חנוכה: מעוז צור, שירת הגלויות

— בבקשה, הרב בניזרי, רשות הדיבור לך. — ובכן, ידידיי היקרים, ערב טוב. כדי לצאת מן השבילים הכבושים של חג החנוכה, העדפתי לעבור על השיר הזה שכולם מכירים, שכולם שרים בשעת הדלקת נרות חנוכה — שיר שחובר בראשית האלף הזה, והוא משרטט במידה מסוימת את השלבים המעצבים את הזהות היהודית המשיחית. שכן כבר מן הבריאה נאמר לנו שראשיתו של ישראל עוברת דרך מצב של "תהו ובהו וחשך על פני תהום" (בראשית א, ב). "תהו", אומרים חכמינו, זו מלכות בבל; "בהו" — מלכות פרס; החושך, או החשכה, זו יוון — עד כמה שהדבר נראה פרדוקסלי; ו"על פני תהום" — התהום — זו רומא. מדוע? משום שהיא מסכמת בתוכה את רדיפותיהן של שלוש המלכויות שקדמו לה. הבבלי ביקש לשלול מן העם היהודי את עבודתו הראשונית, כלומר את דחף הדתיות שהיה טמון בו. השנייה, פרס, היא תקופת המן, שביקש להשמיד את העם היהודי השמדה גופנית.

ולבסוף יוון — היא שביקשה להעמיד במקום היהדות תנועת מחשבה אוניברסליסטית, שתצמצם את המחשבה היהודית לזרם מחשבה אחד מני רבים. התהום במובנה המלא היא אדום: הוא שיבקש, בסופו של דבר, להטביע את הרגש היהודי, לרדוף את הזהות היהודית — את עצם מציאותה של אומה יהודית — ולבסוף להעמיד את הפילוסופיה במקום הנבואה, או פשוט במקום רוח הקודש שהחיתה את המחשבה היהודית. שכן עליכם לדעת: ברגע שהפילוסופיה היוונית מופיעה, המחשבה הנבואית שותקת; נגזרה עליה שתיקה. אך גם אם נגזרה עליה שתיקה, אומרים חכמינו:

"חכם עדיף מנביא" (בבא בתרא יב ע"א). מדוע? משום שהנביא מקבל את מה שמוסרים לו מלמעלה ומשחזר אותו למטה, ואילו החכם הוא מי שבכוחותיו שלו חושף את המחשבה הנבואית. זה מה שעשו חכמינו באמצעות התורה שבעל פה, ואנו יודעים היטב שהתורה שבעל פה מגיעה אל מעבר לתורה שבכתב. הלוחות הראשונים של התורה שבכתב נידונו להישבר בגלל חטא העגל — וחכמינו השוו את תרגום המקרא ליוונית להופעת העגל בתוך ישראל. יהודי אלכסנדריה שמחו על האפשרות להפיץ את תורת המקרא בקרב האנושות, ואילו תושבי ירושלים עשו את היום ההוא ליום אבל, משום שראו בתרגום דבר המקרא ללשון אחרת, ללשון יוונית, דרך להגביל את טווחו. ובכל זאת אישרו חכמינו את מהלך התרגום, באמרם: "יפיותו של יפת יהא באהלי שם" (מגילה ט ע"ב). כלומר: יופייה של המחשבה היוונית, של האמנות היוונית, של הטכנולוגיה — בקיצור, הפילוסופיה היוונית — יכול למצוא את מקומו באוהלו של שם, ובלבד שלא יהיה בו רצון להעמיד את מחשבתו שלו במקום מחשבת התורה, ולא ניסיון להפוך את המחשבה המתגלה לדבר המוני. שהרי אנו מקפידים שכל מחשבה, מובנת מאליה ככל שתהיה, טבעית ככל שתהיה — למשל הציווי "לא תגנוב", "לא תרצח", שנראה כביכול טבעי מבחינה מוסרית — תקבל חותם של התגלות, כדי להעמיד את הציווי מעבר להבנתו או לפרשנותו המצומצמת במישור האנושי. אחרי פתיחה זו, ננסה להבין מה רומז הטקסט דרך הפיוט הזה. "מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי, לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ". אנו רואים במי שהיה ה"צייר" — מעצבו של העם היהודי, מעצב גאולתו — את ה"צור": הסלע, החומה, כפי שנוהגים לתרגם. ו"לך נאה לשבח": לך נאה, לך יאה השבח. שכן כל ניצחון בכל מצב, כל משבר שאנו עוברים ומסתיים בטוב, הוא הזדמנות לשבח, להודות לקב"ה; להכיר בכך שגם במאורע הטבעי ביותר, בכל ניצחון שאנו נוחלים בכוחותינו, תמיד יש יד המסתמנת מבעד לכל המאורעות.

