חוברת לימוד לשיעור זה
חוברת לימוד להדפסה: שאלה אחת בכל עמוד, תשובת הרב, מקורה, ולקח לדיון במשפחה.
פורים נפתח תמיד בשבת זכור, בקריאת זכירת עמלק. בשיעור זה חוזר הרב רפאל בניזרי אל הולדתו של עמלק — דחייה שלא נעשתה כהלכה, דחייתה של תמנע — כדי להראות שהאויב המושבע של עם ישראל נולד תחילה מתוך עם ישראל עצמו.
מרפידים, שבה "רפו ידיהם", ועד משתה אחשורוש, ועד התחפושות והציווי לבלבל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי", מצייר השיעור דמות אחת ויחידה: דמותו של היהודי הנמצא בדרך, שעדיין מתהווה, ושל השמחה, שרק היא מאפשרת להתעלות מעל עץ הדעת טוב ורע.
מה אומר השיעור
עמלק נולד מתוך דחייה שלא נעשתה כהלכה. הוא בנה של תמנע, אותה אישה שביקשה להסתפח לעם ישראל ולא מצאה את מקומה. הרב מסיק מכאן כלל חמור: בכל פעם שדוחים אדם המגלה בכנות את רצונו להיכנס בדרכה של היהדות, עלולים להצמיח דרכו שונא ישראל מושבע.
האבות רצו שהתולעת תישאר מחוץ לפרי. אם הרחיקו את תמנע, היה זה כדי לשמור על תורת אבות מפני קלקול מבפנים: מבחוץ עוד אפשר להיאבק ביריב; מבפנים — הוא מכרסם. אך "מעשה אבות סימן לבנים" — מה שעבר על האבות, אנו חווים שוב, מבפנים ומבחוץ.
היהודי לעולם איננו "קיים" — הוא מתהווה. בתוך ההתהוות המתמדת הזאת מקננות חולשותינו. עמלק, אומר הכתוב, הוא "אשר קרך בדרך": זה שהפתיע אותך וצינן אותך בעודך מחפש את דרכך — עדיין בלי ארץ, עדיין בלי תורה, בצומת דרכים של הקיום.
עמלק הוא רפידים: "רפו ידיהם". הידיים מתרפות, האדם מרפה, מוותר, מתייאש. הרב קורא לכך גלות מן העצמי: איננו יודעים עוד לאן ללכת, לבעיות אין עוד פתרון — ודווקא שם בא עמלק לנצל את הפרצה.
נדרשו אהרן וחור כדי לתמוך בידי משה. יהושע, המחויב לכיבוש הארץ, וחור, ששילם בחייו על סירובו לעגל הזהב, עומדים משני צדי משה. כך מחלישים את עמלק — אך עדיין אין מנצחים אותו, שכן כל עוד נותר הגעגוע למצרים, עמלק שומר על אחיזתו.
מרדכי הוא "מר דרור", המור הזך. חכמינו מסרבים לצמצם את שמו לאל הפרסי מרדוך: הם קושרים אותו לאחד מסממני הקטורת. מרדכי הוא רגעי הזוהר שלנו — הנשמה, הניחוח האלוקי שבכל אחד, שבו אפשר לגבור על המן.
אסתר היא הסתר פניו של הקב"ה. "אסתר מן התורה מנין?" — משיבים חכמינו: "ואנכי הסתר אסתיר פני". יש שהקב"ה מסתיר את פניו, לא מתוך נטישה, אלא משום שדרכנו אינה עולה עוד בקנה אחד עם דרכו ואנו מפנים לו עורף. זו המגילה כולה.
פורים כולל בתוכו את כל המועדים. פסח — שהרי ניצלנו ממזימת המן; שבועות — שהרי העם מקבל מרצונו את התורה שבעל פה שקיבל בכפייה בסיני; ראש השנה — בחזרה אל התפילה; סוכות — בפתיחות אל העמים. אילו בטלו כל המועדים, פורים היה נשאר.
הוא נתקן בגלות, ומכין את הגאולה. כשם שהגלות הראשונה הכינה את בית המקדש השני, כך פורים מכין את השלישי. אך חתימת מעגל המועדים מחייבת את הופעתו של אדם בצלם האדם הראשון: כל מרכיבי המגילה הם המרכיבים שמהם אנו עשויים.
"עד דלא ידע": לא להבחין עוד בין המן למרדכי. התכלית איננה השכרות אלא ההתעלות: לחדול מלתייג את הטוב ואת הרע כשני מחנות חיצוניים, ולהכיר בכך שגם ליצר הרע שלנו יש מקום בסדרו של עולם.
התחפושות של פורים הן התחפושות שלנו בכל ימות השנה. הן בגדים — אין הן נתעבות כשלעצמן; הן נעשות נתעבות כשאנו מתייגים אותן כדי לדחות את הזולת. החג חושף את תאוותנו לתוויות, את אותו רפלקס השופט על פי הלבוש ולא על פי המהות.
"חבר" איננו "רע". החבר הוא השותף, מי שאני חולק עמו אינטרס. הרע הוא האחר, מי שאינני מזהה בו את עצמי ובכל זאת עליי לשלבו. משלוח המנות ומתנות לאביונים של פורים הם בדיוק מאמץ השילוב הזה.
