פרקי אבות, חלק ח': לשפוט בלי לעשות עצמך שופט

ובכן, הגענו אל "יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קבלו מהם". הדף שלכם אינו מעודכן. הנה. יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קיבלו את התורה שבעל פה מקודמיהם, ואמרו — כך בתרגום: אל תעשה עצמך סנגור כשאתה נקרא לשפוט; וכשבעלי הדין עומדים לפניך, יהיו בעיניך שניהם כאשמים; וכשהם נפטרים מלפניך לאחר שקיבלו עליהם את הדין, יהיו בעיניך שניהם כזכאים. וחברו, שהוא אב בית הדין, ממשיך באותו קו: הרבה לחקור את העדים והיזהר בדבריך, שמא יעוררו את העדים או את בעלי הדין לשקר. אזכיר שאנו נמצאים באותה תקופה שבה עם ישראל, בשובו לציון לאחר הגלות, נחצה על ידי זרמים רבים.

התופעה של ימינו אינה חדשה; היא כבר הייתה. למעשה, אנו הולדנו את הקראות, כלומר את הקריאה המילולית בתורה, ואנו הולדנו את הנצרות, כלומר את רוח התורה תוך התעלמות מן הכתוב עצמו. שתי הדרכים, שני הזרמים, קיימים בקרבנו. אנו המרכיבים של הזרמים הרבים הללו, ומשום כך נתבקשנו בשבוע שעבר שלא למהר לשפוט בני אדם, למיין אותם, להדיר אותם. ויש לנסות להציל את הערבות ההדדית בתוך העם, ובכל זאת להשתדל ללמד זכות — כלומר לראות את הצד הטוב שבכל אחד, אף שהדבר גובל אז בשקר.

אם הדבר מבטיח את השלום, אמרנו שמותר לפעמים לעוות את האמת, את מציאות הדברים, ובלבד שנחיה בעיקר בהרמוניה בין הדעות. מה שהורס את העם הוא שכל אחד מאיתנו נשאר סגור במחשבתו, בתחומו, בדרך ראייתו את הדברים, ואינו פותח חלון אל האחר. אינני אומר שנדרש מאיתנו להגיע עד כדי חיפוש קרבתו של האחר, ידידותו; זה אינו נדרש. אבל לא עליך לשפוט: יש אכן ריבון עולם השופט את הכול, […] והוא ארך אפיים. והנה יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח מביאים לנו בפרקי אבות פרק, נאמר, על דרך השיפוט. ונשאלת השאלה מה מקומו של פרק זה כאן, בשעה שאנו עוסקים בתורה שבעל פה; אלא שמבהירים לנו שהוא עונה על דאגה פוליטית של התקופה, ובה בעת על דאגה רוחנית.

"אל תעשה עצמך סנגור כשאתה נקרא לשפוט." אני חוזר ללשון העברית, והלשון העברית אומרת: "אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין" (אבות א, ח). מה פירוש הדבר? כאן תרגמו "אל תעשה עצמך סנגור", אבל סנגור הוא עורך דין, לא עורך הדיינים. עורך דין הוא הסנגור, ואילו עורכי הדיינין הם העוסקים בהליך המשפט. ואתה — כבר יש לך, אתה נשען על תקדימים, רואה את עצמך כשופט עליון, שהרי התרגום שנותנים לנו בתחילה ל"עורכי הדיינין" הוא ממש ראש השופטים העליון. אתה יודע הכול, מכיר הכול, מבין הכול — אנא! אל תיכנע לנטייה זו ואל תעשה את עצמך שופט. הצירוף "עורך דין" אינו קיים בלשון המשנה. לעומת זאת, בספר איוב אנו מוצאים פעמיים את הלשון "עריכת משפט" — ערכת משפט, ערכת משפט — כלומר הצגת במידה מסוימת את מרכיבי הדין, ובמקרה כזה אפשר להצדיק.

