שיעור זה עוסק במשנה השנייה של הפרק החמישי בפרקי אבות: בעשרה מאמרות נברא העולם, ועשרה דורות מפרידים בין אדם לנח, ועשרה נוספים בין נח לאברהם. השאלה העולה פשוטה ומסחררת כאחת: מדוע עשרה, והרי מאמר אחד היה די? הרב רפאל בניזרי משיב עליה במה שהוא מכנה "חשבון איכותי", שבו אחד ועוד אחד אינם שניים, והעשרה מתפרקת לשלוש פעמים שלוש ועוד אחד. לאמיתו של דבר, השיעור עוסק בדרך שבה הקב"ה מנהיג את עולמו, במעורבותו של האדם בהנהגה זו, ובמידות הנדרשות כדי להיות שותף לה.
הרב יוצא מן המספרים השולטים במשנה ועולה אל העיקרון: האחדות אינה ניתנת לתפיסה, היא שייכת לבורא לבדו, וכל מה שקיים נובע מסינתזה. הוא פורש את השלוש דרך האלף־בית, ימי הבריאה, הרגלים והאבות, ואחר כך דרך דמויותיהם של אדם, נח ואברהם. משם הוא מגיע אל העשרה כמידתה של הבריאה השלמה, ואל הדינמיקה שבה ההיסטוריה משתנה מעשרה דורות לעשרה דורות.
החלק האחרון מעתיק את השאלה אל תחום הערכים: הטוב והרע אינם הקטגוריה הראשונה של החיים הרוחניים — הקדושה והטהרה הן הראשונות. שתי שאלות של משתתפים מרחיבות את השיעור: האחת על חזרתיות הטקס, שנראית כסותרת את הביקורת על הקונפורמיזם, והאחרת על הפסוקים שעליהם אפשר לבסס את יחסיותם של הטוב והרע. התשובה מבחינה בין הקדושה המתקבלת לקדושה הנרצית, וממקמת את הצדק כביטוי המינימלי של המוסר.
מה אומר השיעור
מאמר אחד היה די: עשרת המאמרות הם ארכה. המשנה אומרת שבעשרה מאמרות נברא העולם, ומיד עולה השאלה: מדוע, והרי מאמר אחד די היה בו להוציאו לאוויר העולם? התשובה היא שהכוונה להעניק ארכה לבני האדם הנושאים בהנהגת העולם הזה, להשאיר בידם אפשרות לתקן את אשר קלקלו. אין רוצים לתלות את עתיד היקום כולו במאמר אחד, ומעדיפים לפרוס אותו על פני עשרה. המשנה עוסקת אפוא בהנהגת העולם בידי הקב"ה, במעורבותו של האדם בהנהגה זו, ובמידות הנדרשות כדי להיות שותף לה.
בחשבון היהודי, אחד ועוד אחד הם שלושה. חשבון זה נשען על האיכות ולא על הכמות: הדברים אינם חוזרים על עצמם, אלא משתנים במקום ובזמן. כשמחברים שני יסודות שאינם שונים זה מזה במהותם, אלא רק נתונים בפרספקטיבה אחרת, נוצרת ישות חדשה. הזוג הוא הדוגמה לכך: אחד ועוד אחד, והזוג הוא ישות שלישית. זהו עקרון הסינתזה, וכך פועל העולם. האחדות כשלעצמה אינה ניתנת לתפיסה: בלי השניים אין אחד, והאחד שמור לבורא לבדו — ואף זאת: גם בהכרזת האמונה עצמה יש לצרף יחד את שני השמות: את שמעבר לטבע ואת הטבע עצמו.
השלוש הוא יסוד האלף־בית וכל מה שבא אחריו. האלף־בית העברי פותח באל״ף ובבי״ת, ואל״ף ועוד בי״ת הם גימ״ל. כך גם שלושה שותפים יש בבואו של אדם לעולם: האב, האם והבורא. שלישייה זו חוזרת במקום ובזמן: בפסח, מי שלא אמר שלושה דברים לא יצא ידי חובתו; התורה ניתנה בחודש השלישי, לאחר שלושת ימי הגבלה, לעם שיצא משלושה אבות; את האחריות נושאים בשלוש תפילות בכל יום; האנושות נפרשת בשלושה זמנים — עבר, הווה ועתיד; והמרחב עצמו בעל שלושה ממדים.
ששת ימי הבריאה הם שלושה ועוד שלושה. יש אחדות ראשונה: האור של היום הראשון, המסומן בנקודת האור; המרחב של היום השני, התחום בקו, שאינו אלא רצף של נקודות; והיום השלישי, שבו מופיע הנפח. אלה שלושת היסודות שעליהם מושתתת הבריאה. שלושת הימים הבאים באים לתת בהם תוכן: השמש והירח, הקובעים מועדים ושנים; מה שנברא ביום החמישי, שעתיד למלא את הימים; ולבסוף החי והאדם, ביום השישי, שנקראו למלא את הארץ ולהעניק לה ממשות.
