בראשית רבה פרק מ"א, חלק א': לוט

ערב טוב לכולם — עוד לא בירכתי אתכם עד עכשיו. אסכם: יש לנו הציווי הראשון, והוא יציאתו של אברהם לדרך אל ארץ ישראל, וההבטחה שיירש אותה. צמיחתו והשפעתו יכולות להתממש רק בגבולות הארץ המובטחת. אבל שימו לב: בסופו של דבר, האדם — אף שיכול היה להסתפק בעצמו, "זכר ונקבה בראם" (בראשית ה, ב), שהרי היו בו בבת אחת, והוא הציג בבת אחת, את התכונות, או את המעלות, של הזכר ושל הנקבה. ואף על פי כן הייתה צריכה להיות הפרדה, והפרדה זו גורמת לכך שהיה עליו להימצא פנים אל פנים מול האחר; והאחר המובהק — הוא אשתו. אבל יש בחיים עוד מישהו שנקרא "אחר", והוא אלישע בן אבויה.

אלישע בן אבויה היה רבו של רבי מאיר — זה שחותמו טבוע על כל לימוד המשנה. ואלישע, משום שאמונתו נתקלה במציאות שראה, כלומר ב"צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" (ברכות ז, א) — הצדיק הסובל והרשע שתמיד מצליח — החליט לפרוש לדרכו. ובכל זאת רבי מאיר המשיך ללכת אחריו, לא עזב אותו. הוא אמר: את הפרי שבפנים לקחתי, ומן הקליפה שלו נפטרתי. אלא שהקליפה הזאת, שימו לב, היא המגינה על הפרי, ובשום רגע אי אפשר באמת להשליכה — אלא אם כן הוצאנו קודם את הפרי שהיא עוטפת.

ובכן, לא הייתי אומר שהנקבה היא מעין קליפה כזאת ביחס לגבר — אל תיקחו את ההשוואה כפשוטה. מה שהכתוב בא לומר לנו הוא שיחסו של האדם אל הארץ הוא בדיוק כיחסו של הבעל אל אשתו. ולכן, כפי שאמרנו, מעשהו הראשון של אברהם היה "ויט אהלה" (בראשית יב, ח) — שנטה קודם כול את אוהל אשתו; האישה היא שעומדת במוקד התיישבותו, ובאותה עת במוקד גלותו. כי גם כאן — וכאן בדיוק לוחצת הנעל — הקליפה נעשית מצרים, העומדת בגבולה של ארץ כנען, המובטחת לאברהם.

אבל אין פירוש הדבר שהעם — כשם ש"לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח) — יכול לחיות לבדו: עם ישראל אינו יכול להסתגר בתוך עצמו, מחוץ לשאר האומות. בין שירצה בין שלא ירצה, הנסיבות יכריעו, ברצונו או בעל כורחו, שימלא שליחות מחוץ לארץ ישראל, מול הגלות. ומה שיציל אותו מן הגלות הזאת — משום שישמור נאמנות שלמה וגמורה לבריתו, למקורו, לשורשיו — הוא הנקבי. לכן הכתוב מסיים בכך שאברהם עלה ממצרים, וזאת בזכות שרה, שלא הניחה לארמון להכריע את גורלה. וכאשר אישה עומדת על זכותה באופן מוחלט — הרי היא מנצחת בכל החזיתות. היא זוכה, ונהנית במלואה, מעזרת ה', וכל מה שאברהם משיג — הוא משיג בחסדה, בזכותה של שרה.

