פרקי אבות, פרק חמישי

ערב טוב, ידידיי. אנו נמצאים שבוע לפני חג השבועות. עשינו דרך מפסח ועד ליום הזה, יום מתן תורה. ואולם חג השבועות אינו מוזכר בתורה כיום מתן תורה. והמהר"ל מפראג אומר: מאחר שהתורה נכפתה על העם בהר סיני, הייתה מידה של כפייה בקבלת התורה על ידי עם ישראל, ולכן אין החג מוזכר כיום התגלות ה', אלא דווקא כיום הביכורים. יום הביכורים — כלומר, היום שבו אדם מסוגל לתת לזולתו את המיטב שבו, בלי חשבון, בלי לצפות לגמול כלשהו.

שכן עקרונה הראשון של התורה אינו כל כך לחיות בעצמך, אלא להעניק חיים. לא "לחיות", אלא "להחיות" — להעניק חיים לזולת: זה מה שעושה אותנו, באמת, לקוני התורה. ומהו קונה התורה — זאת מלמדת הפעם הראשונה שבה אנו פוגשים את המילה "קניין". המילה "קניין", שפירושה רכישה, נאמרה על הלידה הראשונה, לידת הילד קין: "קניתי איש את ה'" (בראשית ד, א) — עם ה', למען ה'. פירוש הדבר שהילד הראשון שנולד מאיחודו של הזוג הראשון נחשב למתנה מאת ה', שהאדם שותף בה בתפילה מלמטה. וקניין זה אינו כולו מעשה ידיו של האדם: הוא טמון בכך שהאדם מקבל את הברכה הזאת ומשיב אותה לה', שהוא מקורה. לדאבוננו, קין לא הבין את המסר. הבל הוא שיפרש אותו כך, משום שהוא רק האח הצעיר. הוא רואה שיש מעליו מישהו שעליו לשרת אותו, ושיש לצדו אחר שעמו עליו לחלוק את האחווה הזאת — ומשום כך נרצה קורבנו, ולא קורבנו של קין.

והנה נאמר לנו שהבל הביא לה' "מבכרות צאנו ומחלבהן" (בראשית ד, ד) — מבכורות צאנו ומן המובחרים שבהם. מכאן שקבלת התורה טמונה במאמץ שאדם משקיע כדי לגלותה דרך הלימוד. וזה הטעם לפרק השישי הזה — שכן באמת אין בפרקי אבות אלא חמישה פרקים. הפרק השישי הוא תמצית של משניות הנוגעות למעלות התורה, לדרך קניית התורה ולדרך מסירתה; וכמובן, בשבת שלפני חג השבועות אנו קוראים את הפרק השישי הזה. אמנם לא נוכל לפרט את כל המעלות הדרושות לגילוי התורה, לקניין התורה — שהרי, בסופו של דבר, מהי זהותו של יהודי? בימינו יש לנו אפשרות לתרגם אותה לזהות לאומית, דרך ארץ ישראל. אבל למעשה, זהותו הראשונית והמהותית של היהודי — זו שבזכותה נשאר יהודי בנפשו ובלבו גם כשאיבד את ארצו — היא התורה. ממילא, מי שאינו מכיר את עצמו בתורה, מי שאינו מנסה לגלות את חלקו בתורה, כמוהו כמי שמתכחש לעצמו, מתכחש לזהותו. ואז נעשה האדם "עם הארץ". "עם הארץ" פירושו עם של אדמה: עם שכל הגדרתו היא חייו עלי אדמות. אלה חיים מוגבלים מאוד, חיים שאינם נמשכים אל מעבר לזמנם, חיים שהדורות הבאים אינם מחויבים באמת לכבדם. ראינו זאת לאורך הגלויות — אין צורך להרחיב. ואילו מה שהחזיק אותנו לאורך הגלויות, בכל מחיר, הוא העובדה ששמרנו על זיקה לתורה — ולכל הפחות לעשרת הדברות, שדווקא אותם, באופן פרדוקסלי, לא כפרה בהם האנושות כולה.

