פסח: סוד המספר ארבע

החלטתי הערב לעסוק לפניכם בסמליות של המספר ארבע, שביקשתם בפעם הקודמת. זוהי טעימה מפרק בספרי הבא, בעזרת ה', שהוא פירוש על ההגדה לפי נושאים, ובו אני דן בדיוק בסמליותו של המספר ארבע בליל פסח. והמספר ארבע הזה שזור במציאות עצמה — בבריאת העולם ובבריאתו של עם ישראל. אתם יודעים היטב שבריאת העולם מגיעה לתכליתה עם לידתו של עם ישראל ובניית המשכן. זו גם הסיבה שיש וי"ו ב"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת" (שמות א, א) — וי"ו החיבור בראש הספר השני, ללמדנו שספר שמות הוא המשכו של ספר בראשית. ספר בראשית עוסק בעיקר בבריאת העולם; ספר שמות, ספר יציאת מצרים, עוסק בלידתו של עם ישראל. ותכליתה של לידה זו היא "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו): עם שמגדיר את עצמו בראש ובראשונה בשאיפותיו הרוחניות, על אדמה שנתן לו הקב"ה כדי שיוכל לפתח באמת את כל כשרונותיו. ואת זה אנו חוגגים בפסח. יש לי הסבר מיוחד מאוד, שלא ראיתיו בשום מקום, לשבת שלפני פסח, הנקראת "שבת הגדול".

יש פירושים שונים — למשל, שבשבת זו הרב אינו חדל להזהיר את קהלו על דיני הפסח הדקדקניים, ועוד. אבל בעיניי, שבת הגדול היא קודם כול השבת החותמת את שבת הבריאה. ולכן אמרו חכמינו: "אִלְמָלֵי מְשַׁמְּרִין יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן, מִיָּד נִגְאָלִין" (שבת קיח ע"ב) — והיינו שרויים בימות המשיח. באילו שתי שבתות מדובר? בשבת הבריאה ובשבת יציאת מצרים. ואכן, כשאנו מקדשים את יום השבת, אנו מזכירים גם "זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית" וגם "זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם". ומשום ששבת הגדול היא הפתיחה ללידתו של עם ישראל ביציאת מצרים, היא נקראת "השבת הגדולה".

שום דבר אחר אינו מייחד את השבת הזאת מלבד ההפטרה ממלאכי — אחרון הנביאים, החותם את ספר הנבואה, ובדבריו אכן מבושרת ביאת ימות המשיח. ולאחר הקדמה זו, נתבונן בסמליות של הארבע בלידת עם ישראל. הרי ידוע לכם שבהשתלשלות הבריאה ישנם ארבעה שלבים: שלב ההאצלה; שלב הבריאה יש מאין, מתוך האין; שלב ההגייה והעיצוב; ושלב המימוש. בעברית: עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה. ארבעה אלה מעידים על ממשותו של העולם בקיומו, על פי מבנה השם המפורש, יו"ד-ה"א-וא"ו-ה"א. יש בו ארבע אותיות, אך איננו קוראים אותו ככתבו; אנו ממירים אותו באותיות אל"ף-דל"ת-נו"ן-יו"ד, המתורגמות "אדון", "אדוני". ואל"ף-דל"ת-נו"ן-יו"ד הוא התגלותה של אותה הוויה עצמה בעולם החומר.

יש עולם של רוח, שהוא יו"ד-ה"א-וא"ו-ה"א; עולם של אהבה, שהוא יו"ד-ה"א; ויש עולם הפיזיקה — לא עוד המטאפיזיקה — שהוא עולם של אל"ף-דל"ת-נו"ן-יו"ד. ודאי אתם מבינים איזה פער עצום עשוי להפריד בין עולם האצילות לבין העולם שבו אנו נמצאים. אך אנו שואפים תמיד להשיב את עולם המציאות הזה אל עולם האצילות, וזה נעשה באמצעות השבת, שהיא זמן שאינו חלק מן הזמן. מדוע? משום שדבר לא נברא בזמן הזה. יום השבת הוא יום שמחוץ לזמן, ולכן לא נאמר בו "ויהי ערב ויהי בוקר, יום השביעי": לא היה ערב ולא היה בוקר ביום השביעי.