חטא משתה אחשורוש לא היה חטא של מאכל. הסעודה הוגשה כשרה לכל מי שרצה לאכול כשר. החטא היה בהתמסרות לאווירה, ברצון להיטמע בעולם שבו הטוב והרע מתערבבים — כלומר, לאכול מעץ הדעת. לכן המן נתלה דווקא עליו.
השמחה היא מהותו של פורים. הילד היהודי הראשון הוא יצחק, זה שצוחק; החזון המשיחי הוא "אז ימלא שחוק פינו". השמחה עומדת מעבר לדעת: היא נולדת ממה שעולה על ציפייתנו, כצחוקה של שרה בת התשעים.
אליהו מצביע על שני בדחנים כבני העולם הבא. בשוק הומה אדם אין הנביא רואה איש — מלבד שני אנשים המצחיקים את הבריות ומשכינים שלום בין המתקוטטים. הם כבר חיים את העולם הבא, משום שהם מתעלים מעל המגבלות המפרידות בין בני האדם.
יש זיכרון פעיל ויש זיכרון סביל. "זכור" מגייס, "לא תשכח" משחרר. אם אינני עושה דבר אלא מתוך התנגדות, מתוך מחשבה שהאחר עומד להשמידני, אני מקטין את עצמי. מחיית עמלק אפשרית רק "בהניח לך מכל אויביך": שלוות השבת היא שמוחה אותו.
תמלול מלא של השיעור
אנו שומעים אותך, הרב בניזרי. בוקר טוב. — ובכן, את פורים אנו פותחים תמיד בשבת זכור, בקריאת פרשת זכירת עמלק. עמלק הוא נכדו של עשו, נינו של יעקב. הוא, בסופו של דבר, בנה של תמנע — זו שביקשה להסתפח לעם ישראל ורצתה לתפוס פעם את מקומה של שרה, פעם את מקומה של רבקה, ופעם את מקומן של רחל ולאה. ומאחר שלא מצאה את מקומה ונדחתה, דעו לכם היטב: בכל פעם שמרחיקים, שדוחים אדם המגלה את רצונו להיכנס בדרכה של היהדות, עלולים להצמיח דרכו שונא ישראל מושבע.
ועכשיו, מדוע שפטו האבות כך? דווקא משום שלא רצו שהתולעת תחדור אל תוך הפרי, והעדיפו שתישאר בחוץ, שם עוד אפשר היה להיאבק בה. מאחר שכוונותיה לא היו, נאמר, כנות, ומאחר שהייתה עלולה לקלקל את תורת אבות, את משנתם של האבות, העדיפו להשאירה בחוץ. ואולם אני חוזר ואומר תמיד: מאורע מעין זה, התרחשות מעין זו, אנו חווים אותה מבפנים ומבחוץ, שהרי "מעשה אבות סימן לבנים" — כל מה שעבר על האבות, אנו חווים במידה מסוימת. ועלינו, בסופו של דבר, בדרכנו שלנו, לדעת לסלק את ההיבטים השליליים שברצון הזה להזדהות כיהודים וכמשרתיה של דרך רוחנית שהותוותה לנו, של ייעוד שהונחל לנו. אך יש לדעת שכאשר אנו "בדרך" — כאשר אנו עדיין בתהליך של היות, ויהודי נמצא תמיד בתהליך של היות; הוא לעולם איננו, הוא נעשה מעט יותר בכל יום — הרי שבתוך ההתהוות הזאת אנו מגלים חולשות מסוימות, ו… — תראה, זה לא רפאל, זה לא מי שאנחנו מכירים…
שימו לב. אנו מגלים חולשות מסוימות, ואנו עלולים ליפול קורבן להתקפה של עמלק. מהו עמלק? זו רפידים — "רפו ידיהם". זה כשאדם מרפה, כשהוא מוריד את ידיו, כשהוא מוותר, כשהוא מתייאש, ואנו חיים במצב של גלות מן העצמי. איננו יודעים עוד לאן ללכת, אנו אובדי דרך. הבעיות הפוקדות אותנו — איננו מצליחים למצוא להן פתרון, או שאין בנו כוח להתמודד עמן — ואז עמלק נמצא שם כדי לנצל את חולשותינו ולנסות להרוס אותנו. שהרי כשאני אומר שהיהודי נמצא בהתהוות מתמדת — כתוב: "אשר קרך בדרך", עמלק שצינן אותך, שטימא אותך, בעודך מחפש את דרכך. אל נשכח שעמלק מופיע כשעדיין אין לנו ארץ. יצאנו ממצרים; אמנם אנו מסוגלים להוביל את גורלנו אל חוף מבטחים באחריות מלאה. אך אין לנו ארץ, עדיין אין לנו תורה, והפורענות מתרגשת בצומת הזה של קיומו של האדם הנבוך, שאינו יודע היכן מקומו במרחב ואינו יודע היכן מקומו בזמן — בלא עזרתם, בלא תמיכתם של יהושע בן נון ושל חור. יהושע בן נון התמסר לכיבוש הארץ, וחור נאבק בחירוף נפש ומסר את נפשו כדי שהעם לא ייגרר אחר עגל הזהב; הם שתמכו בידי משה המורמות. שכן משה סבור שאם העם עדיין מתגעגע לשוב למצרים, אל אותה גלות שבה היה נתון, הרי זה חמור מאוד: עמלק נמצא שם, ולעמלק יש אחיזה בו. לפיכך נדרש לו הסיוע הזה — חור מצד אחד ויהושע מן הצד האחר. וכך מגיעים להחליש את עמלק, בלי לנצחו. עמלק זה שוכן בתוכנו.
