שבועות: רות, אשת החיל והחסד

רות, מרכזו של חג השבועות

ערב טוב לכולם.

השיעור מוקדש כתמיד לעילוי נשמת אחי ולעילוי נשמות קורבנות האסון במירון.

אנו עומדים בערב חג השבועות, ומרכזו של חג השבועות הוא רות.

אישה צעירה שבאה מארץ נכרייה, שאם נחזור אל אבותיה היא יוצאת מזיווג של עריות, ובזכות התמדתה, זריזותה והתבטלותה היא שבה אל שורותיו של עם ישראל.

היא נעשתה אם שושלתו לא רק של דוד מלך ישראל, אלא גם של דמות המשיח שאנו מצפים לה.

ובייחוד עליה נאמר התואר "אשת חיל".

שלוש "אשת חיל" שבתנ"ך

הצירוף "אשת חיל" מופיע שלוש פעמים בכל התנ"ך.

הראשון הוא זה הנותן לשיעורנו את שמו: "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ" (משלי יב, ד), אשת החיל היא עטרת בעלה.

השני הוא האישה ששלמה המלך משבח בסוף כל שירתו לחכמה, שאותה הוא רואה מגולמת בנשי.

והשלישי הוא רות.

יש לקט ויש לקט

ועמה בועז, מנכבדי הקהילה היהודית, הפורש את חסותו על רות הנכרייה, שבאה בעוניה ללקט שיבולי חיטה בשדות, בשדותיו שלו.

כן, יש לקט ויש לקט.

יש לקט החיטה שהקוצר עוזב ומפקיר, משום שבעיניו הם פרטים של מה בכך שאינם יכולים להשביע אותו.

יש לו די והותר. הכול בשליטתו. הוא יודע הכול. הוא מחזיק בנכסים רבים.

ואילו העני הזה, שבא בהתמדה אל השדות ללקט את השיבולים השכוחות והנטושות ולהתקיים מהן, אולי דווקא הוא הראוי לתואר "אשת חיל", אשת גבורה.

מלאכי "שלום עליכם"

כדי להבין מעט את הדברים, צריך לראות מתי, על פי מסורת ישראל, אנו אומרים את "אשת חיל".

אתם יודעים היטב: בקבלת השבת, לפני סעודת השבת שהכינה לנו עקרת הבית, ואחרי שבירכנו לשלום את מלאכי הלוויה.

האם מעולם לא שאלתם את עצמכם מה באים המלאכים האלה לעשות כאן, ב"שלום עליכם"?

פיוטי מאוד הדבר, המלאכים האלה המלווים את בעל הבית מבית הכנסת אל ביתו.

ויש כאן חילופי משמרות.

יש מלאכי השבוע, מכל התחומים: אנשי כספים, איכרים, יועצים.

היום היינו מוסיפים גם בעלי כל המלאכות.

ובערב שבת הם נפרדים מאיתנו, מבעל הבית.

מניחים בצד את כל הדאגות האלה.

רואים את הכול כגמור, כאילו אין לנו עוד דבר לעשות.

חושבים על עצמנו ועל משפחתנו, נכנסים פנימה, ומקדישים זמן להתחדשות.

זוהי השבת.

ואז קוראים למלאכי לוויה חדשים, לתחומי מחשבה חדשים, לרעיונות חדשים, לחשבון נפש חדש.

ואנו מברכים אותם לשלום.

אנו נכנסים לשבת שלנו ברוח חדשה לגמרי, ברוח מחודשת.

אנו נפרדים ממלאכי השרת של השבוע, אנו מקבלים את "שלום עליכם", אנו מקבלים את פני מלאכי השלום.

"שלום": מלאות של הוויה

שימו לב שאנו מדברים תמיד על מלאכי השלום.

ו"שלום" פירושו מלאות של הוויה.

אין זה סתם שלום.

אפשר להבין זאת בדרכים שונות, אבל כל עוד אדם אינו שלם עם עצמו, אין לו שלום עם אף אחד.

השלום תלוי בשלמות, ביושרה, בתחושה פנימית של שלום עם הסובבים אותו, עם ילדיו ועם אחיו.

וכשסילק מלבו את כל המתחים, אז אינו מבקש…

"בצאתכם לשלום"

אתם יודעים שיש בית אחד שיש אומרים אותו ויש משמיטים אותו: "בצאתכם לשלום".

צאו לשלום, מלאכי השלום.

