פסח: הזמן איננו רציף

אנו ממשיכים בהרהורינו על פסח, ואפתח אותם בזיקה שבין עשרה המאמרות של הבריאה לבין עשר המכות של מצרים. שכן עשר מכות מצרים הן, בסופו של דבר, המחשה של שימוש מעוּות במאמרות הבריאה ושל ריקונם מתכליתם. המכות הללו מעידות על קלקול בכללי הבריאה, בחוקי הטבע. אנו מדברים על הניסים והנפלאות של מצרים; הרמב"ם אומר שבליל פסח אין להבליט אלא את הניסים והנפלאות של מצרים. אבל מה מיוחד בניסים הללו? מה בעצם מיוחד בהם? הפיכת המים לדם, ריבוי הכינים – אלה מגפות, כללים או אירועים מן הסוג הרגיל של הדברים, ובכל זאת הם פורצים פרצה בכל חוקי פעולתו התקינה של הטבע. אבל יש להבין את הקשר ההדוק שבין מכת בכורות לבין המאמר הראשון – המאמר שאינו מאמר, אלא הוא הנחת היסוד של הבריאה. הרי אתם יודעים שבמהלך הבריאה, "בעשרה מאמרות נברא העולם" (אבות ה, א).

כשמונים את המאמרות, את מאמרות הבריאה, מוצאים למעשה רק תשעה, אבל חכמינו השלימו אותם במילה "בראשית": "בראשית נמי מאמר הוא" (ראש השנה לב ע"א) – גם "בראשית" הוא מאמר. אבל מאמר פירושו שיש דיבור, ו"בראשית" איננו דיבור, שהרי אין עדיין אל מי לדבר. אם אין איש, אינני יכול לדבר אלא אל עצמי. אז אין קשר ישיר, אין בריאה, אין שום גילוי: אני הוא המדבר – אני מדבר, אבל אין בכך כלום. זה תמיד האני שלי, שהוא "אין", משום שהוא אפס. אתם יודעים שאותיות "אני" ו"אין" זהות: "אין" – אין כלום; "אני" – אני קיים. כשאני מבקש באמת לבסס את עצמי, זהו ה"אני" הזה, ובכך עצמו אני ממחיש את הופעתי בעולם. שכן דווקא בצמצום עצמי אני מבסס, אני יכול לבסס, את האני שלי; אבל אינני יכול לבסס את האני שלי בלי לחשוב קודם כול שברגע מסוים לא הייתי – לא הייתי קיים. ממילא, קיומי שלי דומה לבריאת העולם.

יש מאין! יש מציאות הבאה מן האין. ולכן "בראשית", כדברי הגמרא, הוא גם מאמר, משום ששם אכן נעשתה קפיצה בעולם הבריאה. הקפיצה הזאת היא הנקודה הראשונה. אנו יודעים היטב שכל צורה יש לה פאות, לא כן? אפשר לראות אותה מארבעה צדדים, אבל יש גם ממד המעלה וממד המטה. הממדים הראשונים שנבראו אינם ארבע רוחות השמים, אלא בעיקר עקרון המטה והמעלה. המעלה – זהו הרקיע, השמים, כמו שנאמר:

"שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ" (ישעיהו מ, כו). והפן השני של מציאות העולם הוא הארץ. אבל מה מבדיל בין המים העליונים לבין המים התחתונים? כפי שעמדנו על כך בהרהורינו בשבוע שעבר, "מצרים" הוא "מֵצַר ים", גבול הים. ומדוע גבול הים? המים מבטאים את תנועת האינסוף. כל עוד אין להם גבול ומֵצַר, הם מתפשטים והולכים; נטייתם להתפשט עד הקצה, להציף את העולם, את היקום כולו. ועולם זה של האינסוף לא היה שייך לקטגוריות המחשבה של מצרים. בעיניהם העולם היה מוגבל; את כוחותיו צריך לשלוט בהם ולתעל אותם. זה מה שהביא במצרים לקרע הראשון בין ה"אין" לבין ה"אני" – בין האינסוף, כמובן, לבין האני, העצמי, המציאות.