הממד האנושי מתגבש בשלוש דמויות. אדם הוא ההוויה הגולמית, יסוד הבסיס, זה שנקרא על שם האדמה. נח נותן לרגש את מקומו — בניו הם עצמם שלושה, ואחד מהם נושא את חוש האסתטיקה, הקשור לאתיקה. עם אברהם נולד מי שראוי באמת להתגלות. אותו מבנה חוזר ברמת העם, במרים, אהרן ומשה — הרב מעיר אגב כך שמרים נזכרת ראשונה — ואחר כך בתוך העם עצמו, שהוא הכלי, המכל של העולם כולו, והמתחלק לכהן, לוי וישראל.
האחד הנוסף על התשעה אינו נמנה כשאר האחדים. עשרה אינם עשר פעמים אחד: הם שלוש פעמים שלוש, ועוד אחד. האיבר האחרון אינו שייך לסדרה. הדבר דומה לספירת העומר: חמישים יום עלינו לעבור, אך את היום החמישים איננו סופרים; הוא עולה מאליו לאחר שנספרו ארבעים ותשעה. האחדות המשלימה אינה נוצרת אפוא מן החיבור; היא באה כשהחיבור הושלם עד תומו.
לכן העשרה היא ביטויה של הבריאה השלמה. עשרת המאמרות שביסוד הבריאה חוזרים כעשרה דיברות בהתגלות. אנו מוצאים גם עשרה ניסיונות, המעמידים את האדם בהנהגה הנכונה של הבריאה הזאת — הכתוב אינו מונה אותם ברצף, אך הם שם. המספר אינו מונה אפוא חפצים: הוא מסמן מחזור שהושלם. בכל מקום שהוא מופיע, משהו נשלם עד תומו.
ההיסטוריה משתנה מעשרה דורות לעשרה דורות. עשרה דורות מאדם ועד נח, ועשרה נוספים מנח ועד אברהם. פירוש הדבר שההיסטוריה אינה סטטית: יש בה דינמיקה, והאדם משותף בראש ובראשונה בהנהגת העולם בידי הקב"ה. אם איננו רואים מדוע יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, הרי זה פשוט משום שאנו תופסים זמן מועט מאוד בתוך משך המונה, בין בריאת אדם לנח, כאלף וחמישים ושש שנה. אין בידינו אפוא פרספקטיבה על ההיסטוריה, ואיננו יכולים להבין כיצד דורות אלה מכשירים את בואו של נח, ואחר כך את בואו של אברהם. אך האנשים החיים את ההיסטוריה הזאת אינם מיותרים.
בכל אדם יש ניצוץ, ונדרשים ניסיונות כדי שישוב ויופיע. בכל אחד יש חלק אלוקי, אלא שחונקים אותו במידות ובהתנהגויות שאינן ראויות לאדם. משום כך יש לעבור ניסיונות קשים מאוד — לפעמים מבול, לפעמים עונש כבד מאוד — כדי לראות את צירופם של החלקיקים האלה, של ניצוצות האור האלה, מתקבצים באדם אחד: נח, או אברהם. כל אחד נשאר במדרגתו: נח הוא צדיק, ובתור צדיק הוא נקרא להעלות את החברה שלו עד שיעור מסוים, וזה מה שמאפשר את התמורה.
כל עוד לא קם מנהיג, העולם אינו בר־שיפוט. במשך עשרה דורות אין העולם יכול, במבט ראשון, להישפט: יש להמתין לדור העשירי. הטעם לכך הוא שכל עוד אין נורמות בחברה ואיש אינו קם לשאת אותן, אין לבני האדם לא אמת מידה ולא דוגמה, ואי אפשר לשפוט אותם. משעה שהמנהיג מופיע, מופיעות עמו אמות מידה, התובעות שינוי והשוואה. זה מה שהמשנה מורה בכך שהיא מונה את עשרת הדורות האלה: היא מודיעה על סבלנותו של הקב"ה כלפי האנושות, שאין לה ממי ללמוד דוגמה עד שבא אותו אדם.
נח נשאר בתוך חוק הבריאה, ולכן יש צורך באברהם. נח הוא אדם המתהלך עם מידת הדין של הקב"ה, ולפיכך קשור בחוקי הבריאה וסגור בתוכם — וחוק זה מביא לידי מידה כנגד מידה. אחרי המבול יוצאים לבריאה חדשה ולהיסטוריה חדשה, אך יש להמתין עוד עשרה דורות כדי לעבור לכיוון אחר: כיוון החסד, כיוון האהבה, כיוון ההתעלות מעל דרכי הטבע. זהו אברהם. ואברהם הוא נח בפרספקטיבה אחרת — והוא גם אדם.
כל זה בא מן האות הקטנה ביותר. היו״ד היא האות הקטנה ביותר באלף־בית, וערכה המספרי עשרה. היא נקודה, והנקודה הזאת אינה ניתנת לחלוקה: היא נקודת המוצא של הבריאה. מיו״ד ליו״ד העולם מתקדם. אבל הבריאה עצמה כפולה, ולכן היא פותחת באות בי״ת — האות שמניחה מציאות של משהו זולתה.