כאילו אנו מקבלים את פני מלאכי השלום משום שאיננו בטוחים במלאות ההוויה השורה בבית.

תמיד יש מתחים.

וכשם שאנו מזמינים לפעמים זרים כדי להחיות את השולחן, כדי שלא ישתרר שעמום בבית, וכדי להרחיב מעט את השיחות ואת תחומי העניין שלנו…

מי שאינו זקוק לכך, ידידיי היקרים, משמיט את "בצאתכם לשלום".

איננו צריכים מלאכים.

לא נישאר חששנים ותלויים באנשים זרים לשולחננו, שבמידה מסוימת ישנו את שפת המשפחה, שפת השלווה, שפת השלום ושפת השלמות שיכולה להיות לנו עם בני המשפחה, ובראש ובראשונה עם הנשי, עם האישה.

"אשה מבישה" ורקב העצמות

כי דווקא ברגע שבו אנו מבקשים להיות שלמים בעצמנו ולחוש את מלאות הוויתנו, אנו חייבים לחלוק לה כבוד בכל אותיות האלף־בית, שהרי "אשת חיל" בנויה על עשרים ושתיים אותיות האלף־בית.

ובאותו רגע אנו מכריזים: "אשת חיל עטרת בעלה", היא עטרת בעלה.

ואכן, כך אנו מסלקים את רעיון ה"אשה מבישה".

"מְבִישָׁה" היא אישה מביכה, אישה משפילה.

"אישה פרוצה": כך מתרגם התרגום הצרפתי של הרבנות, אבל אין זה תרגום נאמן לכתוב.

המבישה היא אישה המביישת את בעלה.

היא יכולה לבייש אותו בכמה דרכים.

למשל, משום שלא מימשה את עצמה ונשארה בתחתית הסולם ביחס אליו, ואז היא מפרקת את מבנהו.

"וּכְרָקָב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָׁה" (משלי יב, ד): רקב העצמות.

העצמות הן המבנה של האדם.

שהרי כשנברא הנשי, זהו העניין: "צלע".

כך נקרא צדו של ההר, וצלעו של האדם היא הנשי.

ובלי הצלע הזו אין הוא יכול לעמוד באיזון.

לכן מבנה הנשי נקרא המבנה הפנימי, מבנה העצמות, ואילו הבשר מייצג רק את החוץ.

ואם העצמות נגועות ברקב, ברימה, התרופה קשה ואין עוד תקומה.

לכן שואל שלמה: "אשת חיל מי ימצא?", מי ימצא את אשת החיל?

מאין באה המילה "אשה"?

אבל לפני שנמשיך: האם שאלתם את עצמכם מאין באה המילה "אשה"?

הרי יש הבדל בין "איש" ל"אשה".

ב"איש" יש יו"ד.

אילו הייתה "אשה" לשון נקבה של "איש", הייתה גם בה יו"ד.

אבל אין יו"ד ב"אשה", ויש בה דגש, לומר שאות נבלעה.

אתם יודעים שבכל מקום שיש דגש, הוא מסמן הדגשה של האות, או מיזוג של שתי אותיות, או אות שהוסתרה ובאה אחרת במקומה.

ומה הריבוי של "איש"?

הריבוי של "איש" הוא "אנשים".

אבל מאין באה הנו"ן של "אנשים"?

ומה הריבוי של "אשה"? הריבוי של "אשה" הוא "נשים".

האל"ף נעלמה, ומאין באה אפוא הנו"ן של "נשים"?

הנו"ן הזו מזכירה את עובר ההוויה, שאנו תמיד במצב של היריון.

כשאנו נמנים כיחידים היא טמונה בתוכנו, אבל בתוך קהילה היא במצב של התהוות: "אנשים", "נשים".

אתם יודעים היטב שהנו"ן היא עובר ההוויה.

כך היא מצוירת באלף־בית העברי.

ובלשון רבים היא חוזרת ומופיעה.

לקרוא שם פירושו לשלוט

ומאין באה המילה הזאת מלכתחילה?

אתם יודעים שכאשר יצר הקב"ה את הנשי מן הזכרי, הוא הביא אותה כ"אשה".

אבל בתחילה נאמר לנו שהקב"ה ברא את האדם, ברא אותו "זָכָר וּנְקֵבָה" (בראשית א, כז), זכר ונקבה.

