה שתנהל אותה, בלי שלטון מכהן, בלי מוסדות, הייתה נכנעת לאנרכיה, ודין החזק היה גובר תמיד. זוהי תיאוריה שפיתח מאוחר יותר הוגה אנגלי, תומס הובס, במאה השבע־עשרה: מדינה רעה עדיפה על היעדר מדינה, והמדינה הקיימת ראויה לכבודנו, ראויה לברכתנו, משום שהיא המגינה עלינו מפני עוולות אחרות. גם אם אנו נאלצים לנעול את בתינו בלילה, הרי אנו רגועים במידת מה בידיעה שיש שלטון קיים. והדבר נכון לגבי כל ממשלה.

את מה שפיתח תומס הובס בספרו "לווייתן" השלים, אם תרצו, סופר פורטוגלי — ז'וזה סאראמאגו, כמדומני — שכתב ספר, "על העיוורון", ובו טען שלמעשה אנו מותנים, אנו מסונוורים. כיום תורמים לכך אמצעי התקשורת, אבל גם בעבר היו הכתבים והנאומים הפומביים; למדינה היו אנשיה, שתפקידם היה, במידה מסוימת, לעצב את רוח החברה וליישר אותה לפי קו מדיניות הממשלה. כך היה מאז ומעולם. ואכן, הסופר הזה, חתן פרס נובל, הראה היטב שאנו חוטאים לא כל כך מחוסר אור כמו מעודף אור — ולמעשה אין הוא מדבר על עיוורון שחור אלא על עיוורון לבן. לאט לאט נכבשת התודעה בדפוסי חשיבה אלה, עד שאין ביכולתנו להימלט מתכניהם. ובכן, האם יש להתקומם רק כאשר חיינו בסכנה? כך אומר תומס הובס. אבל זמן רב לפניו הכיר רבי חנינא סגן הכהנים בעיקרון, ביודעו שגם בישראל היו מלכים שניצלו את סמכותם לרעה.

קחו את ספר מלכים ותראו כיצד נהגו רבים מן המלכים. מובן שמה שאנו זוכרים הוא ש[…] המלוכה הגיעה לשיאה בימי שלמה, וזאת דווקא משום ששלמה בנה את המקדש, ומלכותו נחשבה כאילו ישב על כסא ה': "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ" (דברי הימים א כט, כג). ובכך מתבטא רעיון: הקב"ה מנהיג את ההיסטוריה. הוא מלך מלכי המלכים, אבל מלך מלכי המלכים משרה את רוחו על מלכים; הוא מממש את רצונו, או מפעיל את רצונו, באמצעות מלכים אחרים — מלכים שהם, במובן מסוים, שלוחיו. ועל כן השלטון המכהן מעיד על פגם, אם הוא הולך בדרך המנוגדת לסדר המוסרי, לסדר החברתי, לסדר הרוחני. וכך גם הגלות: מהי הגלות לעם ישראל? הגלות לעם ישראל היא פגם גדול בניהול מדינתו. הוא אינו ראוי עוד לנהל את מולדתו, את אומתו, ולכן יש להגלותו כדי שיתקן את דרכיו.

בקרב העמים יש משמעות של גאולה, יש משמעות של שיקום, תמיד בתוך העמים. חובה היא עליכם להתפלל שהעמים הללו ירחמו עלינו, שיוכלו אכן להעניק לנו את ההגנה הדרושה, ושנוכל לתקן את דרכינו כך שנוכל לבנות מחדש את ארצנו. ואכן, ברוח זו נוסחה הברכה: "בְּיָמָיו וּבְיָמֵינוּ תִּוָּשַׁע יְהוּדָה" — שיהודה תיוושע בימיו ובימינו — ויש להבין שהכוונה לעם ישראל כולו. כל שלטון מכהן, אם כן — יודעים אנו שהקב"ה, אדון ההיסטוריה, משתמש בכלים אחרים על לוח ההיסטוריה, כבכלי משחק, כדי להעניש את עם ישראל במהלך תולדותיו.

ובכן, מה נעשה? אפשר להמשיך ולברך את השלטונות המכהנים משום שזה רצונו של הקב"ה. אבל עד היכן? דמיינו, דמיינו שבשלטון עומדים עדיין רודנים, האינקוויזיטורים של עם ישראל: האם תמשיכו לברך אותם? לא. זה מה שהביא את חכמינו לומר שאת דברי רבי חנינא אין להחילם על השלטון המכהן בלבד; "מתפלל" — יש להתפלל על מלכות שמיים, שמלכות שמיים תעדיף שלטון נוח הרבה יותר לשהותנו בארצו, שיאפשר לנו לתקן את דרכינו כך שנשוב, יהא המחיר אשר יהא, אל אדמת מולדתנו. שהרי עקרון המלוכה נתבסס שלוש מאות שנה לאחר הכניסה לארץ, זה נכון — אבל התורה כבר צפתה זאת מראש: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ… וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ" (דברים יז, יד). ובנתינת מלך צפתה את הבעיות הטבועות במלך זה ובשלטונו: שיהיה לו ספר תורה נוסף, ספר תורה שני, המלווה אותו בכל אשר ילך. משום שאין הוא רק ביטוי לרצונו של העם; אין הוא מלך רק משום שהעם בחר בו. הוא מלך גם משום שמלך מלכי המלכים הטיל עליו לנהל את עתידו של עם ישראל.

והנה, מצוות מינוי המלך חלה רק כאשר עם ישראל מתיישב בארצו, וזה אורך זמן. זה אורך זמן: זה ארך שלוש מאות שנה מכניסת עם ישראל לארצו. ולמרבה הצער, הכתובים היו ברורים מאוד גם בעניין זה: יהיו סטיות. כך הוא — אי אפשר לנהל ארץ בלי מדיניות כלשהי; זו מדיניות של אינטרסים, והניהול מערב את האגו של בני האדם, את כוחם, את טובות ההנאה שלהם וכן הלאה. וכך, גם אצלנו הובלטו הסטיות האלה; ואף על פי כן התורה הזהירה מפני הסטיות האפשריות הללו. אבל אין בכך כדי למנוע מאיתנו להמשיך ולשאוף למלוכה, למלכות בית דוד, שהרי מוטלת עלינו החובה, בבואנו לארץ ישראל, לעשות שלושה דברים: למנות מלך; להילחם בעמלק — עמלק הוא התגלמות הרע; ולבנות את בית המקדש. שלוש מצוות אלה הכרחיות לחיים בריאים של עם ישראל על אדמה זו.

ועתה נוכל להבין את משנתו זו של רבי חנינא […] — של רבי חנינא סגן הכהנים, רבי חנינא סגנם של הכהנים, שהיה אומר תמיד: "הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת" — התפלל לתקינותה, לבריאותה, לכלכלתה, להצלחתה של המדינה שבה אתה חי. מדוע? משום שהמדינה הזאת, הממשלה הזאת, היא גם ביטוי של מלכות שמיים: מלכות ה', שהיא גם המלכות הארצית, המואצלת לבני אדם. "שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ" — שכן בלי יראת שמיים זו, בלי להפנים את התפיסה שאפילו הרודפים אותנו הם יד לתקן את עם ישראל, לאפשר לעם ישראל לחזור ול…