ט"ו בשבט: ראש השנה לאילן

ערב טוב לכולם. ראשית, לימוד זה מוקדש ל[…] ולדוד רפאל בן דיין. יש מקור יחיד במשנה, ובו נאמר שבלוח העברי ארבעה ראשי שנים. באחד בניסן, ממנו מונים את שנות מלכותו של כל מלך. באחד באלול, ראש השנה למעשר בהמה. באחד בתשרי, זה שכולנו מכירים, שהרי הוא ראש השנה: יום השנה לבריאת העולם, וממנו מונים את השנים, שנות הבריאה, וכן לדיני השמיטה, השנה השביעית, והיובל, לנטיעה ולירקות. ולבסוף, באחד בשבט, כדברי בית שמאי, ראש השנה לאילן.

אך אנו נוהגים כבית הלל, שלדבריהם הוא בט"ו בשבט, בשעה שהשרף שנרדם במשך כל החורף מתחיל לעלות אל ענפי העץ, והניצנים הראשונים מופיעים: שיבתו לחיים של טבע רדום. והנה, אילו נצמדנו למקור המשנה בלבד, לא היה בראש השנה הזה, ביום השנה של העץ, דבר מן השמחה שאנו מייחסים לו: שפע הפירות שאנו אוכלים, היין, ארבע הכוסות המלוות את הפירות. כל אלה נוספו הרבה יותר מאוחר; עם התפתחות ההיסטוריה, ולפי אופייה של כל תקופה, קיבל החג הזה, או ליתר דיוק יום השנה הזה, ממד אחר. כמובן, היום נקשרה אליו נטיעת העצים, אך אין שום אזכור של יום מיוחד לנטיעת עצים. וכן הבעיה האקולוגית: אנו יודעים היטב אילו סכנות מאיימות על עולמנו כיום, והתורה כבר נתנה הוראות אחדות כדי שלא נשחית את הטבע.

כשברא הקב"ה את האדם, אומרת האגדה, נטל אותו והחזירו על פני כל עולמו, ואמר לו: ראה כמה נאה מעשי, תן דעתך שלא תקלקל אותו, שאם תקלקל, אין מי שיתקן אחריך. הבעיות האקולוגיות קשורות אפוא באיסור "בל תשחית", האיסור להשחית דבר כלשהו בטבע; עד כדי כך שאמרו, שהפוגע בחייו של עץ, קול זעקתו נשמע מסוף העולם ועד סופו, משום שהוא מונע את הטוב הזה מן הטבע, ואת משאביה מן האנושות. ואולם מה שהעניק ליום השנה הזה אופי של חג, הוא שראינו בעץ סמל העובר לאורך כל המרקם המקראי והתלמודי: "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט). יש בו קו אנכי, והוא מושרש באדמה.

וכמה אנו דבקים בהשתרשות הזאת! ברוך ה', זכינו בימינו לטעום את טעם החזרה אל שורשינו באדמה; ומנגד, הענפים הפרושים לארבע כנפות הארץ, והרצון לשוב ולכנס את כל הענפים הללו אל גזע אחד. בקיצור, העץ הזה, המזין את האדם, נברא ביום השלישי לבריאה. הוא היחיד שלא ציית לציווי ה', שביקש ממנו להוציא "עץ פרי", כלומר עץ שכולו ראוי למאכל; אך הוא הוציא "עץ עושה פרי", כלומר עץ שיש בו מעט פסולת. ובהקבלה שבין ימי הבריאה, עץ זה מכוון כנגד בריאת האדם ביום השישי.