איננו יכולים, כביכול, להתעלם מהיבט זה אף בפרטים הקטנים ביותר, שהרי אפילו הברכה ביציאה מבית הכיסא קושרת את המעשה הטבעי הזה — עשיית הצרכים — אל "ומפליא לעשות", אל פלא מציאותו של האדם; וכשמוסיפים לכך את היות הנשמה מאוחדת בדבר, מקבל העניין ממד אחר לגמרי. מחבר הפיוט מודע לכך, שכן הוא סבור שמאחורי כל פעולה, כל שלב בחיים, יש "צור", יש "צייר" — צייר, אמן — ולו מטרה אחת בלבד: לכונן בעולמו משכן של תפילה, כך שימצא בו את מעונו שלו, ולבסס את כל הזיקה בין הנשגב לבין השוכן בתוך העולם, בין הפרטי לבין הכללי, על מושג ה"תודה". "תודה" קרובה ל"וידוי" — להכיר, להודות. "תודה" פירושה בדיוק להודות, אבל ההודיה הזאת באה מן ה"יד": ללחוץ את ידו של הזולת, להושיט לו יד. ולכן אמרו חכמינו שאם כל הקרבנות עתידים להתבטל, אחד לא יתבטל: קרבן התודה.

כשם שאמרו גם שאם כל המועדים עתידים להתבטל, ימי הפורים לא יתבטלו — ויש מוסיפים שאף חנוכה לא תתבטל. מדוע? משום ששאר המועדים ניתנו מאת הבורא לעם ישראל, ואנו שימשנו רק כמקבלים; אבל שחג יתגלה על ידינו וייקבע על ידינו אנו, כפי שהיה בפורים, כפי שהיה בחנוכה — זהו האידאל. ויתרה מזו, יש דמיון בין המועדים שקבעו רבותינו לבין המועדים שקבעה התורה. אפשר להכיר דמיון בין פורים לשבועות: התורה ניתנה לעם, ואנו יודעים היטב שהלוחות ההם נשברו; אבל העם דבק באמת בתורה כאשר ניצל מניסיונו של המן להשמיד את העם היהודי. באותה שעה קיבלו היהודים על עצמם והתחייבו. ואני שואל: במה התחייבו? לקיים את מה שניתן להם בתחילה, ושהם צמצמו — צמצמו לעגל זהב. מה פירוש "צמצמו לעגל זהב"? תארו לעצמכם עם שארבעים יום קודם לכן היה עד להתגלות ה' בהר סיני.

הוא שמע את קולו, חווה אימה ופחד — ועכשיו הוא נכנע לעגל זהב ומשתחווה לו. למעשה הוא לא החליף דת; הוא פשוט צמצם. הוא צמצם אותה לדחפי ליבו האישיים, לאמונתו הקטנה, לדרכו שלו לחוש אותה ולפרש אותה. הוא לא ביקש לגלות אותה ולפענח את סודותיה. הוא עשה ממנה פולחן — ולעשות מן התורה פולחן, זהו עגל הזהב. ויש כאן רעיון חשוב מאוד, משום שתנועת העגל הזאת לא נעלמה; היא נוכחת עד היום, ובמובן זה אנו עצמנו הגורמים לשבירת לוחות הברית.

תורה שצומצמה לפולחן אין בה ממש. ולכן מוטב שהאדם הוא שיפסל את הלוחות, והקב"ה הוא שיכתוב את התורה על הלוחות שפסל האדם — כי צריך תרומה של האדם. לתרומה זו ייחסה התורה חשיבות רבה, משום שהיא — כפי שנראה — המצדיקה את חג החנוכה, החותם במידה מסוימת את מעגל המועדים. כפי שאמרתי, פורים קשור לשבועות; חנוכה קשורה לפסח, משום שעניינה יציאה מאפוטרופסותו של עם, כפי שהיינו במצרים; ויבוא היום שבו נחוג את חג הסוכות עם ביאת המשיח. והנה חנוכה היא המשכו של חג הסוכות. מדוע? משום שחג הסוכות הוא חג הפתיחות: אנו יוצאים מבתינו, אנו יכולים להרשות לעצמנו לצאת. בפסח אנו מכונסים במשפחותינו; זכינו בעצמאותנו, אנו יוצאים לדרך אל הארץ המובטחת, אנו זוכים במתן תורה בשבועות, שהוא ברית בין העם היהודי לבוראו. אבל סוכות היא הדרך שלא להתכנס בתוך ערכינו שלנו, ולשאוף לחלוק אותם עם אחרים.