התמורות נמנות אחר כך בעשרות, עד מאה. הספירה עוברת מעשרה לעשרה — עשרה, עשרים, שלושים, ארבעים — עד מאה, שהיא הכפולה השלמה. ועל מי שמגיע לגיל מאה נאמר שהוא כאילו מת ועבר מן העולם: משהגיע לגיל זה, אין לו עוד דבר לחדש. שהרי מהו המוות? אובדן הדינמיקה, אובדן המשמעות, אובדן תחושת האחריות — הרגע שבו אדם אינו מפנה עוד את מבטו אל הדורות החדשים.
הטוב והרע אינם הקטגוריה הראשונה. יש ביהדות תפיסה שהטוב והרע סובייקטיביים מאוד, ואם נאמר לאדם בראשית הבריאה שלא להתמקד בדעת טוב ורע, הרי זה משום שאין רע מוחלט. לא על ההבדלה בין טוב לרע אנו מברכים: אנו מברכים את המבדיל בין קודש לחול, בין טהור לטמא. מה שחשוב בחיים רוחניים הוא להעלות את החומר לדרגת הקודש, לקדש את החול, לחצות את הגבול שבין הטהור לטמא. הטוב והרע נכנסים רק אחר כך, במקום השלישי בסולם הערכים — ולדורות הראשונים לא היה חוש לא לזו ולא לזו מן הקטגוריות האלה.
גם הקדושה משולשת. אנו אומרים "קדוש" שלוש פעמים: פעם אחת כנגד מה שנוגע לשמים, פעם אחת כנגד מה שנוגע לחומר, ופעם אחת כנגד הצירוף המתחולל דרך הזמן — ואת הקדושה השלישית הזאת אנו שרים. מתוקף זה אנו ממלכת כהנים וגוי קדוש: אנו כהנים קטנים לאנושות, השואבים השראה מדמותו של הכהן הגדול, הנשמר מטומאה ושומר על הקדושה. הזמן תורם לכך — זמנם של שלושת הרגלים, שבהם אנו מניחים בצד כל מה שחוזר על עצמו וכל מה שנגרר אחר המקובל, שכן הקונפורמיזם הוא מהותה של הטומאה. תמיד מדובר במעבר לדרגה גבוהה יותר, וקצב השבת, ההכנה לה, ההכנה לחגים, שלוש התפילות שבכל יום — כל אלה דרכים לשמור את הרוחניות ערנית. אין חזרה לא במרחב ולא בזמן, ועל אחת כמה וכמה לא באדם. יש רק שלבים, ושלבים אלה מוליכים את האדם להיות בצלם בוראו. לכן אין לצדיק מנוחה: הוא תמיד עסוק במלאכתו, אינו יכול להניח לחייו להתגלגל מאליהם, הוא אחראי — ואחראי פירושו שיש אחר מולו, שכלפיו מוטלות עליו חובות. כך עובר אברהם עצמו ניסיונות, ואינו זוכה לגמול על עברו אלא על עמידה איתנה בכל ניסיון; וכך גם עם ישראל זוכה לגאולתו רק לאחר עשר המכות והניסיונות של מסע המדבר.
עשרה ושלושה אינם מזמנים את אותה נוכחות. נוכחות אלוקית מקדשת את התכנסותם של עשרה, אך נוכחות אלוקית מקדשת גם את התכנסותם של שלושה. ההבדל הוא זה: בעשרה, היחידות יכולות להישאר נפרדות, ואף אם מדובר באנשים שאין בהם ממש, עצם השתייכותם למניין די בה — הנוכחות שרויה, ותהליך הבריאה ייעשה דרכם. בסדר הנמוך יותר הדבר שונה: צריך שיתקיים דו־שיח של ממש, השתתפות ממשית של היחידות זו עם זו, כדי שמשהו יתממש ושהנוכחות הזאת תיקרא.
החזרה של הטקס אינה קונפורמיזם — בתנאי אחד. לשאלתה של משתתפת על קרבן התמיד, אותו מחזור מוסדר שנראה כסותר את הביקורת על החזרתיות, הרב מבחין בין שלושה תחומים: הלימוד, המעניק השראה; ההלכה, המסדירה את המעשה ואת הטקס; והאגדה, המשגרת את האדם אל המרומים. המצווה, אכן, היא חזרה. הלימוד אינו חזרה — והלימוד המעניק השראה למצווה גורם לכך שהמצווה אינה עוד אותה מצווה, עד שבשום רגע אינה זהה לזו של אתמול. מי שמסתגר בקיום מצווה חוזרת על עצמה מוליד דת, ואיננו רוצים דת: הקדושה היא מה שעומד מעבר למצווה. אך אין כוונה גם לשקוע בעולם של שירה שמחוץ לעולם, שכן הכתוב אומר להיות תחילה אנשים ואחר כך קדושים: אי אפשר להיות קדוש על חשבון האנושי, וגם אי אפשר להסתפק באנושי בלי להרחיק לכת מעבר לו.