זהו פשוט היום שבו עולם הרוח משיב אליו את עולם החומר. זהו היום שבו נחקקת מלכות ה' המתפייסת עם העולם. שהרי אנו יודעים היטב שאדם הראשון החטיא את מסלולו כבר ביום הראשון; הוא נכנס אל השבת כדי לתקן את קיומו, להשיב את מה שאבד לו. דעו לכם שבריאתו של אדם החדש היא יעקב אבינו — יעקב אבינו, שבעבורו עלו מלאכים וירדו לראות אם זהו אכן אותו דיוקן של אדם הראשון — אותה קומה, אותו צלם אלוקים שהוא נושא. ויעקב אבינו הוא שבירידתו למצרים קשר את הבטחת ה' לאברהם עם ירידתו של עם ישראל למצרים — כלומר, עם עקדתו של עם ישראל במצרים.

כשם שאברהם העלה את בנו על המזבח, כך יעקב מעלה את בניו על מזבח מצרים. אך מובטח להם באותה מידה שברגע האחרון המוות יחוס על הילד הזה, משום שהקב"ה אינו חפץ במותו ומתנגד לו — וכך יהיה גם לעם ישראל. ולכן נחקק המספר ארבע בגזרת הגלות של עם ישראל: ארבע מאות שנות שעבוד. והוא קשור לארבעת הנהרות היוצאים מגן עדן ומתפשטים בכל היקום. לעם ישראל צריכים להיות ממדים אוניברסליים אלה, כשם שלאדם הראשון צריכים להיות ממדים אוניברסליים. אך ממדים אלה אינם נקנים בן לילה. הם אינם ניתנים במתנה; ואילו ניתנו, לא היו שווים דבר.

יש לזכות בהם, יש לקנות אותם; על העם להטות אוזן לכל היקום שברא הקב"ה. עליו לזכך את לשונו עד כדי להעניק ללשון כוח של בריאה. זה, בסופו של דבר, מה שנדרש מאיתנו בפסח: להשיב ללשון את היקפה, את ערכה, את כוחה היוצר. כיצד הגעתי לפתח את הנושא של סמליות הארבע? מתוך קריאה בפיוט של אבן עזרא. הוא מיוחס לאבן עזרא, ואינו חתום. אני רוצה לקרוא לכם אותו במהירות, משום שאינו ארוך והוא אכן מוקדש לחג הפסח. אקרא אותו בעברית. […]

[…] ועכשיו אתרגם אותו בקצרה. האחד, בארבע אותיות, נישא בידי ארבעה. ארבעה אלה הנושאים אותו הם ארבעה סמלים: האריה, הנשר — דמות הנשר — סמל השור וסמל האדם. הוא נישא אפוא בידי ארבעה סמלים אלה. הוא מוקף בארבעה: אלה ארבעה מלאכים המלווים אותנו בחיינו — מיכאל מימין, גבריאל משמאל (השמות האלה מוכרים לכם), אוריאל מלפנים ורפאל מאחור.

אלה הם סמליהם של צבאות עמו. ועמו, בלכתו במדבר, יש לו ארבעה דגלים, המייצגים את ארבעת הסמלים הללו. […] והנה הפינות — ארבע כנפות הארץ; משם משה את מי שעמד לטבוע. ובעיתים, בתקופות, בעונות — ארבע עונות; גם לנו יש סימפוניה של ארבע עונות — ו[…] הוא הפך את ארבע העונות, לא כיבד אותן, בשעה שקצף על עמו. אך הוא זוכר את מהותו של העם הזה, הנושא את חותם ארבע האותיות. שהרי עם ישראל ביציאת מצרים לא היה טוב ממצרים, ונאמר שהמלאכים — כלומר השרים של כל אומה, מליציה או מלאכיה הממונים עליה — אמרו: יש כאן עוול. לעת עתה עם ישראל אינו טוב משאר העמים; מדוע זה נידון לאבדון וזה לחיים? והקב"ה אמר: אני מושיע את מי שנושא את שמי — ישראל. […] ומי שנועד להתריס נגד הזמן השיב בארבעה דגלים, וחגג את ניצחונו בארבע כוסות; בשמחה […] ציווה להללו כך […]. והפיוט מסתיים: "הללו שם יה, הכלולים ביה" — הודו לשם ה', אתם הנושאים את שם ה'. והרי ידוע לכם שבשבטי ישראל, מי ששמו חנוך — משפחתו נקראה "החנכי".

