משלי: מבוא לספר

ובכן — ספר משלי, שנוהגים ללמוד אותו בשבתות שבין פסח לשבועות. אך אפתח בהקדשת השיעור לאחי היקר שלום ז"ל, שהיו ביני לבינו קשרים הדוקים מאוד, ושהלך מאיתנו לפתע. דומני שכל השיעורים שאמסור השנה יהיו לעילוי נשמתו. אין בכך כדי למנוע ממני לצרף אליהם מפעם לפעם — ואינני מאחל לכם שתזדקקו לכך — יארצייט שיש לכם, או אירוע שהייתם רוצים לעטר בכתר זה של תורה, או להקדיש ללימוד תורה זה. מדוע אפוא למדו ספר זה בין פסח לשבועות? פשוט משום שבהכנה להתגלות התורה היה צורך להיטבל בדרך ארץ, שהרי אם אין דרך ארץ אין תורה.

ואם אין תורה אין דרך ארץ. זוהי משנתו של רבי אלעזר בן עזריה בפרקי אבות, שאף אותם אנו לומדים בין פסח לשבועות — רבי אלעזר בן עזריה, בפרק השלישי של פרקי אבות. וכבר ראינו שפרקי אבות הם תורת האבות, ובלי תורת האבות אין לנו שום גישה אל התורה, אל עומקה של תורה זו. ובהמשך המשנה, כפי שאמרנו: אם אין חכמה אין יראה, ואם אין יראה אין חכמה; אם אין דעת אין בינה, ואם אין בינה אין דעת; ולבסוף: אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח.

מובן שאין מצפים שמשנתו של רבי אלעזר בן עזריה תסתיים בקמח, כאילו זו התכלית; ובכל זאת — זו התכלית. ומדוע זו התכלית? משום שהמטרה היא קידוש החול. להצליח — בכוח החכמה, בכוח היראה, בכוח הדעת — להעלות את החול אל מדרגת הקודש: אז באמת הגענו אל המטרה. בסיכומו של דבר, אנו מבחינים בשתי המדרגות הללו, ורואים אותן בשלושת ספריו של שלמה שאנו קוראים או לומדים. שהרי בכל פעם שאנו קוראים — אל תשכחו שהפועל "קרא" פירושו גם לצעוק — הכתוב צועק, הכתוב פונה אליך; צריך להשיב לו, צריך לפתוח עמו בוויכוח. כבר אמרנו ש"סייג לחכמה שתיקה" (אבות ג, יג): גבולה של החכמה הוא השתיקה, כאשר הגענו באמת לנקודה שבה שכלנו המוגבל אינו מצליח עוד לרדת לעומק הכתוב. ומובן שגם שתיקה זו היא דרך אחרת להתבטא, דרך אחרת להתפעל, דרך אחרת לקלוט את קדושת הכתוב.

ובכן, הספר שאנו קוראים בפסח הוא שיר השירים; בשבועות — משלי; בסוכות — קהלת. אלה הם שלושת ספריו של שלמה המלך. הראשון, שיר השירים, הוא — כך אומרים — ביטויה של אהבת נעוריו; הוא חוגג את יציאת מצרים. הוא הנעימה העתידית של "אז ישיר משה", השלכתה של שירת כנסת ישראל עם משה — אותה שירה שתחזור ותושר בדמות שיר השירים, תמצית השירה, לעתיד לבוא. לעתיד לבוא — כאשר נצא באמת מן הדיבור שלנו דרך אמרות, דרך המשל. אתם יודעים: את המשל מתרגמים "פתגם", מתרגמים "אמרה עממית", ומתרגמים גם "נאום נבואי", "הגות רבת משקל".

כל זה מצוי כמובן בפסוקים שונים, אבל לא אטריח אתכם בציטוט הפסוקים הללו. המשל — שכן כך נפתח הספר: "משלי שלמה בן דוד מלך ישראל" (משלי א, א). מדובר במשלי; אבל מהו המשל? חכמה עממית, אמרה עממית — יש כאלה בכל הלשונות ובכל התרבויות, זה נכון. חכמה עממית זו אפשר אכן למצוא גם אצל האומות האחרות. ואספר לכם, כסיפור אגב, שכבר בצעירותי — אני זוכר זאת מגיל תשע — אבי, זכרונו לברכה, היה מעיר אותי בפסוק זה: "מעט שנות, מעט תנומות, מעט חבק ידים".