ו"אדם" חולק כמובן את שורשו עם "אדמה", האדמה שממנה נלקח.

אבל האדם הוא שאומר את המילה תחילה, כשהוא אומר: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה" (בראשית ב, כג).

מאין באה המילה "איש"? מאין הוציא אותה?

הוא קרא זה עתה שמות לכל הברואים, שהרי לכל ברוא יש תפקיד מוגדר ומסוים, ולפי המשימה שלשמה נברא כל אחד, ידע לתת לו שם.

והוא ממשיך לקרוא שמות לדברים גם היום.

אבל לקרוא שם פירושו לשלוט בדבר ולהכיר את טבעו.

ואילו את טבעו שלו עוד לא הכיר.

ניתן לו התואר "אדם".

אבל ב"אדם" היו הזכרי והנשי מעורבים זה בזה.

"איש" ו"יש": אין בעברית פועל של קניין

והמילה הזאת, "אִשׁ", מופיעה אצל הנביא מיכה ובספר שמואל ב כמילה נרדפת ל"יש".

זוהי מילה מיוחדת ללשון העברית.

"יש לי", "יש לו", "יש לך".

אין בלשון העברית פועל של קניין.

יש רק פועל "להיות".

הבעלות מובעת במה שבמיכה ובשמואל ב נקרא "אִשׁ".

כלומר, המציאות היחידה שאנו יכולים להעמיד מול כל העולם הנברא היא מה שאנחנו, מה שקנינו בכוחנו, מה שהוא חלק מאיתנו, מה שאנו נושאים עמנו.

זהו ה"יש".

היא חלק ממני

וכך האדם, כשהוא רואה את הנשי, אומר: לא, את זו אין לקרוא בשם כמו את האחרים.

אין היא דבר שקונים מבחוץ, כמו שאפשר לקנות ולשלוט בכל הדברים האחרים.

לא: היא חלק ממני.

מציאותה העצמית היא אני.

ומכאן אמרו חז"ל שאדם שאין לו אישה שרוי בלא טובה, אינו יודע אושר ואינו יודע ברכה.

בקיצור, אינו שלם.

אינו יכול לדבר על מלאות הוויה.

לא הוא מגדיר את האישה, אלא האישה מגדירה אותו.

כלומר, האדם מממש את אישיותו דרך הישות שהוצגה לו זה עתה, שעד אז הייתה צלעו.

ומכאן גם דרשתם האחרת של חז"ל: בלי מלאות ההוויה הזאת, אין אלא "אֵשׁ", אין אלא אש.

כי אם הפשיטו את האדם מן התואר האלוקי המאחד ביניהם…

זכר ונקבה בשמות האלוקיים

כדברי חז"ל, האישה היא עולם בפני עצמו, עולם נפרד.

אין לנסות בכל פעם להשוות בין הזכרי לנשי או למצוא ביניהם הקבלה, כי אי אפשר.

ואתם יודעים מדוע?

בשונה משאר הדתות, אין אצלנו זכר לחוד ונקבה לחוד בתאריו של הקב"ה.

"אלוקים" הוא זכר ונקבה כאחד.

בתנ"ך זה מופיע בכפילות של "שמים", רוח וחומר.

בתלמוד יש לכך כינוי אחר: הקב"ה, הקדוש ברוך הוא, ושכינתו, נוכחותו השורה בעולם.

בזוהר זוהי מלכות: המלך והמלכה.

פעמים הוא המלך, ופעמים, בכנסת ישראל, הוא המלכה.

בלשון החסידות זה הנגלה, ומולו מה שאין לו מילים, הבלתי נגלה.

תמיד יש צד גלוי וצד נסתר.

אבל יבוא זמן שבו הנסתר יעבור מעט מעט אל עולם הנגלה.

אותו רעיון עצמו נחיה, ברמה שלנו, בכפילות של הזכרי והנשי.

"חיל": צורת הזוגי והמלחמה בתוך המידה הטובה

ולכן יש ב"חיל" מושג של מלחמה בתוך המידה הטובה.

יש בו ניקוד של צורת הזוגי, כמו ב"מים", כמו ב"שמים".

יש מושג של זוגיות ב"חיל", כי מצד אחד יש הגילוי הקשה והבלתי מתפשר של התורה שבכתב.

אי אפשר לשנות דבר. זהו העיקרון, זהו החוק, זהו גבול, זהו "לא", אין לגעת בו.