לא נוכל לומר שאין לנו אותם רגעים שבהם אנו שואלים את עצמנו שאלות רבות בתוך ההתהוות הזאת. הדבר משתרע מהמן, דרך אחשורוש, ומערב גם את מרדכי ואת אסתר. מרדכי — אלה הם הרגעים שבהם אנו מעלים ניחוח טוב, שבהם אנו מסוגלים לאחד. כששאלו חכמינו היכן מרדכי כתוב בתורה — שהרי אמרנו בשבוע שעבר שמרדכי היה שמו של אל פרסי באותה תקופה, מרדוך — הם אמרו: לא. שמו נגזר מ"מר דרור", שכן "מר דרור" הוא בושם, אחד מסממני הקטורת. ומרדכי הוא אותו אדם שזוהרו בתוך העם — עם גולה — גדול כל כך, עד שהוא לבדו יכול להציל את המצב. ודי שננצל בתוכנו את ה"מר דרור" הזה, את הניחוח שבתוכנו — והניחוח שבתוכנו הוא צלם אלוקים, נשמת אלוקים חיים, הרוח האלוקית השוכנת בכל אחד ואחד מאיתנו — כדי שנוכל לגבור על המן: על מי שמוביל אותנו לעתים להרס עצמי וגורם לנו לזרוע סביבנו שנאה, פירוד ודחייה. ולמרבה הצער, לא פעמים רבות זוכים אנו לנוכחותה של האישה הנסתרת, של השכינה, של ההשראה האלוקית הזאת, של ידו הנסתרת של הקב"ה. שהרי אסתר — שפירוש שמה הוא גם "כוכב" — מהיכן היא נרמזת בתורה? אמרו חכמינו: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים לא, יח).
יש שהקב"ה מסתיר את פניו. יש שמכיוון שדרכנו אינה עולה תמיד בקנה אחד עם דרכו, איננו מתהלכים לפני הקב"ה, פנים אל פנים, אלא מפנים לו עורף; וברגע של הסתר פנים זה אנו חיים גלות מן העצמי. וחג הפורים כולו — שכן אתם יודעים שפורים חל בסוף השנה, ממש לפני הגאולה הבאה ממצרים, כלומר שלב הגאולה הבא — כולל בתוכו את כל חגי ישראל. פסח, כמובן, שהרי אנו נחלצים ממזימתו של המן. מתן תורה, שבועות — שהרי היהודים קיבלו מרצונם החופשי את התורה שניתנה בכפייה בסיני. דומני שכבר הזדמן לנו לומר שבתורה שבכתב הייתה אמנם הסכמה של העם שאין עליה עוררין — ואף הדתות האחרות הכירו בכך — ואילו מקום שבו הקבלה הייתה בכפייה, או ליתר דיוק מקום שבו חויב העם לקבל, "כפה עליהם את ההר כגיגית" (שבת פח ע"א), היה זה בתורה שבעל פה, בפרשנות התורה. ובפרשנות זו של התורה אפשר, כמובן, להגיע לפירושים הנוגדים לחלוטין את השכל הישר, הנוגדים לחלוטין את רוח התורה.
משום כך אמרו חכמינו: "זכה — נעשית לו סם חיים, לא זכה — נעשית לו סם מיתה" (יומא עב ע"ב): אם ניגשים לתורה ברוח טהורה, היא בושם של חיים; ואם ניגשים ללימודה ברוח טמאה, היא נעשית סם המוות. ובכן, שבועות — סליחה, פורים — היה היום שבו קיבל עם ישראל כולו את התורה שבעל פה והכיר בה. ראש השנה ויום הכיפורים — פורים כ"כיפורים", יום כְּ־פורים: זו, בסופו של דבר, החזרה אל התפילה, הקריאה לעזרה מאת הקב"ה, כפי שאנו עושים בראש השנה, ובקשת כפרה על עוונותינו. וסוכות היא פתיחותו של עם ישראל אל העולם החיצון, אל אומות העולם; ואכן בפורים "ורבים מעמי הארץ מתיהדים" (אסתר ח, יז): עמים רבים מגלים את היהדות ודבקים במחשבה היהודית, במנהגים היהודיים, באורח החיים הזה. לפיכך פורים הוא החג שאילו בטלו כל המועדים — הוא היה נשאר, משום שהוא משמר בתוכו את כל תמציתם של המועדים האחרים. אמרתי שחג הפורים נתקן בגלות; וכשם שהגלות הראשונה הכינה את בניין הבית השני, כך פורים מכין את בניין הבית השלישי, ומשום כך הוא החותם את מעגל המועדים. ואולם חתימה זו של מעגל המועדים אינה יכולה להתממש אלא בהופעתו של אדם בצלם היצור הראשון שברא הקב"ה — שכן כל המרכיבים שבמגילה הם המרכיבים שמהם אנו עשויים. ואנו מייחלים ליום שבו המן — כלומר הצד הרע שבנו, יצרנו הרע, העמלק שבנו — הוא שיוביל את מרדכי על סוס מעוטר בסממני המלכות, משום שהוא מעמיד את עצמו לשירות הצדק, הדרך הישרה וכבוד האדם.