ומי ששמו שלומיאל — "שלומיאלי", וכן הלאה: היה צורך להוסיף את היו"ד ואת הה"א. והיו"ד והה"א, כפי שאתם יודעים היטב, הם המידה הראשונה של הקב"ה בתוך יו"ד-ה"א-וא"ו-ה"א; ולכן לשתי האותיות האלה יש, כביכול, ערך מקודש מצד עצמן. ובתוך עדת ה' נותנים כבוד לשמו הגדול. זה הפיוט. ועתה נבוא אל סמליות הארבע שלנו. הדבר הראשון: בריאתו של עם ישראל סובבת סביב ארבע האותיות האלה, שאינן אלא כפל של יו"ד-ה"א: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט). "יהיה" — יו"ד-ה"א, יו"ד-ה"א: לא יהיה עוד יו"ד-ה"א-וא"ו-ה"א, אלא הנשגב והשוכן בתוך המציאות יתמזגו — המנהיג את השמים, את הרוח, והמנהיג את החומר. המאמרות והדברות יהיו ככרובים, המעורים זה בזה.

המאמר והדיבור — ה"אמירה" וה"דיבור". מה פירוש הדבר? עוד תהיה לי הזדמנות להרחיב בזה, אבל בקצרה: כשאני "אומר", אני מדבר אל עצמי; כשאני "מדבר", אני פונה אל מישהו אחר. כשאני אומר לעצמי אין לי בן שיח; אבל כשאני מדבר יש בן שיח, ויש אף אפשרות לערער על דבריי ולבדוק אותם. אני מקווה שהדבר ברור עכשיו. ובכן, כל ההשתלשלות הזאת, התקשורת האלוקית הזאת, נעשית דרך צירופיהן של ארבע האותיות שהזכרתי קודם — לא אחזור עליהן כדי לא לבזבז זמן. והן נישאות בכוחו של האריה — שרביט המלכות של האריה שהושט לעם ישראל, סמלו של יהודה; בהמראתו של הנשר — והקב"ה נשא אותנו "עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים" (שמות יט, ד) […]; ואחר כך השור. מדוע נבחר? מצד אחד בשל כוח הנגיחה, ומצד שני בשל העוצמה הכלכלית — הבסיס הכלכלי של עם שלם. והאדם.

האדם הוא, בסופו של דבר, מי שנתמך, נשמר ומוגן בכוח הזה שלמטה, ביכולת הזאת להמריא ולביית הכול, כבהמה שאפשר לשלוט בה ולחיות לצדה בלי פחד. […] בחדות הראייה המאפיינת אותו. ובכן, הכוחות האלה שבהם חונן העם בספירת האצילות, בספירת ההאצלה — שהרי לעת עתה הוא נהגה כפי שנהגה העולם — נתמכים או מלווים בידי ארבעה שליחים. ארבעת השליחים האלה, שאנו קוראים להם מלאכים, שאנו מתרגמים "מלאכים", אנו נושאים אותם בתוכנו, והם מלווים אותנו. דעו זאת: איננו חיים בעולם של מלאכים. אבל אנו נקראים להיות אנשים שהם מופת של חסד, דרך מידתו של מיכאל; של גבורה — שכן החסד אינו סתם כניעה, סימן של נחמדות, דרכו של מי שאין בכוחו לעשות אחרת. לא: יש גבורה של גבריאל. ויש אפשרות — הרי אתם יודעים, מי שמאבד את חוש השמיעה אינו יכול עוד לשמור לגמרי על שיווי משקלו.

"אוזן"; הפועל "איזן"; "מאזניים". מי אפוא נותן לשתי המידות האלה — מידת החסד ומידת הגבורה — את האיזון ביניהן? רפאל. הוא המרפא כל חוסר איזון שעלול להתרחש. אבל כל זה לשם אוריאל: להתקדם, לקדם את אור המוחלט, את אורו של הקב"ה — אוריאל. ובכן, תבניתו של עם ישראל בשעת בריאתו הולכת בקווי המתאר ששרטטו לו האבות. שהרי אברהם היה מידת החסד, יצחק מידת הגבורה, ויעקב מידת האמת — הוא המביא את האיזון, המינון בין שתי המידות ותיקונן.