מושג עורך הדין, הסנגור העוסק בהגנת הנידון, זר לכל פסיקת בית הדין: מותר אמנם לתת, לעזור לנאשם למצוא טענות להגנתו, אבל בשום פנים אין לעוות את הדין כדי לחלצו ממוות. אבל כאן, כשמדגישים את המילה "עצמך", מוציאים את הטקסט מהקשרו של בית הדין: אל תשפוט את עצמך באותה קלות, באותו רוחב לב, שבה נדרש ממך לשפוט את האחרים. נדרש ממך: חפש באדם כולו, בכללותו, את הצד החיובי ביותר — וכפי שאמרנו, יש בו צד חיובי.

ובכן, אצלך הדבר הפוך: השתדל להעמיד את עצמך בסימן שאלה, אל תשתקע בשיפוטיך, בדרך חשיבתך, נסה מעט להיות מחמיר יותר כלפי עצמך. וכאשר אתה אכן שופט בני אדם — טוב שתעשה זאת — מה פירוש הדבר שיהיו שניהם בעיניך כאשמים, בשעה שיש לנו חזקה, ההנחה שכל אדם, כל עוד לא נתחייב בדינו, זכאי הוא ואינו אשם? מה פירוש הדבר אפוא? אם כבר אתה רואה אותם כאשמים, כחוטאים — כיצד תוכל לשפוט אותו? מושג ה"רשע" כאן — ואני מסב את תשומת לבכם לכך שיש גוונים רבים ברשע. חכמינו אמרו שמידתו של רשע היא לומר: לא אתן ולא יתנו אחרים. אני איני רוצה לתת, ושהאחרים לא יתנו. כלומר: נישאר במצב שבו כל אחד, בסופו של דבר, שומר לעצמו את מה שברשותו, ואל תקראו לנו תמיד לתרום בדרך זו או אחרת. ובכן: "לא אתן ולא יתנו אחרים" — רשע.

רשע אין פירושו כאן כופר, אין פירושו אשם, אין פירושו חייב עונש כלשהו, שהרי לא נשפוט אותו. מי שאומר "לא אתן ולא יתנו אחרים" — זו דרך ראייתו את הדברים, אבל הוא מוגדר רשע. וכך כאן: רשעים הם מי שאינם רוצים להגיע לפשרה בין שני אנשים — שכן זהו משפט וצדקה. על דוד נאמר: "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" (שמואל ב ח, טו) — הדין והחסד. כיצד אפשר לעשות משפט וצדקה? התלמוד שואל: אם מדובר בצדקה, אין משפט, ואם יש משפט, אין צדקה, שהרי יש גזר דין; אין מרחמים בדין. לפני הדין ואחריו אפשר לנהוג באדם סלחנות, הבנה, אפשר לפצותו בכל דרך שהיא — אבל הדין חייב להיעשות. ולכן אני מסיק שעשיית הדין היא צדקה, ממש מעשה של חסד. מדוע? משום שלהביא אדם, בסופו של דבר, להשיב חפץ גזול או לתקן עוול שעשה — זו דרך להקל עליו. וזו הסיבה ש"כשנפטרים מלפניך", לאחר שקיבלו עליהם את הדין, אין רישום פלילי.

אין בודקים אם הוא שב לדין שני. לא יאמרו: זה כבר היה לו סכסוך, הוא כבר חויב, ולכן ייתכן מאוד שגם הפעם הוא האיש שיש לחסל. לא, בשום אופן. "כשקיבלו עליהם את הדין" — עצם העובדה שהשלימו עם הדין הזה — אזי "כזכאין". גם כאן אני קורא את התרגום: "יהיו בעיניך שניהם כחפים מפשע". ובכן, אם אקח את התרגום הצרפתי של "זכאי" הזה — כיצד תתרגמו את השורש הזה כשהוא נאמר על הקב"ה, […] מלא חסד? "חף מפשע"? מדוע תהיה לו בעיית אשמה כלפי הקב"ה, שיצטרכו להכריז עליו כחף מפשע? מושג ה"זכאי" קרוב גם לזכות אבות, ל"זוכה" — כלומר: הוא זכה בדינו, הוא ראוי לדינו. ראה אותם אפוא שניהם כזכאים, משום שבסופו של דבר עמדו במבחן: רצו לשמוע את קול הדין, לא השתמטו, לא חיפשו דרכים לחמוק ממנו, ומרגע שעמדו לפניך לקבל עליהם את דינם — "יהיו בעיניך כזכאין".