אם כן, אברהם עולה; אמרנו שזו נקודת המוצא הראשונה של עם ישראל: קודם כול הזוג המובהק, המממש את עצמו, או ליתר דיוק מממש את זהותו, במצרים יותר מאשר בארץ ישראל. זה נשמע פרדוקסלי, אבל כך הוא, משום שיש לנו הרבה מה לחלוק עם העולם החיצון — ובכל זאת אין אנו צריכים ליטול הכול. ואת זה אנו רואים היום, שהרי נטלנו מכל דבר: בין שמדובר ביהודי צרפתי, פולני או רוסי, אמריקאי או אנגלי, מרוקאי או תוניסאי — כל אחד בא עם חלק מתרבות. יש הרבה מה ליטול והרבה מה להשאיר, ואנו נמצאים עכשיו בדיוק בתהליך של ניפוי הדברים, ומראים שיכולה להיווצר סימפוניה מופלאה מכל התרבויות האלה — משום שישראל אכן העביר אותן במעבדה שלו, הפקנו מהן את התמצית, נטלנו את המיטב כדי להציע אותו מחדש לאומות. זהו אפוא "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (בראשית יג, ב): אברם יוצא ממצרים טעון לעייפה, "במקנה" — בכל מה שקנה. מתרגמים זאת "בבקר", אבל, שמעו, אפשר לומר שהעושר אכן תורם במידת מה להכרה מבחוץ. הרי "חכמת המסכן בזויה", אומר קהלת (קהלת ט, טז). אבל זה, אם כן, האידאל; מה שחשוב באמת הוא מה שנוטלים מן הארץ — "כסף וזהב" — ודבר זה אכן מחייב מעבר בכור ההיתוך כדי לזקק ממנו את כל הסיגים. זו שליחותו של ישראל.

נטלנו את העושר הזה של כסף וזהב. בשתי המילים הללו יש פעלים: ב"כסף" — הפועל "נכסף", השתוקק אל; וב"זהב" — "אהב", כלומר אהבת הנתינה העצמית, השיתוף במה שיש לאדם. זהו הזהב, הזהב הזה, שאינו מאבד דבר מערכו, שיכול באמת לקנות הכול משום שאינו מחליד, אינו מזדקן ונשאר שלם. לכן נאמר: "ויוציאם בכסף וזהב" (תהלים קה, לז). ובכן, כסף וזהב — האם כל זה אינו הולך לאיבוד בחיים? אבל יש להבין רובד שני. וכך נאמר "וילך למסעיו" (בראשית יג, ג): הוא הולך במסעותיו, וממשיך בדרכו כשהוא נאמן לכל תחנותיה.

בדרכו הלוך הוא עבר בפונדקים מסוימים, ובשעה ההיא לא היה בידו הרבה. הוא היה אותו יהודי נודד; וכשהוא שב מגלותו — שימו לב — הוא כבר אינו אותו יהודי נודד, אבל אין הוא מלא בוז, אינו מתנשא על אחרים. אדרבה: הוא עובר שוב באותם פונדקים, ואל אלה שנתנו לו אשראי, שנתנו בו אמון, ששירתו אותו וכיבדו אותו — אליהם שב, פרע את חובותיו, והראה להם שמה שהאמין בו היה בעל משמעות. ולכן אומר רבי אלעזר: "לפרוע הקפותיו" — הוא חזר על עקבותיו כדי לפרוע את חובותיו.

גם לנו היו חובות כשיצאנו מן הארץ — חסרונות של שליחות שלא הושלמה. ואנו פורעים אותם בהדרגה, ככל שאנו מעניקים מחדש לגלות הזאת משמעות אמיתית של גילוי, של גאולה, של שחרור. זהו אפוא הניסיון הראשון, או השני, של אברהם: הראשון היה לעזוב הכול וללכת אל הארץ המובטחת; השני הוא הגלות, הטבועה מעיקרה בהבטחת ארץ ישראל עצמה. אבל הנה הבקיע הראשון נפער בתוך משפחתו של אברהם: "וגם ללוט ההלך את אברם" (בראשית יג, ה) — לוט, שהלך באותה דרך עם אברהם מרצונו החופשי. לוט היה יתום, ואברהם לקח אותו תחת חסותו, משום שלוט עצמו הביע את רצונו בכך; הוא לא כפה עליו. לוט, ההולך את אברם, הוא אפוא התלמיד הזה, בן המשפחה הזה, שנשאר נאמן — או ליתר דיוק שנמשך — אל דרכו של אברהם, והוא נהנה מכל הטוב. עמו חולק אברהם הכול.