ולבסוף יוסף. אתם יודעים שתמיד מונים רק שלושה אבות, אך יוסף שייך לשלשלת האבות, משום שהוא אבי האומה הישראלית ממצרים והלאה. הוא המכונן שלה; הוא מייצג את היסוד של עם ישראל, את בסיסו של העם […]. עם ישראל אינו יוצא לדרכו ממצרים אלא כשהוא מסוגל לתפוס את האור מתוך החושך — זוהי המכה התשיעית של מצרים. באותה שעה ניתן האות ללידתו של עם ישראל. אך לידה זו, שוב, קשורה במה שאפשר לכנות "ריבוע" ארבע האמהות.

שרה, שהרחיקה את ישמעאל; רבקה, שהרחיקה את עשו; לאה, שהרחיקה את לבן; רחל — שבניה יוסף ובנימין הם שיכריעו את הגאולה האחרונה. […] רחל אינה קבורה במערת המכפלה. יש לה קבר משלה; היא בפרשת דרכים, מבכה על בניה; עליה מוטל למצוא אותם. והיא העמידה על דרכם את בנה יוסף — יוסף הוא האיש המדיני, שצריך להקדים, שהוא השלב הראשון של הגאולה המשיחית, לפני הגאולה הרוחנית הסופית. אתם רואים אפוא בבירור את ארבעת האבות האלה ואת ארבע האמהות האלה; ובנשים, צאצאותיהן, שהצטיינו בהתנגדות הראשונה לגזרת פרעה, שעמדו לצד בעליהן ועוררו אותם למרוד בגזרה, נאמר: "בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם" (סוטה יא ע"ב): בזכות הנשים הצדקניות האלה יצאו אבותינו ממצרים. והמספר ארבע יקבע, בסופו של דבר, גם ארבעה שלבים ביציאת מצרים, הטמונים בארבע הבטחותיו של הקב"ה. "וְהוֹצֵאתִי" — אוציא אתכם ממצרים; אוציא את מצרים מכם.

"וְהִצַּלְתִּי" — אציל אתכם. זוהי התחייבות של חסד גמור מצד הקב"ה כלפי עם ישראל, שהרי עם ישראל לא מרד ברודפו, פרעה, במחנה הריכוז שלו — מצרים. ואחרי "והצלתי" יש לנו "וְגָאַלְתִּי": "גואל ישראל", "גאל ישראל" — הדבר קשור ביעקב, כפי שאנו אומרים בתפילה […]. ולבסוף "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם" (שמות ו, ז) — אאמץ אתכם לעם, משעה שאחדותו של עם ישראל הוכחה במצרים עצמה. שהרי כשגילו את האור, אומר הכתוב שראו איש את אחיו בחושך. הם ראו זה את זה — וראיית הזולת ברגעים הקשים ביותר של החיים היא שיוצרת את אחדותו של עם ישראל, והיא המכריעה את היציאה ממצרים, כלומר את היציאה מכל הגלויות.

דעו שמצרים היא האם של ארבע הגלויות: בבל, מדי, יוון ואדום. את שלוש הראשונות — בבל, מדי ויוון — עברנו; הן חלפו ועברו מן העולם. ואדום היא הגלות שבה אנו חיים. הם רדפו אותנו; טבלנו, כביכול, בדמנו תחת ארבע הממלכות האלה, ארבע המעצמות האלה. והם ביקשו להפוך נגדנו את יסודות הבריאה: להילחם בנו באש, להילחם בנו במים, להילחם בנו בפרך עבודת האדמה, לקבור אותנו בתוך חומות, בתוך בניינים, לעשות מאיתנו עם של מוזיאון. וביקשו, ברוח, לקבור אותנו — להעלים כליל את רוחנו.

ובכן, ארבעת יסודות הארץ — אש, מים, עפר ורוח — הם הפכו לכלים לרדיפת הווייתנו. ולכן אנו מקוננים על כך ששנאתם התגלתה בארבע רמות: הדומם; הצומח — הם האכילו אותנו "לֶחֶם דִּמְעָה"; הם שילחו בנו את חית היער; והם השפילו אותנו עד חרפה וניוון בין האומות. עשו מאיתנו אדם נבזה, רדפו אותנו, וגזרו עלינו את ארבע המיתות: סקילה, שריפה, הרג וחנק.

