פסח: מהיכן מתחילים את ההגדה?

נקודת המוצא של הסדר: שעבוד או עבודה זרה

כן. כבר הגדרנו, בעקבות האר"י ז"ל, את מצרים כמקור כל הטומאות — וממילא כמקור כל הגלויות וכל הפורענויות שעתיד עם ישראל לעבור, ושאינו חדל לעבור.

ובליל ההגדה אנו שואלים את עצמנו: מה תהיה נקודת המוצא של העיון שלנו? האם נקבע את נקודת המוצא ב"עבדים היינו לפרעה במצרים"? לא חיפשנו זאת, לא ביקשנו זאת, הדבר נגזר שלא מדעתנו, לא כן? השליכו אותנו למצרים, נידונו להיות במצרים.

או שמא עלינו לבחון את נקודת המוצא שלנו מתוך ההתבוננות שצריכה לפתוח ב"מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"? ובאיזה סדר עדיפות עלינו לאחוז בזה או בזה מחלקי ההתבוננות הנדרשת מאיתנו בליל הסדר של פסח?

ולבסוף בחרנו ב"עבדים היינו", היינו עבדים במצרים, והנחנו במקום השני את "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו".

ובצדק. בכל פעם שאנו מסכימים לחיות בתלות כלשהי, עובדי עבודה זרה אנחנו.

חטא אדם לדעת הרמב"ם: תפיסת עולם

שכן כל גלותו של האדם יוצאת מחטא אדם, מחטאו של אדם הראשון, האוניברסלי. אבל האם חטא אדם הוא פשוט בכך שהפך את הדעת למוצר צריכה?

לדעת הרמב"ם — לא. לדעת הרמב"ם, נקודת המוצא של חטא אדם היא במבט שהאישה משליכה על פרי העץ; כלומר, כשהאישה מתבוננת בפרי עץ הדעת ונותנת למראהו החיצוני לפתות אותה, בחושבה שבאמת טוב לאכול ממנו.

או אז מתחיל החטא. החטא הוא בתפיסת העולם שלפנינו. ואכן, זו הסיבה שהרמב"ם, כשהוא מדבר על היצר הרע או על היצר הטוב, אינו מדבר על דחף, אינו מדבר על נטייה: הוא מדבר על תפיסה.

לתפוס את הטוב, או תפיסת הרע. או שאנו מבקשים באמת את האמת במהותה ומנסים להפנים אותה, ולא רק […].

האדם הנזרע מחוץ לגן: לדבוק במידות הבורא

[…] זה מה שעושה הקב"ה בראשית. באמת, האדם היה צריך להיזרע מחוץ לגן עדן. לתת לו הכול בידיו, לעשות שלא יוכל להכריע בעצמו — פירושו להפוך את גן העדן שלו לגיהנום. שהרי אז מה זכותו? מה יעשה? הוא מוצא מתהליך הבריאה, ודבר זה היה מצמצם במידה רבה את בריאתו שלו. הוא כבר לא היה בצלם ה'.

להיות בצלם ה' פירושו לדבוק במידותיו. הקב"ה רצה, כשברא את האדם, שגם הוא יהיה משפיע טוב, שיבקר חולים, שיטפל בנפטרים ובקבורתם — כפי שהוא עצמו עושה.

זו התמונה שהתורה מציגה לנו של הבורא. כבר בראשית הוא משפיע מטובו. הוא אף תופר בגדים לאדם כדי לכסות את מערומיו. הוא מבקר את החולים, את אברהם אבינו. הוא טורח לקבור בעצמו את משה רבנו.

אלו המידות החשובות. אלו המידות שבזכותן נבראנו בדמותו של הקב"ה.

ובכן, להידמות לבורא — זו זהות, אבל אין בכך די. בעל […] אומר שאין זה רק לגמול חסד, אין זה רק לדבוק במידותיו של ה', אלא גם להשתתף בקיום בריאת העולם.

ולהשתתף בקיום בריאת העולם אין פירושו להיות שמרן. אין פירושו להניח את העולם כמות שהוא ולנסות לשמר אותו כמיטב היכולת. לא — יש לברוא את העולם כדרך שהקב"ה בורא אותו. הוא מגלה את העולם, הוא חושף את טבעו של העולם, ואל זאת נקרא גם האדם.

האמת המושלכת ארצה כדי שתצמח

ובקיצור: כשם שבשעת בריאת האדם החלו המידות לחלוק על רצונו של הקב"ה לברוא יצור בדמותו. הן אומרות: הרי שקרן הוא! מה אתה בורא? מי שיזיק, מי שמרבה מחלוקות.