תנועה זו מצויה כבר במצב עוברי אצל יעקב. כשנולד יוסף, מחליט יעקב לשים קץ לגלותו ולשוב אל הארץ המובטחת; הוא יוצא לדרך אל בית אביו. אבל הוא נאבק מאבק שבו עובר שמו תמורה: מ"יעקב", שם הגלות, ל"ישראל", שם זהותו השלמה. אני אומר "זהות שלמה" משום שהדבר חשוב: לא קיבלו, כביכול, גרים חדשים לתוך משפחת האבות, כדי שלא לפגוע במבנה העוברי של נשמת ישראל. אתם זוכרים שאישה בשם תמנע ביקשה להתגייר — להצטרף למשפחת אברהם, או לדרך המחשבה של משפחת אברהם.

היא באה אל אברהם — ואברהם דוחה אותה. היא באה אל יצחק — ויצחק דוחה אותה. היא באה אל יעקב — ויעקב דוחה אותה. היא אומרת לעצמה: מאחר שאין רוצים בי, ואני רוצה בכל מחיר להיכנס למשפחת אברהם, אלך בדרך עוקפת — אנשא לאחד מבני עשו, לאליפז, וכך אשתייך למשפחת אברהם. וכך נולד עמלק. ושואלים חכמינו: האם לא היה אפשר למנוע את צמיחתו של עמלק מתוך דחיית גיורה של אישה שרצתה בכל מחיר להיכנס למשפחת אברהם? והתשובה היא שכל עוד המשפחה אינה מגובשת היטב, החדרת יסוד זר מעמידה את קיומה בסכנה. ומטעם זה לא היו בנות בצאצאי האבות, רק בנים: לאברהם — ישמעאל ויצחק; ליצחק — יעקב ועשו; וליעקב יש בנים — אבל יש לו בת אחת. ולבת זו, דינה, גורל טרגי. הוא אינו רוצה כלל לתתה לעשו; הוא מסתיר אותה מעיני עשו. אבל היא נופלת בידי שכם וסובלת אלימות, והופכת למושא של משא ומתן בין בני יעקב לבין אנשי שכם — אדלג על הסיפור. לבסוף אין הבנים מסכימים שאחותם תישאר במשפחת שכם, ומעדיפים להוציאה משם. כבר יש לה בת קטנה. והבת נשלחת מן הבית, ומגיעה — כך אומרת המסורת — אל בית פוטיפרע; ובתו של פוטיפרע, "אסנת בת פוטי פרע", נעשית לימים אשתו של יוסף. והנה, אם תשימו לב, סיפורו של יעקב משתרע על פני חמש פרשיות, כשיוסף מופיע החל מפרשת וישב: וישב, מקץ, ויגש, ויחי — ארבע פרשיות מוקדשות ליוסף. ויוסף ימלא תפקיד חשוב במשפחת יעקב. נולדים לו שני ילדים במצרים; הוא מגיע למשרת משנה למלך במצרים; הוא זוכה להכרה, והוא ישרת את מצרים.

כך ישרת העם היהודי בגלותו את כל האומות שיקלטו אותו, שיכירו בו, שבהן יטביע את חותמו ושדרכן ימסור את דברו. לאט לאט הוא מחדיר בהן, טיפין טיפין, את ערכיו שלו — ומה הם אותם ערכים? אפשר לומר, או שכבר אמרנו, שיוסף לימד את מצרים את מושג ה"אלוקים", של בורא המנהיג את עולמו. במישור הלאומי הנהיג הסדר חקלאי קרוב לזה של מרקס: הוא הלאים את כל הקרקעות וחילק את הכנסותיהן באופן שווה לכל האוכלוסייה. והוא העביר למצרים גם את פתרונן של בעיות "פרוידיאניות", אם נאמר זאת כך: הוא פותר את חלומותיהם של בני אדם, את טרדותיהם הפנימיות.

