החלק השני של פרשה מ בבראשית רבה נכנס אל גופו של המדרש: "אמרי נא אחותי את". הרב רפאל בניזרי הולך כאן בעקבות הדרשה המצמידה את אברם לברק — שני אנשים שהיו עמוד השדרה של מפעל שלם ועשו את עצמם טפלים. שאלת השיעור היא החלוקה שבין שתי מציאויותיו של העם — מציאותו הלאומית ומציאותו הרוחנית — ואיזו מהן עומדת על הפרק כשאברם מבקש מאשתו לומר שהיא אחותו. התשובה מסיטה את הכול: מה שפרעה חומד אינו אישה, אלא מה שמייחד את ישראל.
השיעור פותח במה שאומר הפסוק בספר שמות על האבות: הם קיבלו הבטחות ולא נהנו מהן, ובכל זאת הלכו אחרי ה'. זהו דגם האב, המשקיע את עצמו למען בניו ואינו שומר לעצמו אלא את ההבטחה לראותם מצליחים. מכאן מזכיר הרב שספר בראשית אינו ספר של מצוות אלא ספר של דרך ארץ — אותו כלי שבלעדיו אי אפשר לקבל שום רוח קודש.
אחר כך באים מעשה דבורה וברק, התיבה שהועברה במכס, יופייה של שרה כהשתקפות פניה של חוה, הבור של ירמיהו, ולבסוף ההקבלה השלמה בין ירידת אברם למצרים לבין ירידת בני ישראל. שלוש שאלות מן הקהל חותמות את השיעור: על המורים הרוחניים של ימינו, על זמן חיבורו של המדרש רבה, ועל זכות הבכורה.
מה אומר השיעור
לאבות לא ניתנו אלא הבטחות — והם הלכו אחרי ה' בכל זאת. הפסוק אומר שה' נראה אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב, אך בשמו לא נודע להם. רש"י מפרש: וארא — אל האבות. כלומר, הם לא נהנו כלל ממה שהיה שמור לבניהם. זהו דגם האב: הוא נעשה לדמות האידיאלית כאשר הוא משקיע את כל כולו למען בניו ואינו שומר לעצמו אלא את ההבטחה לראותם מצליחים. האבות הם אלה שביקשו להקריב את חייהם כדי לסלול את הדרך ולהכין עתיד טוב יותר.
דבר אינו ניתן חינם, והעולם הושאר בלתי גמור. מאז שהושם האדם בגן, היה עליו להשקיע, לעבוד, לשמור על מה שהושג ולהיות מסוגל להנחילו. העולם בנוי מתוך תוהו שה' הסדיר עד היום השישי; את השאר הפקיד בידי האדם, שנברא בצלמו כדי להמשיך את המלאכה. והפסוק עצמו אומר שה' ברא "לעשות". האותיות הסופיות של המילים הראשונות יוצרות את המילה אמת. חכמים מעירים על כך בשלוש המילים הראשונות של מעשה בראשית, ושוב בלשון "אשר ברא אלקים לעשות". האמת חקוקה אפוא בתוך אי־הסדר של הבריאה עצמה: זה מה שה' מצפה מן האדם. תיקון העולם ובנייתו נמסרו בידיו.
האבות לא הורישו לנו תורה אלא דרך ארץ. בתחילה אין מדברים על תורה: היא תופיע רק בסוף. בראשונה יש רק דרך ההתנהגות הזאת, המיוחדת לאבות, והדרך הזאת היא שלנו — לכל ציוויליזציה ולכל תרבות יש דרך משלה. כשאנו מאמצים את כללי החיים של תרבויות אחרות, אנו עומדים בסתירה לזהותנו שלנו. הדרך הזאת היא הכלי, הכלי המסוגל לקבל רוח קודש, ורוח הקודש הזאת היא התורה.
העם היהודי מושתת על שני מושגים נפרדים. יש העם עצמו, מציאותו כעם, מציאותו הלאומית — ולכן מה שמובטח ראשונה הוא הארץ. אחרי האבות לא יהיו עוד אלא בני ישראל: את התואר "אבות" אנו מעניקים רק לאברהם, ליצחק וליעקב, משום שהם שקבעו את דרך הארץ הזאת. וכדי לקבוע אותה, היה הכרח שיעברו דרך תרבויות, והראשונה שבהן היא מצרים, כור ההיתוך של כל תרבויות התקופה. התרבויות הגדולות ספוגות במורשת האבות. אחרי מצרים יבואו פלשתים, יבוא מדין, ומכל התרבויות האלה תהיה תרומה. שהרי אל לנו לשכוח שהאבות עשו תלמידים רבים: הם עיצבו אותם בשכלם וברגשם. חילופי הדברים לא היו חד־כיווניים.
ארבעת הכינויים של הנשיות מכוונים כנגד ארבע לשונות של גאולה. ארבעת הכינויים שנותן שיר השירים לאישה — אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי — קשורים לארבעת הפעלים של יציאת מצרים: לעקור מן העבדות, לשחרר ולשקם, לאמץ. שכן שחרור העם מחייב גם את שחרורה של מצרים מן העבדות, שבלעדיה לא יכלה לקדם את תרבותה. יש לדבר על שיקומו של האדם, שעליו לנטוש את מצב התלות הזה. המציאות הלאומית שייכת לגבריות, המציאות הרוחנית — לנשיות. אלה שני צירי הבית. כינון העם ומציאותו הלאומית מוטלים על האיש; כנסת ישראל, שהיא מציאותו הרוחנית, מוטל על הנשיות להבטיחה. אברם הוא אב ישראל; היא כנסת ישראל.