אבל לוט — יתברר שאין הוא אלא הלוט, הצעיף של אברהם, המסכה של אברהם. הוא דומה באופן מפליא לאברהם: כל מה שאברהם מלמד, גם דתו של לוט מלמדת. בשאיפות המוסריות זה פחות או יותר אותו הדבר, גם אם במעשים הדבר עוד צריך הוכחה. לוט, כשמו כן הוא, הוא לוט — צעיף; אבל לוט הוא גם קללה — זו משמעותו השנייה. ובאופן פרדוקסלי, ערכו המספרי של לוט הוא כערך "אדם", ולכן יש בו ממד של אדם: ערכו של אדם — אל"ף, דל"ת, מ"ם — הוא ארבעים וחמש, ושל לוט — שלושים ועוד שש ועוד תשע — גם הוא ארבעים וחמש. אבל כשם שכל אור מטיל צל ברגע שהוא פוגע בעצם שמחוצה לו — כך היה לוט צלו של אברהם.

והמדרש אומר שארבעה דברים טובים זכה בהם לוט בגלל אברהם. אברהם הלך לכנען — "וילך אתו לוט" (בראשית יב, ד) — גם לוט הלך אחריו, ולוט זכה לחלקו בארץ כנען; ולמה לא. וכשעלה אברם ממצרים — "ולוט עמו" (בראשית יג, א) — עלה עמו גם לוט, והיו לו נכסים, והיו לו אנשים. ולוט נפל בשבי — נראה זאת בהמשך — בידי המלכים השכנים, ברית המלכים: ארבעת המלכים מול חמשת המלכים. את משמעותה של המלחמה הזאת נראה בפרק י"ד.

ואברהם גייס את תלמידיו שלו, את הישיבה שלו, את כל כוחותיו, את כל מרצו כדי להציל את לוט, והשיב אותו עם כל רכושו. היה צורך בתחושה חדה באמת של משפחתיות כדי שאברהם יסתכן ויצא למלחמה בחמישה מלכים, כדי להשיב את בן אחיו לוט — אף שזה, מיד משהתעשר, תבע את עצמאותו. הוא לא רצה עוד לחיות תחת חסות רבו; הוא ייסד מדינה משלו, "בית מדרש" משלו, מוסד משלו — והיכן הוא משתקע? נראה אותו בשער סדום, ונראה מה הפיק שם. שער סדום, העיר הזאת — היא "כגן ה' כארץ מצרים" (בראשית יג, י) — היא מזכירה לו את גן העדן, או את ארץ מצרים, לא משנה. והנה לוט, משום שהמשיכה שלו נשארה שטחית ולא הפנים לעומק את כל ערכיו של אברהם — כי כך הוא, אתם יודעים: בפרשה של השבוע הזה הייתה במיוחד פרשת המן, שבה היה צריך לבקש בכל יום מה לאכול, וביום השישי היה צריך ליטול שתי מנות, מנה כפולה, משום שבשבת לא יירד מן. אבל שימו לב: הפרשה הזאת נפתחת בציווי שאומר "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות טז, ד). יש כאן יסוד חינוכי חשוב: כיצד מעמידים עם בניסיון? פשוט מאוד — בכך שילקוט את המן, את מנתו היומית, בלי להפריז ובלי לנסות לשמור למחר; היה עליו להסתפק בזה. אבל ביום השישי הוא עשה זאת מעצמו. כי כאשר מסר משה לעם את רצון ה', אמר להם: "דעו לכם, המן יירד בכל יום במנה קצובה, אבל אל תיטלו יותר מן הדרוש". ובכל זאת היו שני אנשים שעברו על הציווי ואגרו ממנו למחר.

משה כעס — והמן הזה אף התליע, ודי בכך. אבל משה לא מסר לעם שצריך ליטול מנה כפולה ביום שישי, והעם הבין מעצמו: מאחר שהקב"ה כבר קבע את השבת — שהרי השבת נקבעה כבר קודם לכן, מיד אחרי יציאת מצרים; היא הייתה נהוגה עוד לפני יציאת מצרים, אבל אחרי יציאת מצרים נעשתה למוסד — הם לקחו מנה כפולה. והפעם הם עברו, במירכאות, על הציווי ליטול רק את מנת היום, משום שידעו שבשבת לא יהיה מן, וידעו שמפני השבת אין לצאת למחרת כדי לאסוף את המן, ללקוט אותו. אבל הפורמליסטים, דבקי האות הכתובה, המנהיגים, המנהיגים כביכול, באו להתלונן אצל משה ואמרו לו: "שמע, היום זה כל העם — לא שני אנשים, כל העם לקח מנה כפולה". ומשה אומר להם: "הוא אשר דבר ה'" (שמות טז, כג) — זה מה שרצה. כלומר: לקראת מתן תורה, לקראת התחייבותו העתידית של העם, היה צריך שהעם הזה יוכיח בעצמו, יביא בעצמו את ההוכחה לרצונו לקבל עליו את התורה — ורק אז נותן לו ה' את התורה.