שכן, כפי שכבר אמרתי לכם, ביום הראשון נברא האור, ואת נושאי האור הזה אנו מקבלים ביום הרביעי, בשמש, בירח ובכל הכוכבים; ביום השני הבדלת המים, וביום החמישי הברואים היוצאים מן המים; ולבסוף, היום השישי הוא האדם. והאדם, כשהוא נברא, נושא בתוכו גם את כלל העץ. הוא עשוי מארבעה יסודות: עפר, הדומם; הצומח, כמובן; האש, האנרגיה; ולבסוף המדבר, האדם. ואשר לעץ: סביבו, הדומם נעוץ עמוק באדמה, החי משוטט סביב גזעו, העופות מעופפים מעליו, ושפשוף עציו מוציא אש.

הרי הוא מזין, לא כן? ומה חסר? האוויר, ואף לו הוא זקוק. ארבעת יסודות החיים שמהם מורכב האדם מצויים אפוא גם בעץ. והחטא: מפגשו של האדם עם העץ הוא שורש החטא הראשון. הבחירה החופשית, שגילה העץ עצמו, מצויה גם באדם. והרי המצוה היחידה שנתן ה' לאדם היא "מכל עץ הגן אכל תאכל", תאכל ותשוב ותאכל. לכן אני אומר: האכילה מצוה. בניגוד לפתגם האומר שיש לאכול כדי לחיות ולא לחיות כדי לאכול, אנו אומרים שיש לחיות כדי לאכול; שכן אנו רואים במזון את מה שמאפשר לנו לקלוט בתוכנו את היסודות המרכיבים את הבריאה ולהעלותם למדרגת האדם; ובחלק שאנו נוטלים ממנה, אנו מקדשים, כמצוות התורה, את המעשה כולו.

ואכן, הברכה היחידה שמקורה מן התורה היא ברכת המזון. "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח, י) מכוון אל הטוב הזה שהעמיד הקב"ה לרשות האדם: הארץ, המתוארת כאן כזבת חלב ודבש, "ארץ טובה", "הארץ הטובה"; שכן הכתוב פותח ב"ארץ טובה", ואחר כך אומר "על הארץ הטובה": הארץ שכל הפירות הללו כלולים בה. את תכונותיה ראוי לפתח מעט בשיעור הבא, אך הן המרקם של העם היושב על אדמתה. ושם נאמר "ואכלת ושבעת", והאכילה לשובע היא המחייבת את הברכה, שכן "צדיק אכל לשבע נפשו" (משלי יג, כה): הוא משביע את נפשו, משביע את הווייתו, בכך שהוא קולט בתוכו את כל יסודות הבריאה.

ומעבר לכך, יש הממד המטפיזי והמוסרי, שאצל המקובלים העניק ליום את האופי המוכר לנו היום: לאכול, לטעום כמה שיותר פירות. יש שנהגו בארבעים פירות, עשרה כנגד כל מדרגה של הבריאה, מן האצילות, הנעלה שבעולמות, ועד עולם המציאות. ואכן, יש פירות מסוגים שונים: יש שאנו אוכלים עם קליפתם, כגון הענב או התאנה; יש שאנו אוכלים ומשליכים את הגלעין שבתוכם; יש שאנו אוכלים יחד עם הגרעינים הקטנים שבתוכם, חרצנים או אחרים; ויש שיש להסיר מהם את הקליפה החיצונית, להשליך את הקליפה ולאכול רק את הפנימי. כיון שנטייתנו היא לחיות מן הפנים ולא מן החוץ, התורה מבקשת מאתנו לקלוט לתוכנו את העולם שבחוץ, ולהיפטר מכל מה שמקלקל את הפירות. ומהם הפירות? אמרו חז"ל: המצוות. העץ, הנותן את פירותיו בנדיבות ואינו מבחין בין אדם לאדם, צריך להשפיע על דרכו והתנהגותו של האדם כלפי רעיו וכלפי הטבע. ט"ו בשבט הוא אפוא יום הקורא לאדם לאחריותו כלפי מה שהעמיד ה' לרשותו, ומזמין אותו לתת את פירותיו כשם שהעץ נותן את פירותיו, בלי ליפול בפח החטא הראשון של האדם; שהרי החטא הראשון של האדם נגע לעץ הדעת ולעץ החיים.