כל אלה משלים ודימויים; אך התכלית היא שנגיע לבלבל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי" — "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז ע"ב): אין להבחין בין "ארור המן" ובין "ברוך מרדכי". אך רק ברגע של שמחה, של אופוריה, אפשר שלא להבחין ביניהם. אם אנו לובשים תחפושות ביום הפורים, הרי זה משום שאלה הן אכן התחפושות שלנו בכל ימות השנה — התחפושות שלנו לאורך כל חיינו. הבגדים השונים אינם נתעבים כשלעצמם; הם נעשים נתעבים כאשר, בסופו של דבר, אנו מתייגים אותם, מפרידים ביניהם, […] כאשר אנו מפזרים אותם, מבודדים כל אחד לעצמו, ואיננו מנסים ליצור את הקשר
בין היסודות השונים — כמו בין המרכיבים השונים של חברה, שבה אנו נוטים לנהוג דחייה של אלה באלה תחת תוויות שונות, בלי למצוא, בלי אפילו לנסות למצוא שפה משותפת, בלי לנסות לעקור את כל אותם זרעים הנוטים לפלג אותנו יותר משהם מאחדים אותנו. ומשום כך הדרך הטובה ביותר לחגוג את פורים, ולתקן את חטא סעודת אחשורוש — שביקשה התבוללות, אך התבוללות של יחידים הניצבים זה מול זה — ואילו אצלנו: "ומשלח מנות איש לרעהו" (אסתר ט, כב). שימו לב: יש בעברית שתי מילים לציון ידיד. "חבר" — הוא השותף שלי; "חיבור" — הוא התחברות, שותפות; "חבורה" — היא גוף, איחוד.
ויש "רֵעַ". רֵעַ — שימו לב — איננו שותף: הוא האחר. האחר — אינני מזהה בו את עצמי, ובכל זאת עליי לשלבו. זהו מאמץ שילובו של האחר. כשאני מסתגר בביתי ואינני מבקש לחלוק עם העולם החיצון, הרי שההפרדה שכפיתי על עצמי — האחרים כופים אותה עליי מבחוץ, והם רודפים אותי. אני מלבה שנאה מסוימת מבחוץ, ויש להישמר מכך, משום שלמרבה הצער היא עלולה להפוך לנשק המשמיד את כל הווייתי, עם שלם. זה סיפורה של מגילת פורים. ובכן, כאשר אנו קוראים, כהקדמה למגילת אסתר, את הזכירה — את זכר עמלק, התוקף עם הנמצא בדרך להיות, בדרך להתהוות, עם המחפש את זהותו דרך הלאום ואת זהותו דרך השקפת עולמו הרוחנית — הרי שבצומת, בהצטלבותם של שני חיפושים אלה, של שתי השאיפות האלה, מי שאינם עומדים איתן ואינם עומדים בלחצו של עמלק נופלים מהר טרף בידי המן. ואל נשכח שהמן זה איננו שוטה. להמן זה יש שורשים במקום אחר. הוא נתלה על עץ — "עץ גבה חמשים אמה" (אסתר ה, יד) — הוא נתלה על עמוד, על עץ.
והמילה "עץ" — אתם רואים מה מקורה: זהו חטא אדם הראשון, עץ הדעת טוב ורע. וכששואלים חכמינו מדוע נתחייבו יהודי האימפריה הפרסית כליה, הם משיבים: משום שנהנו מסעודת אחשורוש, השתתפו בה, נהנו ממנה. אך סעודת אחשורוש זו הגישה אוכל כשר לכל מי שרצה לאכול כשר — "והשתיה כדת אין אנס" (אסתר א, ח) — היא הגישה יין כשר לכל מי שרצה לשתות יין כשר. אם כן, הם פשוט נענו לאווירה ששררה שם ורצו לחלוק אותה עם האחרים. מה רע בזה? אה, לא: הרצון הזה, הרצון להיטמע בעולם שבו הטוב והרע מתערבבים ואינם שומרים עוד על גבולותיהם, שבו הטוב יכול להתחפש לרע והרע להתחפש לטוב — זהו חטאו הראשון של אדם. האישה היא שהייתה מקור הסטייה ההיא, ואסתר, האישה, היא המתקנת אותה; שכן על עץ הדעת הזה, שבו הטוב והרע מעורבבים, נתלה המן, ועמו עשרת בניו. והבינו מכך — אילו הייתי מקשר בין עשרת הבנים האלה לבין עשרת הדיברות — יש כאן ישויות רבות המצטלבות זו בזו, אך אין לי פנאי להרחיב בהן. ובכן, ברגע זה יכול היהודי להגדיר את עצמו על פי העיקרון של פורים; ומה שמאפיין את פורים הוא השמחה.