תורה שבכתב, תורה שבעל פה

אבל שימו לב: זוהי התורה שבכתב.

התורה שבכתב היא הזכר, הזכרי.

התורה שבעל פה, לא: היא הנשי.

כל הדו־שיח, כל השקלא וטריא, הם האצלה של העצמי: העתקה, פרשנות, התאמה.

זהו הזכרי והנשי, ואפילו בתחום השירה, לא כן?

יש דרך לקרוא בתורה בנגינה, והיא כפופה לטעמים.

הספר שר, יש בו שירה שלמה של הוויה, אפשרות שלמה של יצירה. נפלא.

שלוש התשוקות

וכשמגיעים אל עולם הזוהר, אין זו עוד אש של יריבות אלא אש של אהבה, של תשוקה.

וכשם שיש שלוש פעמים "אשת חיל" בכתובים, כך מופיעה המילה "תשוקה" שלוש פעמים בתורה.

תשוקה: התאווה, הכיסופים.

ובכן, היכן מופיעה המילה "תשוקה"?

הפעם הראשונה היא אחרי חטא אדם הראשון, כשמוגדר מה יהיה תפקידה של האישה, שהאדם רצה לצמצם אותה אל חומרת המדע, כאילו אין היא מסוגלת לכך.

כן, אבל הוא רוצה רק את זה.

לא: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ" (בראשית ג, טז).

מה פירוש הדבר? שאת תשתוקקי אליו?

לא: את תהיי מקור תשוקותיו.

את תהיי האש שלו.

את תהיי באמת זו המחזירה אל המציאות את כל מבצרי השכל שהוא עצמו עשוי לבנות.

כי מה שיחיה באש התשוקה והאהבה, השמחה הזאת, האושר הזה, האיזון הזה, המלאות הזאת, לעולם לא יוכל להשיג דרך חומרת המדע הטהורה.

תשוקת קין: הטוב הוא עול

והיכן עוד מופיע מושג התשוקה?

אחרי חטא האדם, כשה' פונה לראשונה אל קין ואומר לו:

שמע, חשבת שכפיתי עליך שלא לגעת בעץ הדעת טוב ורע, ולהקדיש את כל חייך להבחנה הזאת, לגבול הזה שבין טוב לרע.

ואני אומר לך: אם תיטיב, אם תשקוד לעשות טוב, עליך לקבל זאת על עצמך.

עליך לשאת בעשיית הטוב.

היזהר, זהו עול, אין זה כאילו אנו קונים לעצמנו מעשה טוב.

לא: מה שחשוב אינו להיטיב לעצמך, אלא להיטיב לזולת.

רוצה אתה להתרומם? עליך להשפיל את עצמך.

צריך באמת לשאת את העול.

אבל אם תחליט שלא לעשות טוב, דע שהחטא רובץ לפתחך.

ובמקום תשוקה אל הרוחני, אל העליון הזן אותך, תהיה לך תשוקה אל השפלות, אל הירידה ואל הניוון, והיא אכן תסחף אותך […].

אלה שתי התשוקות הראשונות שבתנ"ך.

"אני לדודי"

והשלישית היא בשיר השירים: "אֲנִי לְדוֹדִי" (שיר השירים ז, יא).

כך מדברת כנסת ישראל אל בוראה.

אנו נמצאים תמיד בקשר האינטימי הזה של הזכרי והנשי, שבשום אופן אין אנו יכולים להפריד ביניהם לגמרי.

עלינו לחשוב עליהם יחד, כי באיש ובאישה, בכל אחד מהם, שוכנים הזכרי והנשי, במינונים שונים, אך שניהם נוכחים.

"אני לדודי".

לא הוא משתוקק אליי: אני היא שחייבת לשאת את תשוקתו.

אני היא הנושאת את התשוקה הזאת, אני היא שמשתוקקת אליו.

זהו הממד השלישי.

אם כן, יחד, אני נושא את התשוקה העמוקה הזאת להתאחד עם כנסת ישראל.

ואמרתי, לא כן, שהכול נתפס בתוך האינטימיות של הקשר הזה.

ולכן, אם איבדנו את מלוא האינטימיות של הקשר הזה, איבדנו אותה גם עם ה', איבדנו אותה עם עצמנו, איבדנו אותה עם השבת.

כי כפי שאמרתי לכם, "אשת חיל" נאמרת בערב שבת משום שהשבת עצמה נמשלה להתגלמותה של אשת החיל.