הקדושה שמקבלים והקדושה שרוצים. לשאלה השנייה, על הפסוקים שעליהם אפשר לבסס את יחסיותם של הטוב והרע — פסוק העץ בפרק השני, והפסוק שבו יוסף אומר לאחיו שהרעה שחשבו לעשות לו, הקב"ה הפך אותה לטובה — משיב הרב שהדברים נכונים, ומשלים אותם. בספר בראשית אין מופיעה התפיסה של קודש וחול; היא מופיעה בספר שמות, משום שברובד של בראשית יש רק יחידים, וקשה להגיע לקדושה כיחיד: הקדושה שייכת לרבים. יתר על כן, היא נתונה לתנועה כפולה. הכהן קדוש מלידה, לא משום שהוא צדיק או טוב: הקדושה הזאת ניתנה לו, בין שירצה בה ובין שלא ירצה, וזהו סדר ההשגחה. אבל יש גם תנועה ממטה למעלה, קדושה שאנו רוצים בה ושמעורבת בה הבחירה החופשית — ההסכמה לקבל על עצמנו את הייעוד הזה שלא בחרנו בו. כאן מופיעה תפיסת העם, ממלכת כהנים וגוי קדוש, המבטאת את הצורך הזה בהתעלות. שכן הצדק אינו אלא הביטוי המינימלי של המוסר; המוסר האמיתי שוכן מעבר לו, בהליכה בדרך טובים.
תמלול מלא של השיעור
ובכן, אעסוק עכשיו במשנה מן הפרק החמישי של אבות, שנקרא בשבת הבאה. לפי מה שעולה מן הרשימות שלי, כבר הייתה לי הזדמנות לדבר אתכם על המשנה הראשונה, ולכן הערב אתמקד במשנה השנייה. המשנה הזאת עוסקת, במובן מסוים, בדרך שבה הקב"ה מנהיג את עולמו, במעורבותו של האדם בהנהגה זו, ובמידות הנדרשות כדי להיות באמת שותף בהנהגת העולם הזה. שלושה מספרים שולטים בה — כמעט נדמה שזהו שיעור בנומרולוגיה. תחילה העשרה: "בעשרה מאמרות נברא העולם". והשאלה היא: הרי מאמר אחד היה די להעמיד את העולם הזה על מכונו — מדוע עשרה? פשוט כדי להעניק ארכה לבני האדם הנושאים בהנהגת העולם הזה, אפשרות לתקן את אשר קלקלו; שהרי אין רוצים לתלות את עתיד היקום כולו במאמר אחד, ולכן הועדף לפרוס זאת על פני עשרה מאמרות. ומדוע עשרה? משום שהמספר עשרה מלמדנו שהוא יחידת הבריאה השלמה. אם כן, לא האחד — העשרה. ועשרה אינם עשר פעמים אחד: עשרה הם שלוש פעמים שלוש, ועוד אחד. תשאלו מדוע. פשוט משום שבחשבון היהודי — חשבון המושתת על האיכות יותר מאשר על הכמות — אחד ועוד אחד הם שלושה, מן הטעם הפשוט שהדברים אינם חוזרים על עצמם: הם משתנים במקום ובזמן. ולפיכך, כשאנו מחברים שני יסודות שאינם שונים במהותם, אלא רק נתונים בפרספקטיבה אחרת ועומדים זה מול זה — בחיבורם אנו יוצרים ישות חדשה. הזוג הוא אחד ועוד אחד.
"שכינה ביניהם": הזוג הוא ישות שלישית. כך פועל העולם — על פי עקרון הסינתזה. האחדות כשלעצמה אינה ניתנת לתפיסה. בלי השניים אין אחד; האחד שמור לבורא לבדו — "ה' אלוקינו ה' אחד". ואף זאת — גם בהכרזת האמונה הזאת יש לצרף יחד את שם הוי"ה ואת שם אלוקים, כלומר את שמעבר לטבע ואת הטבע עצמו. וכך המספר שלוש הוא יסודו של האלף־בית עצמו. מה יש לנו? במה פותח האלף־בית העברי? אל״ף, בי״ת. אל״ף ועוד אל״ף — גימ״ל; אל״ף ועוד בי״ת — גימ״ל. ו"שלושה שותפין יש באדם": האב, האם והבורא.
השלישייה הזאת, אם תרצו, חוזרת ונמצאת במקום ובזמן. זכרו שבפסח, "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור" (פסחים י, ה) — זהו כל סודו של חג הפסח. התורה ניתנה בחודש השלישי, לאחר שלושת ימי הגבלה, שלושה ימים של תחימת גבולות לפני התגלותו של הקב"ה. היא ניתנה לעם שיצא משלושת האבות, אבות העולם; עם שנועד למלא את חובותיו, לשאת באחריותו, באמצעות תפילות היום — שלוש תפילות בכל יום; באמצעות שלושה זמנים בהתפתחות האנושות והעולם — עבר, הווה ועתיד; ובאמצעות שלושת הממדים — אורך, רוחב וגובה, או עומק. הנה כי כן, תפיסת האחדות הזאת, המושתתת על תוצר של סינתזה, היא העומדת ביסוד השלוש, והיא חוזרת שלוש פעמים שלוש. מדוע? פשוט משום שיש אחדות ראשונה של הבריאה: האור של היום הראשון, המסומן בנקודת האור; המרחב של היום השני, התחום בקו, שהוא רצף של נקודות; ולבסוף היום השלישי — הופעת הנפח, הופעת הארץ. אלה שלושת היסודות שעליהם מושתתת בריאתם של שלושת הימים הראשונים, ושלושת ימי הבריאה האחרים באים לתת בהם תוכן. לאור — השמש והירח, שנועדו לקבוע מועדים ושנים. לימים — כל מה שנברא ביום החמישי, שעתיד למלא אותם. ולבסוף הארץ: ביום השישי נבראו החי והאדם, שנקראו למלא את הארץ ולהעניק לה ממשות. והנה תפיסת השלוש הזאת חוזרת בנפש — החומריות; אחר כך ברוח — במה שנוכל לכנות רגש, התחושה, מה שנוגע גם לחושים; ולבסוף, היסוד השלישי, הנשמה — השאיפה והנשיפה, החיים במלוא מובנם. ובהקשר זה, ההרכב האנושי, הממד האנושי ביסודו, נוצק מתוך אדם, נח ואברהם.
