מול הכותל המערבי בירושלים, בבית הכנסת ואפילו במטוס, רואים גברים מתפללים כשהם מתנועעים קדימה ואחורה, לפעמים בעדינות ולפעמים בלהט. מי שרואה את התנועה הזאת בפעם הראשונה תוהה: האם זו חובה, מסורת, או סוג של טראנס? הנה תשובה מלאה: מה אומרים המקורות, אילו טעמים נתנו לכך חכמים, ומה התנועה הזאת מגלה על התפילה היהודית כולה, עד למילה הפשוטה "אמן".
בקצרה: ההתנועעות בשעת התפילה או הלימוד (ביידיש "שוקלן", כלומר "לנענע") אינה מצווה מן התורה, אלא מנהג עתיק מאוד, המתועד מימי הביניים ומוכר בהלכה. הרמ"א מביא אותו בשולחן ערוך (אורח חיים מח, א) ומסמיך אותו על הפסוק "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ" (תהלים לה, י): התפילה צריכה לערב את הגוף כולו, ולא רק את השפתיים. הזוהר משווה את הנשמה היהודית ללהבת נר שאינה פוסקת מלרטוט; ספר הכוזרי מציע הסבר היסטורי, הקשור למחסור בספרים. ההתנועעות אינה חובה: יש הנמנעים ממנה, בעיקר בתפילת העמידה, התפילה הנאמרת בלחש. העיקר, מזכירים הפוסקים, הוא מה שעוזר לכוון את הלב.
תנועה שמעוררת סקרנות
בבית הכנסת נראה שכל אחד מתפלל בקצב שלו, ורבים מתנועעים: יש קדימה ואחורה, יש מצד לצד, ויש העומדים ללא תנועה. שום דבר אינו מתוכנן מראש כמו בריקוד.
לתנועה הזאת יש שם ביידיש: "שוקלן" (shokeln), או "שאקלען", כלומר "להתנענע", "להתנדנד". בעברית מדברים על "התנועעות". היא אינה מופיעה בשום פסוק בתורה כחובה, ואינה נמנית בין תרי"ג המצוות. זהו מנהג, אבל מנהג מכובד, שגדולי הדורות עסקו בו והסבירו את טעמו.
כדי להבין את התנועה הזאת, צריך קודם להבין מהי התפילה ביהדות. ההתנועעות אינה טכניקה העומדת בפני עצמה: זו הדרך שבה הגוף שותף לדיבור המבקש לעלות אל ה'.
מהי התפילה היהודית?
המילה תפילה קשורה לשורש פ־ל־ל, שמשמעו "לשפוט", "להעריך": להתפלל פירושו גם לשפוט את עצמך, לעמוד לפני ה' ולערוך חשבון על מי שאתה. התפילה אינה רק בקשה.
"עבודה שבלב"
התורה מצווה לאהוב את ה' "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" (דברים יא, יג). התלמוד שואל: "איזו היא עבודה שהיא בלב?" ועונה: "הוי אומר זו תפילה" (תענית ב, א). מכאן לומד הרמב"ם שמצוות עשה מן התורה להתפלל בכל יום (משנה תורה, הלכות תפילה א, א). בתחילה, הוא מסביר, כל אחד התפלל במילים שלו ולפי צרכיו. לאחר גלות בבל, כשהלשון ובהירות המחשבה התקלקלו, תיקנו עזרא ובית דינו, אנשי כנסת הגדולה, נוסח משותף, תפילת העמידה, כדי שכל אחד יוכל להתפלל כראוי (הלכות תפילה א, ד).
שלוש תפילות ביום
היהודי מתפלל שלוש פעמים ביום: שחרית בבוקר, מנחה אחר הצהריים וערבית בלילה. התלמוד (ברכות כו, ב) מביא שני הסברים. לפי הראשון, האבות תיקנו את התפילות: אברהם את תפילת השחר (בראשית יט, כז), יצחק את תפילת המנחה, כאשר "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד, סג), ויעקב את תפילת הערב, כאשר "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" בברחו לחרן (בראשית כח, יא). לפי השני, התפילות כנגד הקורבנות שהוקרבו בכל יום בבית המקדש. שני הרעיונות משלימים זה את זה: מאז החורבן, התפילה באה במקום הקורבן, כדברי הנביא: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד, ג).