זוהי תנועה שיוסף דבק בה: משעה שזהות ישראל התממשה, יש לנסות לזכות בה את כל המשתתפים — כלומר את כל יושבי תבל. צריך לדעת לחלוק עם אחרים. יש בכך נדיבות מצדו, ומשום כך אינו מבקש לחדש את הקשר עם הוריו, עם אחיו, שאינם שותפים לחלומותיו ולשאיפותיו העמוקות — "לאלם אלומים", ולהביא לכך שכוכבי השמים ישתחוו לנו, ייכנעו יחד למדענו, לידיעתנו, לדרך ראייתנו. זהו זרם שפתח יוסף יחד עם דינה — בתם היחידה של האבות, שעוברת דרך רחם נוכרי ומוצאת את עצמה קשורה ביוסף — לומר, בשמו של הבן הראשון: "כִּי נַשַּׁנִי אֱלוֹקִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית מא, נא) — את כל מכאוביי וסבלותיי, כי כאן אני מגשים את עצמי במלואי; ובשמו של השני, אפרים: "כִּי הִפְרַנִי אֱלוֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (שם, נב).

כלומר: השלמתי את שליחותי. אבל זו שליחות שנידונה לכישלון, שכן יוסף יגרור את אחיו אל גלות מצרים, שתימשך ארבע מאות שנה, כידוע לנו; והשיבה תבוא בהתערבות, בהשגחה ניסית של הקב"ה, המחזירה את עם ישראל אל מכורתו. חשבו שהגיעה העת. לא — העת לא הגיעה, משום שהמצרים ביקשו להעביר את תרבותם דרך התבנית היהודית, ולא העניקו לתבנית היהודית את ההכרה שקיוותה לה. כפי שאתם רואים: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א, ח). ובכן, הסיפור לא תם.

אנו יודעים היטב שמצרים מרכזת בתוכה, בנקודת המוצא, את כל שאר הגלויות, ורומא מרכזת בנקודת הסיום את כל שאר הגלויות. וזה מה שעושה כאן המחבר בשיר זה, באמרו: "רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי, בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה, חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי, בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה, וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה, חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה". ובכן, לא אעכב על כך עכשיו. הלאה — נדבר על זרובבל: "דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי, וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי, וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי, כִּי זָרִים עָבַדְתִּי, וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי, כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי".

"קֵץ בָּבֶל זְרֻבָּבֶל, לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי". ואגב, גם כאן מנו חכמינו את ארבעת השעבודים הללו — עבדויות, כניעות למלכויות נוכריות — דרך הביטויים "אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" (שיר השירים ה, ב): "אחותי", "רעייתי", ואחר כך "יונתי", ו"תמתי" — אל תקרי "תמתי" אלא "תאומתי". כלומר: העם היהודי, על אף הכול, בלב המשברים והסבל הללו, נותר בו דבר מה שהביאו להעיד, בכל מחיר, על דבקותו בשורשיו, במקורותיו. כך היה בבבל, כך היה בפרס, וכך היה גם ב"יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי" — כשהיוונים התקבצו, התלכדו נגדי… מדוע "יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי, אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים"?

פשוט מאוד: משום שהיוונים קיבלו את המחשבה היהודית — אבל הפשיטו אותה מאופייה המתגלה. בעיניהם, אם הקב"ה ברא את העולם, הוא לא ישפיל את עצמו לנהל אותו; אין לו עניין בבעיות בני האדם; על ברואיו לקחת את האחריות בידיהם. ממילא הפילוסופיה היוונית תסחף את כל המחשבה הנבואית — את כל הקיום הנבואי של המחשבה — ותצמצם אותה לדרך חשיבה תבונית: כל מה שאינו מציית לתבונה הוא פסולת של מחשבה. ומשום כך יצאו היוונים נגד לימוד התורה ואסרו אותו; הם תקפו את קיום המילה במישור הגופני ואת לימוד התורה במישור הרוחני, ואת שמירת השבת ולוח השנה היהודי.

