חנוכה: אורו של כל אחד

ערב טוב לכולם, וברכתי שאורותיכם יאירו במלוא עוצמתם בחנוכה. שהרי בסופו של דבר, חנוכה היא "נר איש וביתו". "נר איש וביתו" פירושו שזהו האור המיוחד לכל אחד, והוא מוצג לעיני כול. איננו מסתירים אותו; אנו רוצים לחלוק אותו עם כולם. והאור הזה – שלנו הוא, מיוחד הוא לנו. אסביר את דבריי. מה שחשוב בדרכה של חנוכה, המשתבצת בפרק של ההיסטוריה הפותח את ימות המשיח, הוא שהעולם ממשיך לחיות כרגיל. אין שום דבר מיוחד, מלבד אמירת ההלל, אמירת ההודאה – הבעת הכרת הטוב – והאדרת השם האלוקי.

כן, כשיצאנו ממצרים, אנו מודים לה': "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא" (שמות יד, ל). ומה היה ביום ההוא? ביום ההוא […] – כשהוצאת אותנו ממצרים, כשחילצת אותנו מאחיזתה, משליטתה של מצרים או של ישמעאל. ובאותה שעה זכינו לקבל את התורה. בחנוכה אנו אומרים בהודאה שלאחר שטיהרו את המקדש מכל – נאמר זאת בלשון של היום – סיגי המחשבה, בין שמקורם בהשקפת עולם ובין שבאורח החיים שהתרבויות כופות עלינו… ומזה אין דור שנמלט, משום שתמיד אנו ניצבים מול ישמעאל מצד אחד ומול עשו מן הצד האחר.

לאמיתו של דבר, עמדנו מול ארבע גלויות, כידוע. מצרים היא אם כל הגלויות, אבל אדום – כלומר רומי – היא הכוללת את כולן. ובין שנתגלו בדמות איבתה של בבל, בגלות, ובין שנאלצנו להתמודד עם יוון – עולמה של יוון, שהוא עולמו של עשו… ואל נשכח שעל עשו נאמר "כִּי צַיִד בְּפִיו" (בראשית כה, כח). תמיד אנו נוטים לראות בו רע, רשע גמור. אבל לא. אם עם סגולה אנחנו, הרי נבחרנו מתוך עמים שעמם עלינו לחיות בצוותא, שלצדם עלינו להתקיים – אלא שעלינו להיות אמת המידה. ומה פירוש להיות אמת המידה? ההלכה של העם הזה.

אנו מתייחדים בעצמאות מסוימת של חיים, בכבוד. איננו רוצים להשתעבד לשום כוח ולשום זרם מחשבתי; אנו רוצים להישאר אנחנו. ואנו נשארים אנחנו בתחום ההלכה, משום שאת תחום המחשבה אנו חולקים עם כולם. אבל ההלכה – דרך המעשה – היא שלנו. ובמה מתבטאת מצוות חנוכה? בהדלקת הנר. היא נתקנה בידי חכמינו; אין היא מצווה מן התורה. יש כאן תקנת חכמים, ובה חקוקה דמותו של אור החנוכה. האור הזה הוא העצם שאינו נמחה, המיוחד לנו, ושאיש אינו יכול באמת ליטול מאיתנו.

הם ניסו לנכס לעצמם את התורה שבכתב. אנו יודעים היטב שבאמצעות התרגום אימצו אותה דתות מסוימות. אבל התורה שבעל פה, זו שאנו מפתחים, מקומה בלב, לא בשכל. השכל הוא מישור המחשבה, ואותה, כפי שאמרתי קודם, אנו חולקים עם כולם. […] זה נעשה בלב, לא במחשבה: לא משום שהשכל אמר לנו, אלא פשוט משום שאנו רוצים בכל מחיר לשמור לעצמנו את ייחודיות החיים הזאת. שהרי מהי התורה שבעל פה לעומת התורה שבכתב?

התורה שבעל פה היא זו שאנו פיתחנו, זו המעוררת מחלוקות, דיונים וערעורים, וממנה עלינו למצוא, עלינו לדלות, את אורח החיים שהוא שלנו ואינו ניתן להפקעה. זהו אפוא עניינו של חג החנוכה, מלבד מה שכולנו מכירים – את הסיפור כולנו יודעים, ולא נחזור עליו. זה כל עניינו. חכמינו תיקנוהו. "מאן מלכי? רבנן" – מי הם המלכים? החכמים. הם המלכים, המלכים האמיתיים. מדוע? משום שבחרו להישאר נאמנים לעצמם בלימוד התורה, ולפתח אותה כפי שהם חשים אותה מבפנים, ולחיות אותה כפי שהם חשים אותה מבפנים. ובמה? ברגש אחד – ליתר דיוק, בשניים.