מי העז אי פעם להטיל ספק בהתגלות ה' הזאת בהר סיני? עמים שלמים השתחוו לה, גם אם לא אימצו אותה. ואם הם לא אימצו אותה — הרי גם לעם היהודי קרה שלא אימץ אותה. אל נשכח שבפורים קיבל העם היהודי באמת, מרצונו החופשי, את מגילת היסוד של התורה. ומשום כך פורים הוא מקבילו של חג השבועות בין המועדים שתיקנו חכמינו — מועדים שהם, בסופו של דבר, מענה לכל הניסים שנעשו לנו בצעדינו הראשונים בהיסטוריה. ועכשיו מוטל עלינו להגדירם מחדש. וזה הטעם שחכמינו שנו פרק זה "בלשון המשנה". מה פירוש "שנו חכמים בלשון המשנה"? פירושו פשוט שהכול צריך להתגלות מחדש על ידינו. דבר שקיבלנו במתנה — "אשר נתן לנו את תורתו", קיבלנו אותה במתנה — איננו מצליחים לייחס לו חשיבות רבה כל כך. אבל כשאנו עצמנו מעצבים את הלימוד הזה, ועוברים ממורשת האבות אל גילוי חלקנו שלנו, הדבר שונה לגמרי. שהרי, כפי שכבר אמרתי ולא אחדל לחזור ולומר, כל אחד מאיתנו הוא אות, או חלק מאותיות, או חלק ממילים בתורה, וממילא אנו הם שמרכיבים, או ליתר דיוק מרכיבים מחדש, את התורה כולה. ו"תן חלקנו בתורתך": משאת נפשו היקרה ביותר של היהודי היא שיהיה לו חלק בתורה, ושחלק זה יתגלה. והרי אין הוא יכול להתגלות אלא בלימוד — ומכאן הברכה: "ברוך שבחר בהם ובמשנתם" (אבות ו, א) — ברוך שבחר בעם היהודי, בהם ובמשנתם, כלומר דרך משנתם. שכן התורה הייתה יכולה להינתן ליעקב.

ואכן יש מדרש האומר שהתורה הייתה יכולה להינתן, להתגלות במלואה, ליעקב, אלא שהשעה לא הייתה כשרה. נדרשת בשלות מסוימת. ואין זו רק בשלותה של עילית המגלה את עצמה בכוחות עצמה: האנושות כולה צריכה להיות מסוגלת לזהות את עצמה, ולו במעט, בתורה הזאת. שכן אם שאר האנושות מופרדת או מורחקת ממהותה של התורה — אם התורה נשארת "מורשה קהלת יעקב", נחלתה של קהלת יעקב בלבד — יבוא עליה שבר במישור האנושי, משום שלא תאפשר למי ששמעו אותה ולא דבקו בה לקלוט אותה. והרי אין מטרתנו לשמור בקנאות על תורה זו לעצמנו; מטרתנו היא להקרין אותה החוצה.

וזה אגב הטעם שכללו בכתר התורה אפילו את הוראותיהן של שבע מצוות בני נח. כתר: יש בתורה תרי"ג מצוות, ועוד שבע מצוות בני נח — זה מה שמעטר את האנושות כולה. איננו יכולים לשאת את כתר התורה בלי לשתף בו את שאר העמים, ששמרו רק את שבע ההוראות. יש בעניין זה מחלוקת בין רב סעדיה גאון לרמב"ם. רב סעדיה גאון אומר ששבע מצוות בני נח אכן נתגלו לנח ולצאצאיו, ומאז הן נשמרות. ואילו הרמב"ם אומר: לא — הן עמדו בתוקפן עד התגלות ה' בהר סיני, אבל מהתגלות ה' בהר סיני ואילך נכרתה ברית חדשה, המחייבת את כל שאר העמים.

רעיון זה של שיתוף שאר העמים כלול בלשון "שנו חכמים". אמרנו שהחכם אינו רק מי שלומד תורה; חכם התורה הוא תלמיד חכם, תלמידו של החכם. אבל החכם — פעם הגדרנו את שלוש תכונותיו בזמן. בזמן עבר, הוא מי שמכיר את מקומו: מי שממקם את עצמו ביחס לסביבתו, לתקופתו, ומכיר את גבולותיו. כן, לא כל אדם נולד באותה תקופה, לא כל אדם נולד באותה ארץ, ולא כל אדם נולד עם אותם יתרונות בתוך משפחתו; ולכן כל אחד הוא חכם בדרכו, ויש לכבד את החכמה האישית הזאת, הקושרת אותו לעברו. אבל יש גם חכמה של העתיד: של מי שמשליך את עצמו אל הבאות ואינו רוצה להישאר כלוא בעבר שנכפה עליו ושלא הוא בחר בו. ובאיזה אופן הוא עושה זאת? "הלומד מכל אדם" (אבות ד, א) — בהווה, בכך שהוא לומד מכל אדם, בכך שהוא מבקש לאסוף את רכיבי חייו, הווייתו וזהותו מכל האנשים המרכיבים את דורו. אתם רואים: יש כאן, בחכם, רעיון, גישה אוניברסלית — אבל כזו שאינה ייחודית לתורה. זו של התורה באה להתווסף על ממד זה של "דרך ארץ". "דרך ארץ" היא מה שאנו רגילים בו: אורח החיים, אותו מינימום של התנהגות מוסרית, הנימוס וההליכות המשותפים לכל אדם. אבל התורה באה לעטר את כל זה בממד המוחלט שלה. שכן כל חכמה נשארת סובייקטיבית ויחסית, וכשהיא מגיעה אל מדרגת התורה, כל פרט בה מקבל ממד אחר. וזה מה שעושה אותנו, ביחס לתורה עצמה, "גרים ותושבים": זרים ובה בעת ספוגים ברכיביה של התורה, אחוזים בהם. באיזה אופן — מיד נראה.

"רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. נקרא רע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, שנאמר: 'לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה' (משלי ח, יד). ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והוה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים" (אבות ו, א). כאן נעצור. יש כאן חומר רב להרחבה — ובראשו: "המקדיש עצמו ללימוד התורה לשמה", כפי שנוהגים לתרגם. תמיד אני אוהב לציין שהתרגום "המקדיש עצמו ללימוד התורה" אינו מדויק.

שכן הכתוב אומר "העוסק" — המתעסק בתורה. המתעסק בתורה שונה ממי שלומד תורה. בימינו מדברים על אנשים שבחרו להקדיש את עצמם ללימוד התורה, ומגדירים אותם "תורתו אומנותו": אומרים שמקצועו הוא אכן לימוד התורה. אולם יש תרגום אחר ל"תורתו אומנותו". "תורתו אומנותו" פירושו שאומנות חייו תואמת את התורה — או שתורתו משתקפת במעשיו, בדרך שבה הוא חי. וזה הטעם שאמרו חכמינו: "גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה" (ברכות ז, ב) — לשמש את התורה, לשמש תלמידי חכמים ולחיות בקרבתם, גדול מלימוד התורה עצמו.

אין לומדים תורה כמו שלומדים מדע; מגלים אותה בקיומה, בדרכי המעשה. ויש שתי תורות. רק אתמול קראנו: "אלה החקים והמשפטים והתורת" (ויקרא כו, מו). מדוע "תורות", בלשון רבים, והרי אנו מדברים תמיד על תורה אחת? באמת יש שתי תורות. התורה שניתנה מאת ה' היא אכן ביטוי של מחשבה מופשטת שאין לה דבר עם מציאות העולם הזה, ויש להבינה כמנותקת לגמרי מן העולם הזה. והיא לא נקלטה באמת על ידי העם היהודי, שהרי אחר כך בא חטא העגל, ומשה השליך אותה, והיא נפלה, נשברה, נתנפצה — לוחות הברית נשתברו, והאותיות פרחו. אבל הלוחות האלה — מהיכן הם באים?

נאמר לנו שלוחות הברית נועדו כבר בערב השבת הראשונה של הבריאה. בין הדברים שנבראו אז: כאשר סיים ה' את בריאת עולמו, חסרו עדיין כמה דברים קטנים — עשרה דברים, שברא באותה שעה שאינה שבת ואינה חול, שבה נפגשים החול והקודש. אז ברא ה' את לוחות הברית. ללוחות אלה יש ממשות משלהם. אפשר היה לומר "לוח": לעשרה דיברות אפשר היה להסתפק בלוח אחד. מדוע אפוא המושג "לוחות", שניים — שהרי מיעוט רבים שניים? פשוט כדי לומר שיש לוחות הברית שה' נותן, ויש הלוח שמשה מעצב. אלה שני הלוחות: ה' עיצב את לוחותיו, ומשה עיצב את לוחותיו. ועליהם נכתבו הדיברות — וזה מה שמעניק ללוחות ממשות, מה שעושה את לוחות הברית מוחשיים, מה שמאפשר להם לדבר אל העולם הזה, העולם שלמטה, ולהתפרש כנוגעים ל"עם הארץ", לעם של האדמה. והרי אתם יודעים: "עם הארץ" הוא האדם מן השורה. כך, למשל, כשחכמינו מדברים על האנושות כולה הם אומרים "אומות העולם" — אלה הקשורות אל העולם, אלה שחייהן מונעים מכיבוש העולם. ואילו אנו — לא כיבוש העולם הזה הוא מטרתנו הראשונה. מטרתנו הראשונה היא להיות בעולם הבא — כלומר, להגיע אל אותו עולם שבו המחשבה היא המכוונת ומנהלת את עתידם של הדורות הבאים, לקראת עולם טוב יותר.