והנה, לפגוע בניהול הזמן — שמתחיל בקידוש השבת — ולהתעלם מן האפשרות שעם ישראל יקדש את הזמן באמצעות ראש חודש, לבזות את המילה כאמצעי להשלמת בריאת האדם, לבטל את לימוד התורה כמקור של התגלות — היה בכך באמת כדי לדון את העם היהודי לתנועת התבוללות, שבה יוכל להתקיים רק כקהילה בין האומות. ולכן אומר הפיוט "אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים". והנה, כפי שאמרתי לכם קודם, אחרי התגלות ה' בהר סיני היה בעם רצון לצמצם: להפוך את החוקים המתגלים לפולחן גרידא, ולא לראות בהם מצע למחשבה מן העולם שמעבר — מצע למחשבה נבואית, שדווקא תבעה לפענח אותה ולהרחיבה.

והנה אהרן הכהן נכנע לניסיון זה של העם אחרי ההתגלות. מוטל עליו עתה, דרך צאצאיו, לתקן — כשם שניסה לתקן כשרדף את יוזמי העגל. וממשיכי דרכם של יוזמי העגל, בימי החשמונאים, הם תנועת המתייוונים — אותה תנועה יוונית-סורית של יהודים המתבוללים במחשבה זו, המבקשים לשרת את היהדות דרך מחשבה זרה. ומי יתקן עתה את המצב? הכהנים — אותם כהנים שהוצגו לפנינו בסיפור אלכסנדר מוקדון היוצא לקראת הכהן הגדול, שלבש את בגדי הפאר שלו כדי לצאת לקראתו ולומר לו: היזהר — יש דרך לגרום לשתי התרבויות הללו לחיות יחד, ובלבד שיכירו בכך שקול הנביאים לא נדם, ושהוא ממשיך להדהד מפי החכמים, אלה המתמסרים לגילוי סודות התורה.

לדאבוננו, מסר זה לא נשמע. ולכן נאמר שיוון היא "חושך". מדוע? "שהחשיכה עיניהם של ישראל". הם עיוורו, הם האפילו את ראייתו של עם ישראל. אתם יודעים כיצד אפשר לומר שיוון, באורה — על כל אמנותה, על כל הפילוסופיה שלה, על המתמטיקה שלה, על כל הטכנולוגיה שלה — אכן החשיכה? ובכן, זהו מפגש של שני אורות גדולים: כששני אורות מצטלבים, ואחד כופה את עצמו על משנהו, נוצר אזור של צל. זהו האזור שיצרו כל אלה שביקשו להיכנע לקסמה של המחשבה היוונית. וזהו "נִקְבְּצוּ עָלַי": צרו עליי. צרו עליי בכל תרבותם.

ואני — לא הייתי פתוחה לכל זה. זו הייתה תנועה שיוסף החל בה, ושאנו, במידה מסוימת, עצרנו, משום שעדיין לא היינו בטוחים בעצמנו; לא היו בידינו כלים להילחם. והם כבר פרצו פרצות בחומותיי — "וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי". מה פירוש "פרצו"? אתם יודעים, היו שלוש עשרה חומות סביב המקדש, והן היו עמדות ביקורת נגד חדירה — כמו מחסומים, נכון? עמדות ביקורת. היו עמדות ביקורת; יש מדרג בקודש; אי אפשר לעבור סתם כך. והנה שלוש עשרה עמדות הביקורת הללו היו כנגד שלוש עשרה המידות שבהן הקב"ה מנהיג את עולמו,

שנזכרו לאחר חטא העגל: "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות לד, ו). שלוש עשרה מידות של חסד נזכרות שם, כשמשה מבקש לדעת את הדרך שבה הקב"ה מנהיג את עולמו. והוא אומר לו: הנה, אם רצונך להבין — אלה הן שלוש עשרה החומות. והם, היוונים, הרסו אותן; הרסו, פרצו פרצות. וכשניצחו החשמונאים, הם לא בנו חומות חדשות. לא — הם פשוט ניסו לסתום את הפרצות. ומדוע? משום שאין לשלול את האפשרות של חיים משותפים בין שתי התרבויות הללו, ובלבד שכל אחת תכיר בגבולותיה. ואכן, גם מבין אלה המבקשים להיכנס לקודש הקודשים — לא כל אחד רשאי להיכנס לקודש הקודשים.

הזר המעז להתקרב בלי שיהיו בו התכונות הנדרשות — חייב מיתה. והיוונים, דווקא הם, רצו דמוקרטיה אחידה — כן, מצומצמת לכדי אחידות: כולם שווים. וזהו "וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים": טמאו את כל השמנים. כל השמנים — וצריך להבין מה פירוש "וטמאו כל השמנים". אתם יודעים, לא משום ששמן נטמא לא ידלק. ובכל מקרה מותר להדליק את המנורה במקדש גם בטומאה. כך שאפשר היה לעשות זאת. הקנאות הזאת של החשמונאים למצוא פך שמן אינה נזכרת אפילו בנוסחי השבח שאנו אומרים סביב הנרות.