אחרת, לשם מה למסור את התורה למי שאינו נושא את הרצון הזה, את החיפוש הזה אחר הצטרפות לתורה ממדרגה עליונה? ובכן, אני חוזר עכשיו לטקסט שלי: ללוט לא היה הרצון הראשוני הזה. הוא היה שם בתלות באברהם, באונס ובעל כורחו; ובאונס ובעל כורחו — ודאי שבעיניו לא היה זה אלא מעין טקס, משום שהיה עליו לשמור על דרכו של אברהם, יש להאמין, שאם לא כן לא היה נהנה מחסותו של אברהם. ולכן הצטרף לעיר סדום: אף שסדום היא עיר רקובה ומושחתת, הוא מעדיף להיות שם, משום ששם יש באמת תרבות אחרת, ציוויליזציה אחרת — אבל כזו המגינה על זכויותיו של כל אחד לפי עקרונות הדין והצדק, בלי מידות החסד והנתינה העצמית של אברהם.

זה ההבדל בין עושרו של אברהם לבין עושרו של לוט. ומכאן, כאשר ה' הופך את סדום — "ויזכר אלקים את אברהם וישלח את לוט" (בראשית יט, כט) — הוא מלווה את לוט. וגורל האסון, החורבן שגזר על העיר סדום — הוא גורלה של סדום, שהייתה, אם תרצו, הגרעין של מדינות אחרות, של עמים אחרים. לוט היה צריך אפוא לחשוב קצת על השבת הטובה לישראל, להראות לישראל הכרת טובה על מה שעשה אברהם למענו. המדרש אומר: היה עליהם לגמול לנו טובה, ולא זו בלבד שלא עשו לנו טובה, אלא שגמלו לנו רעה. הם התעללו בנו.

יש דבר אחד שצריך לומר בעניין בלעם בן בעור. הנה, כשאתם רואים את השליחים אל בלעם בן בעור: "ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני" (במדבר כב, ו). בלעם בן בעור מתבקש — הוא היה אז, אם תרצו, נביא האומות, שכל האומות יחד שמעו לו, כמו האו"ם כביכול — ומבקשים ממנו, שימו לב, לבוא ולארור את העם הזה: יש להעניש אותו, לגנות אותו, להציב לו גבולות, להוקיע אותו, לקלל אותו, משום שהוא עלול לחסום — "כסה את עין הארץ" (שם, ה), בתרגום מילולי: את עין הארץ — להאפיל על כל מה שעשינו, לעשות אותו מיושן לעומת מה שהוא עצמו יבסס על אדמתו; ואסור להניח לו להיות עצמאי.

צריך שיישאר […]. והרי מואב — מי היה? הוא היה הילד, פרי גילוי העריות, של לוט ובנותיו. ומשתי הבנות האלה — עמון ומואב: בשמו של מואב מוצהר עד כמה הוא פרי קשר של גילוי עריות עם האב — "מאב". עמון הוא שמו של הבן השני, של הבת השנייה, שגם היא חשבה שלא יהיה עוד זרע, ושיש להמשיך את קיום האנושות באמצעות קשריהן; והנה היא קראה לו עמון — "העם הקטן". ומואב ועמון היו שני עמים שניסו לחסום את דרכם של בני ישראל בשובם אל הארץ המובטחת, "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" (דברים כג, ה), כשהרעיבו אותם. ומשום כך קבעה התורה: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'" (שם, ד) — שאף עמוני ואף מואבי לא יוכל לעולם להצטרף לעם ישראל.