ובכל זאת יש מלמדי זכות על יצירתו של היצור המופלא הזה, והם אומרים: לא, גם הוא מסוגל להתעלות. מדוע לא לבראו? הוא מסוגל גם לפשרות בחיים, להעניק חיים. מדוע לא?

הוא נתון בין שני הצדדים: לברוא או לא לברוא? אומר המדרש: הוא השליך את האמת ארצה, "ותשלך אמת ארצה". ומלאכי השרת קמו נגדו: איך אתה מעז להשליך את האמת ארצה, היא שהיא חותם המלכות של בריאתך, של ממלכתך, של שלטונך?

ומשיב הקב"ה: מעתה אני רוצה שהאמת תצמח מן הקרקע, מן הארץ — "אמת מארץ תצמח". אינני רוצה שהעולם יתנהל באמת של מעלה בלבד, שאין יד אדם מגעת אליה. אני רוצה שהאדם עצמו ישתתף בהתגלות.

לגלות את התורה, לזרוע את האמת

חשוב לדעת שהתורה אינה ניתנת כולה אך ורק מלמעלה: האדם גילה חלק ממנה, כפי שעשה בספר דברים, "משנה תורה", שעליו חתם הקב"ה והכלילו.

וודאי, חכמינו אומרים שאילו לא ניתנה התורה לישראל, היינו לומדים מן הנמלה שלא לגזול, ומן החתול צניעות — "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה" (עירובין ק, ב).

כן, יש אפילו בעולם החי חוקי טבע יוצאי דופן, שהם חלק מן הבריאה. והאדם מתבונן בהם, מגלה אותם, חושף אותם, מפנים אותם. ובכך הוא נעשה באמת שותף בברית עם […].

וכך, כשם שהאיכר זורע לכל רוח, אבל מה שהוא זורע אינו אלא חלק זעיר לעומת הקציר, רצה הקב"ה שגם מה שעם ישראל נקרא לזרוע בעולמו יבוא אחריו קציר עצום.

ולכן, כשם שהשליך את האמת ארצה — אבל להשליך את האמת ארצה אין פירושו להשליכה, אלא לזרוע אותה — כך לזרוע את האמת בעולם הבריאה ולומר לאדם: עכשיו העמד אותה לעין כול, גלה אותה, למד אותה, חלוק אותה עם אחרים.

"אתם קרויין אדם": גרים אנו מן המקור

וזו תופעת יציאת מצרים. ה' נזקק לברוא את האדם הזה, את מבנה האדם הזה: "אתם קרויין אדם" (יבמות סא, א), אתם קרויים אדם, אתם אב הטיפוס של האדם.

ואם כן, האחרים אינם כאלה? הם כאלה בדרגות שונות. האם אב הטיפוס של האדם הוא באמת היהודי כפי שמבקשים להגדירו, אם […] ואם מודרני? יש קשת של זהויות יהודיות. מובן שאלו תובעניות מאלו.

אבל העיקר הוא שהזהות הזאת מערבת בתוכה את האנושות כולה. גרים אנחנו מן המקור. אברהם הוא הגר הראשון. וגר — בורא את עצמו. גר אינו המשך של התפתחות כלשהי: הוא מי שניתק ממה שהיה ונתן לעצמו חיים חדשים. וכך אנו במקורנו, במהותנו: זה מה שאנחנו.

ואם בהמשך המשיכו לומר שהיהדות הזאת, הזהות היהודית הזאת, ניתנת מכוח האם, הרי זה משום שהיה צורך לאמץ דרך פעולה. אבל הגר, מי שרוצה לקבל על עצמו את הבריאה הזאת, שבזכותה אנו רוצים להיות בצלם ה', בצלם הבורא — השערים פתוחים לפניו, ובלבד שיהיה כן בדרכו.

נעקרים מבטנה של מצרים: בריאה חדשה

ביציאת מצרים, בתופעה הראשונה הזאת, היינו חלק בלתי נפרד ממצרים. אבל שמרנו כמה מדרכי החיים של אבותינו ופיתחנו אותן, כך שרצינו להישאר נאמנים לדרכו זו של אברהם.

והקב"ה, […] עקר אותנו באמת מן העבודה, מבטנה של מצרים, וזו בריאה חדשה.

זה רעיון חשוב, כי באמצעותו אנו נשארים כאברהם אבינו, אבי האוניברסליות, "אב המון גוים" (בראשית יז, ה), אבי העולם כולו. ואין לעם ישראל רשות להסתגר במבנה כלשהו, אלא כדי להגן על עצמו מפני חולשותיו; אבל חובתו היא לזרוע את האמת.

"לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" (פסחים פז, ב). יש כאן פוטנציאל, ואת הפוטנציאל הזה יש לגלות. וזה חשוב, שכן לימות המשיח יינעלו שערי הגיור. לא יהיה עוד אפשר להיות גר.