שני אנשים היו עמוד השדרה ונעשו טפלים. כך פותח המדרש את הפסוק: אברם וברק. ברק היה שר צבא, שנקרא על ידי דבורה הנביאה לגייס עשרת אלפים איש בהר תבור נגד האויב שלחץ על גבולותיה של ארץ שנכבשה זה עתה. תשובתו מפורסמת: אם תלכי עמי והלכתי, ואם לא תלכי עמי לא אלך. שתי קריאות חלוקות במה ביקש ברק. לדעת אחד החכמים, דרש שתתגייס למלחמה כמוהו, עד הגבול הצפוני. לדעת האחר, לא עלה על הדעת שאישה תאחז בנשק: מה שביקש הוא השירה — בואי ועורריני, הביאי את חלקך בשירה אל המלחמה הזאת, ואז אצא אליה; אם אין השראה, אם אין למלחמה משמעות, אינני רוצה לעשותה. היא מזהירה אותו אז שהכבוד לא יהיה שלו. הכתוב מאשר זאת: היא ששרה את שירת הניצחון. ברק אינו אלא בן לווייתה, המלווה שלה. מילה יוונית אף משתרבבת לתוך הפסוק העברי — סימן שיש לקרוא ברובד שני, שלישי, רביעי. שכן להיצמד לקריאה הראשונה של המלחמות והסיפורים האלה פירושו להפוך אותם לילדותיים, לעשות מהם סיפור מצויר.
גם אברם היה עמוד השדרה, והוא מצמצם את עצמו. אליו מדבר ה', הוא המוביל את אשתו — ואז הוא מתבטל מפניה ומבקש את חסותה: אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך. הוא נעשה טפל לה, והראיה בפסוק: בעבורה הוטב לו. מה שפרעה רוצה לקחת הוא המוזה של עם. הבעיה היא בעיית העם היהודי ומורשתו, שירתו, מה שעושה אותו מיוחד ובעל אישיות. בנטילתה — כמו לימים בהשלכת הבנים ליאור והחייאת הבנות בלבד — המטרה היא לרוקן את העם הזה מהשראתו ומתנופתו. אם יהיה אז ככל העמים במישור הלאומי, לא יהיה לו משקל של ממש מול האומות הגדולות, והוא עתיד להיעלם, או לכל היותר למלא תפקיד משני על לוח השחמט — כשמדובר בעם שנועד להיות אור לאנושות כולה.
"אחותי את" — רחם אחת ושתי מציאויות. לכל אחד מציאות עצמאית, אך זה בלי זה אינם יכולים להתקיים. להישאר אחותו פירושו לעשות את הרוחניות הזאת לאפשרות פתוחה לכל אדם. קשה להביא את האומות, ואת מצרים, להכיר במציאותו הלאומית של ישראל; אבל זו הנושמת מבפנים דרך ערכיה — היא העיקר, ואותה מבקש אברם להציל. גם כשהיא בת ערובה בידי האומות, לעולם לא תוכל להיטמע ביניהן.
הכתוב מזכיר רק את בואו של אברם, והמדרש תמה. היכן הייתה אשתו? הוא נעל אותה בתיבה. במכס דורשים ממנו לשלם: הוא מסכים בלי ויכוח, שכן שילם כל כך הרבה פעמים מסי ישיבה. מציעים לו אז את תעריף הכלים, אחר כך את תעריף הזהב, אחר כך את תעריף האבנים הטובות — ובכל פעם הוא מסכים. לבסוף מצווים עליו לפתוח את התיבה, וכולם נדהמים מן הזוהר הבוקע ממנה. האור הזה היה פניה הקדמונים של הנשיות. שני חכמים משיבים שאלה היו הפנים הראשונות שעוצבו בבריאת האישה, פניה של חוה, ששרה שיקפה את יופייה הקדמון. אלא שזהו יופי בן תשעים שנה: לא יופי רענן, לא יופי של התחלה, אלא יופי של השלמה. יופי של ערכים שנלושו לאורך כל התלאות, המאבקים הראשונים והניסיונות הראשונים.
מעמידים אותה במכירה פומבית, וזה מוסיף על זה. על מה נסובה המכירה הזאת, על אישה שמצרים כולה נפעמת ממנה? על המציאות המוסרית והרוחנית של ישראל, זו של בית אברם — המופקדת בידי הנשיות ולא בידי הגבריות. האומות מוכנות להתחרות עליה, לשלם עליה ולהעמידה בארמון המלך, שם תהיה סמל המלכות. אבל במצרים רואים רק את היופי החיצוני; אצל שרה, כמו אצל חוה, אם כל חי, היה זה יופי פנימי, והכתוב אומר שהיא הולכת ומתייפה.
המדרש מביא בחשבון גם את ירידתם של הערכים האלה. תמיד חוששים שהבנים לא יעמדו בגובה ההשקעה של ההורים, וכך אכן יקרה — בימי ירמיהו. בשמו יש כפילות: מי שה' מרומם, או מי שה' מפקיר לגורלו. השליכו אותו אל הבור, בעת שקיעה שבה רוח של חילון שטפה את העם ולא רצו עוד בנבואה. אבל מן הבור הזה יעלו אותו: הוא לא יופקר. כשהעם מתייאש, עמים אחרים מקימים אותו. ולא בעולם הזה בלבד: נאמר שעמים יישאו אותו ויביאוהו אל מקומו. כלומר, ברגע שלא יוכל עוד לשאת את ייעודו, משום שהתייאש, האומות הן שימשו אותו משם וישיבו אותו על מקומו. כך ראינו בכורש, בבניין הבית השני, כשהוא מחליט לשחרר את העם ולתת לו הזדמנות לשוב ולכונן את זהותו הלאומית והרוחנית.
יש השגחה המונעת מן ההיסטוריה להיעשות בלתי הפיכה. לכן שרה תוחזר. מפרשים רבים שואלים אם לא חסר לאברם ביטחון כשירד למצרים מדעתו. התשובה היא שהתנועה אל מחוץ לגבולות היא בלתי נמנעת, ומצבים שאין עליהם שליטה, שלא ברצון, הם המכריעים אותה. כך מתחדשת ההיסטוריה של העם הזה, שואבת ממקורות חדשים ומקבלת רוח חדשה מדור לדור — ומי שחושב שפענוח התורה מוצה לא הבין דבר, שהרי לכל דור פענוח משלו.
החכמה אינה נחלתו הבלעדית של עם אחד. היא שייכת לאנושות כולה. אלא שיש מי שמאמץ אותה ומטפח אותה ומעלה אותה למדרגת רעיה, יונה, תאומה — ויש מי שמשאיר אותה בקליפתה, ושם תישאר תאוריה ופילוסופיה, בלי אותו קשר של כבוד ושל קרבת משפחה. מי שיכול היה לומר על אשתו "אחותי את" אמר זאת גם על החכמה; וכשם שאינו מזלזל ביחסיו עם אחותו, אינו מזלזל ביחסיו עם החכמה: הוא מקיף אותה כבוד ואהבה.