אבל הנה מה שגמלו לנו. לא זו בלבד שבלק קרא לבלעם, פנה אל בלעם כדי שיגנה אותנו; עמון ועמלק שללו מאיתנו את זכות הכניסה לעיר של ישראל, לשערה של ארץ ישראל, הכיבוש הראשון — "עיר התמרים", היא יריחו. ואחר כך נאמר: והנה בני מואב ובני עמון, נכון, התחברו נגד המלך יהושפט. ועוד נאמר: "ידו פרש צר על כל מחמדיה" (איכה א, י) — הוא פרש את ידו, "ידו פרש", "על כל" — לקחתם ממני את הטקסט שעל הלוח, אז אני מדבר בלי לראות אותו — "ידו פרש צר על כל מחמדיה": הצר שלח ידו. אתם יודעים — צר: מה ההבדל בין "צר" לבין "אויב"? צר הוא מדכא, כלומר אין לו טעם לשנאתו, לרדיפותיו: היהודי פשוט מפריע לו. ואילו אויב סובל מקנאה חולנית: הוא היה רוצה באמת להיות ישראל, לבוא במקומו של ישראל, ולכן הוא שונא אותו רק משום שאינו יכול לתפוס את מקומו.

יש עוד: "ידו פרש צר על כל מחמדיה" — על כל מה שיקר לו שלח הצר את ידו, על כל מה שיקר לעם ישראל. וחטאם נכתב, נרשם, בארבעה מקומות. הראשון — כפי שהזכרתי קודם — בספר דברים: שום בן עמון ומואב לא יבוא, לא יצטרף לעם ישראל, "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים". ועוד נאמר: "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב" (מיכה ו, ה). ועוד נאמר: "כי לא קדמו את בני ישראל בלחם ובמים וישכר עליו את בלעם לקללו" (נחמיה יג, ב) — משום ששכר את שירותיו של בלעם כדי לקללו.

ועמדו ארבעה נביאים וחתמו את גזר דינם של העמים האלה. שמעו, לא אאריך בזה, אבל נבואותיו של ישעיהו — "משא מואב" (ישעיהו טו, א): נבואה מיוחדת מכל העמים על מואב — כל מבצרי מואב עתידים להיות חורבה, להידום. "והשמעתי אל רבת בני עמון תרועת מלחמה" (ירמיהו מט, ב) — אשמיע אל בירת בני עמון את קול המלחמה, את תרועתה — "והיתה לתל שממה ובנתיה באש תצתנה, וירש ישראל את ירשיו": וישראל יירש את אלה שביקשו לרשת אותו. "לבני קדם על בני עמון ונתתיה למורשה" (יחזקאל כה, י) — הנבואה תימסר לבני קדם, ובמפורש לבני עמון, שיינתנו לנחלה — "למען לא תזכר בני עמון בגוים", כדי ששמם של בני עמון לא ייזכר עוד בגויים. "ובמואב אעשה שפטים וידעו כי אני ה'" (שם, יא) — ובמואב אעשה משפטים, אחרוץ את דיני, וידעו כי אני ה'.

צפניה אמר […]: "לכן חי אני נאם ה' צבאות אלקי ישראל כי מואב כסדם תהיה ובני עמון כעמרה" (צפניה ב, ט) — חזרה לנקודת המוצא. ואלה הן אפוא התוצאות הרעות של הברית המלאכותית הזאת, שאברהם ביקש לקבל ולאשר, שהגן עליה עד הסוף ברוח הסובלנות שלו, ושהתהפכה אחר כך לרעתו של ישראל. אבל היא לא התהפכה לגמרי לרעתו של ישראל. אומרים לנו: שימו לב, יש רות ויש נעמה — רות המואביה, נעמה העמונית, שהיא מעמון.

נעמה העמונית, אמו של שלמה המלך, ורות המואביה, זקנתו של דוד המלך, יצאו אפוא אכן מן השושלת הזאת של עמון ומואב; כי דרכו, או רצונו הראשוני, של לוט […] יעיד בכל זאת על רצונו של לוט לשמור במידה מסוימת על תורתו של אברהם ולא לגרשה לגמרי, ונשאר משהו שמשתתף במשיחיותו של ישראל. זה הלימוד הראשון, כלומר: קרעים במשפחה — נכיר אותם; הם בלתי נמנעים, לצערנו. אבל צריך לדעת כיצד לנהל אותם. כי שימו לב, כפי שנראה: ברגע שאברהם יבחין בריב שיפרוץ בין רועי אברהם לבין רועי לוט, הוא יבקש מלוט להתרחק ממנו.