השמחה — מהו המסר שלה? ראשית אומר לכם שהילד היהודי הראשון הוא יצחק, זה שצוחק. החזון המשיחי הוא "אז ימלא שחוק פינו" (תהלים קכו, ב): באותה שעה יתמלא פינו שמחה. היכן מקומה של השמחה? מעבר לדעת, מעבר לשכל הרציונלי, מעבר לעץ הדעת טוב ורע. כשאני מופתע מדבר המתריס נגד כל מה שציפיתי לו באופן הגיוני, שכלתני — אני מאושר. זוהי שמחה, השמחה לחוות דבר שעלה על ציפייתי. שרה, כשמבשרים לה בגיל תשעים על ילד, על הולדת ילד — היא צוחקת. היא צוחקת משום שהצחוק הזה נמצא מעבר למציאות שבה היא נתונה, מציאות שבה אינה יכולה עוד לצפות לדבר. אופיו של היהודי הוא לשמר את ניחוח הולדתו של יצחק בצחוק — צחוק מתמיד, אך צחוק בונה; לא צחוק של בוז, לא של לעג, לא של היתול. רחוק מזה: יהודי ספוג בשמחת החיים הזאת משום שהוא יודע שתמיד יש דבר מה מעבר למציאות הזאת, שהוא יכול להתריס נגדה, שהוא יכול להגיע אליו. לימדו אותו לחיות עם זה,
ובלבד שהוא עצמו יטה אוזן להשראה הזאת. חכמינו הצטיינו בלימוד מתוך שמחה מתמדת, מתוך שירה. מדוע? מסופר לנו שכאשר עייפו, היו מתחילים לצחוק, לספר סיפורים משעשעים. מדוע? משום שהדבר פתח בפניהם אופקים אחרים. הוא איפשר להם לצאת מגבולות פרשנותם לטקסט. כך התריסו נגד הטקסט באמצעות הצחוק. מעשה מובא בתלמוד באליהו הנביא, שהיה מהלך עם אחד החכמים — אינני זוכר עוד את שמו — בשוק, מקום הומה אדם. אמר לו: דע לך, אין כאן — אף אחד כאן איננו בן העולם הבא. אינני רואה כאן איש שהוא מבני העולם הבא, שזוכה לעולם הבא.
אמר לו: כיצד ייתכן? אף אחד, אף לא אחד? אמר לו: לא — שמע, יש כאן שניים, אני רואה כאן שני אנשים. אמר לו: ומי הם? הוא מוליך אותו ומראה לו: שני אנשים המשעשעים את הקהל, באמצע השוק, ופשוט מעניקים תקווה ושמחת חיים לבני אדם מדוכאים, הכורעים תחת דאגות היום־יום. אמר: אלה הם בני העולם הבא — כלומר, אלה חיים את עולמם הבא כאן, מכינים אותו כאן, מתוך הרצון הזה להתעלות מעל מקריות החיים. ואילו לאחרים יש חלק לעולם הבא — על כך אין עוררין — אך אין הם תושבי העולם הבא.
עליהם עוד לזכות בעולמם הבא בזיעת אפם. וזה, בסופו של דבר, אופיו המיוחד של חג הפורים, שבו, לשם שינוי, מבקשים מאיתנו — "מיחייב איניש לבסומי בפוריא" (מגילה ז ע"ב) — לשתות כרצוננו, לאכול כרצוננו. מדוע? כדי שנוכל לצאת מגבולותינו ולהגיע לראיית עולם אחרת. זהו לימודו הראשון והיסודי של חג הפורים, שהמחזה שלו מתנהל בידי כמה דמויות: יש במגילת אסתר שלוש נשים ושלושה גברים. אחשורוש ושתי הם עוברי אורח בלבד. הכול מתנהל בין מרדכי לאסתר, בין מרדכי להמן. אפשר לשאול מדוע מרדכי עומד בתוקף מול המן, ומדוע אסתר מסרבת בתחילה לפרוץ את שער הארמון כדי להגן על עמה.
היא דוגלת בדרך מדינית, הקוראת תחילה לעם להיפטר מכל היריבויות שבתוכו, שכן בלעדי זאת אי אפשר להציל את עם ישראל, להשתדל אצל המלך אחשורוש, להשתדל אצל מלכו של עולם. שהרי אחשורוש ושתי אינם אלא כלי משחק בהנהגת העולם; מאחוריהם מסתתרת יד נעלמה, אך נוכחת תמיד, המחזירה את עם ישראל אל ייעודו הראשון: ייעודו של העם שעליו להביא מסר לאומות האחרות — אך בדרך הדוגמה; לא בהוראה מעל הקתדרה, אלא בדוגמה האישית. זה מה שהיה לי לומר לכם לסיום שיעור זה על חג הפורים.
אני עוצר עכשיו. איננו שומעים אותך עוד, הרב בניזרי. הרב בניזרי, אתה איתנו? — הנס הוא שלפחות הוא הספיק להגיע עד הסוף. — אבל האם יהיה נס שני? האם הרב בניזרי יחזור אלינו? — אם יורשה לי, כדאי להעלות את הסרטון מוקדם ככל האפשר, לפני פורים, כי זו הרצאה יוצאת דופן. באמת יוצאת דופן. זו הפעם הראשונה שאני רואה ממד כזה של פורים. — בהחלט. — הייתי רוצה לשתף בה אנשים אחרים, ובוודאי גם אחרים ירצו. אז טוב שתהיה זמינה לפני פורים. — בסדר, שמעו, אעשה מאמץ גדול, אעלה את שתיהן הערב.