יש שמתו בסקילה; יש שנעלמו באפר בשריפה; הרג — אלה שנפלו חללי חרב; ואלה שנחנקו, שמעולם לא יכלו להשמיע את קולם — אפילו בבטן אמם, שעוד לא יצאו ממנה, עוד לא ראו אור יום. אבל העם שנועד לשאת בקרבו את כל המעלות האלה בלידתו אינו הילד המפונק של האב הבורא. הוא ילד שנעקר מתוך התוהו שבו הייתה שרויה הבריאה בראשיתה — שהרי גם הבריאה בראשיתה סובלת מארבע מילים אלה: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב). ארבעה ביטויים של תוהו.

ובכן, למרבה הצער, כשיצאנו ממצרים נאלצנו להתמודד […]. יש דבר שאזכיר בדרך אגב, בעקבות פרשות השבוע. אמרתי קודם שבריאת העולם נחתמה בהקמת המשכן, המקדש, ובהתגלות ה' באוהל מועד. שם היא נחתמת; ומיד בא ספר ויקרא, שאת פרשתו הראשונה קראנו אתמול — הקריאה הזאת, קריאה אל משה. מי קורא למשה? איננו יודעים; נדע זאת אחר כך. "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" (ויקרא א, א): האדם נקרא, ושם יינתן לו לאחר מכן. ופירוש הדבר שהשם ניתן — לבת בשבת, ולבן לאחר שכבר עברה עליו השבת הראשונה.

מדוע? משום שיש לעבור את שבת הבנייה מחדש הזאת. לידת התינוק צריכה להיות מלווה בשבת. שכן כשם שהמשכן, בתכנונו ובהקמתו, מלווה תמיד בשבת — במצוות השבת — כך גם כל תינוק הבא לעולם. ולא בזה ייגמר עניינו, שהרי יהיה עליו להתמודד עם מה שנקרא "תורת המשפטים". יש אצלנו, בסופו של דבר, שתי תורות: מה שנקרא תורת משה ותורת אהרן. תורת משה היא תורת ההלכה, ההקפדה על הדין לאשורו.

תורת אהרן היא התורה שבה האהבה עלולה לפעמים להביא לטעויות, להפרזות, להגזמות. ואז מתקנים, משיבים את מה שאבד. אהרן מסוגל להניח לעגל הזהב לצוץ מתוך אהבה לעם ישראל, משום שאינו רוצה להניח לו ליפול כליל. אז מניחים לו מעט ללכת בדרכו, והוא ישוב ויתעשת מעצמו. והנה פרשת משפטים, פרשת הדינים, קודמת לפרשת המשכן, משום שהמשכן יתקן, במובן מסוים, את חטאי עם ישראל; ואילו תורת משפטים אינה עושה זאת: היא פוסקת בחדות בארבעה סוגי נזק. יש השור; יש הבור שחפר אדם, ואחר נפל לתוכו בשגגה, משום שלא ננקטו אמצעי הזהירות הראויים; יש האש, שגם בה לא נזהרו כראוי.

שימו לב: כל זה סמלי. הבור, המבעה — הבהמה ששולחים לשדות משום שרוצים ליהנות, ליהנות מרכושם של אחרים. דבר זה שוכן באדם. האדם מסוגל להזיק לחברו; הוא נולד עם יצריו. ובכן, הירידה למצרים ויציאת מצרים קשורות גם בתאווה הזאת המכלה את האדם, בזלזול הזה בזולת, בבוז הזה לזולת — כל ארבעת הנגעים האלה המחריבים את הווייתנו עמדו למבחן בשהותנו במצרים, והם אף היו סיבתה. אנו יודעים היטב שמחלוקת האחים היא שגרמה ליוסף להגיע אל הבור, ליפול קורבן ליצריהם, ואחר כך להגיע אל בית הסוהר, וכן הלאה. וכל זה פוגע ביו"ד-ה"א-וא"ו-ה"א, בהוויה — בהוויה בנשגבותה ובהוויה בשכינתה בתוך העולם. אני מקווה שאתם עדיין עוקבים. ולכן תמצאו בחג הפסח…