היה צריך להתחיל תחילה בהערכת החיים, לתת לחיים את ממדם המוסרי, ורק אחר כך להשלימם בדעת. לא היה ראוי להקדים את הדעת ולהפוך אותה לדבר תועלתי בלבד. ט"ו בשבט הוא תיקון חטאו של אדם הראשון, באמצעות אכילת הפירות ובאמצעות הברכה, ובעיקר על הפירות הקשורים לארץ; שכן תכונתו של העץ היא שהוא מושרש באדמתו: די שיעבירו אותו ממקומו או יעקרו אותו מסביבתו, ושוב לא יוכל לתת פירות; יהיה צורך לשתלו מחדש במקום אחר. אך יש אדמות המתאימות לעץ זה או לעץ אחר הרבה יותר מאחרות. כך גם העמים, ובמיוחד אנו ביחס לארץ ישראל; ולכן אנו רואים בגלות מעין מוות,

אך מוות שלעולם אינו סופי. יש אפשרות לשוב לחיים, לשוב ולנשום: כשם שהעץ משיר את עלוותו ומתחדש במחזוריות, כך גם העם היהודי, שנקרא לעשות כן. והסמליות הזאת מתגלמת באופן שבו אנו חוגגים את היום הזה, בכך שאנו קושרים אותו, כפי שאמרתי, לסדר הבריאה. יש הנוהגים בארבעים פירות: עשרה שיש בתוכם גלעין; עשרה שאין בהם גלעין אך יש להם קליפה, מעטה חיצוני; […] עשרה שאין בהם לא גרעינים ולא חרצנים ולא קליפה; וכל זה כדי לומר, שכך עשוי האדם, בשלבי התפתחותו השונים.

האידיאל הוא להגיע אל המצב שבו אכן אין גלעין כלל. העולם עשוי כך: "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" (בראשית ב, י), כלומר הנהר כבר נחלק לארבעה ראשים ביציאתו מגן עדן. על האדם פשוט לדעת להשתמש בו, שכן הכול הכרחי לאיזון הבריאה, ואין לנו רשות להזניח דבר ממנה; שהרי אמרו חז"ל שכל עשב ועשב נושא בתוכו איזו רפואה שטרם גילינו, ושלעתיד לבוא אף הסנה, אף עצי הקוצים והדרדרים, יעשו פירות. הרעיון הזה של העץ המלווה את האדם בעלייתו הרוחנית, במזונו הרוחני, הוא העומד מאחורי התאריך שקבעו חכמינו לראש השנה לאילן. "לאילן", ולא "לעץ". ודרך אגב, אם תשתעשעו ותכתבו את האותיות עי"ן וצד"י זו לצד זו בכתב האשורי, כבר יהיה לפניכם שלד של עץ, המיוצג במילה "עץ". אך יש הבדל בין "עץ" ל"אילן".

מן "עץ" נגזרה המילה "עצה": היא דורשת ממך מעט עיון […], לבחון תמיד את מידותיך. נסה, אדרבה, ליישם את כל ההלכות של עבודת האדמה שנטיעת עץ מחייבת: החפירה, העידור, ואף הזיבול סביב העץ כדי שהחרקים לא יכרסמו את שורשיו, וכן הלאה. נסה, בסופו של דבר, להחיל את עקרונות העץ המזין על צמיחתך שלך. וזו, בקיצור, הסיבה שהצדיק נמשל: "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה" (תהלים צב, יג); כתמר המתנשא גבוה במדבר, וכארז, שאף שאינו נושא פרי, הוא מתנשא בזכות השורשים שהוא נועץ עמוק באדמה.