הלל והודאה. הלל הוא קרינת האור. "הלל" בא מן המילה שפירושה קרן אור; זהו זוהר התגלותו של ה' בארץ. וההודאה היא הבעת הכרת הטוב. כן, הבעת הכרת הטוב היא באמת המפתח לעניין כולו: כל מה שבידינו – לא הכול בא מאיתנו. קיבלנו כדי לתת. אתם יודעים שישנם ארבעה שלבים של נתינה וקבלה בחיים. הילד, התינוק, רק לוקח – לוקח ולוקח, וזה כל מה שהוא יודע. וכשלא נותנים לו, הוא בוכה. ויש אנשים שכל ימי חייהם אין להם אלא השקפה זו.

ויש הבחינה השנייה, כשהילד גדל. הוא מסוגל לתת, אבל בתנאי. אתה נותן לו סוכרייה – והוא יעשה כך וכך; אתה מאיים עליו, שולל ממנו דבר זה או אחר – ואז יסכים לתת לך משהו בתמורה. חליפין כאלה מותנים בחשבון של תועלת. הבחינה השלישית היא האידיאליזם: המתבגר הסבור שישנה את העולם, ובעיניו הוא רק נותן, נותן ונותן. הוא מוכן לתת לך בלי לקבל דבר. אבל אי אפשר להחזיק בזה; זהו רגע חולף. ויש הבחינה הרביעית. הבחינה הרביעית היא להיות מקבל: לקבל כדי שיוכל למסור הלאה, כדי שיוכל לתת. ובקיצור, כך תופס העם היהודי את חייו הרוחניים: הוא קיבל את התורה, אבל אין הוא שומר אותה רק לעצמו, בקנאות ובאנוכיות; הוא יכול לחלוק אותה עם כולם.

זה נקרא הודאה […] – הבעת הכרת הטוב. הבעת הכרת הטוב היא המאבק נגד הזרם של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" (דברים ח, יז): כוחי שלי הוא שעושה הכול, המעשה כולו שלי. וחכמינו לא בושו לכנות נטיות אלה בשם עזות פנים: יהירות, גישה מתנשאת, התנהגות מתריסה. "עַז פָּנִים לְגֵיהִנֹּם" (אבות ה, כ). מי שחי לפי זה – חייו גיהנום, משום שמגיע רגע שבו אי אפשר עוד להתהדר ביהירות הזאת, בביטחון העצמי הזה. כשכוחותינו מתחילים להזדקן ולעזוב אותנו, אנו זקוקים לזולת; אנו מבינים שאנו תלויים בזולת. ואז? כשאנו מבינים שאנו תלויים בזולת – איזו מילה עולה על שפתינו? תודה!

הכרת הטוב. "וּבֹשֶׁת פָּנִים": יש איפוק, יש הגינות, יש צניעות. ועתה נביא את כל זה אל חג החנוכה, כפי שהוא נוגע לחינוך שלנו, לדרך שבה אנו רואים את הדברים. קורה בחיים שאנו תובעניים, מסיבות רבות, ומבקשים את הטעם של כל דבר, ואיננו מוכנים להודות שיש דברים שאינם תלויים בנו, שאין ביכולתנו לשלוט בהם או לנהלם. כשאנו מקיימים מצווה – זהו הלימוד: מה שאני עושה אינו קשור לטעם שאני נותן למצווה הזאת; אני עושה אותו פשוט משום שהתורה ציוותה, ומשום שחכמינו פיתחו את מנהגה מתוך האופן שבו הם חיו את התורה. שהרי לעתים קרובות, לצערנו, למדנו תורה, שננו תורה, אבל לא חיינו אותה. היא אינה בוערת בתוכנו, אינה אוחזת בנו; היא לבוש.

ובאשר ללבוש הזה – […] גם ישמעאל, שהרי בכל זאת בני אברהם הם. לא נתעלם מהם, לא נבזה אותם, לא נדחה אותם, אבל נאיר את דרכם מתוך המעשה שלנו […], מתוך הדרך שבה אנו חיים את התורה שבכתב. והדרך שבה אנו חיים את התורה שבכתב היא התורה שבעל פה, משום שבכל אחד יש אור משלו, ואורו שלו אינו ניתן להפקעה. כשאנו מדליקים את נרות חנוכה, עלינו להכיר בכך שהנר הזה הוא מצווה, שהאור הזה עצמו הוא מצווה. ומהי מצווה?