זהו הרעיון היסודי שבבסיס "תלמידי חכמים אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" (ברכות סד, א) — שאינם מוצאים מנוח ומרגוע, אפילו לא בעולם הבא. בעולם הבא הם עדיין עוסקים בתורה, אבל הפעם זו תורה השייכת לעולמות העליונים ומקרינה את הוראתה אל העולם התחתון. זו הנקראת "תורה מן השמים", התורה הבאה מן השמים. ואילו תורת הארץ היא זו שאני שותף לה כאן למטה — "אמת מארץ תצמח" (תהלים פה, יב): האמת היא זו הצומחת מן הארץ, מן הניסיונות שאני עובר כאן למטה ומן המסקנות שאני מסיק מהם. זו המשנה. זה הלימוד במובנו האמיתי. זו התורה שבעל פה. זו לשון הרבים של "לוחות".

שכן אם הלוחות האלה יכולים ליפול ולהישבר, הרי זה משום שיש בהם חלק שלי שאינו איתן כל כך, או שלא קלט, שלא עטף את התורה האלוקית. ולדאבוננו, הדבר דומה לאדם הנובל והולך, משום שבלי התורה שבקרבו אין הוא יכול עוד לשאת את הנשמה שה' נתן בו. לכן מוטב לדבר על האדם העוסק בתורה — מי שחי אותה, לא רק מבפנים אלא דרך חיי היום-יום: זו התורה. ובכן, אנו מתכוננים לקציר של מה שצופנות לנו המידות שעליהן עבדנו לאורך כל שבועות ספירת העומר שעברו, כדי לחלץ את עצמנו מעט מן ההתניה של הטבע. לשם כך ספרנו את השבועות האלה. בכל פעם שאנו מוצאים את עצמנו בתוך ה"שבע", הרי זה משום שאנו מותנים על ידי העולם הסובב אותנו; וההגעה אל היום החמישים — היא שיאה של יציאת מצרים, שיאה של החירות הגופנית. זה הרגע שבו האדם מתחיל לטעום מרוממות הרוח הזאת, מיום השבועות ואילך. אבל את זה יש לעשות לשמה — לשמה. שכן אף שהתורה מדברת על שכר ועונש, אין אלה אלא השלכותיו של חוסר הרמוניה בין עשרת הדברות לבין עשרה מאמרות — בין עשרה מאמרות הבריאה לבין עשרת הדברות של ההתגלות. יש ביניהם הצטלבות, שילוב של עשרה מאמרות הבריאה בתוך ההתגלות, היוצרת הרמוניה כשל זוג — ממש כמו זוג אנושי — שבה עשרה מאמרות נשארים עשרה מאמרות, ובכל זאת באיחודם יש הרמוניה המסוגלת להוליד, להעמיד צאצאים, לפתח דבר חדש. וכשהדבר מתפתח על מלואו, ילדינו הם בבואה של האהבה השלמה הזאת, של המפגש השלם הזה בין עשרה מאמרות לעשרת הדברות. אבל כשיש שבר, כשל באחד מן היסודות האלה, כשיש למעשה פירוד — התולדות מזיקות, לא רק למשפחה, אלא לעולם כולו.

ולכן, כמו באהבה, אין אלא הרצון להיענות לציפייתו של האחר — לא לציפייה שלי, אלא לציפייתו של האחר. וכל אחד יודע שברוח זו חיה אהבה כזאת. כך יש לראות, ראשית כול, את הגישה הזאת ללימוד התורה; אחרת התורה נשארת זרה לנו. והרי התורה אינה מדע שלומדים אותו, שולטים בו פעם אחת — ונגמר. את התורה יש לגלות מחדש בכל יום מתוך חוויית חיינו. ולכן הלומד אותה לשמה "זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו". גם כאן אין התרגום המקובל מדויק: הכוונה היא דווקא שכל העולם — "כדאי הוא לו" — העולם כולו הוא עניינו; קיום התורה אינו מוגבל למשפחה, לעמי.