כל מה שנכתב באברם חוזר ונמצא בבניו. המדרש מנסח זאת כציווי: לך, סלול את הדרך לפני בניך. ההקבלה שלמה. נאמר שאברם ירד מצרימה, ונאמר שהאבות ירדו לשם. נאמר שהיה רעב, וכך גם אצל יעקב. נאמר שאמר "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי", ועל ישראל נאמר שה' היטיב למיילדות. נאמר שעלה כבד בכסף ובזהב, וכך גם העם יוצא עם הזהב והכסף שנותנים לו המצרים. פרעה עצמו יצטרך "להקריב". הפועל האמור בפרעה מדבר על קירוב: מה שיצטרך להכיר בשעת קריעת הים הוא שיש אדון להיסטוריה, שהיה צריך לשים קץ לתרבות העבדות הזאת ולאפשר לעם הזה להגיע לבגרותו הלאומית. אברם, מצדו, חשש שיאבד את חייו ושאשתו תחיה כבת ערובה, בלי שאיש יוכל לשחררה — כשם שבשעת היווצרות העם נגזר להשליך את הילדים ליאור.
מצרים אינה פרק סגור: היא התבנית. טעות היא לחשוב ששהיית העם במצרים שייכת להיסטוריה של העבר שאין לה עוד מקום בתנועתו. היא התבנית של ההיסטוריה שהוא נקרא לפתח בהגשמת שליחותו בין העמים. והשחקן הראשי בגאולה הזאת ובהתפתחות הזאת היא הנשיות: חכמים אמרו שבזכות נשים צדקניות יצאו אבותינו ממצרים. הן ששמרו על הלהבה, על האור הקדמון שהיה מסוגל להציף את מצרים דרך פנים ששיקפו את פני חוה — ולכן מופקדת האישה על הארת הבית בכניסת השבת.
לכל דור מאורותיו, אך לעתים הם גנוזים. לשאלה אם יש היום מורים בשיעור קומתם של האבות, משיב הרב שישראל לעולם אינו אלמן: מה שהמורים האלה סובלים ממנו הוא חוסר ההכרה שלנו בהם. איננו מחפשים אותם, איננו מגלים אותם, והם נשארים בצל, לעתים מסתפקים בחיבור אחד כדי לגלות את תורתם ולתת דחיפה להבנת הכתוב כמענה לאירועי הזמן. הדבר דורש רגישות וחיפוש. להיסטוריה יש חורים שחורים, אך מפעם לפעם פורץ מהם אור, כמו בראשית הבריאה — שהרי הבריאה מתחדשת בכל יום, והרעיון של עולם הנוהג פשוט על פי טבעו זר למחשבה היהודית.
זכות הבכורה רוחנית היא, והיא אבדה. יעקב שיכל את ידיו על בני יוסף והניח את הימין על הצעיר; מנשה לא הגיב — יוסף הוא שהגיב. הזכות הזאת לא הולידה אלא טרגדיות משפחתיות לאורך ההיסטוריה כולה. זוהי זכות האחריות הרוחנית: אם הבכור רוצה באמת להיות היורש הראשון של הרוחניות הזאת — תינתן לו; וכך היה עד חטא העגל. משהראו הבכורות שאינם מסוגלים לשאת באחריות הזאת, נעשו הכהנים ליורשיה. הכללים המעדיפים עדיין את הבכור בירושה הם חומריים: פיצוי למי שבהיוולד לו אח איבד את זוהרו.
יש חכמה בגויים, אבל אין תורה. לשאלה מה יכלו המצרים לבקש באישה שהדרה פנימי, משיב הרב בהבחנה הזאת: אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים — תאמין; יש תורה בגויים — אל תאמין. התורה ממשית ומחייבת את האדם למעשה; אי אפשר לצמצם אותה להשקפה או לפילוסופיה. מה שלקחו האומות מישראל נשאר אצלן ברובד הפילוסופי, בלי להביא לידי מעשה. וזה בדיוק מה שביקש פרעה ליטול מן העם הזה: לעשות את היהדות לתרבות אחת בין התרבויות, שאינה מחייבת עוד דבר.
תמלול מלא של השיעור
"וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג) — ושואלים: מה פירוש הדבר? הרי ה' דיבר עם האבות, עם אברהם, עם יצחק ועם יעקב. ורש"י אומר: "וארא — אל האבות". אבל את האבות אנו יודעים היטב, הם נמנים בשמותיהם: נראיתי אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב. אלא שהרעיון הוא זה: לאבות, כן, נראיתי, אבל להם לא נתתי אלא הבטחות. הם לא נהנו כלל מכל מה ששמרתי לבניהם — ובכל זאת הלכו אחריי.
זהו באמת דגם האב. האב, ביחס לבניו, נעשה לדמות האידיאלית, למופת השלם, כאשר הוא משקיע את כל כולו למענם ואינו שומר לעצמו אלא את ההבטחה לראותם מצליחים — מצליחים בחייהם — ודבר זה ממלא את ההורים אושר. ובכן, אלה הם האבות: אלה שביקשו להקריב את חייהם כדי לסלול דרך לבניהם ולהכין להם עתיד טוב יותר. אבל יש כאן השקעה, ודבר אינו ניתן לאדם חינם. זאת אנו יודעים מן ההתחלה, מאז שהושם האדם בגן עדן: היה עליו להשקיע, לעבוד, מתוך דאגה לשמור על מה שהושג ולהיות מסוגל להנחילו.
ואין הדבר נעשה מעצמו, שכן העיקרון הוא שהעולם בנוי מן התוהו, כלומר מתוך תוהו גמור, שהקב"ה הסדיר מעט מעט עד היום השישי; אבל את השאר הפקיד בידי האדם, שברא בצלמו כדי להמשיך את המלאכה — "אשר ברא אלקים לעשות": העולם שברא ה' כדי שיושלם במעשה ידי האדם. ומשום כך מעירים חכמינו שב"בראשית ברא אלקים" האותיות הסופיות יוצרות "אמת": "בראשית" — ת', "ברא" — א', "אלקים" — ם': אמת. האמת נמצאת בתוך אי־הסדר ברגע בריאת העולם: זה מה שה' מצפה מן האדם.