מצווה היא שמו של דבר. אתם יודעים שמפרקים את המילה "מצוה", ואת "מצ" – בדרך אתב"ש. שכן תמיד יש חילוף של אותיות האלף-בית לפי אופן הקריאה: או להחליף אל"ף בתי"ו ובי"ת בשי"ן, או אל"ף בלמ"ד ובי"ת במ"ם, לפי חלוקת האותיות באמצען. ואז יש לנו קריאה אחרת בתורה. והנה, כשמחליפים את המ"ם והצד"י של "מצוה" במקבילותיהן באלף-בית של אתב"ש – חילוף אל"ף בתי"ו ובי"ת בשי"ן – אנו מקבלים י"ה. "מצ" מקבילות ל־י"ה, למידה האלוקית, ואילו ו"ה הן הצד הגלוי.

יש צד נסתר, המלובש, וצד אחר, ו"ה, שהוא גלוי. המצווה פירושה לשאת את שם הוי"ה, להיקרא בשם הזה. אבל יותר מלהיקרא בשם הזה – פירושה להיות ראוי לשאת אותו בעצמו. להיות ראוי לשאת אותו בעצמו פירושו לעשות מעצמו עצם […]. והעצם אינו משתנה ואינו נעלם; הוא תמיד קיים. נאמר ששמן המשחה שעשה משה שימש למשוח בו את כלי המשכן ולמשוח בו את המלכים, ובכל זאת לא חסר ממנו דבר; הוא נשאר כשהיה. מה פירוש הדבר? שהעצם לעולם אינו נעלם ואינו משתנה. ואנו מבקשים לשמור על העצם הזה. והעצם הזה מצוי באור הבריאה הראשונה, שכן מה שברא ה' ביום הראשון הוא האור. ואותו אור אינו האור שבידינו; הוא יכול היה להאיר את העולם ולחדור מקצה היקום ועד קצהו.

ה' גנז אותו לעתיד לבוא, גנז אותו לצדיקים, לצדיקים לעתיד לבוא. "לעתיד לבוא" – כלומר, האור הזה קיים בכל אחד, בכל צדיק. הוא שם. עלינו רק להפיח בו חיים ולתת לו את האפשרות להאיר בזמן שאינו לא זמן יום ולא זמן לילה. שכן הרגע שבו מדליקים את נרות חנוכה הוא הרגע שבו נדמה שהשמש הסתלקה, אך השאירה בעולם הילת אור הקודמת ללילה, הקודמת לחושך. ובהילת האור הזאת אנו מדליקים את אורנו שלנו, כאילו הוצבנו שם בידי אותה מחווה אלוקית המבדילה בין האור ובין החושך: "יום אחד", כלומר היום […]. "יום אחד" – יום אחד.

אין זה מספר סודר, אין זה "ראשון". [ראשון] מניח שיש גם שני; ואילו הוא – עצמאי, עומד בפני עצמו. אתם יודעים היטב שחכמינו מתייחסים ל"יום אחד" זה כאל יום הכיפורים, היום המאפשר לכל יצור לחדול מלהיות כפוף לזמן – לזמן השנה, לזמן החיים – ולצאת מן הזמן הזה ולעשות לעצמו רוח חדשה ולב חדש. זוהי תנועתה של חנוכה. היא באה בעקבות הסתלקות הנבואה: [ה'] אינו מדבר אלינו עוד. […] בפורים יש עדיין מגילה. אבל בחנוכה איננו אפילו מספרים את הסיפור, כפי שאנו עושים בפסח באמצעות ההגדה.

[…] להזכיר את הדרשה הזאת: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'" (שמות טו, יא) – מי כמוך בין החזקים, ה'. אבל כיצד אפשר לערוך השוואה […]? החכמים אומרים שאין לקרוא כך. יש לקרוא: "מי כמוך באלמים" – מי כמוך כשהוא שותק, כשאינו מתגלה בגלוי, כשהוא מניח לנו את הדאגה לנהל את עולמו. ואכן, סיפור חנוכה "לא ניתנה ליכתב". אין הוא כתוב. יש ספר של החשמונאים, אך הוא מחוץ לכתבי הקודש. לא – "לא ניתנה ליכתב". מה שנשאר הם "מלכי רבנן", החכמים שהם מלכים, אלה הנושאים את כבודו של ה' – "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו" (ישעיהו מג, ז). הם נושאי כבודו של השם האלוקי, הנושאים את כבוד ה', וזהו היסוד החשוב. הכבוד הזה אינו דבר של מה בכך – כבודו של מי שנושא אותו. "מלכי רבנן": בעיקרון, זה שייך לתחום המלכות. אתה אומר "הוד מלכות". הוד מלכות אינו ירושה, אינו דבר שמעבירים מאב לבן כשושלת. לא, הוא שלך; אתה הוא שקונה אותו. אתה מלך מן הרגע שבו התורה שאתה נושא אינה עוד טרף לכל המבקשים להשמידך, לכלותך, לערער עליך.