אבל אי אפשר להפריד את האני מן האין. עמלק נולד מן הפירוד הזה: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שמות יז, ז) – "אין", "אין"! ואילו בחכמה – החכמה עצמה, המדע עצמו – דווקא בהפקעת העצמי מן המציאות אפשר לגלות, בסופו של דבר, את העולם. שכן את העולם צריך לגלות, כשם שאת נוכחות הבורא צריך לגלות. וגילוי נוכחות הבורא מתרחש באמצעות הראשית. ומהי הראשית? דיברנו לפני רגע על הפאות של כל נברא, של כל עצם; אבל יש הנקודה הבלתי נראית – נקודת מרכז הכובד, המחזיקה אותו. ומרכז הכובד הזה, העיקר, הוא השבת. בזמן, היא בלתי נראית. גם הנקודה במרחב קטנה עד אין סוף; רק כשהיא גדלה ומתחילה לשרטט את הקו, לשרטט את המישור ולהתפתח לנפחים, היא נגלית. אבל בהתחלה יש הראשית הזאת, הנקודה הזאת. לכן אמרו חכמינו – יודעים אתם מה טמון ב"בראשית"? "ירא שבת", באותן אותיות […]. צריך לראות זאת בשבת. הרי יש שלוש שבתות בתוך השבת; השבת איננה אחידה במבנה שלה. תפילות החג, לעומת זאת, חוזרות על עצמן.

תפילה אחת משותפת לכל ימי החג – פסח, שבועות, סוכות. בשבת, לעומת זאת, יש שלוש תפילות שונות. תפילת הערב: "אַתָּה קִדַּשְׁתָּ אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי לִשְׁמֶךָ, תַּכְלִית מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" – זוהי חגיגת הבריאה, "זכר למעשה בראשית"; ומי שיעמיק באמת בתופעת הבריאה, יגלה בסוף דרכו את הבורא. ולמחרת – למחרת זו תפילה אחרת: "יִשְׂמַח מֹשֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ, כִּי עֶבֶד נֶאֱמָן קָרָאתָ לּוֹ" – משה ישמח בעשרת הדברות שנתת לו, בתורה שגילית לו. הרי כאן פן שני של ההתגלות […].

זה כבר איננו דרך הבריאה; זה דרך יציאת מצרים, שהייתה ההקדמה למתן תורה, להתגלות ה' על הר סיני. ובהתגלות ה' על הר סיני קיימת אותה תופעה עצמה: יש תשעה ציוויים, אבל "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" איננו ציווי – זהו נתון. אנו חייבים ללמוד אותו; בלעדיו אין כלום. אינני יכול לדבר על ציווי אם אין מְצַוֶּה; אחרת אינני מקבל את עקרון ההיררכיה, ואז אין כלום. לכן קיימת הקבלה בין מכת בכורות לבין הבריאה – ה"בראשית" של הבריאה. אסביר את דבריי. בתוך פרשת יציאת מצרים משתחל פרק עצמאי, שנגענו בו בפעם הקודמת: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר" (שמות יג, ב). אבל מה הקשר שלו ליציאת מצרים? זה בדיוק העניין: הכול טמון בעקרון ההתחלה – שם כל הסוד. או שקידשנו את נקודת המוצא, ואז נלך […]. הבריאה איננה תנועה רציפה, כפי שנוטים לחשוב.

"שנה" היא מחזור החוזר על עצמו. בדרך כלל אנו חיים בתוך חוקי הטבע, עם תוכניות קבועות למחר, למחרתיים, לעוד שנה, לעוד שנתיים, לעוד שלוש שנים, משום שאנו מאמינים תמיד ברציפותם של הדברים, של היסודות – היגיון הקשור בזמן רציף. אבל מושג הזמן הרציף אינו קיים בעברית. כשם שהקו הישר אינו אלא רצף בלתי פוסק של נקודות, כך הזמן הוא רצף בלתי פוסק של רגעים. ורצף בלתי פוסק של רגעים פירושו שאין רגע זהה לחברו, ולוּ במעט, וכל רגע ורגע הוא בריאה. ומי נתן את ההגדרה הזאת?