כן: "אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה" (בראשית יג, ט) — אני אשאר תמיד לימין, ואתה תישאר תמיד לשמאל. אין פירושו "אם תלך ימינה אלך שמאלה, ואם תלך שמאלה אלך ימינה". יש לקרוא את "ואימנה" ואת "ואשמאילה" כלשון החלטית, כלומר: בשום פנים לא הייתי רוצה שנציג לעולם רוחניות מעוותת בידי האגו של אדם, המבקש להשתמש ברוחניותו יותר מאשר לחלוק אותה ולשרת בה. זהו לימוד רב ערך במקורו, שלא איבד דבר מתוקפו עד היום — הייתי אומר: הוא אקטואלי. אנו חווים אותו, חווים אותו בתוך המשפחה הגדולה של ישראל, ואנו חווים אותו אפילו בתוך המשפחות הקטנות של ישראל. אבל זו עובדה, זו עובדה […]. כך אמר אברהם: אם תישאר עמי, וה' יעמיד בסכנה את עתיד הארץ המובטחת בשל נוכחותו לצדך — משום שהרועים האלה, בכוח הבטחת ה', בכוח הארץ הזאת שתהיה בעתיד לזרעך, גוזלים היום את השכנים, את הבעלים השכנים, את רכושם, ומניחים לבקר שלהם לרעות בעשבם, להיכנס, לפרוץ את גדרות שדותיהם — אם כך, לא.

[…] אברהם הרגיש שהרוח שנשא בתוכו — רוח ההתעלות הזאת, הרוח שהשרתה עליו השראה, מקור השראתו לכל מה שאתם יודעים… אני אומר ושב ואומר: לפעמים נשמתנו היא המבקשת את ה', אבל לפעמים ה' הוא המבקש את האדם. צריך פשוט לראות שיש רגעים שבהם ה' מחפש אותנו, ויש רגעים שבהם אנחנו מחפשים אותו. כשאנו מחפשים אותו, אנו חשים את התעלות הנשמה הבאה מבפנים. כשהוא מחפש אותנו, אנו חשים את התעלות הנשמה הבאה מבחוץ. אבל כשאין לנו ההתעלות הזאת — לא מבפנים ולא מבחוץ — אז אנו שוקעים בשגרה, בחזרתיות; אין שום חידוש בחיים, ורק שורדים.

זהו המצב שאברהם אינו רוצה בו; שם הוא מרגיש שה' עזב אותו, שרוח ה' עזבה אותו. וכשהוא מרגיש שרוח ה' עזבה אותו, הוא אומר: לא, לא אמשיך לחיות לצדך, משום שהוראותיך, או תביעותיך, או הדרך שבה אתה מפרש את דבר ה' בחיי היום-יום, מנוגדות לעקרונות המוסר, ואיננו יכולים לחיות עם זה. בשם הלאומיות — שום דבר אינו מוצדק; הכול מוצדק בשם מוסר, בשם רוחניות עזה, שעניינה כבוד ואהבה לכל אדם. עדיין לא הגיעה העת לתפוס את הארץ. "כי לא שלם עון האמרי עד הנה" (בראשית טו, טז): התושבים — ה' עצמו מעיד על כך — אינם יכולים להיעקר מן היום למחר מאדמתם, משום שעדיין אינם ראויים לעקירתם או להעברתם, הבינו זאת כרצונכם. אבל יש לבדוק אם באמת אין שום אפשרות לשלב את צורות התרבות הללו, ואם מוצו כל האפשרויות לרשת את הארץ בתנאים הראויים, בעת הראויה, על פי עקרונות התורה עצמה.