…ארבעה שמות לחג הפסח — הידעתם? כן, אתם יודעים. קוראים לו חג האביב: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים טז, א). פסח — השם המוכר לנו. זמן חרותנו — עת חירותנו. אבל איזה מהם אנו מוצאים וחוגגים? חג המצות. והמצה היא בעת ובעונה אחת לחם העבדות ולחם החירות — אותה כפילות של חירות הנדגרת בתוך העבדות, ויום אחד היא נזרקת החוצה. את זה אנו חוגגים באמצעות המצה. ולכן יש שקשרו בין "מצה" לבין "מצה" במובן של מריבה ומחלוקת, וקירבו אותה ל"מֵצַר" — המקום הצר, הגבול; ויש שאמרו: לא, המצה היא לחם הדיבור, לחם האמונה — האמונה באדם — הלחם שבו האדם שב אל טבעו הראשוני, טבעו של אדם הראשון. אתם יודעים שבקרבנות נאסר להביא דבש ושאור. מדוע? משום שהם משנים את טבעו של הלחם, את טבעו של הקרבן. אם אני מרעיף עליך שבח על שבח, מנפח אותך בהם כשאור, איני כן כלפיך; אדרבה, אני מטעה אותך. והקב"ה אומר: אם באמת רצונך להתקרב אליי, אם רצונך בקרבתי — זהו "קרב", ו"קרב" פירושו הפנים: "בקרב עמי". "כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שמות ח, יח): אני בתוך הארץ, לא רק סמוך לארץ. כך עלינו לחוש: יהדותנו היא בתוכנו; האור, השכינה, הם בתוכנו.

די למקם את הקב"ה מחוץ לכם. הוא שוכן בנו. הוא נמצא במצרים, בתוכנו, ועלינו להיות מסוגלים לשחרר אותו. כדי לשחררו יש לעבור את שלב העשייה — שלב הילד, שנותנים לו כל מיני דימויים של הקב"ה; ויש השומרים עליהם אפילו בגיל שבעים ושש — ואחר כך את שלב היצירה, העיצוב, הצורה. אבל היזהרו: נאמר לנו לא לסמוך על הצורה, לא לסמוך על שום דימוי. יש לעבור אל הבריאה, אל רובד הבריאה, ולמקם אותו באצילות ההוויה, ברובד הנעלה ביותר שאתם יכולים לדמיין. וזה הם ארבעת השלבים, שאנו חיים אותם, כביכול, בהגדה עצמה: לליל הסדר ארבעה שלבים. היום אנו משתעשעים בו מעט — "מה נשתנה"; נותנים אותו לילדים הקטנים, והם שרים "מַה נִּשְׁתַּנָּה, מַה נִּשְׁתַּנָּה", ומשתעשעים סביבו. ובכל זאת יש מסר ב"מה נשתנה" הזה, שהרי זהו ליל השאלות. נולדתי יהודי — מדוע? מה אני חי דרך זה, ולמה אני משיב? מושלם אינני: יש בי ארבעה צדדים. לפעמים אני החכם, האינטלקטואל; אני נמנה, כביכול, עם העילית הזאת. אבל לפעמים אני הרשע; יש לי תגובות מרדניות מן הסוג הזה. שמעו — אתמול אמרתי שיש ארבעה קרבנות, ארבעה סוגי קרבן. יש קרבן השור: מי שמביא שור. יש האומרים: "קדימה, נלך על שור! כך אביע את אהבתי לה'."

לא. לא במתנות של מלכים לאשתו קונה אדם באמת את לב אשתו. לא זו הדרך. אין להתרברב בקרבן. אין עובדים את ה' מתוך תחושה חדה של "אני הטוב ביותר, אני הקרוב ביותר", וכיוצא בזה. די בכך. וגם אין עובדים אותו ככבש. המביא כבש — היזהר: אתה מרגיש שאתה בתוך הזרם, אתה עושה כמו כולם. זהו חטא; יש להביא עליו קרבן. ויש מי שעושה זאת משום שרוצה להמריא בכך, ואומר לעצמו: "טוב, בסופו של דבר אחיה את יהדותי — פעם אני על הענף הזה, פעם על הענף האחר; איני רוצה להגדיר את עצמי; לפעמים אני כזה, לפעמים לא." ויש מי שהקב"ה הוא בסופו של דבר קרש ההצלה שלו, פרנסתו — אלה היו מביאים מנחה, קרבן של סולת.