אבל הקב"ה […] — הוא אוהב את הגר. לימוד התורה מחייב אותי כלפי הבריאה כולה. תרומתי אינה מוגבלת, ומחשבתי אינה מצטמצמת לא למשפחה ולא לעמי, אלא מקיפה את האנושות כולה — משום שאני סבור שאם האנושות עצמה תתקדם בכיוון הנכון, הרי שהדבר יתרום לרווחתם של הכול. ומשום כך אנו רעים. אני יודע מה פירוש המילה "רֵעַ" בלשון הבונים החופשיים; אבל כאן, אל נשכח שרֵעַ שורשו כשורש רַע. רע הוא מה שאני רואה כרע. ומדוע אני רואה אותו כרע? משום שהוא זר לי, משום שאיני מצליח לשלוט בו, משום שהוא מתחרה בי בחיים, הוא הגיהנום שלי. איננו מדברים כאן על אותם שלושה דברים, שבמובן מסוים אינם מעניקים שום גישה אל התורה: שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה.

אלה עושים את התורה זרה לאישיותי, ולכן על שלושת הדברים האלה עליי אכן למסור את נפשי, כפי שמצווה התורה. עליי למסור את נפשי, משום שאין בהם פשרה אפשרית. אבל כל השאר — שימו לב — אינו אלא עניין של יכולת לכוון אותו, לעצב אותו. ולכן אין התורה מבקשת לגייר את כל שאר העמים; ומי שאינם יכולים לדבוק בתורה — יסתפקו בשבע מצוות בני נח, ודי להם בכך. ואילו העם היהודי, מאחר שהוא ערב לסדר מוסרי עליון, התורה נותנת לו את המפתח לכל דבר.

אבל משום כך עליי לראות את עצמי תחילה כאח, כרֵעַ — רעו של המקום, רעם של שאר בני האדם, רען של כל הבריות. "נקרא רע" — תרגמו זאת "ידיד", אבל זהו רֵעַ, בן לוויה. "אהוב" — כפי שאמרתי קודם, איננו יכולים לראות את יחסנו לתורה אלא מתוך אהבה. ו"אוהב את המקום". ראו כיצד הדבר בא במקום השלישי — אהבת ה' במקום השלישי! אפשר היה לומר "אוהב את המקום" בראש. לא. כך בנויים עשרת הדברות: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" — זו אינה מצווה, זו עובדה. המצוות הן תשע: שלוש מצוות הנוגעות לחובותינו כלפי ה', שלוש מצוות הנוגעות לחובותינו כלפי הזולת, ושלוש הנוגעות לחובותינו כלפי עצמנו.

מהן החובות כלפי ה'? "לא יהיה לך אלהים אחרים" — זו כלפי ה'. "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" — זו ביחסיך עם זולתך. ואחר כך "זכור את יום השבת לקדשו" — זו כלפי עצמך: את השבת אתה שומר קודם כול לשם רוממותך האישית. אחר כך "כבד את אביך ואת אמך": זהו כבוד הזולת, אבל הוא נוגע לה', שהרי כיבוד הורים הוא ככבוד ה' — שכן ה' נוכח אף הוא בזוג הזה, כ"קודשא בריך הוא ושכינתיה": הקדוש מצד עצמו, והתגלותו כזכר ונקבה — אב ואם. השנייה: "לא תרצח" — אל תשפוך את דם רעך. יש דרך לשפוך את דמו של הזולת — לפעמים יש מילים ההורגות, זו האמת — וזו נוגעת לחובתך כלפי זולתך. ו"לא תנאף" — אל תבוא בגילוי עריות — זו נוגעת לך עצמך, לך עצמך, ויש לה נגיעה גם ליחסיך עם זולתך.

אחר כך באות שלוש האחרונות. "לא תגנב": אל תפגע בכבודך בכך שתגנוב דבר שאינו שלך — וזו אכן נוגעת לקב"ה, בגלל כל מה שאנו עושים כאן למטה בסתר, כאילו אין איש רואה אותנו. הגניבה היא מה שנעשה מאחורי גבו של אדם; ויש גם דרכים שונות לגנוב ולהרוס את עצמך, משום שאין זה קניין שנקנה ביושר. אחר כך "לא תענה ברעך עד שקר": אל תפגע בזולתך בעדות שקר. והאחרונה היא "לא תחמד", שנוגעת שוב לך עצמך: "לא תחמד".