אני מביא זאת לפניכם משום שזה מעניין: כעבור שש שנים, בסמינר למורים, כבר לא הפסוק הזה העיר אותי, אלא "ארבע העונות" של ויוואלדי. בסופו של דבר עברתי מקצה אחד לקצה האחר. אבל עליי למצוא לכם את הפסוק. חבל — מרוב התרגשות איני מוצא אותו; הוא עוד יחזור אליי. אתם יודעים, הרי רשמתי אותו, הוא לא נשמט ממני, ובכל זאת איני מצליח למצוא אותו. חבל. אסכם לכם: מעט שינה, מעט נמנום, מעט שילוב ידיים — כך אמרו לנו. דרכם של […] — של העוסקים ב"זן", כביכול — היא ליהנות מן הצל. זה היה העיקר, אבל הכתוב עצמו מנסח זאת כמובן טוב הרבה יותר.

אמצא ואביא לכם אותו בהמשך, בעזרת ה', כי לא אניח לו לחמוק ממני; הפעם אינני לומד מתוך התנ"ך שאני רגיל בו. ובכן, יש חכמה עממית, בוודאי. אותה אנו חולקים עם האומות האחרות. אבל אנו עברנו אותה. יש חכמה שחודרת לתוכה ידיעת ה', הרצון לדעת את ה'. היא נבואית. בלעם הכיר אותה — זו עובדה. יש משל שהוא סוג של שירה, של הגות, התובע הרהור, התובע עומק מחשבה. ולבסוף יש המשל המחייב אותנו עצמנו. שכן המילה "משל" שותפה בשורשה למילה "מושל" — מי ששולט ומנהל.

אנו סבורים שאנו באמת מציאות כפי שהיא, אבל במהותנו איננו אותה מציאות. מציאות זו הייתה בראשיתה הגות ראשונית; והגות ראשונית היא רעיון שביסוד, רגש שביסוד, אורח הוויה — כפי שהיה אדם הראשון, האדם הראשון. הוא היה בלא גוף, בלא כיסוי, לא כן? ובעיקר, אותה מחשבה ראשונית שהקב"ה חלק עמו היא שנועדה להנחותו, כך שידיעתו לא תצטמצם בידיעת הטוב והרע בלבד. היה עליה לחבוק את החיים שמעבר לטוב ולרע, את מה שמעבר לידיעת הטוב והרע. להצטמצם בהיותך אינטלקטואל ותו לא, פילוסוף, תולעת ספרים השקוע בידיעה טהורה — לכך אין מקום ביהדות.

וכאשר חטא האדם וביקש להצטמצם בצורת ידיעה זו, נתן לו הקב"ה גוף, צייד אותו בגוף, בלבוש: "כתנות עור". הוא שם עליו עור, בשעה שקודם לכן היה לבוש כתונת אור; ועכשיו נעשתה זו "כתנות עור". ומשום כך, כאשר אנו פונים לדרך מצמצמת של ידיעה, דרך שבגללה איננו פתוחים עוד לא לה', לא לזולתנו, ולא לה' דרך זולתנו — אנו נגועים בצרעת. עורנו נעשה עדות לסגירות המחשבה ולצורך בהסגר, עד שהאדם יתבונן מעט באורח הוויתו, ביחסו אל הזולת וביחסו אל ה'.