זהו הצדיק: הוא תמר והוא ארז גם יחד. ודוד המלך משבח ומתאר למה דומה האדם אשר "בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה" (תהלים א, ב), מי שמתמסר ללימוד התורה. ההתמסרות לתורה אין פירושה, בסופו של דבר, ויתור על כל מה שמרכיב את העולם הזה; פירושה לגרום לתורה לחבק את העולם הזה שלמטה, את מציאות העולם הזה. אדם כזה "והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו" (תהלים א, ג). לא כל הפירות צומחים בבת אחת. […]

לכל פרי עונתו, וכך גם טבע האדם, וכך גם כל חינוך עצמי: הוא נעשה לאורך פרק זמן מסוים. אתם יודעים שבעץ (ותאריך ט"ו בשבט הוא עת התעוררות) אסור לנו לאכול את פירותיו הראשונים בשלוש השנים הראשונות. בשנה הרביעית עלינו לאכלם בטהרה, בירושלים, או את דמיהם: לאכלם בטהרה, בטבילה רוחנית, באווירה של התחדשות ההוויה. ורק בשנה החמישית אנו מתחילים ליהנות מן העץ באמת. כך גם בחינוך הילד, שאנו מתחילים בו מגיל חמש, בלי להביא בחשבון את השנים הראשונות, שבהן הוא מקבל יותר משהוא צורך. יכול לקרות שנימצא במצב זה של בקשה, אך המטרה, ההשפעה, היא לתת את הפרי, לחלוק את הפרי. ההגעה לשלב הזה היא שמעניקה לט"ו בשבט אופי של יום חג, שבו אסור לומר וידוי, להתוודות על החטאים, אסור להספיד, ואסור אפילו להתענות. שכן ככל שהאדם משקיע את עצמו בחינוך עצמו על פי דגם העץ, שהוא עצמו לא קיים את הציווי האלוקי: אילו היינו כאן רק כדי שלא לחטוא, היינו מלאכים, ונשללה מאתנו חירות המעשה. וחירות המעשה הזאת, דווקא בפתח שהיא פותחת לפנינו לטעות, מאפשרת לנו כביכול לשקם את עצמנו, ולהעניק לעצמנו הרבה יותר כוח, הרבה יותר להט, הרבה יותר חיים.

נזכור שהקב"ה גירש את אדם הראשון מגן עדן לאחר החטא שבו העמיד את בחירתו החופשית במבחן. אך שימו לב: הוא אסר עליו לאכול מעץ החיים. האם מפני שיחיה לעולם? לא. מדוע לאסור עליו את העץ שיעניק לו את הנצח? משום שאסור היה לו לאכול מן החיים לאחר שלכלך את בגדיו, לאחר שלכלך את נשמתו, בלי שתהיה לו אפשרות לשוב ולהתעשת, לשקם את עצמו, למצוא את טבעו המקורי, לחזור אל המקור. ולכן הוא אומר לו: עתה, משבחרת בעץ הדעת על פני עץ החיים (וה' יודע שעץ הדעת דווקא יערים עליך קשיים אם לא תדע להעריך את החיים), מעתה תצטרך קודם כול להשתמש בדעת כדי לשוב אל עץ החיים.

ה' אמר לאדם "מכל עץ הגן אכל תאכל" (בראשית ב, טז), תאכל ותשוב ותאכל. אם כן, היה יכול לאכול גם מעץ הדעת טוב ורע, שהרי עץ הדעת טוב ורע נכלל ב"מכל עץ הגן אכל תאכל". אלא שהיה עליו למצוא את הדרך לאכול ממנו תוך התענגות, ולא תוך הזנחת הצד האחר ורצון לנסות בכל מחיר את הציווי האלוקי, את דעת ה'. וכשפירשו את הציווי שנתן ה' לאדם, "מכל עץ הגן" נתפרש כמצוות עשה,

דבר שיש לעשותו. "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (בראשית ב, יז): זו מצוות לא תעשה, דבר שאין לעשותו. היו אפוא רק שתי מצוות, ושתיהן נוגעות לאכילה. ואמרו חכמינו ששתי המצוות הנוגעות לאכילה כללו בתוכן תרי"ג מצוות, שש מאות ושלוש עשרה המצוות: כל התרי"ג היו כלולות אך ורק בציווי על האכילה מן העצים, שלא לאכול מעץ הדעת ולאכול מכל העצים. וחכמינו אף הרחיקו לומר שעץ הדעת טוב ורע לא היה ניכר משאר העצים.