זה מה שנאמר: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת ג, א). לכל דבר יש משך בתוך הזמן הזה. זהו רגע, זוהי "עת" […] – עת לחבוק, עת לאהוב, וכן הלאה. […] הרגעים אינם אחידים. אבל ה"זמן" הוא זה שאנו יוצרים בעצמנו; ה"זמן" הזה הוא הבריאה עצמה. […] הקב"ה אינו עושה אלא לחדש בכל רגע את בריאתו. כפי שהסברתי, אין אנרגיה רציפה המקיימת את העולם; האנרגיה הזאת מתחדשת, כשם שמתחדשת הטיפה המקיימת אור דולק – אבל איננה אותה טיפה, זוהי טיפה אחרת. כל טיפה ששאבו, שמשכו – טיפה זעירה כדי להמשיך להאיר – נותנת לנו תחושה של רציפות. אבל רציפות זו אין בה חיים […]. וזוהי ה"ראשית" של עמלק. "ראשית עמלק" היא, בקיצור, כאשר זייפו את המושג, כאשר עצרו אותו, כאשר נתנו להתחלה הזאת, כביכול, נקודת מוצא אחרת. החליפו אותה, משום שאת החור השחור הזה לא מצאו; בלי סוד, בלי מסתורין – נניח, אם כן, התחלה כזאת. זהו "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק" (במדבר כד, כ). וכאשר עקרון הראשית מבוזה, לא נשאר דבר, משום שבכישלונו כלול כל השאר. כפי שאמרו לנו חכמינו, המכה האחרונה הייתה בסופו של דבר הראשונה, משום שבעוד הקב"ה ממשיך להתגלות אל משה, הוא כבר הודיע לו מה תהיה המכה, המכה האחרונה […]: אתגלה ברגע שבו אתגלה.

[…] מכת בכורות היא היעלמותן, קריסתן של כל הנחות היסוד – הנחות המחשבה שהיו מקובלות במצרים. שכן יציאת מצרים מניעה התחלה חדשה: עולם הבריאה איננו מחזור […]; הוא איננו תנועה רציפה של כללים לפעולת הבריאה, כפי שאפשר היה לחשוב – הערב בא אחרי הבוקר, וכן הלאה. או שההתגלות נמצאת כאן, בהישג יד, ואנו תופסים אותה, או שתופעת המוות גוברת על כל מה שבנה האדם […]. לכן במכה האחרונה […] לא משה ולא אהרן מתערבים כדי להניע את המכה. אני הוא היוצא, אני הוא המתגלה – והתגלותי לבדה די בה כדי לזרוע מוות.

מהו, אם כן, המוות? יודעים אתם, רווח הרעיון שהמוות הוא טומאה. אבל המוות איננו טומאה. המת עצמו איננו טמא; אנחנו, הבאים במגע עם המת ואיננו יודעים מהו המוות – אנחנו שרויים בטומאה. ובאשר לטומאה, כבר נתתי לכם מושג עליה: "טומאה" באה מן המילה "אטום". כשאדם אטום, כשאין לו תשובה לתת – אז אנו שרויים במצב של טומאה. ומה שמנוגד לטומאה, מה שרחוק מן הטומאה, הם המים – המים הטהורים, שבכוחם לטהר, להפיץ ברכה, לחדש כוחות. הם החיים, והחיים הללו שייכים לאינסוף; אין להם גבולות. החיים האלה הם "מים", ו"מים" אינם באים אלא בלשון רבים. מדוע? משום שאין בהם יסוד נפרד ויחיד. ומכאן להבדלת המים.