אדם — עדיין אדמה: ההוויה הגולמית, יסוד הבסיס. נח יעניק לו משמעות באמצעות הרגש. אל נשכח שבני נח שלושה הם, ושלושה טיפוסים הם: שם — השם, המוניטין; חם — החום, מה שמעניק תנופה; ויפת — חוש האסתטיקה, הקשור לאתיקה. ולבסוף, כל זה ימצא את המשכו — או ליתר דיוק, ההתפתחות תעבור — דרך אברהם, ואברהם הוא לידה. אברהם הוא באמת מי שראוי להתגלות. וזה חוזר בגאולת העם: מרים, אהרן, משה. האישה ראשונה — אני מעיר זאת אגב אורחא. גם במעמד הר סיני הנשים נזכרות במקום הראשון: "כה תאמר לבית יעקב" — בית יעקב, אלו הנשים — ורק אחר כך "ותגיד לבני ישראל" (שמות יט, ג). ובני ישראל הם הכלי, הכלי שמכיל את העולם כולו; ומיוחד הוא הכלי הזה בכך שהוא עשוי מכהן — הכ״ף — מלוי — הלמ״ד — ומישראל — היו״ד. כל זאת כדי לומר שתפקודו של העולם כולו מושתת קודם כול על השלישייה הזאת, שאנו מוצאים אותה בכל מקום: בזמן, במרחב ובאדם. זוהי הגימ״ל. והגימ״ל — מלשון גמל: להעניק, מתנה. אמרנו שיש שלושה יסודות של חיים: נפש, רוח ונשמה. בכל שלב של התפתחות ניתנת ישות חדשה; אבל יש שתי ישויות ראשוניות, החומרית והרוחנית, ויש לאחד ביניהן. איחודן — שלושה: שלושה ליסוד החומרי, שלושה ליסוד הרוחני. בכל פעם שהזכרנו את השלושה, נוצר מכך ממד שלישי. יש שלושה רגלים: אלה שלבי החיים — החירות; האיזון שהתורה מעניקה לבריאה הזאת; ולבסוף הגילוי, או ליתר דיוק ההכרה של האדם בכפילות הזאת משעה שהיא נעשית אחת. כך גם העם: העם נועד להיות עם סגולה — וסגול הוא הצבע הסגול, והסגול הוא תערובת של אדום וכחול.
והאדום הוא הנפש, הוא הארץ, הוא החומר; הכחול, כפי שאמרנו תמיד, הוא הצטברות השקיפות השמימית. שניהם נועדו אפוא לקחת חלק בסגולה הזאת של העם היהודי: "והייתם לי סגולה מכל העמים" (שמות יט, ה). זהו הצבע שמתבלט, אם תרצו, בצעדתו של העם. ראינו שמדובר בשלוש פעמים שלוש; והאחד — הוא מתגלה מאליו. חכמים מלמדים אותנו שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה, "שכינה שרויה ביניהם" (אבות ג, ו). השכינה מצטרפת אליהם; אבל המניין הוא תמיד תשעה ועוד אחד. התשעה הם הישות, היסוד, הבסיס; והאחד הזה שמתווסף — הוא, אם תרצו, התוספת. וכך גם בספירת העומר: חמישים יום עלינו לספור, אבל את היום החמישים איננו סופרים; הוא עולה מאליו משהגענו לארבעים ותשעה יום, משספרנו את ארבעים ותשעת הימים. ומשום כך
העשרה היא באמת ביטויה של הבריאה השלמה. כשם שאנו מוצאים עשרה מאמרות ביסוד הבריאה, כך נמצא עשרה דיברות ביסוד ההתגלות. נמצא גם את עשרת הניסיונות, המעמידים את האדם בהנהגה הנכונה של הבריאה הזאת — המשנה תאמר לנו זאת בהמשך. אבל יותר מזה: המשנה אומרת שהתמורות בהיסטוריה מתחוללות תמיד מעשרה דורות לעשרה דורות: "עשרה דורות מאדם ועד נח". עשרה דורות מביאים לידי נח, ועוד עשרה דורות מביאים לידי אברהם. כלומר, ההיסטוריה אינה סטטית: יש דינמיקה של ההיסטוריה, והקב"ה מעורב בראש ובראשונה בהנהגת העולם הזה, בהנהגת ההיסטוריה של האנושות.