ובכן, אפשר היה לומר: אם כך, צריך להיפרד. אלא שגם זה, גם הפרידה הזאת, נדונה לאחר מכן לחובה על ידי הקב"ה. כי הוא אומר: עם כל אדם אברהם מוצא דרכי פשרה — רק עם בן אחיו אינו מוצא פשרה, לא ניסה למצוא, לשכנע אותו בדרך אחרת. מדוע לא עשה זאת עד הסוף? הרי הוא עוד ייצא להגן עליו, ואכן יהיה תיקון. בקיצור, אני רואה שהזמן חולף, ואצטרך לחזור על מה שהכתוב בא לומר לנו: שהלוט הזה, הצעיף הזה שבתוך ישראל, יחצוץ בין בני המשפחה הגדולה. כן, אבל אסור לשכוח שיש שורש של אדם בבני המשפחה האלה. ייתכנו ליקויי מאורות — ולא רק ליקויים: ייתכנו אבדות עצומות, שלא ישוערו.

וזה המקרה, כדי להבין: אם יצאנו ממצרים עם שש מאות אלף נפש — מה יכולנו להיות היום אלמלא האבדות שספגנו ברדיפות הגופניות והמוסריות; היינו רבים הרבה יותר מן העם הסיני. אבל לא זה מה שחשוב. מה שחשוב הוא התא האורגני בשלמותו — בדיוק כמו שרה. שרה: "על דבר שרי אשת אברם" (בראשית יב, יז) — היא הנותנת חיים. שרה היא דמותה של חוה, גם במצרים. היא אינה מאבדת דבר מיופייה, אינה מאבדת דבר משלמותה; היא נלקחת, היא נחמדת, אבל היא תישאר נאמנה לברית שנכרתה — אבל מבפנים, משום שמה שעושה את יופייה החיצוני הוא יופייה הפנימי.

ומשום כך היא יכולה אף להיות האמצעי לקרב את חסידיו, את מעריציו, של היופי הזה שמבחוץ. זה מה שתנסה לעשות כשתציע את הגר לבעלה, שנשבעה לו נאמנות ואהבה — משום שהרצון הזה לתת גוף לאהבה הזאת, המשותפת עם האנושות כולה, מפעם בה עד עמקי נפשה. זהו, אעצור כאן, אם תרצו, כדי לפנות מקום לשאלות — דיברתי יותר מדי. כל כך הייתי רוצה השתתפות פעילה, אפילו במהלך השיעור. לפעמים אולי אני מעלה רעיונות שמזעזעים אתכם — אבל אתם יכולים להפסיק אותי, עדיף כך. — שאלה קטנה על לוט: האם אפשר לומר גם שלא הייתה שם שרה, אישה שתאזן אותו, שתהווה משקל נגד, וגם שהגיע אליו עושר, שאולי, לפי דבריך, קצת בלבל את דעתו? שהרי ברגע שהוא מקבל את הצאן והבקר, כשהוא שב ממצרים, החומר, המראה החיצוני, עולה בבירור על כל השאר.

…עולה על כל השאר. ואפשר לומר גם שקשה יותר לשכנע מי שחושב שהוא יודע מאשר מי שאינו יודע כלל: כשאומרים שבאמת קשה יותר עם לוט מאשר עם זרים — לפעמים קשה יותר לשכנע מי שחושב שהוא יודע מאשר מי שאינו יודע דבר. — אתה צודק, זה נכון, זה נכון. מדוע אין — מדוע אצל לוט לא רואים את האישה? אבל על אשת לוט יש לנו פרט חשוב אחד בלבד: הגעגועים אל העבר, שלא יכלה באמת להתגבר עליהם. חכמינו שאלו: מי שעובר ליד נציבה של אשת לוט — מה עליו לומר? "ברוך דיין האמת", כמו כשנכנסים, למשל, לבית קברות — ברוך דיין האמת — או לא לומר דבר כלל? נראה. נדמה לי שבכל קשר זוגי אין להשליך את האבן של האחד על השני. עד כמה אשת לוט לא הותנתה גם היא בידי לוט עצמו? שכן, כבר אמרנו, היחס בין הבעל לאשתו עובר ארבעה שלבים. הראשון: "איש" ו"אישי" — ובקשר הזה יש מושג ראשוני נוסף, "בעל": האיש קונה את אשתו, קניין, כיבוש. ובכן, אמרת לאשתך ביום הראשון של הנישואין שקנית אותה בטבעת — טוב, השווי, מובן שלא ידעתי, אני אפילו לא יודע אם קנית אותה מכספך; הצהרת שקיבלת אותה במתנה מהוריך. טוב, אבל לא זה מה שעושה את קניין האישה. היחס הראשון הוא הבחירה הזאת — הבחירה, ההחלטה.