קריאה ב"אשת חיל"

ונדמה לי שדי לנו בקריאה, נאמר שטחית, של התרגום, כדי לראות ש…

טוב, וייזהרו בעלי המחשבות העקומות, כי הדבר עלול לזעזע.

"אשרי מי שמצא אישה אמיצה."

הרבנות מתרגמת "אמיצה". אבל הכוונה לאשת גבורה, לאשת מאבק.

"וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ."

טוב, זה מובן מאליו. פנינים קונים, ואישה אין קונים.

אלא אם כן, כמובן, בבחירת האישה מכניסים לחשבון את גובה המשכורת, את הנדוניה, את רכוש ההורים, את הירושות הצפויות וכדומה.

אם כך, אכן לא על אישה כזו אנו מדברים, כי בסופו של דבר כל אלה הם שיקולים זרים לנשי שאנו משבחים ולפנימיות שאנו דורשים.

"בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ."

היזהרו גם מבגידות, נכון?

"וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר."

טוב מאוד. אבל על איזה שלל מדובר?

"גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ."

נפלא.

"דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ."

"וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ."

עד כאן, בינינו, ראיתם משהו מיוחד?

"לֹא יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ."

"יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ."

נפלא, אומנות הסריגה.

"כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן."

"נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ."

היום אלה גדולי הפוליטיקאים.

"סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר, וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי."

טוב, הנה היא שקועה בעסקי הסדקית.

"עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ, וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן."

"פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ."

זה כבר טוב יותר, נכון?

"צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ, וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל."

"קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ, בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ."

מהללים אותה על מה?

על כל מה שעשתה בבית, נכון?

היא לשה היטב את עיסתה, בישלה היטב, ארגה, יצאה לעבודה והביאה הביתה משכורת נאה.

"רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל, וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה."

"שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל."

"תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ" (משלי לא, י–לא).

לא מותר ולא אסור: רק החסד

ובכן, האם מצאתם משהו נשגב בטקסט הזה על האישה הצדקת, על האישה המודרנית, נאמר זאת בגלוי?

אם כן, אם פתחתי בדיבור על רות, היחידה שנקראה "אשת חיל", שואלים היכן הקשר.

הייתי מצפה שיאמרו לי שהיא באמת אישה השומרת שבת כהלכה, המקפידה מאוד על דיני הכשרות, המדקדקת בכל מה שמותר ובכל מה שאסור.

והנה בא […] ואומר לנו על סיפור רות שאין בו דבר מותר או אסור.

אין בו כללים, ואין בו דבר מענייני טומאה וטהרה.

כל המגילה הזאת לא נכתבה אלא ללמד על גמילות חסדים.

התורה הורישה לנו את כל סיפור רות רק כדי לומר כמה גדולה מעלת עשיית הטוב.

הם לא אמרו זאת בלשון נוצרית, "עשיית הטוב", אלא נתינת העצמי, כי זהו החסד: נתינת העצמי.

ואת נתינת העצמי הזאת גילמה רות.

וזה מה שיאפיין את אשת החיל: כל מה שהיא עושה, היא כבר מכוונת אל בעלה ואל ילדיה.

לא היא עומדת במרכז דאגותיה.

אלא הזולת.

בראש ובראשונה בעלה, ילדיה.

האישה הזריזה

חכמינו ביקשו בכל זאת למצוא קשר, זיקה, בין סיפור רות, או המידות המתוארות ברות, לבין הבלטתן ב"אשת חיל".

ואכן, אשת החיל כפי שהיא מופיעה כאן, ברות, היא קודם כול אישה זריזה.

הזי"ן: לעשות את הדברים בזריזות, בחריצות.

זהו גם הפירוש המובהק של "אשת חיל": האישה הזריזה בכל מה שהיא עושה, שיש בה חוש לשלמות.

אבל השלמות הזאת אינה שלמות חיצונית.

היא קודם כול ולפני הכול שלמות שיש בה עומק של הוויה.

אין קדושה אלא בציבור

וברות, אתם יודעים שנעמי, חמותה, כשהיא שבה משדי מואב, כשהיא שבה משדות הגלות, מאותה גלות שבה היה הרעב ניסיון מכריע…

וגם היום רבים יוצאים לגלות לשם פרנסתם.