העמידה: לב התפילה
במרכז כל תפילה עומדת תפילת העמידה, הנקראת גם "שמונה עשרה" על שם שמונה עשרה הברכות שהיו בה במקור (ברכה תשע עשרה נוספה מאוחר יותר). אומרים אותה בעמידה, ברגליים צמודות, כמו המלאכים שנאמר בהם "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה" (יחזקאל א, ז; ברכות י, ב), בפנים אל ירושלים, ובלחש.
למה בלחש? התלמוד (ברכות לא, א) לומד זאת מחנה, אמו של שמואל הנביא. היא באה להתפלל במשכן שבשילה כדי שייוולד לה בן, "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ" (שמואל א א, יג). עלי הכהן הגדול חשב שהיא שיכורה. חכמים למדו מכאן כמה הלכות: התפילה צריכה לבוא מן הלב, השפתיים צריכות לבטא את המילים, ואין להרים את הקול, כי ה' שומע גם תפילה הנאמרת בלחש.
לסצנה הזאת יש חשיבות לנושא שלנו: התפילה היהודית היא פנימית, אבל אינה מנותקת מן הגוף. השפתיים נעות, הגוף עומד בצורה מסוימת, הוא כורע ברגעים מוגדרים (ברכות לד, א) ופוסע שלוש פסיעות לאחור בסיומה (יומא נג, ב). ההתנועעות שייכת לאותו היגיון: לגרום לגוף להתפלל יחד עם הנשמה.
מניין בא המנהג להתנועע? המקורות
"כל עצמותי תאמרנה"
המקור המצוטט ביותר הוא פסוק מספר תהלים: "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ" (תהלים לה, י). דוד המלך אינו מסתפק בכך שפיו משבח את ה': הוא רוצה שכל ישותו, עד עצמותיו, תשתתף בשבח. ההתנועעות היא הביטוי המוחשי לכך: הגוף כולו נע יחד עם הדיבור.
את הפסוק הזה מצטט הרמ"א (רבי משה איסרליש, קרקוב, המאה ה־16) בהגהותיו על השולחן ערוך, ספר ההלכה המרכזי. הוא כותב ש"נהגו המדקדקים להתנועע" בשעת קריאת דברי תורה, "דוגמא דתורה שניתנה ברתת", וכן בשעת התפילה, שנאמר "כל עצמותי תאמרנה" (שולחן ערוך, אורח חיים מח, א). הוא עצמו מציין את מקורו: האבודרהם, פרשן התפילה בספרד במאה ה־14.
הרעד של סיני
הטעם הראשון שנותן הרמ"א מחזיר אותנו למתן תורה. כאשר דיבר ה' אל העם בהר סיני, "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ, טו). בעל הטורים (רבי יעקב בן אשר, המאה ה־14), בפירושו על הפסוק, רואה בכך את מקור המנהג להתנועע בשעת הלימוד: בכל פעם שפותחים את התורה, חווים מחדש משהו ממעמד הר סיני, והגוף שומר את הרטט ההוא.
הקשר הזה בין לימוד לתפילה מלמד הרבה. ביהדות מתנועעים גם בלימוד גמרא, באמירת תהלים ובקריאה בתורה. התנועה אינה סימן ל"טראנס" דתי: היא מלווה את דבר ה', בכל צורותיו.
מנהג שכבר היה עתיק בימי הביניים
המקורות ההיסטוריים מראים שהמנהג היה מבוסס היטב כבר במאה ה־12. רבי יהודה הלוי מזכיר אותו בספר הכוזרי, שנכתב בספרד בסביבות שנת 1140: הוא מציג אותו כהרגל כה אופייני ליהודים, עד שמלך נכרי תמה עליו (כוזרי ב, עט-פ). במאה ה־14 מזכירים אותו גם בעל הטורים והאבודרהם. המהרי"ל (רבי יעקב מולין, גרמניה, המאה ה־15), מגדולי מסדרי מנהגי אשכנז, היה מתנועע בתפילתו, מלפנים לאחור ומלאחור לפנים, כפי שמביא המגן אברהם (אורח חיים מח, ד).
לעומת זאת, אין בתלמוד אזכור מפורש של ההתנועעות הזאת. התלמוד אכן מספר על רבי עקיבא, שכאשר התפלל ביחידות "אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה? מפני כריעות והשתחויות" (ברכות לא, א). אין זו בדיוק ההתנועעות של ימינו, אבל הדבר מראה שהתפילה הנלהבת כבר אז ערבה את הגוף כולו.
הטעמים להתנועעות
החכמים הציעו כמה הסברים, ברמות שונות. הם אינם סותרים זה את זה: כל אחד מאיר פן אחר של אותה תנועה.