הבחירה שעשית: כי הייתה לך אפשרות לקחת אחרת, אבל דווקא עליה נתת את עיניך. אבל לא כדי שתהיה אתה "בעלה", בעליה, והיא — רכושך. זה לא… זה יחס של צורה בלבד. אבל היחס — היחס הוא "גברתי": זו שנותנת לי את כוחי, זו שמאשרת אותי; זו שנותנת לי את ערכי המוסרי — "נודע בשערים בעלה" (משלי לא, כג): האישה היא שעושה אותו ידוע בשערי העיר, היא שמעניקה לו את ההכרה הזאת ואינה מבזה אותו. והיחס הרביעי: הוא אינו חדל לאהוב אותה עד שהוא קורא לה "אמי" — הוא קורא לה "אמא". היא זכתה להחליף את זו שהביאה אותו לעולם, שילדה אותו. זה נפלא. ואיזה כבוד ואיזו חיבה אנו רוחשים לאמא; והיום האישה היא שזוכה בהם, כשהאם הלכה לעולמה, כמובן.

להתראות. שאלה נוספת? טוב, אם כן, יפה. […] להתראות בשבוע הבא. — תודה רבה. תודה רבה, הרב בניזרי. תודה רבה, זה היה באמת נפלא. להתראות בשבוע הבא. — נהדר, כרגיל. תודה רבה. בכל שיעור נשמתנו מתעלה — בזכותך. בזכותך; אולי בזכות ה', אבל בזכותך נשמתנו מתעלה. — אבל גם אני, יחד אתכם, האמינו לי. — מרגישים את כל האהבה הזאת; כל מה שאתה מוסר ספוג אהבה, מרגישים את כל האהבה הזאת, וזה מה שמרגש כל כך ומופלא, באמת. — אפשר לחזור לדבר מה, סליחה? כי היא אמרה "נשמתנו מתעלה". ואז אמרת שיש רגעים שבהם ה' מחפש אותנו — ואז אנחנו מרגישים קריאה, כן? ומקבלים משהו?

כן, כן, כן. זה כתוב במפורש בשיר השירים: "בקשתיו ולא מצאתיו" (שיר השירים ה, ו) — אני מחפשת את אהובי ואינני מוצאת אותו. אינני מוצאת אותו. מדוע אינו מתגלה? והוא הרי מתבונן בי מבעד לחרכי הווילון — "מציץ מן החרכים" (שם ב, ט). וראשית, "הנה זה עומד אחר כתלנו" (שם). והנה הוא דופק על דלתי — "קול דודי דופק" (שם ה, ב). ואני אומרת לעצמי: הנה, כבר פשטתי את בגדי — "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה" (שם ה, ג) — הורדתי כבר את כותנתי ולא אלבש אותה עכשיו שוב, ולא אנעל עכשיו את נעליי כדי ללכת ולפתוח לו. לא. ואחר כך, כשהיא אומרת לעצמה: "טוב, אעשה את המאמץ" — כשהיא כבר החליטה — "ודודי חמק עבר" (שם ה, ו): אהובי כבר הלך.

זהו. — טוב, תודה רבה, זה מעניין מאוד. יש לנו רגעים כאלה. יש לנו רגעים כאלה, אבל אנו חשים את הריקנות הזאת, ואנו צריכים למלא אותה במשהו ממשי, ואז אין מוצאים תשובה. — זו הסיבה שאני עושה את זה. צריך תמיד להיאחז ברב. — בדיוק. זה נותן כוח ואופטימיות. — כן, אבל צריך למצוא אותו; תמיד צריך למצוא אותו, כי לא כל אחד טוען לכך […], אפילו הרב. בכל מקרה, אפשר לראות עד כמה עולם בלי רוחניות הוא עולם אובד.

אל ייאוש! — אה, לא, זו רק הבחנה, זה לא מייאש אותי. זה לא מייאש אותי. הבחנה. […] — תודה. שבוע טוב לכולם. — יאללה, להתראות. להתראות. תודה רבה. להתראות. להתראות, להתראות, להתראות.