הבדלת המים נעשתה בין התחתונים לבין העליונים. ובמה פתחו מכות מצרים? בהשחתת המים. ועל מה מעידה השחתת המים? על היאטמות המים אל הדיבור – אל הדיבור, משום שמה שמבדיל בין המים העליונים למים התחתונים הוא הדיבור. המים התחתונים הם הלב, כל מערכת השקיית הגוף האנושי בדם; המים העליונים הם השכל, התבונה, המוח. אנו זקוקים לשתי תפילין: אחת לשכל ואחת ללב. וכי אפשר להפריד בין השניים? מי שמפריד ביניהם לא הבין דבר בחיים.

החיים אז חסרי משמעות: הם מזויפים, כוזבים, מעוּותים. עלינו לאזן אותם. במה? ברוח הפה, בדיבור – הדיבור הוא המאזניים שבין השכל ללב. ומי שלא הבין זאת די הצורך, הרי הוא קשה עורף; הוא שרוי בלילה, בעקשנות שאין לה קץ. ופרעה היה "עורף", היה הלילה העמוק; הוא שהחזיק את השניים נפרדים זה מזה. הפירוד הזה הוא שגרם לעולם לצאת מדרך פעולתו המקורית: הוא נעשה "פרוע", כלומר נטול סדר – אינו מציית עוד לשום כלל. ויציאת מצרים באה כאשר נקבעה קדושת הבכורות, קידוש הראשית; ובאותו עניין צורפה אליה מצוות התפילין, ובאותה פרשה נוספה עליה מצוות קידוש החודש: ה"חודש", ההתחלה המתחדשת תמיד, הקשורה בזמן הירחי ובכל זאת מתיישבת

עם מחזור החמה. השנים, הפרושות על פני מחזור של תשע עשרה, מסודרות כך שזכר יציאת מצרים יחול בחודש האביב. חודש האביב, "אביב" […] – הראשית, הניצנים. זהו חודש הניצנים, חודש הלבלוב החדש; זהו חודש הבכורות. לכן הבכורות מתענים בערב פסח: משום שצריך לקדש את הבכורה. וכשאי אפשר לעשות זאת באמצעות […] הדיבור, לא כן? עושים זאת באמצעות לימוד תורה.

משתתפים בסיום, או עושים סיום בעצמם […], ובאותה שעה זוכים לבריאה חדשה – זו שהביאו יציאת מצרים ומתן תורה. זוהי השבת השנייה. השבת השנייה שבתוך השבת היא שבת הבוקר: קידוש הבוקר מקדש את שבת יציאת מצרים ואת שבת מתן תורה. ולכן התפילה היא "ישמח משה במתנת חלקו" – משה שמח בחלק שניתן לו, בלוחות הברית שהוריד, ובכל הסובב אותם. זוהי התגלות ה' דרך לוחות הברית. זוהי השבת השנייה.

ועתה השבת השלישית – זו של המנחה, תפילת המנחה. יש לנו שבת שלישית – תפילה אחרת, ליתר דיוק: "אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד, וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". האחדות – אותה אחדות מפורסמת שבה העם אחד, קשור לכל תולדותיו, אחד, קשור לה' האחד; נגלה את שם ה' האחד. אבל זוהי השלכה אל העתיד. אין זו הבריאה, המקור, ואין זו נקודת המוצא של הבכורה – המקבילה לאותה בריאה, בכורת העם: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב). זוהי כבר השלכת התכלית, זו שאנו מייחלים לה בכל לבנו: שהקב"ה ינחיל לנו נחלה, יום של מנוחה ושלווה – "יום שכולו שבת".

יום שכולו שבת – האם פירושו בטלה גמורה? מה נעשה בו? מעין בית אבות רוחני? מה פשר הדבר? יש בכך רעיון נפלא: חזון העתיד טמון בהכרה ברעיון השבת הזאת, שהיא נקודת המוצא של הבריאה. יש השבתות – התכלית, מה שנקבע בסופו של דבר, מה שקובע את מסלול החיים. אלה הדרכים: יש ארבעים ותשע דרכים, ארבעים ותשעה שערי טהרה וארבעים ותשעה שערים המובילים אל הטומאה. הם כמעט נוגעים זה בזה, וצריך לדעת להחזיק בדרך הראויה. ארבעים ותשע מדרגות הבינה […] – תמיד המספר שבע, לא כן? תמיד שב המספר שבע, עם נקודת המוצא של השביעי – המשקל, מרכז הכובד של כל קיום, של כל מציאות.