שכן יש באמת שלושה שלבים. לחשוב על עצמך, על שחרורך — זה פסח. לחשוב על יחסך עם ה' — זה שבועות. לחשוב על יחסך עם העולם כולו, עם האנושות — זה סוכות: לצאת מביתך, לצאת מן המשל שלך, לצאת מן החידה שלך, לצאת מד' האמות שבהן אדם מסתגר בחשבו שהוא באמת גרעין היקום. ואם אנו באמת מיועדים לחיים נצחיים, המתריסים כנגד האומות האחרות, התרבויות האחרות והציוויליזציות האחרות, ושורדים אותן — הרי זה משום שמוטל עלינו לשרת את האנושות כולה. ומשום כך הספר שבו אנו מקדשים את חג הסוכות הוא — ליתר דיוק — ספר הבגרות שקנה שלמה דרך משלי, בשבועות, בגרות הנשלמת ב"את האלקים ירא", ביראת ה'. אבל שימו לב: זו יראה השרויה מעבר לידיעה — לא יראה במובן של פחד, שימו לב. זהו הצמא לדעת, אבל בהערצה, ביראת כבוד, ברצון לחוש את קרבת ה' מבלי להישרף כמו נדב ואביהוא — כלומר, ללכת עד הסוף בלי לרצות לשוב אל בני האדם, בלי לרצות להכיר במציאותו של העולם הזה ולהגיע לקדש אותו. זהו "אם אין קמח אין תורה": אז איננו מגיעים. באותו רגע — זה המוות.

[…] יש מדרש יפה שהייתי רוצה לקרוא לפניכם. הכנתי אותו בשבילכם; אני מקווה שאמצא אותו, ושלא יקרה לי כפי שקרה לי קודם. היכן אנו? "דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם" (מכות כג, ב). יש אפוא דרך להעתיק את מציאות האדם — משל האדם, נאמר: חידת האדם — אל מאתיים ארבעים ושמונה המצוות, ואילו האיסורים פרושים על פני שנת החמה, על פני ימות שנת החמה.

הרי לנו תרי"ג. אבל "בא דוד והעמידן על אחת עשרה". זהו מזמור ט"ו בתהלים, "ה' מי יגור באהלך". את זה אקרא לפניכם — אותו קל למצוא: "מזמור לדוד, ה' מי יגור באהלך, מי ישכן בהר קדשך. הולך תמים ופעל צדק ודבר אמת בלבבו. לא רגל על לשנו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרבו. נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימר. כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח, עשה אלה לא ימוט לעולם" (תהלים טו). זהו המזמור, ואלה אחד עשר העקרונות המסכמים את התורה כולה. אבל בכך הדבר אינו נעצר.

ישעיהו, הנביא ישעיהו, "והעמידן על שש" — הוא סיכם את הכול בשישה עקרונות יסוד: "הלך צדקות ודבר מישרים, מאס בבצע מעשקות, נער כפיו מתמך בשחד, אטם אזנו משמע דמים ועצם עיניו מראות ברע" — המהלך בדרכי הצדקה והצדק, הדובר מישרים, המואס בבצע, המנער כפיו מלתמוך בשוחד, האוטם אוזנו מלשמוע דברי דמים, העוצם עיניו שלא להיות עד לרע. אדם כזה, בסופו של דבר — "הוא מרומים ישכן" (ישעיהו לג, טו–טז): הוא מתייצב על מרומי התורה. ואין הדבר נעצר כאן. הנביא מיכה העמידן על שלוש: "הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך" (מיכה ו, ח).

אלה הם שלושת העקרונות: עשות משפט — לעשות משפט, לדון דין, לעשות צדק; אהבת חסד — אהבת הטוב, אהבת עשיית הטוב; והצנע לכת עם ה'. יש כאן מעין תחרות: ואז בא ישעיהו ואומר — לא, אין צורך בכל זה, די בשתיים: "כה אמר ה', שמרו משפט ועשו צדקה" (ישעיהו נו, א) — שמרו את המשפט ועשו צדקה, עשו חסד. בא עמוס הנביא "והעמידן על אחת" — העמיד הכול על עמוד אחד, על עיקרון אחד: "כה אמר ה' לבית ישראל, דרשוני וחיו" (עמוס ה, ד) — בקשו אותי ותחיו, ותזכו לחיים. הנה כי כן, יצאנו מתרי"ג מצוות והגענו לאחת.