הטעם ההיסטורי: ספר אחד לכמה אנשים
ספר הכוזרי, הכתוב כדו־שיח בין חכם יהודי למלך הכוזרים, מספר שהמלך תמה על התנועה הזאת. החכם מזכיר תחילה הסבר רווח, שאינו מאמץ אותו: התנועה נועדה לשמור על "החום הטבעי" של הגוף. אחר כך הוא נותן את הסברו שלו, מוחשי הרבה יותר (כוזרי ב, עט-פ): בעבר היו הספרים נדירים ויקרים, מועתקים בכתב יד. כעשרה אנשים נאלצו לקרוא בספר אחד שהונח באמצע. כל אחד בתורו רכן כדי לקרוא קטע, ואחר כך הזדקף כדי לפנות מקום לבא אחריו. התנועה הלוך ושוב הפכה להרגל, שנשמר גם כשלכל אחד כבר היה ספר משלו.
ההסבר הפשוט הזה מזכיר דבר חשוב: מנהגים יהודיים רבים נולדו מתוך מצבים מעשיים, ורק אחר כך קיבלו משמעות רוחנית. האחד אינו מבטל את השני.
הטעם הסודי: להבת הנשמה
הזוהר, ספר היסוד של הקבלה, שואל את אותה שאלה ששאל מלך הכוזרים: למה היהודים, והם בלבד, מתנועעים בשעת לימוד התורה? תשובתו נשענת על פסוק במשלי: "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז). הנשמה היהודית, מסביר הזוהר, היא כמו להבת הנר. כאשר דבר תורה נוגע בה, היא נדלקת, ולהבה לעולם אינה עומדת במקומה: היא מרצדת, עולה, ומבקשת להתאחד עם מקורה (זוהר ח"ג, רי"ח ע"ב – רי"ט ע"א, פרשת פנחס).
הדימוי יפה ומדבר אל הלב. התבוננו בנר: גם בחדר שאין בו רוח, הלהבה רוטטת. היא קשורה לפתילה, אבל נמשכת כלפי מעלה. כך הנשמה, הקשורה לגוף, שואפת לעלות אל ה'. ההתנועעות היא הרטט הנראה לעין של הלהבה הפנימית הזאת.
הטעם החסידי: הטובע במים
הבעל שם טוב, מייסד החסידות במאה ה־18, מציע דימוי דרמטי יותר. מי שטובע במים, הוא אומר, נאבק בכל כוחו כדי לצאת מן המים, ואיש אינו לועג לתנועותיו. כך גם המתפלל נאבק במחשבות הזרות המבקשות להטביע אותו, ותנועותיו מבטאות את המאמץ להישאר על פני המים, קרוב לה' (מובא בצוואת הריב"ש, קובץ תורותיו).
החסידות העניקה אפוא לתנועה מקום חשוב. היא מבטאת התלהבות (מלשון "להבה": בעירה של אש) ואת הרצון להתעלות מעל עצמך. אבל צדיקי החסידות גם הזהירו: התנועה צריכה לנבוע מן הלב, ואסור לה להפוך להצגה.
הטעם הפסיכולוגי: הריכוז
ולבסוף, רבנים רבים מציינים, וכל אחד יכול לנסות זאת בעצמו, שתנועה קצובה עוזרת להתרכז. היא מונעת מן המחשבה לנדוד, מתאימה את הנשימה לקצב המשפטים, ומעוררת את מי שעייף. לכן רואים לעתים קרובות ילדים הלומדים תורה מתנועעים בשעת השינון: הגוף מסייע לזיכרון ולקשב. הכוונה, כוונת הלב, היא תנאי לכל תפילה (ברכות לא, א; רמב"ם, הלכות תפילה ד, טו-טז). להתנועעות יש ערך רק אם היא משרתת אותה.
מה אומרת ההלכה: חובה או רשות?
ההתנועעות אינה חובה. הרמ"א מציג אותה כמנהג של "המדקדקים", ולא ככלל לכולם (אורח חיים מח, א). והפוסקים דנו במקומה המדויק בתפילה.
המגן אברהם (רבי אברהם גומבינר, המאה ה־17), בפירושו על המקום (אורח חיים מח, ד), מביא דעה שלפיה מתנועעים בפסוקי דזמרה (מזמורי השבח שבתחילת התפילה), אבל לא בתפילת העמידה. הוא מביא גם את המנהג ההפוך: המהרי"ל היה מתנועע בתפילה, וגדולי המקובלים (הרקאנטי, הזוהר) נתנו לכך טעם על פי הסוד. מסקנתו מקילה באופן בולט: כל אחד רשאי לנהוג כמנהג זה או כמנהג זה, ובלבד שיכוון את לבו.