"אשר ברא אלקים לעשות": "ברא" — א', "אלקים" — ם' סופית, "לעשות" — ת': אלה אותיות "אמת". נמצא שהתיקון, תיקון העולם, בניין העולם, מופקד בידי האדם. והאבות הם אלה שנתנו לנו דרך ארץ — בתרגום מילולי, "דרכה של הארץ": דרך ההתנהגות, דרך ההנהגה. אין תורה; בתחילה אין מדברים על תורה. התורה תופיע רק בסוף; בספר בראשית יש רק דרך ארץ, ודרך הארץ מיוחדת לאבות. האבות סללו לנו את הדרך, והדרך הזאת היא שלנו. לכל ציוויליזציה, לכל תרבות, יש דרך ארץ משלה.
כשאנו מאמצים את כללי החיים של תרבויות אחרות, אנו עומדים בסתירה לזהותנו שלנו, לדרך הארץ שלנו. ובכן, בסיכומו של דבר, מה שיש לראות מבעד לניסיונות האלה שהאבות סללו בשבילנו הוא קודם כול הדרך לבנות עם באמצעות דרך הארץ — בלא תורה; התורה תבוא אחר כך — משום שדרך הארץ היא הכלי, הכלי או המכשיר המסוגל באמת לקבל רוח קודש. ורוח הקודש הזאת היא אכן התורה. עוד תהיה לנו הזדמנות לפתח את הרעיון. והנה, בכינונו, ביסודו של העם היהודי, יש שני מושגים. העם עצמו: מציאותו כעם — מציאותו הלאומית, אם תרצו — ולכן מה שמובטח בתחילה הוא הארץ. הארץ לבני ישראל, משום שאחרי האבות לא יהיו אלא בני ישראל; אבות לא יהיו עוד.
"אֵין קוֹרִין אָבוֹת אֶלָּא לִשְׁלֹשָׁה" (ברכות טז ע"ב): את התואר "אבות" אנו מעניקים רק לאברהם, ליצחק וליעקב, משום שהם, בסופו של דבר, קבעו את דרך הארץ. ומפני שהיה עליהם לקבוע אותה, היה הכרח גמור שיעברו דרך תרבויות. הראשונה היא מצרים — ומצרים היא כלל התרבויות כולן, כור ההיתוך של כל תרבויות התקופה. לכן מדברים אלינו על מצרים ראשונה. אחר כך יהיו פלשתים, יהיה מדין, ומכל היסודות האלה, מכל התרבויות האלה, תהיה תרומה. שהרי אל לנו לשכוח שהאבות עשו תלמידים רבים. הם "עשו" אותם — כלומר עיצבו אותם, בנו אותם בשכלם וברגשם — ומשום כך התרבויות הגדולות ספוגות, ספוגות מאוד, במורשת האבות.
— במורשת אברהם, יצחק ויעקב, ולא נדבר כאן אלא על כך. ולכן אפילו ארבעת הממדים האלה — "אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" (שיר השירים ה, ב) — שבהם מעטר שלמה המלך את האישה, קשורים לארבע הלשונות של גאולת ישראל ממצרים. והנה, כפי שאמרנו, גאולת ישראל ממצרים מחייבת גם את שחרורה של מצרים — שחרורה של מצרים מן העבדות, שהייתה חלק מכל השקפת החיים והתרבות שלה; היא לא יכלה לוותר על העבדות הזאת כדי לקדם את תרבותה שלה, אם אפשר לומר כך. ויש ארבעה אופני גאולה: "והוצאתי" — אעקור אותם מן העבדות; "וגאלתי" — אשחרר אותם, ויותר מזה, אשקם אותם.
יש לדבר על שיקומו של האדם, שעליו לנטוש את מצב התלות הזה. "ולקחתי" — אאמץ אותם. זהו תהליך הנעשה בארבעה שלבים בבניינו של כל בית, של כל משפחה. איננו מפתחים את זה כעת, אבל עוד תהיה לנו הזדמנות לפרט גם זאת. לעת עתה יש לדעת ששני היסודות העיקריים, שני הצירים של הבית היהודי, של המשפחה היהודית, הם אלה. מצד אחד, כינון העם ומציאותו הלאומית — וזה מוטל על האיש. כשמדברים על כנסת ישראל, הרי זו דווקא מציאותו הרוחנית, ואת מציאותו הרוחנית מוטל על הנשיות להבטיח. הנשיות עושה את כנסת ישראל, ואברהם עושה את אב ישראל. משהוצב ציון הדרך הזה,
נוכל עתה להבין את המדרש על "אמרי נא אחותי את"; אקרא ואתרגם תוך כדי. "אמרי נא אחותי את": שני בני אדם היו עיקר, היו באמת עמוד השדרה, ועשו את עצמם טפלים — ונעשו טפלים. מי הם? אברם וברק. ברק, אזכיר לכם, היה שר צבא שיצא לקרב לצדה של דבורה הנביאה — מפקד, אפוא, שהיה עליו להוביל את העם לניצחון על האויב שלחץ על גבולותיה של ארץ ישראל שנכבשה זה עתה. וכשדבורה קוראת לו, היא אומרת לו: "הֲלֹא צִוָּה ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר" (שופטים ד, ו) — לך, גייס בהר תבור עשרת אלפים חיילים, לצאת למלחמה באויב. והוא משיב לה: "אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי" (שם ד, ח).
"אם תלכי עמי — אלך". אם תלווי אותי בגיוס הזה, אני מוכן; אבל אם לא תלווי אותי, לא אלך. לא אעשה דבר. רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אמר: "אם תלכי עמי לקדש, אלך עמך עד גבולה הצפוני של קדש; ואם לא תלווי אותי, לא אלך". זהו פירוש אחד — כלומר: עלייך להתגייס למלחמה כמוני. ורבי נחמיה אמר: לא, אין עולה על הדעת שדבורה, כאישה, תאחז בנשק נגד האויב. "אם תלכי עמי לשירה, אלך עמך למלחמה" — אם תבואי אליי לשירה, כדי לעורר אותי, כדי להביא את חלקך בשירה אל המלחמה הזאת שאנו עומדים לצאת אליה, אז אצא לקרב.