"דרשוני וחיו". כאשר מבקשים באמת את הקב"ה — די בבקשה זו של הקב"ה כדי לכסות את התורה כולה. כל השאר, אפוא, הוא משל; הוא, נאמר, הכיסוי המגונן על האדם. אבל לכיסוי מגונן זה יש תכלית נוספת: לצאת מן הבית כדי לתקשר עם העולם שבחוץ, עם עולם האומות, שאף הוא היה רוצה סוכה כמונו. אלא שלעת עתה אין הוא מסוגל עדיין לשבת בסוכה זו, על אף כל אי־הנוחות שהיא גורמת לו. ולכן הוא נוטש את הסוכה, כי הוא מבקש נוחות בקיום החוק, מבקש את נוחיותו, מבקש חוק תועלתני. ובכן, אנו עוברים תחילה דרך משלי בשבועות — או ליתר דיוק: מפסח עד שבועות עברנו דרך משלי. והרי אמרנו שמשלושת הספרים שכתב שלמה, האחד הוא ביטוי לנעורים, לאותה אהבה, והשני הוא פרי הגות מעמיקה דרך המשל — דרך ההכרה שמה שאנו הוא דגם, דוגמה, מציאות שיש בה לימוד למסור. ולימוד זה שהיא מוסרת — אין היא נוטלת אותו מעולם הטבע, מהתנהגותם של בעלי החיים, שכמעט נדמה שנבראו לשם כך. אילולא ניתנה התורה, ודאי ששם היינו מחפשים את הלימודים השונים. אבל לא: יש ממד נוסף במי שחונן בצלם אלוקים, בצלם ה' שבו. יש ממד עליון, וזוהי התורה. ומשום כך אנו חותמים את פרקי אבות, במשך השבתות שבין פסח לשבועות, בפרק שישי שאיננו מפרקי אבות אלא נוסף עליהם, וכולו מוקדש לתורה.

אומרים ששלמה המלך כתב ספר זה בגיל בגרותו. לא כל ספר משלי נכתב בידו — אני פותח סוגריים. בפרקים הראשונים אנו מוצאים אכן את מוטיב האב המדבר אל בנו, אמרות הלקוחות מחיי היום־יום ומפארות את תורת התורה, את תורת החכמה, ומזהירות את האדם מפני "אשה זרה" — מפני האשה הנכרייה, מפני התרבות הנכרייה. וגם כאן אני פותח סוגריים שניים, כדי לומר שבכתוב נאמר שחכמתו של שלמה הייתה כזו ש"וידבר שלשת אלפים משל, ויהי שירו חמשה ואלף" (מלכים א ה, יב) — שלושת אלפים משלים, שלושת אלפים אמרות, שלושת אלפים לימודים, ואלף וחמישה שירים.

כאשר מחברים את כל הפסוקים שכתב, אנו רחוקים מלהגיע למספר זה; איננו מגיעים אפילו לאלף. […] אלא שהמשל, תורתו של שלמה המלך, איננה עומדת רק ברובד הפשט, ברובד התרגום המילולי. לתרגום המילולי חשיבות מועטה — לא שאין לו תוקף — אבל כשם שיש פשט, יש רמז, דרש וסוד: תמיד יש הרמז, תמיד יש המשמעות האלגורית, תמיד יש המשמעות המיסטית. וכך, כאשר אנו מכפילים את תורתו של שלמה, ולו פי שלושה בלבד, אנו מוצאים את עצמנו אכן עם אותו… זוהי כותרתה של חכמה שבשירה, שבאהבה, ואין בה לא "בן דוד" — בנו של דוד המלך — לא "שלמה בן דוד" ולא "שלמה מלך ישראל": "שיר השירים אשר לשלמה" (שיר השירים א, א).