זכאי כאן הוא מי שזוכה לומר: מילאתי את חובתי. זכיתי במשהו, משום שהבהרתי מצב. זהו "יהיו בעיניך כזכאין". ועתה, אמרנו שאין אנו כאן בשולחן ערוך; אנו בפרקי אבות, ופרקי אבות עוסקים בעקרונות. והזכרנו את הדרך הזאת להעמיד את עצמך בסימן שאלה. אל תעשה עצמך אפוא סנגור של עצמך — כך יש לקרוא. אבל כיצד להשלים את הטקסט? שפוט את בעלי הדין העומדים לפניך, ראה את שניהם כאשמים… ובכן, תמיד — כל משפט עובר דרך שני עדים. יש עד שמימי ועד ארצי.

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים לב, א) — הקשיבו השמים לדברי, ותשמע הארץ את אמרי פי. ורש"י שם מבאר שיש כאן עדות […]. סליחה, עלי לכבות את הטלפון. אני ממשיך, סלחו על ההפרעה; תמיד אומרים לי להניח את הטלפון בצד, ואני שוכח. ובכן, שני העדים — שמים וארץ. ומה הם שמים וארץ? אתם יודעים, קירקגור אמר: יש שני דברים הסוחפים את התלהבותי, ואינני יכול, כביכול, להבינם — מרחב הכוכבים, והמצפון שבעומק נפשי. מרחב הכוכבים אכן מזמין את ההתבוננות של האדם בנפלאות הבריאה.

אנו משבחים אותם בכל בוקר, בהם אנו פותחים את השבח; והקב"ה אכן אמר: את כוכבי השמים, את השמש ואת הירח חילקתי לשאר האומות, כדי שיכירו שיש בורא, שיש ריבון לעולם. אבל אתם — אל תצמצמו את אמונתכם לנפלאות הטבע הללו. מדוע? משום שאתם עלולים ליפול במכשול עבודה זרה: אם בייחוס כוח להם, ואם בטביעה בתופעות הטבע. ובסופו של דבר, שני העדים האלה, השמים והארץ, הם שיעידו על מחויבותכם — ועוד נראה זאת בהמשך. אלה אפוא בעלי הדין העומדים לפניך. יהיו בעיניך שניהם כרשעים, משום שהם עלולים להיות מקור סטייתך.

מותר לך אכן לשאת עיניך אל השמים ולהתבונן בנפלאות הרקיע. מותר לך אכן לראות את מרחבי הטבע ואת יופיו, ולהעריך אותם כראוי; אבל דע שבדרך ראייה זו, בהשתאות מפני מה שמעבר לך, יש סטייה אפשרית. אך כאשר הם נפטרים מלפניך לאחר שקיבלו את הדין — כאילו הכפפת אותם, כביכול, לסמכות עליונה, לנותן התורה — אזי יהיו בעיניך שניהם כזכאים; אמרנו "כזכאין", לא "חפים מפשע": כדבר המשלים את דרך ההתפעלות מנפלאות הקב"ה ושבחן. זו תורתו של יהודה בן טבאי, שאכן אירע לו מקרה.

לא סתם מקרה — מעשה מצער. אנו כמאה שנה לפני הספירה, וכפי שאמרתי לכם קודם, יש קרעים בתוך הקהילה היהודית. והוא רצה להוכיח בכוח סמכותו לזרם הצדוקי, שכפי שאמרתי לכם הבין את הדברים כפשוטם — "נפש תחת נפש", כלומר אין לחייב אדם מיתה אלא אם כן הרג באמת, הכה את חברו מכת מוות. לא נעסוק עכשיו בדיני מיתה; העיקר הוא שהתורה דרשה שכל דין יתנהל על יסוד שני עדים.