איננו רואים מדוע "רשע וטוב לו, צדיק ורע לו", פשוט משום שבעשרה הדורות האלה, למשל, המפרידים בין בריאת אדם לנח — כאלף וחמישים ושש שנה — כמה זמן אנו תופסים בתוך המשך הזה? מעט מאוד. אין בידינו אפוא פרספקטיבה על ההיסטוריה; איננו יודעים כיצד עשרת הדורות האלה מכשירים את בואו של נח לעולם, את בואו של אברהם לעולם, את בואו של יצחק לעולם, וכן הלאה. יש מסלול שלם של היסטוריה המתהווה, והאנשים החיים את התולדות האלה אינם, נאמר, מיותרים — לא. בכל אחד יש ניצוץ אלוקי; אלא שחנקו אותו במידות ובהתנהגויות שאינן ראויות לאדם. ומשום כך יש לעבור ניסיונות קשים מאוד — לפעמים מבול, ולפעמים עונש קשה מאוד — כדי לראות את צירופם של החלקיקים האלה, של ניצוצות האור האלה, מופיע באדם אחד: נח, או אברהם. כמובן, כל אדם במדרגתו. נח — צדיק; אברהם — חסיד. ונח, בהיותו צדיק, נקרא להעלות את החברה שלו עד מדרגה מסוימת, וזה מקל על התמורה. כלומר, במשך עשרה דורות העולם אינו יכול, במבט ראשון, להישפט, ויש להמתין לדור העשירי.
מדוע? משום שכל עוד אין נורמות בחברה, וכל עוד אין אנשים, מנהיגים, שקמים ומתגלים — בני האדם אינם, הייתי אומר, ברי־שיפוט. אי אפשר לשפוט אותם: אין להם אמת מידה, אין להם מנהיג. אבל משעה שהמנהיג מופיע, יש קריאה לנורמות, לאמות מידה, התובעות שינוי, השוואה. ואז, באותה שעה, אומרת לנו המשנה: "עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו" (אבות ה, ב). עשרה דורות — כדי להודיענו כמה גדולה סבלנותו של הקב"ה כלפי האנושות: "שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול" — משום שלא היה להם ממי ללמוד דוגמה עד שבא נח. וכאשר נח מופיע,
בא המבול, ויוצאים לבריאה חדשה, להיסטוריה חדשה. אבל מאחר שנח הוא אדם המתהלך עם מידת הדין של הקב"ה, ולכן נשאר קשור בחוקי הבריאה, סגור בתוך חוק הבריאה הזה — וחוק הבריאה הזה מביא לידי מידה כנגד מידה — יש להמתין עוד עשרה דורות כדי לעבור לכיוון אחר: כיוון החסד, כיוון האהבה, כיוון הטוב, כיוון ההתעלות מעל דרכי הטבע. וזה אברהם. ואברהם הוא נח בפרספקטיבה אחרת — והוא גם אדם. כל זה בא מן האות הקטנה ביותר […], האות הקטנה ביותר באלף־בית: היו״ד, שערכה המספרי עשרה.
וכיצד נכתבת אות האחדות? ביו״ד, שדרך קו ההשתקפות מוצאת את עצמה מול יו״ד הפוכה למטה. זהו ערכה המספרי של היו״ד במילואה — יו״ד, וי״ו, דל״ת […]. אבל האל״ף כבר רשומה ביו״ד הראשונה, ומיו״ד ליו״ד העולם מתקדם. זהו יסוד האלף־בית; זוהי הנקודה — הנקודה שבבי״ת של "בראשית". הבי״ת של "בראשית" היא נקודת המוצא של הבריאה, והנקודה שבה היא היו״ד. והנקודה הזאת אינה ניתנת לחלוקה. אבל כשנדבר על הבריאה, שהיא כפולה — זוהי הבי״ת של "בראשית". זו הסיבה שבכל הספרים לעולם לא תראו את האות אל״ף בעמוד הראשון, אלא את האות בי״ת: משום שהבי״ת, מעצם מהותה, מניחה שקדם לה משהו — את האל״ף, תחילה.
ועתה נוכל להבין את הטעם שהקב"ה, כשהוא שוקל התנהגויות, תמורות, עושה זאת בעשרות, בפלחים של עשרה: עשרה, עשרים, שלושים, ארבעים, עד מאה. מעשרה ואילך, אלה מרכיביה של המאה, שהיא כמובן הכפולה של העשרה. "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם" (אבות ה, כא). מי שמגיע לגיל הזה אין לו עוד דבר לחדש. כן — שהרי מהו המוות? אובדן הדינמיקה, אובדן המשמעות, אובדן תחושת האחריות; אדם אינו מפנה עוד את מבטו אל הדורות החדשים. יש ביהדות תפיסה חשובה, והיא שהטוב והרע סובייקטיביים מאוד.