היא התורה שאתה נושא בלבך. ואכן, בברכה השנייה [של ברכות התורה] אנו אומרים "וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ" – חיי עולם נטע בתוכנו. ומהם חיי העולם הללו? זו התורה שבעל פה. והחג הוא חגיגת האחיזה הזאת בתורה שבכתב והפיכתה לתורה שבעל פה, באופן שהן נעשות […]. זו משמעותם של הנרות הללו: הבית שבנינו אינו שואב את קיומו אלא מזה.

וכאשר איננו יכולים, כאשר אין ביכולתנו להציג אותו בחוץ, אנו מדליקים אותו בכל זאת בתוך הבית, לעצמנו, משום שזה העיקר. וכאן [אנו מגיעים אל] "שמך הגדול סלה", ואנו מודים לעולם, לנצח. אנו יודעים שאם יתבטלו כל הקורבנות, קורבן התודה לא יתבטל – הכרת הטוב, ההודאה. ואם יתבטלו כל התפילות, נשמור בכל זאת, מכל התפילות, את תפילת ההודאה. אתם יודעים שבתפילת שמונה עשרה, שאנו אומרים בינינו לבין עצמנו […], יש הודאה בסופה; בסוף אנו מגיעים אל ההודאה.

[…] אנו מגיעים אל ההודאה: "מודים אנחנו לך" – אנו מודים לך. ואנו בתחום ברכת המזון, הברכה היחידה שנצטווינו בה מן התורה. "תודה" באה מן "יד": פירושה להושיט יד לזולת. להושיט יד פירושו לומר: אני זקוק לך יותר משאתה זקוק לי. ומכאן סולידריות מוצהרת עם כולם, גם עם אלה השרויים בחשכת הלילה, על יסוד העצם הזה, שאינו ניתן להפקעה, ששמרנו עליו. שהרי גם לקב"ה שמו יקר, כשם ששמנו יקר לנו. [כפי שמשה מבקש: "עשה למען שמך"] […]: אסור ששמך [ייפגע].

אסור שיהיה נתון לערעור. הואיל וכל מה שבראת, […] הכבוד שבראת – ואין זה קל – המשך אפוא. אין זה אפוא מקרה שאנו חוגגים את חג החנוכה בדיוק כשאנו עוסקים בהופעתו של ישמעאל בבית אברהם, בהופעתו של עשו בבית יצחק, בהופעת בני יעקב עם יוסף. כן, משום שיש שם באמת איבתו של ישמעאל […], החוזרת ומופיעה בצורה אחרת אצל עשו. אבל המסוכן מכול הוא שהיא מופיעה בתוך משפחת יעקב, ושם הבנים אינם חשים […] שבנים אלה באים מארבע אמהות. וכך יש לנו ארבע האמהות של הגלויות, וכן הלאה.

ארבע האמהות הללו אינן אמהות יהודיות; אמהות נכריות הן. […] שם, אחדות המשפחה, אחדות העם היהודי, [באה] רק […] דרך הירידה הזאת למצרים. והשלום תלוי בזה, בין שנרצה ובין שלא. מתוך המשפחות שלנו יכולה ההקרנה לצאת החוצה, משום שישמעאל, עשו, וכמוהם עמלק, שוכנים בתוכנו בדרך זו או אחרת. היום קל לחוש בכך. וכאשר אנו מצליחים באמת להישאר נאמנים לעצמנו, עם אור החנוכה הזה, עם הנר הזה בפתח בתינו, במשפחותינו, מתוך רצון להידבר עם העולם החיצון, התוקף אותנו מכל צד –

התוקפנות הזאת יכולה לחצות את מפתן הדלת. אבל מפתן הדלת נושא את עצם האור הזה. ו[חכמינו לימדו]: "לְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם בְּכִי טוֹב וְיֵצֵא בְּכִי טוֹב" (בבא קמא ס ע"ב) – אדם צריך להיכנס לביתו כשיש אור, וצריך לצאת מביתו כשיש אור. ואלה […] של האור הזה, שאינו ניתן להפקעה, שכל אחד נושא בתוכו. אין עוצמתו שווה אצל כולם, אבל הוא שם. ובזאת, […]. – "תודה רבה, הרב בניזרי. יש לי שאלה קטנה. היא מעט מחוץ – ובכן, היא בנושא חנוכה, אבל מעט מחוץ לדברים שאמרת.

ספר מקבים א' וב'…"