בלא עדים אין דנים דבר. והנה אירע שיהודה בן טבאי רצה להוכיח לזרם הצדוקי שגם אם העד נמצא עד שקר, ורצה להמית אדם שעד אותה שעה הוחזק כזכאי, אפשר לחייבו מיתה. אבל הדבר לא היה מקובל, שהרי התורה אמרה: על פי שני עדים ייעשה הדין. ולא היו עדים; אבל הוא, כדי להוכיח שגם אם האיש לא נידון למיתה, והאחרים עשו הכול כדי לחייבו ונמצא שזממו נגדו, אין האיש צריך לבוא על עונש זה […] — אלא שלא היו עדים: היה רק עד אחד. ושמעון בן שטח נזף בו על כך, ויהודה בן טבאי הצטער על מעשהו. ואפשר להבין גם את מה שהוא מלמד אותנו, משום שחווה זאת בעצמו; זה מאורע שנגע בו עד עומק נפשו. ואכן, הוא פרש מנשיאות בית הדין הרבני והעמיד את שמעון בן שטח במקומו. וזו הסיבה שיהודה בן טבאי מופיע פעם כנשיא ופעם כאב בית דין: היה או נשיא בית הדין או פשוט ראש הדיינים. משום שהכריז שמעתה לא ידון עוד אלא לצדו של שמעון בן שטח. ושמעון בן שטח היה פרוש מוצהר. הוא שנמלט מרדיפתו של ינאי המלך, אלכסנדר ינאי, שרדף את תנועת הפרושים; בזכות אחותו, שלומציון המלכה, נמלט מרדיפת גיסו. והוא שהשיב על מכונה את כל התורה שבעל פה. רוח זו של פתיחות וקפדנות גם יחד, שגילה, זיכתה אותו — את שמעון בן שטח — בזכותם של דורות רבים. ואילו יהודה בן טבאי היה, במידה מסוימת, אביהם המאמץ של הקראים. אינני אומר שהיה כזה בעצמו, אבל כמעט שכך היה. ובכן, מה מלמד אותנו שמעון בן שטח?

"הֱוֵי מַרְבֶּה לַחֲקֹר אֶת הָעֵדִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר" (אבות א, ט). שמעון בן שטח אומר: הרבה לחקור את העדים והיזהר בדבריך, שמא יעוררו את העדים או את בעלי הדין לשקר. כבר עסקנו ב"הוי מרבה לחקור את העדים": אל תפתח פתח, בשאלותיך, לתשובות אפשריות, לעדויות שקר. זו המשמעות המיידית. אבל דיברנו — חקור את העדים — ועדים אלה הם השמים והארץ. שכן אם נציב את דבריהם של יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח בהקשרם של פרקי אבות, אין הם פונים ישירות אל הדיינים, אלא אל איש העם, אל כל אדם.

ועדים אלה הם שאתה חוקר תמיד, כדי לחזק את עצמך בדרך חייך, בדרך מחשבתך. ובכן, הוא אומר: שים לב, היזהר בדבריך. "היזהר בדבריך" — בעברית: "והוי זהיר בדבריך", "והוי זהיר בדבריך". יש שתי משמעויות ל"זהיר": או "היזהר", או זוהר, ברק. אתה מבין? ולנוכח מה שמתרחש, השתדל שלשונך תהיה בהירה, שתקרין אור סביבך, באופן שלא תהיה אפשרות לפירושים כוזבים, לשקרים, על יסוד פירושיך שלך.

אם כן, אם נחזיר את דבריהם של יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח אל עצמנו, נוכל לראותם כהשלמה למה שלמדנו בשבוע שעבר — ואני לוקח כאן את הספר כדי לומר לכם: "יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א, ו). "עשה לך רב" — עשה מעצמך רב, היה אתה עצמך רב — והשתדל, בסופו של דבר, לחלוק את ידיעותיך עם האחר, שכן רב המסתפק במה שלמד בעצמו, אוטודידקט, עלול אכן לפרש פירושים מוטעים; וכדי למצוא את [הפירוש] הנכון […]. ועתה ראו כיצד דבריו של יהושע בן פרחיה מוצאים את הדהודם בדברים שמלמדים אותנו יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח: […].