במקרה יש לי זמן. אבל אני תמיד צריך לפחות עשרים וארבע שעות כדי לחתוך את "שטח ההפקר" הקטן שבהתחלה. — בסדר, עדיף לשתף מחר בערב, אבל אם אתם… — בסדר, אוקיי, מחר בבוקר. — טוב מאוד, תודה. — אז כן, אבל זה בסדר; הוא כבר לא מחובר… טוב, הוא יחזור. — דבר שרצינו לומר: כנראה ביום ראשון הבא לא יהיה שיעור, בסדר? מכיוון שזה שושן פורים, בירושלים. — שושן פורים בירושלים, כן. אז… זה כבר יהיה במוצאי שושן פורים, אבל אני מניח שהוא לא יצליח למסור את השיעור. אז נדלג על שבוע. ניפגש בעוד שבועיים לשיעור ראשון על פסח.
כן, זה טוב. יהיו לנו כמה שיעורים על פסח. זה יהיה מעניין מאוד, מאוד — להכין היטב את הסדר שלנו. אז נעצור כאן? הרב בניזרי לא חזר; לא נכריח אותו לחזור. — הוא כאן, הוא מגיע. — הייתה לי שאלה. — אבל למה זה נעלם? — אינני יודע. — איננו יודעים. חיכינו בסבלנות. סברנו שהנס הראשון היה שהצלחת להגיע עד הסוף, ושוודאי יהיה נס שני: שתחזור. — בדיוק — זה בגלל הסתר הפנים. — יש לי שאלה, יש לי שאלה. אז מדוע אומרים שצריך לשמוע כל מילה ומילה מן המגילה? טוב, עכשיו אני מבין, כי כל מילה כל כך חשובה — אבל מדוע חשוב לשמוע כל מילה מן המגילה?
— אסור להחמיץ אף מילה, זה מה שאומרים. — אמור לי: כשאתה קורא טקסט חשוב — נאמר, מכתב המופנה אליך אישית — ואתה רואה שכל שמחתך תלויה בו, כל עתידך תלוי בו, וחסרה בו מילה… אתה מבין? — אוקיי. — …כשהוא בא מאהוב. — דיברת על הצחוק, וזה נגע בי מאוד, משום שהצחוק גולש לעתים קרובות לסטיות, כמו הלעג שעליו דיברת; ואחת מצורות הלעג שיש לנו, ושבה אנו מתגאים בעולם המערבי, היא הקריקטורה. אישית, אני סבור שהקריקטורה — גם כשהיא פוגעת בנו — כל עוד היא דבר שאנו חולקים עם העמים האחרים, היא דבר המאפשר לקחת מרחק, ואיננה באמת אנטישמיות.
אם היא מופנית כלפי עם אחד בלבד — זו שנאת זרים; ואם היא מופנית כלפינו בלבד — זו אנטישמיות. אז רציתי לשאול אותך: מהו הגבול של המרחק הזה שאנו יכולים לקחת? ולמעשה, נגעת בי כשדיברת; אמרתי לעצמי שהשורש של יצחק, של "צחוק", הוא אותו שורש כמו […]. אם כן, הצחוק הוא… — זה לא אותו שורש. — זה לא אותו שורש, אינני חושב. לא. — אין שם רי"ש? — אה, כן, נכון. — […] — כן, אבל זה לא אותו דבר. — […] תודה. — כתבתי את זה לא נכון לפניי, אם כן.
— […] אבל באשר להערתך הראשונה: אני יודע שפעם, בצעירותי, שילמתי כסף תמורת הקריקטורה שלי — מישהו שצייר את דיוקני וקלט בדיוק את מה שאפיין אותי במיוחד. ואנחנו קריקטורות מלכתחילה. — יש לי שאלה נוספת. בשבוע שעבר דיברת על האיזון של בית המקדש. והשבוע אתה אומר שאפשר היה לאכול כשר? — לאכול כשר אינו אומר דבר, אתה יודע — אתה אוכל, אתה אוכל כשר… — הרגעת אותי, הרב בניזרי. — לאכול כשר בלי לברך לפני ואחרי, בלי להכיר, בלי לקדש את מה שאתה אוכל — זו קרקע חלקלקה.
לקב"ה — סלחו לי על הביטוי — לא כל כך אכפת אם אנו אוכלים כשר או לא אוכלים כשר, שהרי הוא איננו שף ואיננו משגיח. אבל כשאני מבקש לאכול כשר, אני מבקש היגיינה רוחנית למזוני. אני רוצה להבחין בין עץ החיים ובין עץ הדעת טוב ורע. אני עושה את ההבחנות האלה בקנה מידה מצומצם כדי שבסופו של דבר אעניק משמעות למה שאני עושה. אומר לכם: מהי תכלית חיינו, תכלית חייו של כל אדם? הרמב"ם אומר ב"משנה תורה" כי "יסוד היסודות ועמוד החכמות" — מהותו של כל דבר ושל כל חכמה היא אכן לגלות, לחשוף את האלוקי הנסתר בתוכנו, לא סביבנו. והרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו, חמש מאות שנה אחריו, כותב את ספר "מסילת ישרים", שתורגם לצרפתית "שביל היושר".