זו המילה. באהבה זו כולנו עשויים מאותו אריג; כולנו יודעים לתרגם אותה, חסר לנו רק הביטוי — אבל למעשה זו מילה אחת: אנו חשים אותה, אנו חיים אותה בעוצמה בתוכנו. לעומת זאת במשלי — "משלי שלמה בן דוד" — הוא צריך להזכיר את ייחוסו, את אביו; הוא צריך לומר: שימו לב, אין זה אדם פשוט, זהו "מלך ישראל", זה המושל בישראל. והרי אמרתי לכם שהמילה "משל" שותפה במשמעותה למילה "מושל", שפירושה לשלוט, לנהל. בחכמה זו אנו מנהלים את חיינו במציאות, הלכה למעשה, משום שבמהותה היא בלתי חדירה. בא הרגע שבו השתיקה מתחייבת. […] ואילו בספר קהלת שהוא כותב, שמו של שלמה אינו מופיע; יש לו שם שאול. כאשר אנו מעמידים את הרעיונות הללו מול התרבויות האחרות, מול הציוויליזציות האחרות, מול הפילוסופיה בכלל, אז שוב איננו […] — גם המילה "משל" נוכחת כאן ברמז, בדרך הפוכה — אנו "קהלת": אנו שייכים לקהל, לאוכלוסייה הכללית. עלינו לנסות לשכנע זה את זה, וכדי להגיע אל סוף הכול, אל תכליתו של כל דבר, יש להטות אוזן: "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור" (קהלת יב, יג) — יש לירא את ה'. אבל במה?

בדבקותכם בקיום המצוות הללו, המחייבות את האדם; ובכך שהאדם מציב את עצמו כדגם של "אדם" — ובמילה "אדם" טמון הפועל "דמה": דמיון, הדומה. שכן אינני רק מה שאני; אם אני רק לעצמי — אינני כלום. בסופו של דבר, "מה אני": אני "מה", ואינני "מי". יש הבדל בין "מה" ל"מי" — אסביר זאת לעומק בפעם אחרת. אבל עליי לפנות אל הדומה לי. והדומה לי הזה הוא בעת ובעונה אחת ה', הזולת, ואשתי. התבוננו בדמויות הללו העומדות לפניי: אין הן מאותו טבע, אבל יש בהן מהות פנימית המאפשרת לי לתקשר עמן, לקלוט את האחר, ושגם הוא בתורו יקלוט אותי. זו, אפוא, משמעותו של קהלת. ולכן שם אין שמו של שלמה מופיע: "דברי קהלת בן דוד" — קהלת הוא בן דוד. מי שכינס בתוכו את כל חכמתן של התרבויות האחרות, מכל בני האדם — שוב אינו נקרא שלמה; הוא "שהשלום שלו".

"שהשלום שלו" — כך פירשו "שיר השירים אשר לשלמה": זה שבכוח אהבה זו מפיץ שלום סביבו, הבנה, תבונה אנושית, שכן במשלי החכמה הולכת יד ביד עם התבונה. כאשר הגענו לסוכות — והרי יצאנו מ"זמן חרותנו": השתחררנו מכבלינו, משעבודנו; הגענו אל השחרור של "זמן מתן תורתנו", שחרור דרך התורה, שחרור רוחני; וכאשר אנו חולקים אותו עם אחרים, הוא נעשה "זמן שמחתנו". זוהי שמחתנו. אתם יודעים היטב — כבר אמרנו זאת — שיש שלושה סוגים של שמחה. השמחה היא כאשר עמלנו, פעלנו למען דבר מה, ציפינו לתוצאה והשגנו אותה: אז אנו שמחים, השגנו את מטרתנו, אנו מלאי סיפוק.

זהו, אפוא, טבעו של ספר משלי. אמרתי לכם שבמשלי לא כל הדברים הם של שלמה המלך. שני החלקים הראשונים הם של שלמה; אחר כך יש חלק של "דברי חכמים" — כך אומר הכתוב: "דברי חכמים", דברי החכמים — ואחר כך יש הדברים שהעתיקו אנשי חזקיה, בתקופה מאוחרת יותר. אבל גם הם חלק ממחשבתו של שלמה. ואל מה מגיעה מחשבה זו? אל "אשת חיל מי ימצא", אל הדרה של אשת החיל. והרי שלמה המלך פתח בהזהרה מפני האשה הזרה, "אשה זרה". ראוי לקרוא זאת.