אבל אם אין השראה, אם אין באמת משמעות הניתנת למלחמה הזאת — לא, אינני רוצה לצאת אליה. אז היא משיבה, היא מזהירה אותו, היא אומרת לו: דע לך שאלך עמך — אבל חבל לך: הכבוד לא יהיה שלך. אתה תנצח במלחמה, אבל לא אתה תזכה בכל תהילות הצבא. אמר רבי ראובן: "אפס" זה — לשון יווני הוא. כשהוא מופיע במקרא, תמהים כיצד מונח יווני משתרבב לתוך הטקסט העברי. ובכן — אין זה אלא לומר לכם שדרושה קריאה ברובד שני, וברובד שלישי, וברובד רביעי, אם רוצים להבין את הדברים. שכן המלחמות המקראיות האלה המסופרות כאן, ומעשי היום־יום האלה שמהם עשוי ספר בראשית — להשאיר אותם בקריאה הראשונה פירושו אכן להפוך אותם לילדותיים, לעשות מהם סיפור מצויר.
לא זה העניין. הוא אומר לה: וכי סבורה את שהשירה ניתנה לך לבדך? ובכן, הוא נעשה טפל, במקום השני. והראיה: הכתוב אומר שאת השירה — שירת הניצחון הזה — שרה דבורה, וברק בן אבינועם אינו אלא בן לווייתה, אינו אלא המלווה שלה. וכן הדבר, אומר המדרש, באברם: אברם היה העיקר, הוא היה עמוד השדרה. אליו מדבר ה', והוא המוביל את שרי אשתו. ואז הוא מתבטל מפניה — "אמרי נא אחותי את" — ומבקש את חסותה: "אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך". והוא נעשה טפל לה; והראיה: "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ" (בראשית יב, טז)
— אברם זכה לטובות בעבור שרה, בגללה. בעיה העולה היום היא בדיוק בעייתו של העם היהודי ושל כנסת ישראל: של העם היהודי ומורשתו, שירתו, מה שעושה אותו מיוחד, אישיותו. מה שפרעה חושב הוא שבנטילת שרה — כשם שלימים ביקש להשליך ליאור את כל הילדים הזכרים ולהחיות רק את הבנות — ירוקן את העם הזה מייחודו, מהשראתו, מתנופתו, מן המוזה שלו. ואז, אם יהיה ככל העמים במישור הלאומי, אין לו משקל; אין לו ערך רב לצד האומות הגדולות; הוא עתיד להיעלם.
זה קל להבין; ומכל מקום יהיה לו מקום משני על לוח השחמט של העמים — כשמדובר בעם שנועד להיות אור לאנושות כולה. ובכן, על מי מוטל האור הזה? על הנשיות. על שרי. שרי: "אמרי נא אחותי את" — אם תאמרי שאת אחותי, כלומר שיצאנו מרחם אחת — אז כמובן יש לך מציאות עצמאית לחלוטין, וגם לי, במישור כינון העם; אבל זה בלי זה איננו יכולים להתקיים. ודווקא עמך, בהיותך "אחותי", בהישארך אחותי — כלומר אפשרות פתוחה לכל אדם: הרוחניות הזאת היא אפשרות פתוחה לכל אדם.
מציאותו של העם היהודי כשלעצמה, מן הבחינה הלאומית, קשה להביא את האומות להכיר בה, קשה להביא את מצרים להכיר בה. זוהי מציאות […]. לעומת זאת, זו שעושה את שרה ל"אחות" — כנסת ישראל, זו הנושמת את מציאותה מבפנים דרך ערכיה — היא העיקר, ואותה, בסיכומו של דבר, מבקש אברהם להציל. שכן רוחניותו של ישראל, גם אם היא בת ערובה בידי האומות ונשארת קשורה — וכמה קשורה! חלק בלתי נפרד מתבנית מציאותו כאומה, כעם — לעולם לא תוכל להיטמע בין האומות. לכן המדרש ממשיך. אם תרדו מעט למטה, תראו את הטקסט העברי. הכתוב אומר שאברם לבדו בא מצרימה. והמדרש שואל: והרי אברם לא בא למצרים לבדו! זה עתה דיבר עם שרה, זה עתה אמר לה: אנו מושא לחמדתם של המצרים. מדובר ביופי — וגם אנו דיברנו על היופי הזה; עוד נראה אותו.
אם כן, היכן הייתה שרה? "ושרה היכן הייתה?" מדוע אין הכתוב מזכיר שגם שרה באה עם אברהם למצרים? אומרים לנו: נתן אותה בתיבה ונעל בפניה. הגיע למכס, ואמרו לו: עליך לשלם מכס על התיבה הזאת שאתה נושא. הוא אומר להם: אין שום בעיה — כמה פעמים כבר שילמנו מסי ישיבה! כן, אבל אומרים לו: איזו סחורה אתה נושא? נמסה אותך לפי כלים, לפי חפצים. אין בעיה, אשלם. אומרים לו: לא, זהב אתה נושא. אשלם את המכס על סחורת זהב. אומרים: לא, אולי בעצם אתה נושא חפצים יקרים, ואפילו אבנים טובות — והוא מסכים לשלם. אמרו לו: לא. פתח את התיבה, ונראה מה בתוכה.
כשפתח את התיבה, הבהיקה כל מצרים מזוהר יופייה. אתם רואים — זה ראוי לסיפור מצויר. אבל האור הזה, האור שבקע מן התיבה — מהיכן בא? רבי עזריה ורבי יונתן משיבים: "איקונין של חוה" — היו אלה הפנים, הפנים הראשונות שעיצב הקב"ה בבריאת האישה, פניה של חוה; ושרה שיקפה את יופייה הקדמון של חוה. והנה, כבר דיברנו על היופי הזה: האם הוא נקודת מוצא או נקודת סיום? ובפעם הקודמת ציינו שהיופי הוא השלמה. אל לנו לשכוח שמדובר כאן ביופי בן תשעים שנה.
אין זה יופי רענן; אין זה היופי של ההתחלה, אלא יופי של השלמה. ממילא אנו מדברים על יופי אחר: יופי של ערכים שנלושו לאורך כל תלאותיו של אברהם, מאבקיו הראשונים, ניסיונותיו הראשונים, וכן הלאה. ועתה הוא נמצא במצרים — אבל במצרים שמים לב רק ליופי החיצוני, לא ליופי הפנימי. ואילו אצל שרי, כמו אצל חוה, אם כל חי, היה זה יופי פנימי; ביופי פנימי היה העניין. ואכן […]: היא הולכת ומתייפה; היא הולכת ומתעלה. ובכן, מביאים אותה למכירה; מעמידים אותה במכירה פומבית.