היה רב במחשבה, אבל שרבנות המחשבה לא תביאך למיין את בני האדם ולהדיר מקצתם. "וקנה לך חבר" — קנה לך חבר: נסה לשפשף את ידיעותיך בידיעותיהם של אחרים. […] אני חי בעולמי הסגור, והם בשלהם? לא. אצלנו, רעיון השיתוף נדרש בכל הרמות. איננו יכולים, אנו, עם ישראל, להסתגר בבדידותנו — לא הכלל ולא הפרט; ועלינו להיות זהירים מאוד במה שאנו מציגים כיסוד להיגיוננו, לתורתנו, שכן אם אין הדברים בהירים די הצורך, מוטב שלא לתת אחיזה לשקר. כי כך אכן התרחשו הדברים לאורך כל ההיסטוריה: השארנו אזורים עמומים, וחטאנו גם בזלזול באחר, והדבר הפך לרועץ לנו וחיזק את בני האדם בדחייתם את […]. בזה אני מסיים את שתי המשניות האלה; אם נשאר לי זמן אעבור למשנה הבאה — כן, נשאר לי זמן.

ובכן, המשנה הבאה היא משנתם של שמעיה ואבטליון: "שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר: אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת" (אבות א, י) […]. ובכן, שמעיה ואבטליון קיבלו את התורה שבעל פה מקודמיהם. מי היו שמעיה ואבטליון? לדעת אחדים, היו מצאצאי סיסרא, אויב ישראל. אחרים טוענים שהיו מצאצאי […]. דבר מפתיע. אנו אצל ה"אבות" — ואני קורא להם גם "זוגות" — אלה שעליהם מוטל למסור את היהדות בשלמותה מדור לדור בעתות משבר. והנה צאצאי גרים הם שהופקדו על מסירתה הנאמנה של מסורת זו מדור לדור. כדי לומר לכם: אלמלא יתרו, לא הייתה התורה ניתנת.

יתרו בא לפני עשרת הדברות, לפני התגלות הקב"ה, והקב"ה עצמו הציע את התורה לאנושות כולה. יצא שעם ישראל קיבל אותה בשלמותה, ואילו האחרים ביקשו כמה תיקונים בתוכה. ואף על פי כן התורה פתוחה לכל אדם: כל הרוצה באמת להיכנס בה — לא זו בלבד שימצא בה את מקומו… אבל אתם יודעים, יש בכל זאת הגבלות שנקבעו לגרים שנכנסו זה עתה לתוך העם, והיא שאין מעמידים אותם בעמדות פיקוד. שום עמדת פיקוד; אין מפקידים בידיהם אחריות על הציבור. מדוע? משום שעדיין לא נשתרשו היטב בתוך כלל ישראל, ואנו חוששים שמא תהיה חזרה חפוזה לאמונות הקודמות, או פירוש מוטעה בדרך; לכן אנו נוקטים אמצעים. אבל כאן אנו רואים היטב ששמעיה ואבטליון הם צאצאי גרים.

יש המבקשים לומר שאמם הייתה יהודייה, או שהיו כבר דור שני או שלישי לגרים — אין זה משנה. די לנו באונקלוס: הוא גר, והוא שתרגם ופירש את התורה, ותרגומו מופיע תמיד לצד התורה שבכתב, ומצוה לקרוא בכל שבוע את התרגום הארמי של התורה מאת אונקלוס. וגם כאן יש הוכחה שלגרים יש מקום — ואיזה מקום, מקום של כבוד, שהרי הם הופקדו על המסירה השלמה הזאת. ישנם רק ארבעה או שישה כאלה, נדמה לי, והם נמנים עמם. ומה הם מלמדים אותנו? "שמעיה ואבטליון קבלו מהם… אהוב את המלאכה".

אהוב את המלאכה. ובכן, יש הבדל בין מלאכה לעבודה. עבודה היא העמל; עבודה הולידה את המילה "עבד". העבודה משעבדת. עבודה נוטה בכל הזמנים: הפועל "עבד" נוטה בכל הזמנים. מן המילה "מלאכה" אין פועל נגזר. מלאכה היא שם עצם, וכמעט היא צורת הנקבה של "מלאך". ואתם יודעים: מלאך אינו יכול למלא שתי שליחויות, אלא אחת בלבד. וכך גם האדם — לכל אדם שליחות שעליו למלא. "אהוב את המלאכה" — היענה לשליחותך. שימו לב: אין מדובר כאן רק במחשבה על הפרנסה, על הבאת כסף הביתה. שכן בזה יש צד משעבד. צד משעבד — מדוע? משום שלפעמים עושים את העבודה הזאת בלא שכנוע. אין יצירתיות בעבודתנו, היא נעשית עבדות, היא נעשית לנו משא. לכן נדרש ממך להיות יוצר בעבודתך, לעשות את מה שאתה אוהב, את מה שאתה חש נמשך אליו, את מה שמביא אותך לידי מימוש בחיים.