הוא היה זהה להם, אלא שנשא את חותם הציווי האלוקי השלילי: שאין לגעת בו, שאין לאכול ממנו. האישה אכן רצתה לעשות את הציווי, הייתי אומר, מעשי יותר, בכך שהוסיפה את האיסור לגעת בו. כולנו יודעים זאת. וזה היה בדיוק הצינור של חטא האדם הראשון: להוסיף, לראות בציווי האלוקי ציווי חסר, שצריך להוסיף עליו עוד. פירוש הדבר שהאדם עוד לא בטח בעצמו, שלא האמין ביכולתו. וכשעבר האדם על הציווי העיקרי שהוא עצמו הוסיף, כלומר שלא לגעת, הדבר הביאו לפגוע במצוות האכילה. כל זה בא לומר שהנאת האדם מן העולם הזה היא הדרך היחידה לקדש את מעשה ה' הזה.

כי אז מצרפים אליו, קולטים לתוכו את יסודות הבריאה, ומעניקים להם ממד מוסרי ורוחני. וזו גם הסיבה שכל חזון משיחי מתחיל כאן, במקום שנותנים לעץ ולפירות שהוא נושא. אמר הנביא: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו, ח). הלבלוב המחודש של הבריאה הוא דרך, כביכול, להפיח חיים חדשים בעם שעבר ניסיונות ארוכים; אך גם באדם, שלאורך כל מסלול חייו מציב לעצמו שלבי צמיחה הדומים לאלה של העץ, אם כי אורך חייו אינו מגיע כדי כך, שהרי העץ מסוגל לחיות אפילו מאות שנים. ומפירות העץ עלינו ללמוד לראות את פירות האדם, שאף הם מציינים מועדים שאינם מוגבלים בזמן.

שהרי יש צאצאים. בצרפתית המילה "צאצאים" (descendance) רומזת לפועל "לרדת", אך בעברית היא מן "יצא": יציאה בלתי פוסקת, יציאה בלתי פוסקת מן העצמי, דרך הילדים, דרך הנכדים. אעצור כאן כדי להשאיר מקום לשאלות. עוד רבים הדברים שיש לומר, והממד המשיחי שדיברתי עליו מודגש כל כך בדברי חכמינו, שאמרו שאם הייתה נטיעה בידך ואומרים לך שהמשיח בא, אל תזניח אותה, אל תרפה ממנה: טע תחילה את עצך, ואחר כך צא לקבל את פני המשיח, כי נטיעת העץ הזה תורמת ומסייעת לביאת המשיח.

ובכן, אם יש לכם שאלות, בשמחה. — האם אין סתירה בכך שמצד אחד חטאו של האדם היה רצונו להשלים את הציווי האלוקי, בעוד שבמובן מסוים ה' ברא את האדם כדי שישלים את בריאתו? — כן: ה' רצה שהאדם יהיה שותפו במעשה בראשית. אילו ברא עולם מושלם, יקום שהאדם לא היה יכול להוסיף לו דבר, היה העולם הזה בית הקברות שלו, סלחו לי על הביטוי. פעמים רבות, כשירשנו הכול בחיים ולא עיצבנו את אישיותנו בעצמנו, אנו נסחפים בזרם הרסני ואיננו עושים דבר בחיינו.