[…] סיימנו עם הכבש, ועם העוף הקופץ מענף לענף. מחליפים כובעים בפוליטיקה — כך נוהגים היום; עוברים בקלות משמאל לימין. ומי שעשה מכך את פרנסתו — הסולת. אומרים אפוא: היזהר, דע שהקרבן הזה מעיד על כשל מסוים בך, בארבע רמות — כשם שהוא קיים סביב שולחני. הילדים שלפניי: אל לי לבוא אליהם בטענות אם יש לי ליד השולחן חכם, רשע, תם. זה משום שאני כזה. הם צלמי; ילדיי הם בצלמי.

הם מבטאים משהו ממה שאני — רק שלפעמים הדבר התחדד, הובלט, ולכן הם כאלה. זה הכול. ולכן לא אשנא אותם בשל כך, לא אדחה אותם בשל כך. אדרבה, ברמה הזאת עליי למצוא לכל אחד את הלשון ההולמת אותו. לארבע הרמות האלה יש ארבע לשונות — ארבע לשונות המצויות בהגדה של פסח. הגדה — לשון סמכותית. אמירה, כפי שאמרתי לכם קודם, היא לשון רכה. דיבור הוא שיח, שיח של מבוגרים.

אבל זה שמתנכר לי, שאינו רוצה לדבר איתי, שאינו רוצה לשמוע אותי — ובכן, אשדל אותו: "אַתְּ פְּתַח לוֹ". זוהי לשון הפיתוי, לשון השידול — עוד לשון אחרת. ישנן אפוא ארבע הלשונות האלה. אתם רואים, המספר ארבע חוזר. כמובן, יש ביניהן דקויות, אבל אלה הן התבניות — תבניות שאנו מוצאים שוב במבנה של ליל הסדר עצמו. שהרי כשאתם מתבוננים במבנה של ליל הסדר, אתם יודעים ש"קַדֵּשׁ": אתה שואף להתקדשות, שהיא הנעלה מכול. אחר כך נדרשת מעט טהרה — טהרת הידיים.

יש לחוש את החלוקה עם הזולת: לחלוק אפילו בכרפס, שהוא בקושי עשב — בקושי יש מה לאכול, אפילו לא השיעור — אבל לדעת לחלוק. זוהי הרביעייה הראשונה של הסדר, אם אפשר לכנותה כך. אחר כך באה השנייה: "מַגִּיד". עכשיו תדבר, תשאל את לשונך מארבע הדמויות העומדות לפניך, מארבעת האנשים השוכנים בך. ואחרי "מגיד" בא "רָחְצָה". כאן יש לברך. משמעות הברכה היא שאתה מגביה את ידיך, אתה עומד לחלוק לחם, ואתה תסיר מן הלחם הזה את הקללה הראשונה, זו שנגזרה על אביך הקדמון:

"בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט). ואחר כך "שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ" — הנה הרביעייה השנייה. אחר כך באה הרביעייה השלישית. הרביעייה השלישית היא כשנטלת שיעור מצה, נטלת שיעור מרור ואכלת; אחר כך עשית "כּוֹרֵךְ"; אחר כך חלקת את הסעודה המשותפת. יש לך ארבעה שיעורים. ואחר כך בירכת ברכת המזון, בארבע ברכות — יש ארבע ברכות בברכת המזון. אני רואה שהשעה מתאחרת. לא סיימתי. אבל דעו — אסיים, אסיים — דעו שאנו חותמים את ליל הסדר, את ליל הפסח, ב"לֵיל שִׁמֻּרִים" (שמות יב, מב) — משמרת של שומרים, של זקיפים. אנו זקיפים; אנו נשארים הזקיפים של האנושות.

זהו אפוא ליל שימורים […], ויש גם ארבעה פרקים של שירה: השיר, ההלל […]. ובזה אנו מסיימים בשירה הזאת — אין לי זמן — אבל יש ארבעה שצריכים להודות. המזמור המיוחד לחג הפסח הוא ההודיה של ארבעה אנשים החייבים לפאר את שם ה'. אם משום שהיו בבית האסורים ויצאו; אם משום שניצלו מטביעת ספינה, עברו ימים ונמלטו; השלישי — מי שהיה חולה על ערש דווי, כן, הוא היה בסכנה; והרביעי — מי שנשאר תועה במדבר, שעדיין לא מצא את דרכו, שעדיין לא מצא את נתיבו. ובכן, בליל ההגדה כולנו קצת כל האנשים האלה יחד. אבל אנו מוצאים שוב את אחדותנו, את לבנו, בשירה — משום שבשום רגע איננו יכולים לראות את עצמנו כאבודים לעולמים.