המשנה ברורה (רבי ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים, תחילת המאה ה־20) מבהיר את אמת המידה (משנה ברורה מח, ה): הכול תלוי באדם. אם התנועה עוזרת לו להתרכז, יתנועע; ואם לאו, יעמוד ללא תנועה, שהעיקר הוא לכוון את הלב. הוא מוסיף אזהרה: יש העושים תנועה מעוותת, הגוף עומד במקומו ורק הראש מוטה פעם לימין ופעם לשמאל, דרך יוהרה; ואין לעשות כן.
לכן רואים מנהגים שונים בקהילות שונות. בקהילות אשכנזיות וחסידיות רבות ההתנועעות נפוצה מאוד, ולעתים נמרצת. בקהילות ספרדיות ועדות המזרח רבות היא לרוב מאופקת יותר, ורבים עומדים בתפילת העמידה ללא תנועה, או כמעט ללא תנועה, מתוך התכנסות פנימית. אף אחת מן הדרכים האלה אינה "יהודית יותר" מן האחרת.
עם זאת, יש גבול המוסכם על הכול: אסור שהתנועה תהיה מוגזמת, תפריע לשכנים או תיראה כהפגנה. התפילה היא דיבור אל ה', לא הצגה בפני בני אדם. בשאלות מעשיות מדויקות יש להתייעץ עם רב.
בכותל המערבי: למה מתפללים שם?
התמונה המוכרת ביותר של יהודים המתנועעים בתפילה היא זו של הכותל המערבי בירושלים, שבשפות רבות מכונה "קיר הבכי". כדי להבין למה יהודים כה רבים באים להתפלל שם, צריך להכיר את ההיסטוריה שלו.
שריד מבית המקדש
הכותל המערבי, או בפשטות הכותל, אינו קיר של בית המקדש עצמו. זהו חלק מחומת התמך שהקיפה את רחבת הר הבית, שהורחבה בידי הורדוס המלך החל מסוף המאה ה־1 לפני הספירה. אבני הגזית העצומות שלו, שחלקן שוקלות עשרות טונות, הן מאותה תקופה. בשנת 70 לספירה החריבו הרומאים את בית המקדש השני; החומה הזאת, המקום הנגיש ליהודים הקרוב ביותר למקום קודש הקודשים, נותרה עומדת.
המדרש מלמד ש"אין השכינה זזה מכותל מערבי" (שמות רבה ב, ב). לכן, במשך מאות שנים, יהודים באים להתפלל בו, לבכות על החורבן ולקוות לבניין. השם "קיר הבכי" בא מן הבכי הזה, שראו הנוסעים מאירופה. היהודים עצמם קוראים לו פשוט "הכותל". מאז מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, הוא שוב נגיש ליהודים, ומבקרים בו כיום מיליוני אנשים בשנה.
להתפלל לעבר ירושלים
המקום הזה ממשיך כלל עתיק: בכל העולם יהודים מתפללים כשפניהם לעבר ירושלים, ובירושלים לעבר מקום המקדש. שלמה המלך, בחנוכת בית המקדש הראשון, כבר ביקש מה' לשמוע את תפילתם של אלה שיתפללו, אפילו בגלות, "דֶּרֶךְ אַרְצָם… הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ" (מלכים א ח, מח). דניאל הנביא, שהוגלה לבבל, התפלל שלוש פעמים ביום, "וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם" (דניאל ו, יא). התלמוד קובע זאת כהלכה (ברכות ל, א).
תפילה הפתוחה לכולם
המבקרים נוהגים לתחוב בין סדקי הכותל פתקים קטנים ועליהם תפילה: מנהג עממי, לא חובה ולא סגולה מאגית; פעמיים בשנה מוציאים אותם וגונזים אותם בכבוד בהר הזיתים, משום שאין זורקים כתב של תפילה. בכותל, כמו בכל מקום, אין דרך אחת להתפלל. יש המתנועעים, יש המניחים את היד או את המצח על האבן, ויש הקוראים תהלים בשקט. כל המבקרים, יהודים ושאינם יהודים, מתקבלים שם בברכה; הגברים חובשים כיפה, וכיפות מקרטון מושאלות בכניסה.