אחד מציע לקנותה בדינר שלו, ואחר מציע מאתיים. אם כן, למה מגיעה המכירה הזאת, על אישה שמצרים כל כך נפעמת ממנה? זוהי המציאות המוסרית והרוחנית של ישראל, המציאות המוסרית והרוחנית של בית אברהם. היא מופקדת בידי הנשיות, לא בידי הגבריות. ולכן האומות מוכנות להתחרות עליה, לשלם עליה ולהעמידה בארמון המלך; היא תהיה סמלו של ארמון המלכות. וראו עד היכן המדרש מרחיק: כך הוא בעלייתן — אנו מדברים על ערכים שעולים כל הזמן. אבל בירידתן, כשהם יורדים, מה נאמר?
כן — בבית אברהם חוששים שהבנים לא יעמדו בגובה ההשקעה של ההורים. וזה יקרה; זה יקרה, למשל, בימי ירמיהו. השליכו את ירמיהו — כפי ששמו מורה, שכן יש כפילות בשם "ירמיהו": יש מי שה' מעמיד במרום, שהוא מרומם, או מי שה' משליך, מפקיר לגורלו. איזה משני השמות האלה הולם יותר את ירמיהו הנביא? ואומרים: ובכן, את ירמיהו אכן השליכו לבור. נבואת ה', בעת שקיעה והתנוונות של החברה היהודית, של אובדן זהותה הרוחנית — השליכו אותו, לא רצו בו עוד; רוח של חילון כבר שטפה את עם ישראל באותם ימים. אבל מן הבור, מן הגומה שבה השליכו את ירמיהו, "וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן הַבּוֹר" (ירמיהו לח, יג): בסופו של דבר ימשו אותו משם; הוא לא יופקר לגורלו.
זה נוגע לעולם הזה בלבד. ולעולם הבא — מניין לנו? שנאמר, שנלמד: "וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם" (ישעיהו יד, ב). כלומר, ברגע שהעם היהודי לא יוכל עוד — לא יהיה מסוגל עוד — לשאת את ייעודו, משום שהרים ידיים, משום שהתייאש, עמים אחרים — "ולקחום עמים", עמים אחרים, "והביאום אל מקומם" — הם שימשו אותו וישיבו אותו על מקומו. ואת זה הכרנו; הכרנו זאת בכורש, למשל, בבניין הבית השני. כורש הוא שמחליט לשחרר את העם, לתת לו הזדמנות לשוב ולכונן את זהותו הלאומית ואת זהותו הרוחנית.
אם כן, השבת שרה לאברהם תתקיים משום שיש השגחה, השגחה הצופה על תולדות העם ועל תולדות האנושות כולה, והמונעת כביכול מן ההיסטוריה ללכת סופית בדרך שאין ממנה חזרה. זהו, אפוא, הלימוד הראשון. ראינו שאברהם מופנה אל הארץ המובטחת; הוא מתיישב בה, ומיד אחר כך נגזרת עליו גלות בגלל רעב, והוא עצמו אינו מבין — היה רוצה להישאר בארץ ישראל. מפרשים רבים שואלים אם לא חסר לו מעט ביטחון, מעט אמונה, כשירד למצרים מדעתו; ומשיבים שתנועת יציאתו של העם היהודי מגבולותיו היא בלתי נמנעת.
ומצבים שאין עליהם שליטה, שלא ברצון, הם המכריעים אותה. אבל נבין זאת היטב: זה לטובה, הייתי אומר. כך ההיסטוריה של העם היהודי מחדשת את עצמה, שואבת ממקורות חדשים, מקבלת רוח חדשה ככל שהדורות חולפים. וכבר אמרנו שמי שחושב שמיצינו את פענוח התורה לא הבין דבר, משום שלכל דור פענוחיו. מה שיש בתחילה אינו אלא דרך הארץ הזאת, "ספר הישר" הזה, הקורא לרוח הקודש הזאת, לרוח הקדושה. ובכן, אומרים לנו שמה שהוערך באמת בקרב העם היהודי הוא חכמתו, והעובדה שהעם היהודי רואה בה, באותה מידה, את אחותו.
והחכמה אינה נחלתו הבלעדית של העם היהודי; היא נחלת האנושות כולה. אלא שיש מי שמאמץ אותה, מטפח אותה ומעלה אותה למדרגת רעיה, למדרגת יונה, למדרגת תאומה. ויש מי שישאיר אותה בקליפתה, והיא תישאר תאוריה, פילוסופיה; לא יהיה שם אותו קשר של כבוד, אותה קרבת משפחה אל החכמה, של מי שהיה מסוגל לומר על אשתו "אחותי את", כשם שאמר על החכמה: "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ" (משלי ז, ד). וכך גם בחכמה: כשם שלא יזלזל במציאות יחסיו עם אחותו, לא יזלזל ביחסיו עם החכמה.
אדרבה, יקיפו אותה כבוד ואהבה. ובכן, זה מה שהכתוב אומר — "וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים" (בראשית יב, כ) — כשהאבן הטובה באה לתפוס את מקומה בארמון פרעה, פרעה מבקש, למעשה, לנכס לעצמו את המציאות הרוחנית הזאת של העם היהודי ולפצות את אברהם. ורבי פנחס אמר: אמר הקב"ה לאברהם: צא וכבוש את הדרך לפני בניך. לך, סלול את הדרך לבניך, משום שכל מה שנכתב באברהם נכתב בבניו. באברהם כתוב: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ" (בראשית יב, י), ובישראל כתוב: "כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב" (בראשית מה, ו) — בימי יעקב, כשבית יעקב מתגבש, חלק ממנו בכל זאת נעלם.