הניסיונות מעצבים את האדם, והיה חשוב: חטאו של האדם, שוב, אינו סתם חטא שהאדם חטא; הוא צפוי מראש בבריאת העולם. החטא הזה הוא סדר היום הראשון של האדם ושל הנשמה. אי אפשר שהאדם יגיע אל ה"מאד", אל השלמות, בלי לעבור דרך ה"אדם": אלה הן אותן אותיות, "אדם" ו"מאד". מי שעושה מן העולם הזה […], כל אחד לפי יכולתו. לא לכולנו אותן יכולות, אך לכל אחד מאתנו משאבים שונים, כמו לכל העמים באנושות כולה. בכל אחד יש עושר, ויש שליחויות שעליו למלא; ובלבד שלא ישקע בגאוות עם נבחר שרק הוא נהנה מן ההשגחה האלוקית, והיא נשללת משאר העמים.

גם שאר העמים, כדברי הרמב"ם, נהנים מהשגחה, אך בממד המותאם למידתם, משום שזה מה שהם מסוגלים לעשות, אלא אם כן ירצו בכל מחיר להציב לעצמם אתגר אחר. זה אפשרי, והדלת פתוחה. ושוב: מגוון המזון, כמו מגוון העצים, מגוון הטבע, […]; העולם זקוק למגוון הזה לשם איזונו. — אפשר לשאול עוד שאלה קטנה? מדוע אם כן מדברים על "חטא" אדם הראשון? מדוע איננו מדברים על […]? […]

ובכן, שמעו: יש שלוש מילים שאנו מתרגמים כ"חטא": חטא, עוון ופשע. פשע הוא מעשה של מרד. לעמוד מול בית הכנסת ביום כיפור ולעשן סיגריה: זה פשע. אם אתה רוצה לעשן את הסיגריה שלך, לפחות פרוש לפינה (אינני מוצא את המילה); הנה אתה עומד שם ומתריס כלפי האחרים. עוון בא משורש שעניינו עקום, מעוקל: פירושו לעקם את החוק לטובתך. ושימו לב, אפשר להיות בעוון אפילו תוך שמירה על דיני הכשרות, אפילו תוך שמירת שבת. מרגע שמעקמים את החוק לטובת עצמך, זהו עוון.

ויש החטא. החטא הוא טעות. טעיתי בתחילת הדרך: "לא לזה התכוונתי, החטאתי את המטרה. חשבתי שאני עושה טוב, והדבר פנה נגדי". טעותו של אדם הראשון הייתה אפוא […] שלא רצה להתאים את עצמו לרצון ה' בלי לנסות להבין. יש להיזהר מאוד, כי אפשר להחטיא את המטרה, ואכן כתוב: זהו מרחק […]. — שאלה: שמעתי "פשע", אחד מסוגי החטא; פשע כמו "פשע" במובן עבירה פלילית? — פשע, מן הפועל "פשע". יש אף צליל דומה בצרפתית, péché. הפשע הוא מעשה של מרד. — לפני שמנית את כל סוגי הפירות, עם הקליפה, הגרעינים וכן הלאה, דיברת על המעבר מן הנעלה אל המציאות, ולא הבנתי את החוט המקשר.

כן, משום שיש ארבעה עולמות. עולם האצילות, הנקרא אצילות. ואחר כך עולם הבריאה; "בריאה" מלשון "בר", כלומר מה שהושלך החוצה: האצילות הזאת הושלכה החוצה כדי להוציא עולם אל הפועל. זה כמו מחשבה, שבתחילה היא דוגרת בתוכנו, ואחר כך אנו משליכים אותה החוצה: זו הבריאה. ואחר כך יש לתת לה צורה. יש לנו רעיון ואיננו מצליחים לבטא אותו; אנו מחפשים את המילים, אנו נותנים לו צורה: זהו עולם היצירה. וכשנתנו לו צורה והשלמנו אותו, זהו השלב הסופי, עולם העשייה, עולם המציאות.