את האשה הזרה הוא מוקיע כבר בדבריו הראשונים, כאשר הוא מכוון את האדם אל דרך הדעת, ואומר: "ולמה תשגה בני בזרה ותחבק חק נכריה. כי נכח עיני ה' דרכי איש וכל מעגלתיו מפלס. עוונותיו ילכדנו את הרשע ובחבלי חטאתו יתמך. הוא ימות באין מוסר וברב אולתו ישגה" (משלי ה, כ–כג). אבל בסופו הוא חותם את ספרו בשיר הלל לנשיות, ויש בכך כדי ללמד הרבה. אין לנו זמן לעסוק בכך עכשיו. אניח לכם תחילה לשאול את שאלותיכם; זה יהיה נושא השיעור הבא, בעזרת ה': נלמד את "אשת חיל", הפרשה החותמת את ספר משלי.

— הרב בניזרי, שאלה קטנה, שלדעתי אין בה קושי גדול. הרב אמר קודם שמשלי הוא ספר של בגרות. אם כן, איזה מהם בוגר יותר — קהלת או משלי? — קהלת בא להראות את הבלן של כל שאר דרכי הידיעה, המגיעות, המסתיימות במבוי סתום, שאינן מניחות עוד לאדם להתקדם, והמעמידות אותו בסתירה אפילו למה שהוא חושב, למה שהיה רוצה להיות. ואת זה אמרתי, רמזתי לכך, משום שהאומות האחרות באו בטענה. הן טענו לפני ה' ואמרו לו: הרי בסופו של דבר היטבת מאוד עם העם היהודי ונתת לו את התורה; אבל גם אנחנו — אילו נתת לנו את התורה, אילו כפית עלינו את התורה כפי שעשית להם, כשכפית עליהם את ההר ואיימת עליהם במוות אם לא יקבלוה — גם אנחנו היינו מקבלים, והיינו אז זוכים לחסדך. אמר להן: טוב מאוד, אעמיד אתכם במבחן אחד. אם תעמדו בו — טוב מאוד, טענתכם מוצדקת, ואולי אשנה את דרכי. אבל אם לא… ואז אמר להן: שמעו, אני מבקש מכם פשוט לעשות סוכה ולשבת בסוכה זו חמישה ימים.

אם תצליחו — זה פשוט: לצאת החוצה ולאכול באוויר הפתוח, פיקניק. והנה למחרת מביא הקב"ה שמש לוהטת. נאמר שם: "הוציא חמה מנרתיקה" — הוציא את השמש מנרתיקה, והם לא עמדו בכך. אבל יש הלכה: "מצטער פטור מן הסוכה" (סוכה כו, א) — מי שמצטער בסוכה, למשל אם יורד גשם חזק ואינו יכול לשבת בה, ודאי שרשאי להיכנס הביתה; מזג האוויר אינו נוח. אבל הם לא רק עזבו את הסוכה — הם בעטו בה. הבעיטה הזו היא שהייתה היתרה.

ואז היה אומר להם: הנה, אתם רואים — מן המצווה שנתתי לכם, מן המבחן שהעמדתי אתכם בו, יוצא שעדיין אין לכם אותה בגרות. ומדוע דווקא בגרות? […] האדם, ככל שהוא מתקדם, קונה לו בגרות מסוימת. אם הוא מעמיק בלימודו, הוא ירחיב את זווית ראייתו; אבל אם הוא נשאר בנקודות המוצא הראשונות שלו, במה שהבין בגיל שמונה עשרה, בגיל עשרים, ואינו ממשיך ואינו מעמיק — הרי בגיל שמונים יחזיק בנתונים הראשונים, בנתוני היסוד של גיל עשרים; אבל נתוני היסוד של גיל עשרים פג תוקפם. הם כבר אינם רלוונטיים, ומי יאמר אחרת? כבר בגופנו איננו יכולים להסתגל אליהם, קל וחומר כשמדובר ברוח — שככל שהגוף מצליח לשלוט ביצריו ובתאוותיו, היא נפתחת יותר אל ספירת המחשבה. אלא שעליו לטפח זאת די הצורך במשך השנים האחרות, כדי שיתייצב עם ידיעה הראויה לבטל את כל הדעות הקדומות, את כל המשפטים הקדומים, ולהגיע אל "סוף דבר", אל מסקנתו של קהלת, אל תכליתו של כל דבר: "את האלקים ירא ואת מצותיו שמור". יש יראה של התעלות, יראת הרוממות — זו המוליכה אותנו אל קיום המצוות הללו, שכן קיום המצוות הוא, פשוטו כמשמעו, אמנות של הוויה.