כשאנו מדליקים את הנרות, אנו יודעים שמצוות חנוכה היא השבח עצמו, ועליו אנו מדברים. בנוסח "הנרות הללו אנו מדליקין", או בנוסח שהוכנס לתפילה, "על הניסים ועל הפורקן ועל הגבורות", איננו מזכירים כלל את נס פך השמן. פך השמן בא לאחר מכן והורכב על הנס הראשון, נס הניצחון: "רַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים… וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ". והנה כאן מובן ש"גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים" הוא כמובן גבורה, ו"רבים ביד מעטים" — אף זה מאורע.

ועתה אני אומר: במה שנוגע לעניינים שבארץ — "רשעים", הכופרים, המכריזים על עצמם ככופרים, נמסרים ביד המקיימים את התורה, "עוסקי תורתך" — כאן אין זה נראה עניין של יחסי כוחות כמו בשאר, משום שזה דבר טבעי לחלוטין; הוא מציית להיגיון. מה שהטקסט רוצה לומר הוא שהעיקר הוא זה: כל מה שהיה שייך לסדר הטבעי נכתב בממד על-טבעי מן הרגע שהעם ביקש להשיב את ההשראה הזאת — את הנוכחות האלוקית הזאת — אל מחשבת האדם, אל דרכו להתקדם, לפענח את הדרך, את דבר ה'.

ובכן, זהו "וטמאו כל השמנים": כל אותם אורות שיכלו לבקוע מתוך חומר אטום ולסייע בהארת העולם — נשארו במצבם הגולמי. טומאה היא כשהחומר אינו מפיק את האנרגיה שבו, כשאינו מפתח את הפוטנציאל שלו, כשאינו מגיע לתכליתו. אבל אצל השושנים — אותן שושנות בנות שלושה עשר עלים, כדברי הזוהר, שהן כנסת ישראל, והן, כשושנה בין החוחים והקוצים, מתנשאות בראש מורם — מתוך "נותר קנקנים". "וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים": זה מה שמצאו, כדי להדליק יום אחד. כאן היה צורך להקפיד על הטהרה — כלומר על כוח האנרגיה שאפשר להפיק מן השמן עצמו, מן החומר הגולמי — וכך לגבי כל יסודות הבריאה, משורשם ממש. "נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים" — ואז היה נס.

כיצד נאמר שהיה נס? לא נס שמונת הימים. אתם יודעים, נס שמונת הימים היה למעשה רק שבעה ימים; זו שאלה ידועה. לכן לא היה ראוי לומר שהנס נמשך שמונה ימים, שהרי נמשך שבעה. אבל כשהטבעי פוגש את העל-טבעי — מאחר שאנו סבורים שגם הטבע הוא נס נסתר — צריך לדעת מה המסר שלו; ובכל מה שנראה לנו שייך לתבונה הטהורה, יש בכל זאת יסוד החומק מבינתנו והוא עצמו שייך לנס. רק "בני בינה", המבינים, בעלי התבונה הזאת, היודעים להבחין בדבר, מכלילים את הטבעי בתוך העל-טבעי. ומשום שהגיעו לדרגה זו — הכללת הטבעי בעל-טבעי, ראיית יד ה' המסתמנת מבעד למאורעות — "קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים". והנה השירים והרננים נידונו, הייתי אומר, לאבד תנופה כעבור מאתיים שנה, משום שהחשמונאים, אלה שהגנו על המפעל המקורי, לא נשארו נאמנים למאבקם; לאט לאט גם הם נסחפו אחר הזרם המתייוון, כמו רבים מאחיהם, ונוצר פילוג מסוים בעם היהודי. מכאן ביטלו חכמינו את כל המוסדות, את כל הגזירות, את כל החוקים שהנהיגו החשמונאים, ולא השאירו על כנה אלא את הדלקת הנרות — שהיא משנית לעומת הניצחון שהשיגו החשמונאים, שכן שם היה העניין להשיב את כבודו של ישראל בארצו. ולכן לאורך כל הגלות שמרנו את האור הקטן הזה, המייצג בעינינו את המאבק הנמשך על סף פתחנו, מול החושך העוטף את העולם. אין הוא אלא אור קטן, אבל כל המתחייב להחיותו יגיע אף הוא בבוא העת אל מעבר לסדר הטבעי, ויתיישב בעל-טבעי. זהו לב לבה של חנוכה, מקורה העיקרי.