ו"אמן": מה פירוש המילה?
בין השאלות שעולות למשמע תפילה יהודית, שאלת המילה "אמן" חוזרת לעתים קרובות. רבים מכירים אותה מדתות אחרות, אבל מקורה בעברית של התנ"ך.
מילה של אמונה
אמן בא מן השורש א־מ־ן, אותו שורש של אמונה: אמון, נאמנות. לומר "אמן" פירושו לומר: "זה אמת", "אני מאמין בכך", "אני מקבל זאת על עצמי". התלמוד מלמד: "אמן בו שבועה, אמן בו קבלת דברים" (שבועות לו, א). הוא נותן גם דרש: אמן הם ראשי התיבות של "אל מלך נאמן" (שבת קיט, ב).
בתורה עונה העם "אמן" בברית הגדולה שהוכרזה מול הר גריזים והר עיבל: על כל קללה שהכריזו הלויים, "וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן" (דברים כז, טו-כו). בשיבה מגלות בבל, כאשר קרא עזרא בתורה לפני העם ובירך את ה', "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם" (נחמיה ח, ו).
גדול מן המברך
בתפילה היהודית עונים "אמן" על כל ברכה ששומעים. התלמוד מדגיש את חשיבות הדבר באופן מפתיע: "גדול העונה אמן יותר מן המברך" (ברכות נג, ב). העונה מצרף את הסכמתו לברכתו של האחר וחותם אותה. התלמוד מלמד גם ש"כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו", בתפילת הקדיש, "קורעין לו גזר דינו" (שבת קיט, ב).
עוד מבהיר התלמוד שאין לענות אמן "יתומה", הנאמרת בלי לדעת על מה עונים, ולא אמן "חטופה", הנאמרת לפני סוף הברכה, ולא אמן "קטופה", שחציה נבלע; לעומת זאת, "כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות מז, א). אמן אומרים בתשומת לב: היא כמו חתימה.
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב בניזרי לא הקדיש שיעור להתנועעות עצמה, אבל הוא דיבר על התפילה בדרך שמאירה לעומק את משמעותה.
התפילה, מגע ישיר עם האינסוף
בשיעורו אלול: הייחודיות של כל אחד, הרב מבחין בין שתי דרכים לגלות את עצמך ואת האינסוף השוכן בתוכנו: השכל, ומה שמעבר לשכל. לימוד התורה שייך לדרך הראשונה: הוא מחייב אותנו להעמיק בהלכה, ונשארים בו ב"אפקט של מראה", עם כמה פירושים אפשריים. התפילה, לעומת זאת, עולה על הלימוד: היא יוצרת מגע ישיר עם האינסוף. "בתפילה", הוא אומר, "אין אלף ואחת דרכים להתפלל": פשוט מתפללים.
התפילה האמיתית היא בשתיקה
באותו שיעור שואל אחד השומעים מאיזה שלב הטקס של בית הכנסת, עם הרגליו ותנועותיו, הופך לסוג של עבודה זרה. הרב עונה: כאשר נכנעים לפולקלור. הוא אינו מזלזל בכך, הוא מבהיר: צריך חזנים, צריך שירה כדי לנעים את התפילה. אבל צריך להיות מודעים למקום שהם תופסים. הרגע הטוב ביותר, הוא מסביר, הוא הרגע שבו כולם משתתקים, בשעת תפילת שמונה עשרה: שם אדם עומד באמת מול עצמו. כל השאר אינו אלא הכנה לרגע הזה. התפילה האמיתית, מסכם השיעור, היא בשתיקה הזאת: "קול הדממה" של הנביא, רמז להתגלות לאליהו, שה' נגלה אליו לא ברוח, לא ברעש ולא באש, אלא ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א יט, יב).
ההוראה הזאת נותנת להתנועעות את מידתה הנכונה: תנועה שיכולה לעזור להתפלל, אבל לעולם אינה יכולה לבוא במקום התפילה עצמה. התנועה מכינה ומלווה; לב התפילה נשאר אותה עמידה שקטה פנים אל פנים.
דעות שגויות נפוצות
- "חובה להתנועע." לא. זהו מנהג, שיש הממליצים עליו ויש הדנים בו. יהודים יראי שמיים רבים מתפללים בלי לזוז.
- "זה סוג של טראנס." לא. ההתנועעות מלווה תפילה הנקראת או נאמרת מילה במילה, לפי כללים מדויקים. מטרתה ריכוז, לא איבוד הכרה.