ואת אמנות ההוויה הזו — איש אינו יכול להחזיק בה במלואה. כבר אמרתי לכם: באותו לימוד אחרון של יעקב, לאחים שהתווכחו ולא רצו להכיר ביוסף, הוא אמר: טוב מאוד, אינכם מכירים ביוסף; אבל דעו שבחיים, אם אתם רוצים את האמת, יש לשכל את הידיים, ובנקודת המפגש של השילוב הזה שוכנת האמת. שכן יש אמת שמימית ויש אמת ארצית, והן הולכות זו לקראת זו; ובנקודת המפגש של שתי האמיתות הללו — השמימית והארצית, האלוקית והאנושית — שם שוכנת האמת.

שכן זו שבשמים איננה אנושית, וזו שבארץ, האנושית, פגועה במידת מה באגו, בנוחות העצמית הזו; ולכן יש לנסות להימצא בנקודת החיתוך של שתי אלומות האור הללו. — שאלה נוספת? — תודה רבה, הרב בניזרי. תודה רבה. — מובן שאת משלי אין לומדים בשעה אחת, לא בשלושה רבעי שעה; אבל אני מזמין אתכם לקרוא בו, ולו בצרפתית, כדי לקבל מושג מכל הלימודים הטמונים בו, הנושאים באמת הגות עמוקה. לפעמים הם נופלים תחת חוקי ההיגיון הטהור, אבל לפעמים הם מביאים אותנו לעבור מעבר לקטנוניות מסוימת של המחשבה, או לגבולות מסוימים של המחשבה.

— מר בניזרי, האם במקרה מצאת את הפסוק שחיפשת? — זה שהוחלף ב"ארבע העונות" של ויוואלדי. שגם הן שמימיות — אף שוויוואלדי היה בתחילת חייו ילד פרוע מאוד. אתם יודעים, את הממשלה בבלגיה מכנים כעת "ממשלת ויוואלדי", אבל זה לא עוזר לנו הרבה. אבל ויוואלדי באמת היה פרחח. אה, הנה הוא! […] הנה, זה היה השעון המעורר של ילדותי: "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב. והנה עלה כלו קמשנים, כסו פניו חרלים, וגדר אבניו נהרסה. ואחזה אנכי, אשית לבי, ראיתי לקחתי מוסר. מעט שנות, מעט תנומות, מעט חבק ידים לשכב".

"ובא מתהלך רישך ומחסריך כאיש מגן" (משלי כד, ל–לד). אבי, זכרונו לברכה, היה מדקלם לי פסוקים אלה כדי להעירני, בזמרה, משום שבמקרא יש שלושה ספרים שיש להם נעימה אחרת, טעמים אחרים. שלושת הספרים הללו הם ספרי אמ"ת: האל"ף — איוב, המ"ם — משלי, התי"ו — תהלים. יש להם מוזיקה אחרת. היום זה אבד, לצערנו. אנחנו למדנו אותה בחדר; אני עדיין זוכר אותה, אבל אין לי עוד למי למסור אותה — ולכן צריך להקליט אותה. ומה שאמרתי לכם עכשיו נמצא בפרק כ"ד, מפסוק ל' ואילך.

— והאם תוכל לשיר לנו אותו? — לא התכוונתי לשאול זאת. — אני יכול: "מעט שנות, מעט תנומות, מעט חבק ידים לשכב, ובא מתהלך רישך ומחסריך כאיש מגן". הנה. — נפלא. תודה רבה. — […] סליחה… תודה. — קול אחר היה… נושא את הישן… […]