אם אמר הקב"ה לאדם, בראשית הבריאה, שלא להתמקד בדעת טוב ורע, הרי זה משום שאין רע מוחלט. מה שחשוב בחיים אינו להבחין בין טוב לרע. איננו מברכים את הקב"ה על שקבע הבדלה בין טוב לרע; אנו מברכים אותו כ"המבדיל בין קודש לחול" — בין הקדושה לחולין, בין הטהרה לטומאה. כלומר, בחיים רוחניים מה שחשוב יותר הוא להעלות את החומר לדרגת הקודש, לקדש את החול, לחצות את הגבול שבין הטהור לטמא. ואז, באותה שעה, נכנסת תפיסת הטוב והרע.
היא שלישית בסולם הערכים. והנה, לדורות הראשונים האלה לא היה חוש לקדושה — שכן גם הקדושה משולשת: "קדוש, קדוש, קדוש" (ישעיהו ו, ג), שלוש פעמים אנו אומרים זאת. פעם אחת היא נוגעת לשמים, פעם אחת היא נוגעת לחומר, ופעם אחת היא נוגעת לאותו צירוף המתחולל דרך הזמן — השלישית, שאותה אנו שרים, הסינתזה השלישית. ומתוקף זה נועדנו להיות ממלכת כהנים, השומרים על הקדושה. אנו כהנים קטנים לאנושות, אבל אנו שואבים השראה מדמותו של הכהן הגדול.
אנו שואבים השראה מן הזמן — זמנם של פסח, שבועות וסוכות — שבו אנו מניחים בצד כל מה שחוזר על עצמו, את השגרה, את כל מה שהוא קונפורמיזם. הקונפורמיזם, הפשרה — זוהי מהותה של הטומאה. יש לשאוף להעלות כל נקודה לדרגה גבוהה יותר. ואנו קשורים לקצב השבת, להכנה לשבת, להכנה לחגים, לשלוש התפילות שבכל יום וכן הלאה: זו דרך לשמור את הרוחניות שלנו ערנית. אין חזרה — לא במרחב ולא בזמן, ועל אחת כמה וכמה לא באדם. אבל יש שלבים, ושלבים אלה מוליכים את האדם להיות בצלם בוראו. זוהי תורתה של המשנה הזאת, והמשנה שאחריה מדגימה אותה. […] לצדיק אין מנוחה; הוא תמיד עסוק במלאכתו. אינו יכול לאבד את עצמו, להניח לחייו להתגלגל מאליהם — אין זה אפשרי. הוא אחראי. אתם יודעים, במילה "אחראי" טמונה המילה "אחר": האחריות פירושה שהאחר ניצב לנגד עיניך, שאתה רוצה להביא לידי התקדמות, כדי שתוכל למלא את חובותיך כלפיו.
והדבר טבעי: גם הוא יעבור ניסיונות — עשרה ניסיונות, כפי שהיה לפניו אצל אברהם אבינו. הוא לא זכה לגמול על עברו, אלא על שגילה יציבות, נאמנות העומדת בכל ניסיון. וזו גם הסיבה שהעם עצמו זכה לגאולתו רק לאחר עשר המכות במצרים, עשרת הניסים על ים סוף, ועשרת הניסיונות שבהם נאלץ לעמוד במסעו במדבר. והחיים נמשכים כך — החיים נמשכים כך, אבל בתנאי אחד. שכן כשנצא מן המספר עשרה, נמצא את עצמנו במספר שבעה; ובמספר שבעה, כפי שאמרתי, פעמיים שלושה לבריאה, והשביעי הוא ההתקדשות. תמיד חוזרת השלישייה הזאת. ואמרו חכמינו: מה, אם כן, ההבדל? הרי יש נוכחות אלוקית המקדשת את התכנסותם של עשרה בני אדם, ויש נוכחות אלוקית המקדשת גם את נוכחותם של שלושה. ההבדל הוא שכאשר אנו בתוך העשרה, היחידות יכולות להיות נפרדות; אבל עצם השתייכותנו לעשרה — גם אם מדובר ברשעים, בכופרים — פירושה שהנוכחות הזאת שרויה תמיד, שתהליך הבריאה הזה ייעשה תמיד דרכם, והנוכחות האלוקית שם. ואילו כשאנו בסדר הנמוך יותר, אז צריך באמת דו־שיח, השתתפות של שתי היחידות, כדי להגשים משהו, כדי לזמן את הנוכחות הזאת. ובכן, אעצור כאן. אם יש לכם שאלות — בשמחה.
— כן, כבוד הרב, אם תרשה לי, יש לי קודם כול שאלה קטנה. אמרת שמקור הטומאה הוא הקונפורמיזם והחזרה. אבל כשבן זומא אומר שקרבן התמיד הוא מה שמייצג את עיקר היהדות, וכשאנו חוזרים לעבודת הכהונה, שהיא נצחית, שהיא מחזור נצחי, ושהיא דווקא מוסדרת עד מאוד — כיצד בעצם אתה מיישב זאת? — כן, שמעי: יש שלושה מושגים בסדר הרוחני. זה של התלמוד, של הלימוד, המעניק השראה; זה של ההלכה, המסדירה את המעשה שלנו, את הטקס שלנו; וזה של האגדה — של הדמיון, אם כי לא הייתי אומר דמיון, אלא השלכת ההוויה אל עולם הנושא אותנו אל המרומים.