לצאת מכל התניה של העצמי

מדוע? משום שאז יהיה זה פשוט מתוך אינטרס, כפי שרואים לפעמים כבר היום: יהדות מועתקת, יהדות של חיקוי, יהדות שאינה נחווית מבפנים, שמותנית במבט חיצוני. "ותרא האשה" (בראשית ג, ו): האישה ראתה כי טוב העץ, ושופטים את כל הטוב מתוך המבט הזה בלבד.

וזו כל הבעיה, וזו הסיבה שתופעת יציאת מצרים היא יציאה מכל התניה של העצמי, מכל תלות, וניסיון להתקדם בכל פעם מחדש. וכבר אמרתי לכם: לא נוכל לעשות זאת אלא אם נאמין שכל הבריאה היא "יש מאין", בריאה מן האין.

[…] ללכת מביטול העצמי אל עולם לפי מידתו, לפי ממדיו. לתפוס שהעולם הזה לא היה קיים בלעדיי, ושהאני שלי הכרחי לעולם הזה — זו באמת עבודה זרה.

זה הוא, […]: "אני עושה את עצמי, אני הוא אני מעצמי". לא, אין אדם עושה את עצמו, זה אבסורד. אדם אינו בא לעולם כך, מן האין. לא. מצמצמים את עצמנו כדי לגלות […].

זה לימוד חשוב, וזו הסיבה שחכמינו העדיפו בהגדה של פסח להגדיר את עם ישראל לא מתוך נטישת עבודת האלילים, אלא מתוך נטישת הדעות הקדומות, הרעיונות המקובעים, העולם שאנו מעצבים לעצמנו ובעצמנו. וזו נקודת המוצא של כל עבודה זרה. לא יצאנו מן העבודה הזרה.

"מן המצר קראתי יה": ההווה החקוק בעתיד

ואכן העם צריך, מיד כשיצא ממצרים, לגלות בתוכו […]: "אנכי ה' אלקיך" (שמות כ, ב). אני ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים — כשהגשמת את יציאתך ממצרים; אחרת אין הדבר אפשרי. זו כל הגדרתה של ההתניה הזאת.

"מן המצר קראתי יה" (תהלים קיח, ה): מתוך המצוקה קראתי אל י־ה. מה הוא ה"יה"? האות ה"א נתונה בנשימת ההווה, והאות יו"ד בהשלכת העתיד. חקקתי את ההווה בעתיד, ובכך חתמתי על יציאת מצרים שלי, כלומר על בריאתי שלי בצלם בוראי.

הרעיון הזה חשוב מאוד, שכן אין זה דבר שחוגגים פעם בשנה: את יציאת מצרים אנו מזכירים לעצמנו בוקר וערב בתפילה, לא כן? יציאת מצרים היא נקודת הייחוס שלנו. יציאת מצרים נמצאת בקריאת שמע.

קריאת שמע, השפה הברורה ומצוות בני נח

ומה הוא החזון של "שמע ישראל"? "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה" (צפניה ג, ט): אתן לעמים שפה צלולה, ברורה, המעידה על אחדות ה'. להעיד על אחדות ה' אין פירושו בהכרח לקיים את כל התורה על כל פרטיה. יש מי שיכולים לעשות זאת, אבל יש מי שיסתפקו במצוות בני נח.

ובעתיד, לימות המשיח, תאמץ האנושות את שבע מצוות בני נח כחוקי התנהגות, אבל מתוך הכרה בה' ומתוך ההכרה שחוקים אלה נאצלו ממנו עצמו.

חוש הריח של המשיח ו"לא תחמוד"

שכן אכן, תמיד יש מתח בין המציאות הגשמית הזאת לבין המציאות הרוחנית הזאת. ובעיקרון, או שנמצאים בזו, או שנמצאים בזו. אם נמצאים באחת, שייכים למציאות המלאכים. אם נמצאים באחרת, איננו אלא בעלי חיים מפותחים, פשוטו כמשמעו, אף שניחנו בדיבור. טוב ויפה.

אבל יש שפת ציפורים, יש שפת חיות, ויש חוש ריח שיהיה תכונתו של המשיח. המשיח, כיצד ינחש את האמת? יריח אותה. וכיצד יריח אותה? כשם שהנמלה מריחה את גרגר החיטה. גרגר החיטה הזה כבר נלקח על ידי חברתה: היא לא תיגע בו, לא תנסה לחטוף אותו, היא תתרחק ממנו.

יש בה עצמה חוש הריח הזה, שלא לגזול את אשר לזולת, שלא לחמוד את אשר לזולת. וכשיודעים ש"לא תחמוד" הוא נקודת הקצה — לא ההפך, נקודת הקצה — של […], מבינים שבסופו של דבר מה שעליי לממש הוא אני עצמי. מה שעליי לגלות הוא אישיותי.