- "מתנועעים לאות אבל, מול קיר הבכי." לא. מתנועעים באותה צורה בבית הכנסת, בשעת הלימוד ואפילו בחגים. התנועה אינה קשורה לעצב.
- "אמן היא מילה נוצרית." לא. זו מילה עברית מן התורה (דברים כז, טו), שהנצרות והאסלאם אימצו.
שאלות נפוצות על ההתנועעות והתפילה היהודית
איך נקראת ההתנועעות של יהודים בתפילה?
ביידיש קוראים לה "שוקלן" (shokeln, shuckeln או shoukelen), כלומר "להתנענע". בעברית מדברים על "התנועעות". זה אינו ריקוד ואינו טקס מוגדר: כל אחד מתנועע בקצב שלו, או לא מתנועע כלל.
האם גם נשים מתנועעות בתפילה?
כן, המנהג אינו שמור לגברים. נשים המתפללות או אומרות תהלים מתנועעות לעתים קרובות באותה צורה, לפי רגישותן ולפי מנהג משפחתן. רואים אותן גם בכותל, בעזרת הנשים.
האם צריך להתנועע בתפילת העמידה?
הדעות חלוקות. יש המתנועעים לאורך כל התפילה; ויש, לפי דעה שמביא המגן אברהם (אורח חיים מח, ד), העומדים ללא תנועה בתפילת העמידה. המשנה ברורה (מח, ה) מסכם שכל אחד יעשה את מה שעוזר לו להתרכז. נוהגים לפי מנהג הקהילה, ובעיקר לפי מה שעוזר להתפלל בכוונה.
למה יהודים מתנועעים גם בשעת הלימוד?
משום שהרמ"א קושר את התנועה הזאת לרעד שאחז את העם בסיני, במתן תורה (שמות כ, טו; אורח חיים מח, א). לימוד התורה נחווה כמפגש עם דבר ה', והגוף מקבל אותו באותו רטט.
מה פירוש המילה אמן?
אמן בא מאותו שורש של "אמונה". פירושו "זה אמת", "אני מאמין בכך", "כן יהי". התלמוד מלמד שהעונה אמן על ברכה גדול יותר מן המברך אותה (ברכות נג, ב).
למה יהודים מתפללים בלחש?
את תפילת העמידה מתפללים בלחש בעקבות חנה, ש"רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת" (שמואל א א, יג; ברכות לא, א). מכאן לומדים שה' שומע את תפילת הלב ואין צורך לצעוק. חלקים אחרים של התפילה נאמרים בקול רם, יחד.
להעמקה
ההתנועעות היא רק תנועה, אבל היא אומרת משהו עמוק: ביהדות לא מתפללים רק עם הראש. כל הישות, עד העצמות, פונה אל ה', כמו להבה המבקשת לעלות.
- אלול: הייחודיות של כל אחד
- פקודי: המשכן הפנימי
- "ניחוחות של ברכה": הברכות
- מה פירוש "שמע ישראל"?
- מהו הקדיש?
- מהו בית כנסת?
- למה יהודים חובשים כיפה?
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- דברים יא, יג; דברים כז, טו-כו
- שמות כ, טו
- בראשית יט, כז; כד, סג; כח, יא
- שמואל א א, יג
- מלכים א ח, מח; מלכים א יט, יב
- יחזקאל א, ז
- הושע יד, ג
- תהלים לה, י
- משלי כ, כז
- דניאל ו, יא
- נחמיה ח, ו
- תלמוד בבלי, תענית ב, א
- תלמוד בבלי, ברכות י, ב; כו, ב; ל, א; לא, א; לד, א; מז, א; נג, ב
- תלמוד בבלי, יומא נג, ב
- תלמוד בבלי, שבת קיט, ב
- תלמוד בבלי, שבועות לו, א
- מדרש שמות רבה ב, ב
- זוהר ח"ג, רי"ח ע"ב – רי"ט ע"א (פרשת פנחס)
- רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי ב, עט-פ
- בעל הטורים על שמות כ, טו
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות תפילה א, א-ד; ד, טו-טז
- שולחן ערוך, אורח חיים מח, א (רמ"א)
- מגן אברהם על אורח חיים מח, ד
- משנה ברורה מח, ה
- הבעל שם טוב, מובא בצוואת הריב"ש
- אבודרהם (מובא ברמ"א)
- הרב רפאל בניזרי, אלול: הייחודיות של כל אחד
מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.