ארבעת העולמות הללו מצויים אפוא [באדם]. האצילות כמעט אינה נתפסת; אמרו חכמינו שהיא ה"חיה", ההילה הזאת המרחפת מעל האדם. הבריאה היא רצון האדם ליצור, לחפש מקוריות אפילו במה שהוא עושה, לתת לו צורה. יצירה: אנו עושים; צורה: אנו נותנים צורה; ואחר כך משלימים. והנה, בין התכנית הראשונית לבין מה שבסופו של דבר בידי, יש לגזום דברים רבים. כדי שהעץ יצמח לגובה רב, יש לגזום מלמטה כל ענף שצומח לאט לאט בפראות ומונע ממנו לתפוס תנופה. ואכן, בגיזום הזה יש אובדן של אנרגיה. אולי תהיה לנו הזדמנות לדבר על כך יום אחד, כי ארבעת העולמות הללו ישובו שוב ושוב בדרך שבה אנו ניגשים אל העולם, ואף אל הזולת: האור הזה שבזכותו אנו מכירים את עצמנו באחר, וקולטים לתוכנו את אורו של האחר, את פניו של האחר. אך הדבר נובע לא ממציאות ההוויה, שהרי במציאות כולנו עשויים פחות או יותר באותו אופן, אלא מ[…], ממה שמייחד כל אדם; להכיר זאת באחר ולתת לכך צורה, אלה באמת הצעדים הראשונים של אהבת הזולת. זוהי היציאה מן העצמי אל האחר. אך זה כבר פרק אחר.

שאלה נוספת? — זו לא ממש שאלה, אבל רציתי לשאול: האם כל השיעורים שאתה מוסר קיימים בכתב, בתיעוד כתוב שתוכל לשתף? — לא, אין תיעוד כתוב, נתנאל; אינני כותב אותם. נכון שהשתעשעתי וכתבתי עד כה שלושה ספרים בצרפתית, בעיקר פירושים על התפילות ועל סדר השבת. כעת אני כותב ספר נוסף בעברית, בנושא היציאה מן העצמי, יציאת מצרים […]. אבל את השיעורים האלה אינני כותב. כמובן, אני רושם כמה הערות, אך עיקרו של כל שיעור, כמו אלה שמסרתי בעבר, הוא פרי של מחשבה משותפת אתכם.

ובכן, שלוש נקודות… — רציתי לשאול משהו: בשלב מסוים דיברת על "עץ" ואמרת "אילן", אבל לא פיתחת את "אילן". — תודה. הצמיחה האנכית של העץ היא הקשר בין השמים לארץ; ובלשון אחרת, בין הטרנסצנדנטי לאימננטי. חכמינו מקשרים את "אילן" בגימטריה לסכום של שם הוי"ה ושל שם אדנות, אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, שהוא 65; 65 ועוד 26 הם 91. שם אדנות הוא התגלות ה' בשכינה; [שם הוי"ה הוא] הטרנסצנדנטי, ההוויה במושגה המופשט לגמרי […]. וכשאמרו חכמינו "ראש השנה לאילן", ולא לעצים, לא ראש השנה של העצים אלא ראש השנה של ה"אילן", הכוונה היא שכאן על האדם להבין שה"עץ" העומד לפניו משקף באמת את מה שהוא עצמו נושא בתוכו; שכן בכל אחד מאתנו יש חלק טרנסצנדנטי וחלק אימננטי.

וזה מה שמאפשר לנו, כביכול, להתחדש, לחדש את משאבינו, להעניק לכל יום בחיינו גוון משלו, אופן הוויה משלו; שהרי איננו בכל יום מה שהיינו אתמול, ומחר לא נהיה מה שאנו היום. מסלול ההוויה נע תמיד בין העבר, שאין להשיבו, העתיד, שהוא ההתהוות שלו, וההווה, המשמש מצפן לכיוונו של האדם. ה"אילן" הוא אפוא, במובן מסוים, אותו חלק אימננטי המעורב בעולם הזה ובניסיונותיו; והטרנסצנדנטי הוא האפשרות שיש לו להתרומם, ולא להישאר מותנה במה שסובב אותו תמיד,