כמעט התאבלו על יוסף; איש אינו יודע עוד מה עלה בגורלו. "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ" (בראשית לז, לג). החיה הרעה הזאת, נבין זאת היטב, היא מצרים: "אכלתהו", היא בלעה אותו. והנה אנו נאלצים ללכת ולדלות את האח האובד, האח שתעה במצרים — הוא יוסף — שבניו, שנולדו במצרים, נעשים לשני שבטים בתוך ישותו של העם היהודי — ובאופן פרדוקסלי, דווקא אלה שגדלו במצרים, אלה שלא הכירו את ארץ ישראל, אלה שקיבלו מיוסף חינוך במידה שיכול היה לתת להם. ועל כך יש הרבה מה לומר. אבל נבין זאת היטב: עם בני יוסף קברנו את מושג זכות הבכורה. אין עוד בכור. אפשר לפצותו בממון, אבל ברוח אין עוד בכורים, אין עוד ראשונים. זכות הבכורה היא זכות רוחנית ולא גשמית, ואינה תלויה בסדר הטבעי שבו בא אדם לעולם.
ובכן, באברהם כתוב, ובישראל כתוב. באברהם כתוב: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב" (בראשית יב, יא) — כשהתקרב, כשקירב; כשאברהם יורד למצרים, הוא יורד כדי להשיב דבר מה, לתת ולקחת בחזרה, לקחת בחזרה, לבנות מחדש, לשקול מחדש. וכן הוא במה שנאמר על שהייתו של העם היהודי במצרים. "וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה" — "וַיֵּרֶד אַבְרָם", סליחה. "וּפַרְעֹה הִקְרִיב" (שמות יד, י): באברם כתוב "כאשר הקריב", ובפרעה — "ופרעה הקריב". "הקריב" פירושו התקרב, קירב. מה פירוש "ופרעה הקריב"? שפרעה היה צריך להכיר, בשעת קריעת ים סוף, שיש אדון להיסטוריה, שהיה צריך אכן לשים קץ לתרבות העבדות הזאת ולאפשר לעם היהודי להגיע לבגרותו הלאומית. וכך עשה.
ואילו אברהם חשש לעצמו — שמא יאבד את חייו, ושרה תזכה בחיים אך תחיה כבת ערובה; ואז איש לא יוכל לשחררה. ובעם ישראל, בשעת היווצרותו, נאמר: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב). ומה נאמר באברהם? "אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי" — ובישראל מה נאמר? אכן, "וַיֵּיטֶב אֱלֹקִים לַמְיַלְּדֹת" (שמות א, כ) — ה' פתח את דרכי חסדו למיילדות העבריות. ההקבלה שלמה בין השלבים שעבר אברהם במצרים לבין שמות בני ישראל היורדים מצרימה כמשפחה. אברהם יורד למצרים כיחיד, כאב — ואחריו בני ישראל.
בני ישראל חווים מחדש את העבדות הזאת במצרים, את הירידה הזאת למצרים. ובסוף, […] באברהם כתוב שהיה כבד בכסף ובזהב. באברהם כתוב שפרעה ציווה לכבד את אברהם ולשלחו עם רכוש רב, ואף לתת לו בת משלו. מצרים דוחקת בעם לצאת; נתנו לו זהב וכסף. "וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו" (בראשית יג, ג): אברהם החל בשלבים אחרים, וכך עושה ישראל. במילים אחרות, טעות היא לחשוב ששהיית העם היהודי במצרים שייכת להיסטוריה של העבר ואינה נמצאת עוד בתנועת תולדותיו של העם היהודי. אדרבה, היא התבנית. תולדות העם היהודי במצרים הן התבנית של ההיסטוריה שהוא נקרא לפתח בצורות אחרות, דרך הגשמת שליחותו בין העמים. והשחקן הראשי האמיתי בגאולת בית ישראל הזאת ובהתפתחותו היא הנשיות. לכן אמרו חכמינו שבזכות נשים צדקניות יצאו אבותינו ממצרים.
הן ששמרו על הלהבה, על האור הזה […], האור הקדמון שהיה מסוגל להציף את מצרים דרך פניה של שרי, שהיו השתקפות גמורה של פני חוה. שהרי נאמר שגם אסתר הייתה יפה […] — אבל "מאד" עשוי מאותיות "אדם" בסדר אחר. אסתר כמעט הגיעה לכך; אבל שרה הייתה "מאד". היו אלה באמת פניה הקדמונים של ישות שהשלימה את הבריאה, נתנה בבריאה נימה של שירה, ובכך אפשרה לאדם להיכנס אל השבת שלו. ולכן אנו נותנים — אנו מפקידים — בידי האישה היהודייה את הארת הבית בכניסת השבת.
כאן אעצור. אם יש לכם שאלות, בשמחה. אני בטוח שיהיו שאלות. — כן, אחרייך. — לא, בבקשה, איב, אין בעיה. — רציתי קודם כול לומר, הרב בניזרי — מאחר שאני תמיד מרבה בשבחך — שאם שרה היא באמת דמות היופי והרוחניות באישה, אני תמיד רואה בך את המקבילה הגברית של שרה, בשל האור שאתה מביא לשיעורים האלה. — זו אינה שאלה, נתלי. — לא, השאלה כללית יותר, לא על הפרק הזה. האם אפשר לומר — אינני יודע באיזו שנה מסתיימת התורה, כלומר חמשת חומשי תורה, באיזה תאריך בתולדות העם היהודי — אבל האם אפשר לומר שיש היום מורים רוחניים בשיעור קומתם של אברהם, יצחק ויעקב?
ואם כן, מי הם? כי עולמנו זקוק כל כך למורים רוחניים. — לכל דור מאורותיו. לפעמים הם גנוזים; איננו מבחינים בהם. אבל "לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו נא, ה). עם ישראל לעולם אינו במצב של אלמנות. אלא שמה שהם סובלים ממנו הוא חוסר ההכרה שלנו בהם. הם אינם לנגד עינינו: איננו מחפשים אותם ואיננו מגלים אותם. הם נשארים בצל. לפעמים הם מסתפקים בחיבור אחד כדי לגלות את קיומם ואת תורתם, ולתת דחיפה — דחיפה גדולה — להבנת הכתוב המשיבה על אירועי הזמן. אבל לשם כך צריך רגישות, צריך חיפוש. אם לא יוצאים לחפש, לא יגלו זאת.