כשאסרו היוונים את קיום המילה, קמה מחתרת — התנגדות. אבל כיצד הודיעו לאנשים שבבית הזה נולד בן, ושבריתו תהיה ביום פלוני? ביום הראשון הדליקו נר קטן בחלון; ביום השני הדליקו נר שני — כלומר, בעוד שישה ימים תהיה ברית מילה. ומשם לקחנו, במידה מסוימת, את סודם של שמונת הימים הללו — שמונת ימי המילה שאסרו היוונים — שהצטרפו לנס פך השמן, שחרג מגבולותיו שלו. אנו יודעים היטב היכן מקומו של האור הזה: על סף פתחינו, כפי שאמרתי, שכן המזוזה מצד אחד, והנר כנגדה.

"מזוזה" — מן השורש "זוז", לזוז. צריך לזוז, בוודאי; לא נסתגר בבתינו, בדרך מחשבתנו. צריך שנוכל לחלוק — זו עובדה — אבל יש לעשות זאת באמצעות אור, מעט מעט, ולא בתנועה ההפוכה שמציעים בית שמאי, כלומר להפחית והולך את האור. שכן בהפחתת האור הזה בית שמאי שואף לשלום; הוא היה רוצה בכל מחיר להקטין את האש. אבל לא אש אנו רואים בנרות האלה; אנו רואים בהם את האפשרות לחלוק את המחשבה האלוקית, את המחשבה הנשגבה, עם שאר האנושות. ובזה אנו מקווים להגיע לימות המשיח, שהם החג השלישי, המשלים את דרכו של חג הסוכות — שהרי סוכות שמונה ימים וחנוכה שמונה ימים.

בסוכות אנו גומרים את ההלל, אומרים אותו בשלמותו; גם בחנוכה אנו אומרים הלל שלם. ההבדל הוא שבחנוכה אין יום טוב של ממש: אנו נשארים בחיי היומיום, חיים כרגיל; אין שום דבר מיוחד. כל העניין הוא להקפיד להדליק את האור הזה עם רדת הלילה, כשהחושך מכסה את העולם — עד שמה שרגיל, הנטייה לשקוע בשגרה ובמנהג, ייסחף. ברגע ההוא יכירו מה הביא עם ישראל לאנושות. זהו, כאן אעצור; נדמה לי שחרגתי מזמני. אם יש שאלות — בשמחה.

— אפשר לשאול שאלה? — כן. — לא קראתי את הספר "השושנה בת שלושה עשר העלים", אבל תהיתי אם יש קשר בין שלושה עשר העלים לבין שלוש עשרה החומות. — כן. — אז יש כאן השוואה? — כן, בוודאי. השושנה בת שלושה עשר העלים היא כנסת ישראל. וכנסת ישראל אכן הייתה צריכה לשמור על כללי הכניסה לתחום המקדש: אי אפשר היה להיכנס בטומאה — ואני קשרתי את מצב הטומאה הזה לרוח סגורה, כלואה בסגר — וזה בדיוק המצב בימינו. — דיברת על הקשר לשלוש עשרה מידות הרחמים. מהן שלוש עשרה מידות הרחמים? תוכל לנסות להסביר?