בקטנוניות של החיים. והקשר עם הארץ הוא קשר של בני זוג. אני מביא את ישעיהו: "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך" (ישעיהו סב, ה), כשמדובר בעם המתאחד עם הארץ. במילים אחרות, הקשר בין האדם לארץ הוא קשר זוגי. ולכן הארץ היא האופק של האדם בציווי ה' ללכת לפניו, וכפי שאמרנו, היא […] החיבוק. — תודה, הרב בניזרי. איזו תנועה מופלאה, איזו מחשבה בתנועה מופלאה נתת לנו. תודה על הזכות הזאת, תודה רבה, זו מתנה נפלאה. יש שלוש נקודות קטנות לומר. הראשונה: יש שאלות היכן אפשר למצוא את ספריך, הרב בניזרי. היכן אפשר למצוא את ספריך?

ובכן, שמעו, ספרי כבר אינם בשוק, פשוט משום שעל הספר הראשון שמסרתי למישהו [למכירה] לא ראיתי אף פרנק. אבל שילמתי את כל הוצאות המשלוח, והחלטתי לא למכור אותם עוד; מי שרוצה אותם, אני שולח לו. ולמעשה אינני עושה מזה מסחר; היה צריך פשוט לתמוך בהוצאת הספר הבא. — נארגן קופה, בשמחה; זה לא מסובך. הנקודה השנייה היא לנתנאל: כל השיעורים מוקלטים, ואפשר למצוא אותם ולשמוע אותם שוב ב"בית התרבות היהודית". הנקודה השלישית: היום, כפי שהבטחתי, מלאה שנה. אני מברך כאן את שתי הבנות, ריסיה וז'אנט, הנמצאות כאן היום: הקדשנו את השיעור לזכר אמן, שנפטרה לפני שנה […]. הקדשנו את השיעור לזכרה, ורציתי להכריז על כך הערב למען ז'אנט, ולמען ריסיה, הנמצאת בארצות הברית והייתה אתנו הערב. אני מודה אפוא לכולם. — תודה. ערב טוב. — תודה רבה. ערב טוב. חג שמח. — חג שמח. — זה באמת כל מה שאומרים על אקולוגיה, על פיתוח; כל מה שהוא אמר היום זה בדיוק זה, היחס הזה לטבע שיכול להיות כל כך בסיסי. אני נרגשת לשמוע את מה שרשמתי לי, ושזו מחשבה […] שבאמת נאמרת כך, בזמן אמת. זה מופלא.

— רואים את זה? — כן, רואים; אבל אפשר לחשוב שבכל זאת יש מבנה של רשימות מאחורי זה, ושהוא כל כך ספוג בכל הנושא… ובכל זאת אפשר לחשוב שיש מבנה, מסגרת מאחורי כל זה; אבל בסופו של דבר זה פרי התנ"ך שהוא אכל, כשקלט את כל התורות האלה. — ולסיום, האם אפשר לקבל […]? — צריך ליצור קשר עם […]. צריך לבקש ממנו; אני חושב שצריך לבקש ממנו ישירות. כתבו לו הודעה והוא ישלח לכם אותם. — שלום לכולכם! — אינני יודע, אולי יש דרך לארגן משהו בינינו כדי להוציא אותם מחדש, משהו כזה, כי יהיה טוב שיישאר תיעוד, שדבר לא יאבד.

— לעשות זאת באופן פרטי, ובכל מקרה לא בחסות "בית התרבות היהודית". — כן, מסכים. — אבל זה יהיה נהדר. — יש לכם את כתובת הדוא"ל של רפאל [בניזרי]? — כן. — אפשר לרשום אותה? — אמסור אותה לכל אחד מכם. לכולכם יש את המספר שלי. — שבוע טוב. — שלום מוריאל, הכול בסדר? — להתראות בפעם הבאה. שלום. — להתראות בפעם הבאה. שלום.