הם יישארו בצל. אלה הם ליקויי המאורות של ההיסטוריה; אלה הם חורים. מדברים על החור הקדמון, החור השחור — אבל החור השחור קיים דווקא בהתפתחות ההיסטוריה שלנו. יש חורים שחורים רבים, לצערנו. אבל מפעם לפעם פורץ אור מתוך החורים השחורים האלה, כפי שהיה בראשית הבריאה. זוהי תופעה שהקב"ה מחדש: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". בכל יום הוא מחדש את מעשה הבריאה; ממילא הבריאה אינה דבר שנעשה פעם אחת, וזהו, העולם ממשיך להתנהל כרגיל. לא, לא — הרעיון הזה זר למחשבה היהודית.
"עולם כמנהגו נוהג" — העולם המתנהל כדרך הטבע — זה זר למחשבתנו. תמיד יש התחדשות. צריך לראות זאת, לא כן? כשם שאנו חושבים להחליף את בגדינו הגשמיים, צריך לחשוב להחליף את בגדינו הרוחניים, את רעיונותינו. אי אפשר לחיות על פי מתכונים; זה בלתי אפשרי. — אבל יכולים להיות כל כך הרבה מורים רוחניים מזויפים. — לאן שתלך תוכל לחפש […]. צריך לחפש, ותמצא. — כן. שאלה נוספת. — שאלה קטנה מאוד, הרב בניזרי: תוכל להזכיר לנו — אני יודעת שכבר אמרת לנו — באיזו תקופה נכתבו חיבורי המדרש רבה?
חיבורי המדרש רבה הם חיבורים ש[…] — התלמוד נחתם, כביכול, בסביבות שנת 400; המדרש הוא בערך מן המאה השישית, השמינית, התשיעית, עד המאה השתים־עשרה: חיבורי המדרש רבה. אבל זאת כדי להראות לכם, לא כן, כיצד מדובר בפרשנות — בפרשנות של המדרש. אין רק המדרש רבה; יש הזוהר, יש רבים אחרים. נאמר שהפרשנות הראשונה של התורה, אם אפשר לומר כך, נעשתה דרך המדרשים הרבים האלה, שחלקם מצוי בתלמוד — לפעמים הוצאו משם וקובצו במה שנקרא המדרש רבה, שהוא פסיפס של מדרשי אותה תקופה, של פרשנות הכתוב.
— תודה. — מכל מקום, אתם רואים כיצד הרחיבו את הדברים; לא נשארו באמת צמודים לכתוב, לפשוטו של הכתוב. — כן. שאלה נוספת. — בעניין זכות הבכורה: אמרת לנו שזכות הבכורה אבדה בימי בני יוסף. אני חושבת שזכות הבכורה אבדה בשעת חטא העגל. מדוע אתה אומר שזכות הבכורה אבדה אז? — לא, זו בעיה אחרת. זו בעיה אחרת. כי מה הוא עשה? מה עשה יעקב? הוא שיכל את ידיו. ונתן לאפרים, שהיה הצעיר: הניח את ימינו על אפרים ואת שמאלו על מנשה.
ומנשה לא הגיב. יוסף הוא שהגיב, ויעקב אמר: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי" (בראשית מח, יט). נשים לזה קץ. בעיית הבכורה הזאת — נשים לה קץ. אתה, יוסף, היית הבכור של רחל, לא כן? ראובן היה הבכור של לאה. בעיית הבכורה הזאת לא הולידה אלא טרגדיות במשפחות, לאורך כל נעוריה — כל תולדותיה — של האנושות. משמעותה האמיתית של זכות הבכורה היא האחריות הרוחנית; ואם הבכור רוצה באמת להיות היורש הראשון של הרוחניות הזאת — תינתן לו; וכך אכן נעשה עד חטא העגל. אבל הבכורות הראו שאינם מסוגלים להתמסר לאחריות הרוחנית הזאת כלפי משפחות ישראל, ובאותה שעה נעשו הכהנים ליורשי הבכורות.
מה עושים בפדיון הבכור? שם נטלנו ממנו את היומרה הזאת להיות היורש הרוחני של המשפחה. — מדוע יש עדיין כללים בדיני ירושה, למשל, המעדיפים את הבכור? — סליחה? — מדוע יש עדיין היום כללים בדיני ירושה המעדיפים את הבכור? — כן, אבל זה עניין חומרי. הכללים האלה בדיני ירושה הם פיצוי. אכן, כשאח נולד, הוא נוגס במשהו — הן מבחינה רגשית והן מבחינה חומרית. כל מה שהיה לילד הראשון — הוא היה באמת בבת עינה של המשפחה — עליו לחלוק עתה עם האחרים, לחלוק עם האחרים; האח מוריד אותו ממעמדו ונוטל ממנו את כל זוהרו כבכור. ולכן ניתן לו פיצוי חומרי.
— שאלה נוספת בעניין שרה. אם המצרים התעניינו רק במראה החיצוני, מה ביקשו בשרה, שכל הדרה פנימי, אם זה לא עניין אותם? — כאן בדיוק העניין. יש חכמה: "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים — תאמין; יש תורה בגויים — אל תאמין" (איכה רבה ב, יג). אין תורה בגויים. והתורה — היא מעשית, היא ממשית; היא מחייבת את האדם למעשה. אין היא יכולה להיות סתם אורח חיים, השקפה, פילוסופיה. מה שלקחו האומות מישראל נשאר אצלן פשוט ברובד […] פילוסופי; אין הוא מביא אותן כלל לידי מעשה.
וזה מה שפרעה ביקש לקחת: הוא ביקש, במובן מסוים, לרוקן את העם היהודי מן האוצר הזה שהיה בידו, כך שייראה כחלק מן התרבויות האחרות — היהדות כתרבות אחת בין שאר התרבויות, בלי שום רוח קדושה המחייבת אליה. — תודה רבה. — תודה מקרב לב. להתראות בשבוע הבא. — תודה רבה. — ובכן, ניפגש בשבוע הבא, בשיעור על ט"ו בשבט, ואני בטוח שהרב בניזרי יוכל להראות לנו את ט"ו בשבט בעין חדשה. תודה רבה, ובהצלחה עם הגשם בכל זאת. — תודה רבה. להתראות. — להתראות.
להמשך הלימוד
- → השיעור הקודם: בראשית רבה מ', חלק א': יופייה של שרה
- השיעור הבא: בראשית רבה מ"א, חלק א': לוט ←
- כל השיעורים בסדרה: בראשית רבה
- מיהו הרב רפאל בניזרי?