אבל לא רק הפרנסה גורמת לגלות, ויש לשקול את תוצאותיו של החיפוש אחר הפרנסה כשיש אפשרות לחיות בסביבה המציעה לנו ומבטיחה לנו את חינוך הילדים, את מלאות ההוויה שדיברנו עליה, מלאות הבית, החברה והקהילה.

כי חיים יהודיים אינם נחיים, סליחה, בבדידות.

אי אפשר.

אין יהודי אלא בתוך קהילה.

שם נחווית במלוא עוצמתה השתייכותנו לקהילה היהודית, כי אין קדושה אלא בציבור.

מושג של קדושה יחידית אינו קיים.

"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב): תהיו אנשי הקדושה.

דווקא בלשון הרבים הזאת מגיעים אל המדרגה העליונה של הקדושה.

ומהי קדושה?

קדושה היא השתייכות לכלל, מתוך אחריות מוגברת של איש לרעהו.

היפוכה של הקדושה, היפוכו של ה"קדוש", […], הוא כבר בדידות שבה האדם רואה רק את מה שיכול לגרום לו הנאה, את מה שעונה לאנוכיותו, ואפילו בקיום הדת עצמו.

קיום הדת אינו שריון לאדם, לא כן?

אפשר להיות נבל, אפשר להיות מושחת בחסות התורה.

אין לכך שום משמעות.

זוהי הנבלה.

היהדות שלנו, מחויבותנו היהודית, נמדדת בתוך כלל הקהילה.

ואכן, זו משמעותה של "אשת חיל".

כיצד?

נעמי וכלתה

אתם יודעים שנעמי ניסתה להניא את כלתה מללכת אחריה כשיצאה לשוב לארץ ישראל, לא כן?

היא אמרה לה: "אין טעם. תבואי לשם ולא תיקלטי, יביטו בך בעין עקומה.

ואני עצמי אישפט לחומרה, שהרי כבר עזבתי את הקהילה כשהיה בידי לשרת אותה ולעזור לה.

חשבתי רק על עצמי ונפרדתי מן הקהילה הזאת.

ועכשיו, פשוט הישארי בארצך. יכול להיות לך טוב.

את יכולה להיות […] ולהישאר מחוץ לעם ישראל."

להיות יהודייה בלי למלא את ההתחייבויות? ולמה, באמת, להטיל זאת על עצמך?

והאחרים אינם נבלים.

אין זה כך שמשום שאינם יהודים, חס ושלום, הזולת אינו ראוי לחיים, אינו זכאי לזה או לזה, כפי שיש הרואים אותם.

הם ברואיו של הקב"ה, ואתה יורק עליהם.

לא: יש להם החוק שלהם, הם יכולים בהחלט לממש את עצמם דרך החוק הזה ולהיחשב חסידי אומות העולם.

אם כן, כשיש אפשרות כזאת, מה עדיף?

זה מה שנעמי אומרת לכלתה.

וכלתה משיבה לה: אין טעם לנסות לשכנע אותי.

אין אלה נישואי תועלת שאני עושה איתך.

אם אלך אחרייך, ליבי הוא שהולך.

ובוודאי שהיהדות היא הר בשבילי, כפי שהייתה לאברהם.

אברהם טיפס בהר. זהו הר.

אבל היא עשתה מאמצים כדי להגיע אליו.

לא "אוי, קשה מדי, לא אוכל להגיע".

לא. נכון, קשה.

אבל בכל יום אנסה לעבוד על עצמי מעט, אתקדם מעט.

כששמעה נעמי את המילה הזאת, שהיא מתאמצת להתקדם, חדלה לדבר אליה וקיבלה אותה אל שורותיה.

יהודי הוא […].

"חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ"

ומהי תכונתה הראשונה של אשת החיל?

"חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ וַתְּאַמֵּץ זְרוֹעֹתֶיהָ" (משלי לא, יז).

אבל אין לה כוח של גיבור.

זרועותיה הן זרועות נשיות.

עובדה היא שהטבעים העדינים האלה שבירים.

אין לבקש מהם לשאת משאות או דבר כזה.

לא, אין זה טבעם.

אבל היא, בזריזות, נותנת לעצמה כוח, נותנת כוח בזרועותיה.

זוהי נקודה ראשונה.

אבל אני רואה שהשעה מתקרבת.

אסיים את השיעור הזה בפעם הבאה, אם תרצו, ואשאיר אתכם עם זה.

דעו אפוא […].