הדיבור, החוליה בין העולם החומרי לעולם הרוחני

החיים שאני חי שווים רק משום שאני רוצה להגיע […]. באמצעות מה? באמצעות הדיבור. מה יוצר את המגע בין העולם החומרי שכאן למטה לבין העולם הרוחני? הדיבור. ולא שום דבר אחר. שכן בדיבור נברא העולם, שכן הדיבור יכול לחולל הכול: "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים לג, ו) — הכול נעשה, הכול מתממש בדברו.

וזה מה שהדגישו חכמינו כשאמרו: כל הנביאים התנבאו ב"כה אמר ה'". אין הם מוסרים לנו בדיוק את מה שאמר ה', אלא מוסרים לנו את תוכנו. הם מספרים אותו, כל אחד בסגנונו. לא כל הנביאים משתמשים באותה לשון, אבל התוכן אחד, בפנים שונות, בגוונים שונים.

ומדוע? משום שקשה להגיע לאותה אמת עליונה, "זה הדבר", שבה הדבר גופו אחד עם הדיבור, שבה הדיבור משקף את הדבר עצמו. אין זה בדרגתנו, אבל שישקף לפחות משהו הדומה לו.

מלכות הדיבור וגרונו של משה

[…] והקב"ה בחר באמת בשליחיו, בנביאים אלה, שבחרו לדבוק בדברו. בחירת הדבקות הזאת בדיבור היא המלכות, מידת המלכות. האדם אינו מלך אלא בדיבורו, במה שהוא אומר, במה שהוא מבטא דרך אישיותו.

וכל זאת בגוונים רבים, כמובן, אבל ה"דבר" הוא המסוגל לנהל את הכול. ומי החזיק בכוח הדיבור הזה? משה. […] זה הדיבור שה' מדבר: ההשגחה העליונה דיברה מתוך גרונו של משה, "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", ממיתרי קולו של משה.

כן, משה אכן הגיע, נגע במדרגה החמישים הזאת של החכמה, במדרגה החמישים של הבינה, בשער החמישים של ההתגלות.

הכהן, המקרב

ואנו, היכן אנו עומדים? […] אומר: שימו לב, גם "כהן" בא מן "קרוב", מן הקרבה. מדוע? משום שהוא מחנך העם, המקרב את העולם החומרי אל העולם הרוחני — זו משמעות הקרבן. קרבן — לשון קירוב; "קשר" — לשון חיבור. הכהן אפוא הוא המקשר את העולם התחתון לעולם העליון, המקשר את הבריאה אל מקור האצלתה.

ומכוח זה הוא כהן: יש בו הכוח לעשות זאת. ועם ישראל, ביחס לאומות, נקרא "ממלכת כהנים" (שמות יט, ו): גם הוא ממלכה של כהנים, ועל כן מוטל עלינו לקרב את כל היסודות אל מקורם.

להתאים את הלשון: המטרה אינה לגייר

זה סוד הלימוד […], וזו הסיבה שסוד יציאת מצרים הזאת טמון בדיבור, בפועל שבתנועה: לגלות מחדש את המשמעות האמיתית, את תהודת הדיבור, ולגרום לו להדהד במנעדים רבים, במישורי תהודה רבים.

כשם שיכולים להיות משלבים רבים, […], וגרסאותיהם, ויכולים להיות אפילו נעדרים, כך עלינו לאמץ — סליחה, להתאים — את הלשון לדרגתו של השומע. כי המטרה אינה לגייר בכל מחיר.

יהיו גרים, יהיו גרים שיהיו כישראל, "כקטן שנולד" (יבמות כב, א), ושיוכלו לקרוא לאברהם אביהם. אבל אולי לא כולם יוכלו לדבוק בהמוניהם בלשון הזאת. אזי צריך לפחות שיהיו תמימי דעים עם עם ישראל בהכרזת אחדותו.

לעשות סדר, והשיר המשחרר

וזו הסיבה שאנו פותחים, בערב פסח, בסדר של פסח, בעשיית סדר: סדר בתוכנו, סדר ברעיונותינו, סדר בשיח שלנו עם הרעיה, עם הילדים, עם החברים, עם העולם שבחוץ, עם הרֵעַ, עם העני.

מי שאין בו הכוח הנדרש כדי לעמוד בדרישותינו, ראוי שלפחות יוכל ללוות אותנו בשירה. השירה היא שמתיכה באמת את כל הדיבורים לדיבור אחד.

ובזה אנו חותמים: השירה היא כשהדיבור נעשה שיר. אז הוא נושא בתנופתו את האנושות כולה, והשיר משחרר בדרגות שונות, אבל משחרר.