ובכן, זו "אהבת המקום". אוהבים את ה' כאשר מבינים שחובתנו להיות רֵעַ. אחר כך עוברים לאהבת הבריות, אהבת הזולת — וזו אהבת ה'. ואשר לשמחה: הוא משמח תחילה את המקום, ומשמח את הבריות. כלומר, הקב"ה שמח בדרך שבה אתה חי. הוא, בסופו של דבר, כאב המתבונן בבנו הגדל ושואב מכך את כל נחת רוחו. והוא משמח את הבריות. ומדוע? משום שרואים שמה שהוא עושה אינו כל כך למענו: הוא משרת את הבריות. זהו — כאן אעצור, כדי להשאיר לכם כמה דקות לשאלות, אם יש, בשמחה.

[שאלה מן הקהל:] הרב בניזרי, בתחילת השיעור אמר הרב שלעשות את התורה לשלך הוא אמצעי להשליך את עצמך אל העתיד. אבל למעשה, אף שכולנו רואים שהעם היהודי מאריך ימים יותר מאויביו, אפילו הנוראים שבהם, זכרם של הרשעים בכל זאת מתמיד גם הוא אל העתיד. האם יוכל הרב להאיר לנו את הפרדוקס הזה? — [הרב:] הרשע — במה הוא כופר? למעשה, בעבודה, בקיום התורה. אין הוא כופר בחכמה שבתורה; הוא חולק על מה שמגלם אותה, על מה שמייצג אותה. הרשע ילווה אותנו תמיד, משום שעדיין לא הצלחנו לגבור עליו — לא רק להרשים אותו, אלא פשוט להוכיח לו שאנו קשובים לו תמיד, יהיו מעשיו אשר יהיו. ילד הגדל בתוך משפחה ובזבז את הכול — לא ננטוש אותו. הוא נשאר, על אף הכול, ילדנו, וננסה בכל דרך להשיבו. האם אנו עושים זאת די כלפי אחרים? האם אנו משתמשים באמת בתחושה הזאת של "רֵעַ" בדרך שבה אנו מדברים עם הרשע? חטאנו הוא שאנו חושבים רק על ישועתנו שלנו.

אנו מקיימים את התורה כאילו מדובר בישועתנו שלנו. לא — אנו מקיימים את התורה משום שמדובר בישועת הכול, ודרך החיפוש הזה אחר ישועת הכול, דווקא שם אני עצמי מגיע אל ישועתי שלי. שהרי זו עובדה מוכרת: אם תקבל על עצמך תפקיד ניהולי, תקנה לך אויבים. רק כשתבין שלא העסק לבדו הוא שחשוב לך, אלא גם עתידם של העובדים שאתה מנהל, וכשתתעניין בגורלם כפי שאתה מתעניין בעסק שלך — רק אז תוכל להניע את כל האנשים האלה הסובבים סביבך. אחרת יהיו תמיד סכסוך וזלזול בסמכותך. זה מה שקורה לעם היהודי, וזה מה שיקרה כל עוד לא תיקן העם היהודי תיקון יסודי את דרך ראייתו את האחרים, ולא חדל לראות בהם בני אדם מנוונים.

מילה של בוז כלפי אחרים מרשיעה גם אותנו באותה מידה. עלינו לתקן מעט את מטרתנו בקיום התורה, בחיים של תורה — וזה מה שנקרא צדיק הדור, הטוב שבדור: מי שמסוגל לנהוג כרבי פנחס בן יאיר, שהגיע אל נהר שלא יכול היה לעבור בו, והתפלל — ציווה על הנהר להיבקע, לחצות את מימיו כדי לפנות לו דרך — ועבר. לא ארחיב בסיפור, אבל כשהגיע לגדה השנייה ראה ערבי, ישמעאלי, רץ, שגם הוא ביקש לנצל את ההזדמנות ולעבור לצד השני — והנהר כבר חזר לזרום כדרכו. ציווה אפוא על הנהר לחצות את מימיו גם למען הערבי הזה, גם למען הישמעאלי הזה. הוא לא חשב רק על מעברו שלו, על ישועתו שלו, אלא על ישועתו של האחר — אף שהיה ישמעאלי, אף שלא היה שותף לעקרונותיו.

וכך ראוי שנבין את השקפת עולמנו דרך התורה. סלחו לי — אין זה דבר המקובל בכל מקום. אבל בלעדיו נישאר תמיד רחוקים מאותו עידן משיחי, שאינו שמור לעם היהודי בלבד, אלא עתיד להיטיב עם העולם כולו. ואם הוא עתיד להיטיב עם העולם כולו — מדוע שלא נהיה אנו שותפים לבנייתו? זהו. — [מן הקהל:] תודה; אני, בכל אופן, מצטרף לכך. — עוד שאלה? ובכן, חג שמח לכולכם.