אבל כשמגיעים אל הנקודה החמישים – שם המוות: אין עוד גישה לשום דבר; זוהי קריסה גמורה. כן, נזכור שהמן נתלה על עץ גבוה חמישים אמה. מדוע חמישים אמה? מדוע לא שלושים, מדוע לא ארבעים? חמישים אמה. המן הוא צאצא עמלק; גם הוא רואה את עצמו "ראשית", גם הוא סבור שהוא שייך לאותה עילית שבידה להכריע כיצד יפעל כל דבר. ובכן, אדם כזה […] יאבד את חייו. אבל מי שיודעים באמת להתקדם בחיים בכיוון הנכון – בידם שערי הגישה, והם פותחים אותם זה אחר זה לאורך שבעים שנותיהם הקצובות.

כן, שבעים שנה – זהו גילוי השבעים; אבל אין פירוש הדבר שאין מגלים גם את החמישים […] – את חמישים שערי הגישה אל הדעת. לאחל לאדם "עד מאה ועשרים" פירושו לאחל לו שישלב בחייו את שבעים הפנים של התורה דרך חמישים דרכי הגישה אל הדעת. […] ולכן משה, שגילה את שבעים הלשונות והגיע אל המדרגה החמישים של הדעת – "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים לד, ו). קברו אינו קיים עוד; אין לנו ידיעה עליו. הוא בתורתו; הוא בדרך חייו. הוא "אִישׁ הָאֱלֹקִים" (דברים לג, א): "איש" למטה, "אלוקים" למעלה.

הוא בעת ובעונה אחת אדם כאן בארץ, ומנהיג, שליט, שם למעלה. זוהי שבת חזון העתיד, שעליה אומרים לנו חכמינו […]. עכשיו אנו אכן מצליחים לשמור את השבתות הללו, ובכל זאת נדמה שבסופו של דבר אין […]; הדברים לא השתנו. […] אבל כאשר נשלב את שבת הבריאה בשבת ההתגלות, ואת שבת ההתגלות בשבת הבריאה – זה יהיה "יום שכולו שבת", היום שכולו שבת.

שכן אז, כשיקטוף אדם תאנה מן העץ, התאנה תאמר לנו: "שבת היום!" היא תגיב. עולם הבריאה יזדעק על הפגיעה שאנו פוגעים בעצם מהות קיומו. כן, זהו "יום שכולו שבת". אם כן, יציאת מצרים היא שהניעה את תהליך השינוי הזה בתפיסה, בראיית הדברים. לכן נקרא חג יציאת מצרים "חג המצות", "חג המצות". מה הקשר? מה הקשר? […] אפשר היה לומר: בגלל החיפזון – "כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים טז, ג). בשל החיפזון הזה, כמובן […].

אם כן, נטלנו את המטלטלים ויצאנו, ומה גם שסבלנו במצרים. את זה הכרנו לאורך כל תולדותינו; אין זה חדש, ולא כפינו על עצמנו בשל כך שום דיאטה או משטר מזון. אבל לא – כאן יצאנו בחיפזון, וזה נעשה "חג המצות", "חג המצות". ובכן, מה מבדיל בין מצה ללחם? הזמן – הזמן להניח לבצק לתפוח, כדי לשנות אותו, כדי לתת לבצק טעם אחר, ניחוח אחר. והנה, תנועתו הרציפה של הזמן, המתערבת בדרך שבה אנו מבינים את גאולתנו המיידית – החוזרת על עצמה ומשבשת את ההרכב המקורי, את הטעם המקורי, ונותנת בו טעם משלנו – אין בה כל רע. אבל צריך להיות מודעים, במשך שבעת הימים ובמשך השנה, לכך שאנו עושים זאת – במודעות, מתוך הרעיון שאת מושג הזמן הזה, המתערב בהתפתחות הדברים, היה עלינו להיות מסוגלים לנטרל במחשבתנו.