כך תרגמו אותו, אבל זה תרגום גרוע. והוא אומר בהקדמתו: יסוד היסודות, ובעיקר תקוות התקוות, היא שהאדם יכיר את גדולת חייו ואת דמותם. משמעות החיים היא שהאדם לא יאבד מנגד עיניו "מה חובתו בעולמו". ובכך הוא מצטרף לדברי הרמב"ם, שהרי חובותיו של האדם בעולמו — וכשאנו מדברים על "אדם", אזכיר לכם שזהו ממד האדם, שאין לו לא לשון נקבה ולא לשון רבים; זהו ה"אדם" בייחודו, אוניברסלי, ובעת ובעונה אחת אופקי ואנכי — התכלית היא לגלות את האלוקי השוכן בו, […] שהוא נושא; וכל אחד מאיתנו נושא אותו, כמובן, לפי מידתו.
אין לנו אותם כלים, אין לנו אותם מכשירים, אין לנו אותן יכולות. כל אחד לפי מידתו. תפיסות האמונה שונות, כשם ששונות תפיסות השמחה, כשם ששונות תפיסות המילים, הטקסטים, המוזיקה — כל זה אישי. אך ככל שאנו מאפשרים לכל התפיסות האלה להתמזג זו בזו, הרי שיש אכן שכינה: כאשר אנו מצליחים להשכין נוכחות אלוקית שדרכה אנו מתקשרים, המרחיבה אותנו, השוברת בסופו של דבר את גבולותינו ומאפשרת לנו להגיע אל שמחת ההכרה בזולת. לא עוד "הזולת הוא הגיהינום שלי"; הזולת הוא מי שבו אני מזהה את עצמי.
כן. — הרב בניזרי, גם לי יש שאלה. — כן. — האם איננו ממעיטים בתפקידה של זרש במגילה? שהרי, כפי שאמרת קודם, המן נתלה על העץ — אותו עץ שבו היה חטאו הראשון של אדם הראשון. ואם אנו יודעים שהמגילה התחילה למעשה בקנאה של… למעשה, זרש לא הוזמנה למשתה של ושתי המלכה. ואז המן נקם בכך שנתן עצה רעה למלך אחשורוש, באומרו שיש לעשות לה מה שעשו לאשתו. ואני סבור שלמעשה היא שהייתה הגורם שהצית את המגילה — זה מה שרשמתי.
— אין בידך כל רכיבי המדרש, כלומר שהמן ביקש את הדחתה של ושתי כדי להושיב את בתו במקומה. תככים כאלה קיימים תמיד, ואין צורך לחפשם אצל רסין או קורניי. הם כאן. כלומר, כמו במסחר: מעטים הם אלה שיתנו לך מיד את הטוב ביותר שיש להם. תחילה ינסו למכור לך את הסחורה הזולה, ואחר כך, אם אינך מרוצה, יוציאו את השאר, וכן הלאה. כך בדיוק, באותו אופן, בחילופי רעיונות, נוסחאות, אורחות חיים. לפעמים צריך להניח לחיים לזרום. "זורם" — כפי שאתם שומעים היום — צריך ללכת עם הזרם. להתנגד לזרם הזה ולבקש לשוט נגדו, נגד הכיוון — קשה; ובכל זאת, זה מה שיש לעשות. אבל אם עליי לשוב אל המקור — הרי שכאשר אני מצליח בכך, כאשר אני יכול להיאחז בשורשיי האמיתיים, אני חש מלאות מסוימת.
לא כשאני "זורם" — שהרי כשאני זורם, אני כמו מסומם. […] אני רוצה ללכת, אני רוצה ליהנות כמו כולם, אני רוצה לעשות את הדברים הפופולריים ביותר שיש. זו דרך לחיות, להיסחף, אבל אלה אינם חיים. יש להבחין […]: אות אחת עושה את ההבדל — ודעו לכם שזו אות השם המפורש, ומשום כך היא גם אות לשון הנקבה […]. — הרב בניזרי, יש לי עוד הרהור אחד, אם תרשה לי. אם אינני טועה, מגילת אסתר היא הטקסט היחיד, מלבד שיר השירים, שבו שם ה' אינו נזכר.
אין שם ה' במגילה. אבל האם אפשר לומר שהוא נסתר באסתר, או מגולם באסתר, שהרי יש בה אל"ף ו"סתר"? ושמשום כך, אולי חשוב יותר לראות את הקב"ה באיש או באישה, ולא מחוץ לאיש או לאישה? — כן. אתמוך מעט במה שאתה אומר. שכן, בעיקרון, אסתר לא הייתה לבדה. מרדכי הוא שעורר את כולם; הוא ששמע שנרקמת קנוניה והעביר זאת לאסתר; והיה ראוי לקרוא למגילה הזאת מגילת מרדכי — או לכל הפחות מגילת מרדכי ואסתר.
מדוע אסתר? מדוע מגילת אסתר? משום שהכול עובר דרך ה"אסתר" הזאת, דרך ה"סתר" הזה. זהו המובן הנסתר של הדברים — כלומר, מה שאנו רואים איננו המציאות האמיתית. יש להפוך את הדברים כדי לראותם כראוי. יש בידינו פשוט תשליל בשחור־לבן, אך צריך לפתח אותו אחרת; ואז תתקבל התמונה האמיתית. ומשום כך שמה האמיתי, שבו מתגלה הדבר, הוא "מגילת אסתר". ואכן, הצד הנסתר הזה של האלוקי השוכן בכל אחד מאיתנו — אותו איננו תופסים; אך בחיפושו אנו הולכים כל ימי חיינו, בשלבים, תמיד מתוך אותה תחושה של […], ובדרכים שונות.