המצווה, נכון, היא חזרה — היא חזרה. הלימוד אינו חזרה; התלמוד אינו חזרה. הלימוד המעניק השראה למצווה גורם לכך שהמצווה אינה עוד אותה מצווה; ועצם העובדה שבשום רגע אין המצווה זהה לזו של אתמול משליכה אותנו אל תפיסה אחרת של הרוחניות. מי שמסתגר בקיום מצווה חוזרת על עצמה מוליד דת. איננו דתיים; איננו רוצים דת. אנו משוררי החיים עם הקב"ה. אנו בני אדם הנישאים על ידי הרוחניות אל היותם אדם — אל היותם אדם בצלם בוראנו. […] "ואנשי קדש תהיון לי" (שמות כב, ל).
"אנשי קדש": אנשים תהיו — ומעבר לכך, קודש. את הקדושה אי אפשר לפרט; את המצווה אפשר — כך יש לעשות, ולא אחרת. לא כן הקדושה: הקדושה היא מה שמעבר למצווה. כל עבודת המקדש הייתה בתחום הקודש והטהרה. היא לא הייתה בתחום הטוב והרע; היא הייתה בטומאה, בטהרה שנעקרה מן הטומאה, ובקדושה שנעקרה מן החול. כמובן, אין כוונה גם לשקוע בעולם של שירה שמעבר לעולם הזה. "ואנשי קדש תהיון לי": היו תחילה אנשים, ואחר כך קדושים. אבל אינכם יכולים להיות קדושים על חשבון האיש, על חשבון האנשים — על חשבון האדם.
וגם אינכם יכולים להסתפק בכך שתישארו "איש" בלבד ותוותרו על הקדושה. ובכן — שאלה נוספת? — כן. הייתי רוצה, דווקא, להמשיך ממה שאמרת זה עתה: שבמחשבה היהודית הקטגוריות של הטוב — הקטגוריות המוסריות של טוב ורע — יחסיות מאוד, שהן נעקפות באמת על ידי הקודש והחול, על ידי הטהור והטמא. אבל אני בכל זאת מחפשת, בתוך התורה עצמה, על אילו פסוקים אפשר לבסס זאת. ואני חושבת דווקא על ההתחלה, בבראשית: בפרק ב יש לנו את האיסור לאכול מעץ הדעת טוב ורע; אבל בסוף, בפרק נ, אנו קוראים מה שיוסף אומר לאחיו: "ואתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטבה" (בראשית נ, כ). ואני שואלת את עצמי אם אין זה פסוק מפתח לביסוס מה שאתה אומר — הממדים היחסיים האלה של הטוב והרע — אף על פי שהמצוות והעבירות ברורות מאוד. זהו. — ובכן, התשובה: את צודקת, אבל אשלים. בספר בראשית, תפיסת הקודש והחול אינה מופיעה. היא מופיעה בספר שמות, כשיש עם. ברובד של בראשית יש רק יחידים, וכיחיד קשה להגיע לתפיסת הקדושה. תפיסת הקדושה שייכת לרבים.
היחיד שיכול לתבוע את הקדושה לעצמו הוא הקב"ה. ושם נאמר: "קדושתי למעלה מקדושתכם" (ויקרא רבה כד, ט). מדוע? משום שאני יכול להיות קדוש בעת ובעונה אחת בארץ, קדוש מעבר לעולם, וקדוש בזמן, ואתם אינכם יכולים להיות מעבר לשלושת המושגים האלה. הקדושה שלכם, על אף הכול, מגבילה אתכם. היא נעשית ממשית רק כשהיא מושלכת […]. והקדושה נתונה גם לתנועה כפולה: מצד אחד — ההשגחה. העם היהודי קדוש משום שכך החליטה ההשגחה. הכהן קדוש — לא משום שהוא צדיק, לא משום שהוא טוב: הוא קדוש מלידה. זה ניתן לו; הוא זכה בקדושה הזאת.
בין שירצה ובין שלא ירצה — זהו חוק ההשגחה, זוהי ההשגחה. אבל שימו לב: יש תנועה ממטה למעלה. יש קדושה — זו המביאה אותנו, אכן, להשיב מתוך הבחירה, מתוך הבחירה החופשית. הבחירה החופשית היא כשאני מסכים לקבל על עצמי את ההשגחה הזאת, לקבל על עצמי את הייעוד הזה שנכפה עליי — לא אני בחרתי בו. ואז מופיעה תפיסת העם: "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). תפיסת העם מבטאת, הייתי אומר, את הצורך הזה בקדושה, בהתעלות האדם מעל עצמו — ואפילו לא הצדק. הצדק הוא הביטוי המינימלי של המוסר. אבל מהו המוסר האמיתי? הוא מעבר לצדק. הוא […] — "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, כ).
זוהי ההליכה האמיתית […]. ובכן — כאן אני נפרד מכם. — תודה רבה, הרב בניזרי, תודה רבה. — תודה רבה. להתראות.
להמשך הלימוד
- → השיעור הקודם: פרקי אבות: קניין התורה לקראת שבועות
- השיעור הבא: פרקי אבות ד: בן עזאי והמצווה ←
- כל השיעורים בסדרה: פרקי אבות – משלי האבות
- מיהו הרב רפאל בניזרי?