ולמרבה הצער, מושג המלאכה הזה זכה לזלזול מסוים, בשעה שהתורה אומרת שעדיין לא המטיר ה' על הארץ, משום ש"וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ה): האדם עדיין לא היה שם לעבוד את האדמה. והאדם, כשהושם בגן עדן, הושם שם "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו). הבטלה — אתם יודעים — נפסלה בידי חכמינו. ועתה, איננו מדברים על עבודה זו; אנו מדברים על אומנות, על האמנות, על המקצוע, לא כן? זה דבר אחר. ואמנם רבי מאיר — שמו רבי נהוראי, שכן היו לו שני שמות: רבי נהוראי הוא רבי מאיר, אלא ששמו התפרש כך משום שהאיר את עיני כל ישראל […] — והוא אמר שיניח כל אומנות שבעולם ולא ילמד את בנו אלא תורה.

ורבי נהוראי אכן אמר במקום אחר: "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה" — שילמד אדם את בנו אומנות נקייה. ואם כן, כיצד אמר "איני מלמד את בני אלא תורה"? מובן מאליו: הוא ראה בבנו נטייה, כישרון ללמוד תורה, ויישר כוחו, אם אכן יצליח לחקור ולהועיל בתורתו לכלל ישראל כולו — גם זו אומנות, גם זו אמנות. אבל לעשות ממנה מתכון מטבח — את זה התורה לא דרשה. להפך: חכמינו לא חדלו לשבח את כל מי שהיה להם, לצד לימוד התורה שעשו אותו עיקר, עיסוק שממנו התפרנסו. הם אמרו: "גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיגִיעוֹ יוֹתֵר מִיְּרֵא שָׁמַיִם" (ברכות ח, א) — גדולה מעלת האומנות מיראת שמים.

מדוע? משום שביראת שמים נאמר "אשרי", ואילו על הנהנה מיגיעו נאמר: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהלים קכח, ב). כשאתה נהנה מיגיע כפיך — "אשריך": אתה מאושר ותחוש בנוח; "אשריך בעולם הזה" — מאושר אתה בעולם הזה; "וטוב לך" — ובכן, "לעולם הבא", גם בעולם הבא. ולא תהיה תלוי באחרים לפת לחמך — להפך. עשיר אולי לא תהיה, שכן המקצוע שבחרת אולי לא יכניס לך די כדי להתעשר, אבל אתה חש שאתה מממש את עצמך בעבודה הזאת, וגם זו דרך לפרוח. וחכמינו אמרו: שנות רעב עשויות לעבור, אבל אדם שיש אומנות בידו — הרעב לעולם אינו דופק על דלתו. תמיד יש לו במה לפרנס את עצמו, במה לממש, לממש את עצמו. אם כן, תורתו של שמעיה: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" — ושימו לב: את "הרבנות" לא תרגמו כאן "רבנות".