אין רק דרך אחת. והתפילה היא הפרק היחיד שבו אסור לנו לצחוק. מותר לצחוק בשעת הלימוד, בשעת ההערצה; אסור לצחוק בשעת התפילה. — אה, הבנתי. — יש לי שאלה קטנה: דיברת על אסתר, אבל אמרת ששמה היה הדס או הדסה? — לא, זה השם הדסה — הדסה, כן, זה שמה האמיתי. — זה שמה האמיתי. ויש משמעות מיוחדת להדסה? — זה ההדס; זה ההדס שכולנו נוטלים — שנוטלים בסוכות. כן, והוא גם ניחוח, […], ממש כמו מרדכי. והריח — ברכה נשגבה היא, "בורא מיני בשמים".
אפשר לומר שהשבת קיימת רק בזכות הריח, בזכות אותם פרחים ריחניים שבהם אנו מקבלים את השבת ושבהם אנו נפרדים מן השבת. כלומר, הכול נמצא ברובד של אותה נשימת הוויה, במה שנוגע ליופי הקדושה שהוא יופייה של השבת. שהרי בפרשת עמלק נאמר: "זכור את אשר עשה לך עמלק". ואחר כך נאמר: "והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל איביך מסביב" (דברים כה, יט) — כאשר ה' אלוקיך יניח לך מכל אויביך מסביב. זה הקשר: אם תזכור את עמלק, תוכל למחות את זכר עמלק. מדובר במנוחה — כאשר תגיע אל אותה מנוחה, אל אותה שלוות הוויה.
ובכן, השלווה הזאת, כשראית אותה במלואה — זו השבת. הביטו בתפילה הזאת, התפילה השלישית החותמת את השבת, תפילת המנחה: "מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח… מנוחה שלמה שאתה רוצה בה… ועל מנוחתם יקדישו את שמך". שלוות השבת הזאת — שבה האדם, בהתנתקו מכל טרדות חיי היום־יום, מנסה מעט להתחדש בהווייתו דרך השבת ודרך מה שהיא מציעה ברוחניות, ובה בעת לגלות את הנאות המשפחה, את הנאות החברה, ולהיות מסוגל לחיותן ולחלוק אותן — זהו "והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל איביך מסביב". כשתחוש את שלוות ההוויה הזאת, באותה שעה תוכל לפטור את עצמך מזכירת עמלק; תוכל לראות בו מחוק.
— אבל כיצד ייתכן שהטומאה נמשכת אל הטהרה, ואילו הטהרה אינה נמשכת אל הטומאה? אם כן, כיצד ייתכן שאחשורוש חושק במשהו שלמעשה מנוגד לו כל כך? — ובכן, אחשורוש הוא יהודי שבאומות, שלא מצא את מקומו וירא להצהיר על עצמו, ושסבור כי לעם ישראל יש אכן מקום נבחר בתוך אוכלוסייתו. ואולם הוא כפוי, נסחף, נגרר אחר אותו המן האומר לו: "חייך בידי". כלומר: "אני המגן שלך, אני שר הביטחון שלך, אני זה שיכול להבטיח את כיסאך".
והוא, במידה מסוימת, זקוק להמן זה, משום שהוא אומר לעצמו שאם תפרוץ אי־פעם מהפכה או מהומה, המן הוא שיעמוד בקו הראשון, ואני אנצל. יש אחשורושים רבים המסתתרים מאחורי אחרים. אך מאחר שלא מצאו את דרכם, או מאחר שלא היה בהם האומץ ללכת עד הסוף, הם נותרים במצב של אחשורוש — "אח־שורש", אח שנעקר משורשו, שאיבד את שורשיו. — שאלה אחרונה. ניקח את פרשת "זכור". מדובר בה פעמיים: ב"זכור" וב"לא תשכח".
— אינני יודע אם היה לכם פנאי. יש תמיד זיכרון פעיל וזיכרון סביל. זיכרון פעיל — הוא מגייס אותי כל הזמן. אינני יכול לחיות רק בזיכרון. הניחו לי לחיות, הניחו לי לנשום. ולכן יש זיכרון סביל: אינני שוכח, אך אינני פעיל מיליטנטי של הזיכרון הזה בכל הזדמנות. שכן אם אינני עושה דבר אלא מתוך התנגדות לאחר, הדבר ישמיד אותי. אחוש חסר מגן, מוקטן, משום שכל מה שאני עושה נעשה מתוך רוח של תחרות. זהו הזיכרון הפעיל. ואילו ב"לא תשכח" — כל מה שאני עושה, אני עושה מתוכי; אך תוך כדי מימוש תוכניתי, אינני שוכח את הגבול שאין לחצותו — יש קווים אדומים.
"לא תשכח". — בסדר? בסדר? — אז עשיתי את זה; כך שבמידה מסוימת זה הפנים והחוץ, ואני סבור שזה הפנים. — תודה רבה, כבוד הרב, תודה רבה. — תודה רבה. תודה רבה, תודה. — […] — תודה רבה לכם על הארגון — בשמחה.
שיעור מאת הרב רפאל בניזרי. ראו גם את כל השיעורים על פורים.
להמשך הלימוד
- השיעור הבא: פורים: החג שנולד בגלות ←
- כל השיעורים בסדרה: פורים
- מיהו הרב רפאל בניזרי?