— "ה' ה' אל רחום וחנון": ה' קודם החטא — ויש לו דרך להתנהג עם האדם לאחר החטא. הוא מנסה להשיבו, הוא פורש את רחמיו, הוא מיטיב עם האדם. לפעמים הוא מוותר על מידת האמת כדי לאפשר לאדם — הוא מצמצם את עצמו לאמת של האדם — לתקן מעט. כל מידות החסד הללו הן דרכו של הקב"ה להתכוונן אל האדם. אלה מידות החסד של הקב"ה, ולא מידות החסד שהאדם חייב לסגל לעצמו. לא — אלה מידות שהאדם שואב מהן השראה. — אה, שהאדם שואב מהן השראה. — כן. — שאלה נוספת. אני רוצה לחזור לדבר מה. אתה אומר שתמיד נהיה דוגמה לכל העולם וכו', אבל בינתיים שונאים אותנו. — אתה יודע, די להסתכל על הפופולריות של חג החנוכה, לא רק אצל הדתיים אלא אצל כולם. נדמה לי שהעולם החילוני חוגג את חנוכה יותר מאשר את יום הכיפורים, לא? אנשים עשו מחנוכה יותר חג לאומי […]; לצערנו נראה כאילו הם מדליקים בחנוכה אורות של חג המולד. ולא לחינם כל סיפורם של יוסף ואחיו חל בתקופת חנוכה, וחל בתקופת טבת. שכן אמרו חכמינו ששמונת הימים שאנו חוגגים מקורם גם באדם שלאחר חטאו — שכן הפיתוי הזה, לעבור על דבר ה' במקורו ולצמצמו למחשבה אנושית, לידיעה אנושית, עשה אדם הראשון דרך עץ הדעת. הוא ראה — כך נאמר — שהימים הולכים ומתקצרים והחושך עוטף את העולם מעט מעט.

והנה תקופת טבת — ואנו נמצאים בה עכשיו. כשראה שהימים מתחילים להתארך — ואנו נציין בקרוב את התארכות הימים הזאת — התעשת. הוא אמר: העולם אינו אבוד; יש אפשרות להתאושש, לתשובה. ושם נתן שבח להקב"ה על האפשרות שניתנה לו להתעשת בכוחות עצמו — לאחר שיצא מגן עדן, כמובן. והנה, העשרים וחמישה […]: כשם שיש מורפולוגיה של האדם, כך יש מורפולוגיה של הזמן, מורפולוגיה של המקום. יש ארצות […] הרבה יותר מאחרות; יש ארצות הרבה יותר פתוחות לתקשורת מאחרות. יש זמנים הרבה יותר מסוגלים למאורעות מסוימים מאחרים. ומשום כך אומרים חכמינו שכשמתקרבים לתשעה באב יש למעט בשמחות — משום שאלה רגעים במהלך הזמן שאינם מאפשרים לאדם לפרוח יותר מן הראוי.

ולעומת זאת יש גם ארצות החוסמות את ראיית האדם, מה שאין כן בארצות אחרות. ומורפולוגיה זו של הזמן, מורפולוגיה זו של המקום, מביאה אותנו לומר היום שבכל מקום שאברהם דרך בו, הוא כבר ידע, כבר ראה, כבר השיג את מה שעתיד להתרחש. וכך גם בזמן: "מעשה אבות סימן לבנים". דוגמה פשוטה מאוד: השבת נקבעה בסדר הבריאה, אבל שמירת השבת נצטוותה רק זמן רב לאחר מכן — ובכל זאת היא התקדשה הרבה קודם. פסח, אומרים חכמינו, נחגג כבר על ידי לוט כשאירח את המלאכים.

יום הכיפורים הוא יום עקדת יצחק, אבל יום הכיפורים נקבע רק זמן רב לאחר מכן. אם כן, יש רגעים בזמן הנושאים מציאות שתגיע עשרות שנים, ואף מאות שנים, לאחר מכן. במצב עוברי, מאורעות אלה קיימים בזמן; במצב עוברי, הם קיימים במקום; והם נישאים במצב עוברי גם על ידי האדם, כפי שנשאו אותם האבות. ואנו נושאים אותם. אבל רגע ההתגלות עדיין לא בא; הוא עדיין לא הגיע. — בסדר. — זהו. — ובכן, תודה רבה. — תודה. — טוב, אם אין שאלות נוספות, אני נפרד מכם לשלום. — תודה רבה, הרב בניזרי, ותודה על השיעור היום.

— אז לגבי השבוע הבא: רציתי לומר לכם שבשבוע הבא אין שיעור. — כן. בסדר. — אין שיעור משום שהוא חל בנר רביעי של חנוכה, ביום ראשון. ולכן השיעור הבא בעוד שבועיים, בעשרים בפברואר, ואנו חוזרים למדרש רבה. זהו. תודה רבה, ולהתראות. — תודה רבה. — שלום ג'ולי. — […] בכל אופן, אור לכל אחד מאיתנו. — בדיוק. בימים קשים אלה. — טוב, להתראות. — תודה רבה. — תודה, לוק ועמנואל. — תודה רבה. — שלום מרק. — היי ננל. — היי ננל. היי, יקירתי. — נחמד מאוד כל זה. מעניין.