והרבנות — כשאתה עושה ממנה מקור הכנסה. שכן אז — כיוון שאתה עושה את התורה סחורה… זהו מלמד, מלמד תורה: "מה אני בחינם — אף אתם בחינם": כשם שלימדתי בחינם, כך גם אתם חייבים ללמד את תורתי בחינם. ואכן, עליכם להעריך את הזמן שאתם מקדישים לה; על זמנכם מותר לכם לבקש תמורה, אבל בכל מקרה אסור לכם לחיות על חשבון התורה. ואילו הייתי מתרגם "ושנא את הרבנות" כפשוטו — […] אבל כפי שאתם רואים, "שנא את השררה" — כך תרגם; הוא לא רצה לתרגם כפשוטו, כדי שלא לפגוע בכל הרבנים העושים את עבודתם במסירות ובהקרבה. הוא אומר: שנא את השררה — שנא את העבודה שבה אתה מתחיל להנהיג אחרים, רק לכפות את חוקך, לבקש לנצל את ידיעותיהם של אחרים, את עמלם של אחרים. "ושנא את הרבנות" — זו היא, בסופו של דבר: אל תתנשא לשמש פקיד רם. "ושנא את הרבנות, ואל תתודע לרשות" — ואין טעם לבקש כבוד אצל בעלי השררה. "רשות" כאן — […] — הם השליטים, משום שיום אחד יפשיטו אותך מכל אשר לך. נראה שבעלי השררה מכירים באדם רק במידה שהוא יכול לשרתם; הם מפקירים אותו לגורלו, נוטשים אותו לגורלו, ברגע שאין להם עוד מה להפיק ממנו. ובכן, "אל תתודע לרשות" — מי שמביא לנו תורה זו, "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתודע לרשות", הוא שמעיה. נשלים זאת בשבוע הבא.

הגיעה השעה. אני נותן לכם את רשות הדיבור. — אמרת קודם, איני זוכר עוד באיזה הקשר, שהמצוות אינן באות להיות מתכוני מטבח. אני מסכים איתך לגמרי. אבל מעבר לנושא שפיתחת: אם המצוות נעשות מתכוני מטבח, או אם יום אחד אדם מוצא את עצמו עם מעט מדי כוונה לקיים אחת מהן — האם לא מוטב שלא יקיים אותה? — שמע, התרגום המילולי של "מצוה" — "צו לצו" — הוא קשר. היום אפשר היה לשלוח את הטקסט שלך ולכתוב: "הנה המצוה" — כלומר, "הנה הקישור". ובכן, הקשר הזה הוא הקשר עם הזולת, והוא הקשר עם הקב"ה.

וזאת ועוד: אומרים שבמילה "מצוה" יש שתי קריאות. "מצ" — מ"ם וצד"י. יש קריאה הפוכה: מצמידים לאות הראשונה, אל"ף, את האחרונה, תי"ו — צירוף את"ב"ש באלפבית העברי. אם קוראים בדרך את"ב"ש, האות המקבילה למ"ם היא יו"ד, והמקבילה לצד"י היא ה"א. חלקו את האלפבית העברי שלכם באמצע: מאל"ף־בי"ת עד כ"ף, ומלמ"ד עד תי"ו — ותראו את המקבילות משני הצדדים. יוצא ש"מצ" — מה שאינו גלוי בתוך הקשר — הוא יו"ד ה"א: השכינה.

השכינה אינה גלויה. אבל מה שגלוי במצוה הוא הוי"ו וה־ה"א. מהי הוי"ו? הוי"ו היא וו, היא קשר, היא מה שתופס אותנו, מה שמקרב אותנו. הוי"ו — כשמה וכמו שהיא מתפקדת — היא החיבור, וי"ו החיבור בלשון העברית. וה־ה"א היא התקשורת: היא הנשימה, ההבל; ה־ה"א היא הנשימה — אם תרצו, נשימת התקשורת הקושרת אדם לחברו: זו הוי"ו וה־ה"א. וזה גלוי. גלוי שאם איננו מדברים זה עם זה, וכל אחד מסתגר בשתיקתו, שום דבר אינו מתרחש.

נתעלם זה מזה. מן הרגע שאנו מתחילים לתקשר, אנו יכולים לגלות את מה שנסתר בנו — את ה"מצ", את המהות, כלומר את היו"ד־ה"א, את השכינה שהחיתה את האדם. זוהי המצוה. — תודה רבה. מרשים. — שאלה נוספת? העזו, לא כן? נשארנו ביישנים גדולים. אולי הייתי צריך לבנות שיעור אינטראקטיבי, שבו אני שואל את השאלות. "לֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד" (אבות ב, ה) — לפי התורה, הביישן אינו לומד. — רב, הייתי רוצה שתחזור על המשפט "השכינה", המשפט האחרון שאמרת. אמרת שאם בני אדם אינם מדברים זה עם זה, הם מתעלמים זה מזה. ואילו השכינה — לא שמעתי את המילים האחרונות שאמרת, והן חשובות לי.