צריך לדעת שבכך אנו מתקנים את חטאו הראשון של אדם הראשון, שהיה בדרכו […]. לא להשהות את החמץ פירושו לא לתת להתעלותנו הרוחנית זמן לתפוח – זמן לשבש את הדחף הראשוני שלנו, להפוך אותו לחשבון שכלי. ואכן, בגילוי הזה של מציאות אחרת – שכן אין זו רק יציאה ממצרים, זוהי יציאה ממציאות – אין תנועה רציפה בין יציאת מצרים לבין יום המחרת. […] אין זה בהיגיון הדברים; יש כאן הפסקה. נאמר: "וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ" (שמות יב, לט). לפי הפשט, לא יכלו להמתין […], אבל חכמינו דרשו את "להתמהמה":

"מה? מה?" […] – כמו לשאול שאלות בכל רגע: "למה אתה עושה את זה? למה אתה עושה את זה?" נסו לתפוס מעט את הגילוי הזה של תנועה המעידה שאפילו התנועה הרציפה של הבריאה – אין זו המילה הנכונה – היא בריאות קטועות: הן ניסים ונפלאות, הן פלאים ומופתים. פירוש הדבר שכל רגע ורגע בחיים הוא כשלעצמו פלא. וזהו "יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ" – האם אפשר לעסוק בנושא הזה כבר חמישה עשר יום מראש? לא. ההגדה, כשהיא דנה בכך, אומרת: "לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ".

אם כן, המצה היא המזון הראשון של החיים – המזון הראשון שהומלץ לאדם בדעת […]. וכבר ביארנו את ההבדל בין הדעת לבין ההשכלה. ההשכלה עלולה לאבד את עצמה בעולם הרנסנס האינטלקטואלי, עולם ההיגיון, עולם התבונה המחושבת: מה שאני מבין. אני יכול להבין אפילו את התלמוד וללמוד אותו כשם שלמדתי מתמטיקה; זה פותח את רוחי […] – המדע, הביולוגיה. הדעת היא דבר אחר: להפנים את מה שאני לומד, לממש אותו בתוכי […]. שכן הדעת, כמו שנאמר: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" (בראשית ד, א) – הדעת האמיתית היא באהבה, והאהבה האמיתית היא זו שמגלה.

היא מזכירה לנו שלחיים האלה יש קצב משלהם: הם מתקדמים בתנועות קטועות של חיים ומוות, ובכל זאת אינם נקטעים עוד, אינם נקטעים עוד […], ושיש "דבר" – מילה, דיבור. ובכן, איך אומרים "להנהיג"? […] מנהיג הוא קודם כול מי שנושא את הדבר – מי שנותן לדבר את מלוא משמעותו, את סמכותו, את כיוונו. יש בתלמוד […] ביטויים נאים […] על אלה המנהיגים עמים הכפופים לרצונם. וזה מה שאנו עושים בליל פסח, באמצעות ההגדה […]; ולהגדה יש הכוח […] להיות מנהיג – להנהיג את חיינו בכיוון הנכון.

ובכן, אני שואל שאלה יחד אתכם. אחרי כל ההסברים הנשגבים על הדרך שבה משתחררים, על הדרך שבה המבט משתנה בפסח ואנו משנים את מבטנו, חוזרים אל מקורות המבט הראשון של השבת הראשונה – כמה נפלא הדבר – מדוע אתם אומרים שאין לעשות זאת כל השנה? מדוע שמבט מן הסוג הזה, הניסיונות הללו לשוב אל מבט השבת הראשונה […], כשבסופו של דבר, כמעט, אין לאכול […] מצה […].