בלב החורף, כשהעצים נראים מתים, הלוח העברי חוגג להם יום הולדת. מניין בא ראש השנה לאילנות הזה, ומדוע נמשל האדם לעץ השדה?
בשנת תשפ"ז חל ט"ו בשבט בשבת, 23 בינואר 2027, החמישה עשר בחודש שבט. ככל ימי הלוח העברי, הוא מתחיל בערב שלפניו, ביום שישי, 22 בינואר. השנה, אם כן, ראש השנה לאילנות חל בשבת, ואף בשבת פרשת בשלח, שבת שירת הים. סעודת הפירות מוצאת את מקומה באופן טבעי על שולחן השבת.
ארבעה ראשי שנים בשנה
המקור לט"ו בשבט הוא משפט אחד במשנה (ראש השנה א, א). היא מונה ארבעה "ראשי שנים". באחד בניסן – ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול – ראש השנה למעשר בהמה. באחד בתשרי – ראש השנה לשנים, לשמיטין וליובלות. ולאילן – בית שמאי אומרים באחד בשבט, בית הלל אומרים בחמישה עשר בו. ההלכה כבית הלל: זהו ט"ו בשבט, "החמישה עשר בשבט".
מדוע דווקא תאריך זה? התלמוד (ראש השנה יד ע"א) משיב: בשעה זו כבר ירדו רוב גשמי השנה. בארץ ישראל מתחיל השרף לעלות בעצים. עצי השקד פורחים ראשונים. הפירות החונטים מכאן והלאה שייכים לשנה חדשה.
תאריך הלכתי ביסודו
במקורו, ראש השנה הזה אינו חג. זהו תאריך של חשבון חקלאי, הכרחי לכמה מדיני התורה.
- הערלה: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל […] שלש שנים יהיה לכם ערלים, לא יאכל" (ויקרא יט, כג). בשנה הרביעית הפירות קודש; ובחמישית מותר ליהנות מהם ללא הגבלה (ויקרא יט, כד-כה). כדי למנות שנים אלו, יש צורך בתאריך התחלה.
- המעשרות: בארץ ישראל מפרישים מעשרות שנה בשנה. אין מפרישים מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת. לכן יש לדעת לאיזו שנה שייך כל פרי.
דינים אלה נוגעים בעיקר לארץ ישראל. לשאלות מעשיות יש לפנות לרב מוסמך.
כי האדם עץ השדה
התורה אוסרת להשחית עצי מאכל, אפילו בשעת מלחמה, בעת המצור על עיר. והיא מוסיפה: "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט). מפסוק זה למדו חכמים את איסור בל תשחית: אין להשחית דבר לשווא.
המדרש (קהלת רבה ז, יג) מספר שהקב"ה החזיר את אדם הראשון על כל אילני גן עדן ואמר לו: "ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת – אין מי שיתקן אחריך".
ספר תהלים חוזר אל הדימוי הזה. הצדיק הוא "כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו" (תהלים א, ג). ועוד: "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה" (תהלים צב, יג).
כיצד חוגגים את ט"ו בשבט?
עם הזמן הפך התאריך ההלכתי הזה ליום של שמחה. אין אומרים בו תחנון, ואין מתענים בו.
- אכילת פירות, ובמיוחד פירות שבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל: "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח, ח). הדבש כאן הוא דבש התמרים.
- הברכות: "בורא פרי העץ" על פירות האילן. על פרי חדש של העונה מוסיפים לעתים קרובות "שהחיינו".
- סדר ט"ו בשבט: המקובלים חיברו סדר של פירות וקטעי קריאה, בליווי ארבע כוסות יין, מן הלבן אל האדום. הוא מכונס בקובץ פרי עץ הדר.
- נטיעה: בארץ ישראל הפך יום זה ליום נטיעת העצים.
מה אומר על כך הרב רפאל בניזרי
בעמוד ט"ו בשבט: ראש השנה לאילן, הרב בניזרי יוצא ממשנת ארבעת ראשי השנים. הוא מזכיר שזהו המקור היחיד: אין בה זכר לא לחג, לא לפירות ולא לארבע כוסות. כל אלה באו הרבה יותר מאוחר, במהלך ההיסטוריה.
לדבריו, האקולוגיה אינה דאגה חדשה. הוא מביא את המדרש שבו הקב"ה מחזיר את האדם על פני כל עולמו, ואת דברי חכמים: הפוגע בחייו של עץ – קול זעקתו נשמע מסוף העולם ועד סופו.
העץ, הוא אומר, הוא דיוקנו של האדם. קו אנכי המושרש באדמה, ולו ענפים לארבע רוחות, שאותם רוצים להשיב אל גזע אחד. הרב מצביע גם על פרט במעשה בראשית (בראשית א, יא-יב): האדמה נצטוותה להוציא "עץ פרי", שכולו ראוי לאכילה. והיא הוציאה "עץ עושה פרי". המרי הזה, ביום השלישי, מבשר את מריו של האדם, שנברא ביום השישי.
הוא גם הופך אמרה ידועה: לא די לאכול כדי לחיות – צריך לחיות כדי לאכול. שכן המזון מאפשר לקלוט את יסודות הבריאה ולרומם אותם למדרגת האדם. משום כך, הוא אומר, הברכה היחידה שמקורה מן התורה היא ברכת המזון שלאחר הסעודה.
על הערלה הוא מציע הקבלה לחינוך: שלוש שנים בלי לאכול מן הפירות, שנה רביעית בקדושה, ורק בחמישית נהנים מהם. כך גם הילד: תחילה הוא מקבל, ורק אחר כך הופך לנותן.
ולבסוף הוא פותח ממד משיחי: אם הייתה נטיעה בידך ואומרים לך שהגיע המשיח – טע תחילה את העץ, ואחר כך צא לקבל את פניו. שכן הנטיעה תורמת לביאתו.
להרחבה
מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו שפורסמו באתר זה.