— אמרתי שהיא מדברת אלי תמיד, השכינה הזאת, היא מדברת אלי, אלא שאני חונק אותה; אינני מצליח — אינני נותן לה שהות להתבטא. וכשם שאני שותק מול חברי, כך אני שותק מולה. כלומר: היעדר התקשורת ביני לבין חברי שולל ממני אפילו את התקשורת עם מה שמעבר. — חשוב מאוד. — גם לי אולי יש שאלה. כשאתה אומר שאין לבקש להתוודע לבעלי השררה — האם אין בזה גם סימן של אותנטיות, כלומר של כבוד לאותנטיות של האדם עצמו? יש העובדה שבעלי השררה ינצלו אותך ויפקירו אותך כשלא יזדקקו לך עוד. אבל האם אין גם משהו חשוד בעניין שבעלי השררה עשויים לגלות באישיותך — ביטוי לכך שאתה מתאים את עצמך אליהם יותר מאשר לאותנטיות שלך? — גם כאן יש מעשה הקשור בשמעיה: היה לו תלמיד מבריק, אבל הורדוס משך אותו לשירותו, והוא איבד אותו, ותלמידו יצא לתרבות רעה. והדבר זעזע אותו לא מעט. זו, אם תרצו, התשובה העולה מתוך חוויותיו של שמעיה. אבל "אל תתודע לרשות" — אל נשכח ש"רשות" יש לה כמה משמעויות. רשות היא התחום שלי, הקניין הפרטי.

המשמעות השנייה של "רשות" היא הבחירה החופשית: "וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה" (אבות ג, טו). והמשמעות השלישית של "רשות" היא זו שהסברנו קודם: השררה — משום שהיא לוכדת אותך, אבל אתה גם מתפתה לה; אתה רוצה משרות הנהגה, אתה שואף לכך. אתה שואף להנהיג — כן, אבל שים לב: "אל תתודע לרשות". ינצלו את ידיעותיך, ויום אחד ידחקו אותך הצידה. נסה — אל תצפה ליהנות מן ההערכה הזאת תמיד. ודרך אחת שלא ליפול למרירות, לדיכאון, לייאוש, היא "אל תתודע לרשות": אל תבקש לתפוס עמדת הנהגה […]. אבל כמובן, חכמינו אומרים: שים לב.

יש להבחין בין רשות לרשות. אם באמת קוראים לך ואין מי שיעשה את הדברים במקומך — ודאי שעליך להיענות. אבל אם זו משרה מלאכותית שנותנים לך פשוט משום שמיישבים בעיה פנימית, ואתה שם כמו כלי משחק על לוח השחמט — אזי "אל תתודע לרשות": אל תיכנס לפוליטיקה הזאת. ולצערנו אנו מושא לכך כל הזמן. — האמת היא שחשבתי על יהודי החצר. כלומר, אתה מדבר על בעלי השררה בתוך עולם יהודי; אני חשבתי על בעלי השררה בעולם לא־יהודי. — ובכן, […] — נכון — פרשן שהיה בעצמו יהודי חצר, אבל הותיר אחריו באמת מפעל פרשני עצום על המקרא, וגם הגות — הוא אומר באחד מספריו: שירתי מלכים כל ימי חיי, ואני אומר לכם, וחוזר ואומר לכם, ומייעץ לכם: אל תשרתו את המלכים, שרתו את מלך המלכים. — נכון. — ובכן. שאלה נוספת? אם כן אניח לכם. הנה רבינוביץ' — ערב טוב, אני רואה אותך, יפה, יפה. ובכן, להתראות בשבוע הבא […].

— ערב טוב, מר בניזרי. — ערב טוב. תודה, תודה. — אני שומע אתכם, אני שומע אתכם. להתראות. תודה רבה. — אני שומע אותך, מר בניזרי. אני שומע אותך. — הערב […]. — אמן. — כן, הערב. — האירו את ביתכם באור קטן. — אמן. אה, כן. — מדליקים אז נר קטן. — כן. ולוו אותו בתפילה בעדכם ובעד קרוביכם. — רעיון טוב. — הנה. יאללה, תודה רבה, ולהתראות.