שבועות: היום החמישים שמחוץ לספירה

אתם יודעים שיש בלוח השנה היהודי שלושה מועדים גדולים, שלושת הרגלים, שבהם עלה העם לירושלים, ושלושת המועדים הללו חוגגים שלושה אירועים בהיסטוריה. העבר — זה פסח. בפסח אנו שבים תמיד ומוצאים את שורשינו דרך יציאת מצרים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (הגדה של פסח) — בכל דור מוטל על כל אחד לראות את עצמו כיוצא ממצרים. ואחר כך יש לנו סוכות — סוכות, שהוא חזון העתיד: כל העמים יתכנסו תחת סוכה אחת, וכל העמים יחגגו את חג הסוכות. זהו החזון המשיחי של ההיסטוריה, מפגשו של עם ישראל עם כל העמים האחרים. ואילו החג החוגג את ההווה הוא שבועות. שבועות — ומשום כך אין לו תאריך מוגדר. הוא יכול לחול בחמישה בסיוון, בשישה בסיוון או בשבעה בסיוון; הכל תלוי באופן שבו נתקדשו ראשי החודשים. אם שני החודשים מלאים, בני שלושים יום — הרי זה בשבעה; אם שניהם חסרים, בני עשרים ותשעה — הרי זה בחמישה.

אנו בחרנו בחודש אחד מלא ובחודש אחד חסר, ובכך קבענו, כביכול, שחג השבועות חל עתה בקביעות בשישה בסיוון. אך באמת אין לחג השבועות תאריך מוגדר: הוא פשוט סופה של ספירת העומר, מניין העומר שהחל ממחרת הפסח. ומשום כך שמו "חג השבועות" — חגם של השבועות. ממתי חוגגים את השבועות? ממתי עושים חג לשבועות? ובכן, יש לחג השבועות כמה שמות: חג הקציר, קציר החיטים.

הקציר החל בשבועות, והיה עלינו להביא למקדש מנחה של לחם העשוי חיטים, ואילו ממחרת הפסח הייתה זו מנחה של שעורים — השעורה נחשבת למאכל בהמה, ואילו החיטה היא המזון העיקרי, מזונו היסודי של האדם. משום כך נקרא חג השבועות "חג הקציר". הוא נקרא גם "חג הביכורים", שכן החקלאים נטלו על עצמם להביא את הפירות הראשונים של הקציר הראשון, שאותם סימנו בשעת הופעתם; את הביכורים הללו הביאו למקדש בחג השבועות, "יום הביכורים" — חגם של פירות ארץ ישראל, אותם פירות שבהם נשתבחה ארץ ישראל; ומשום כך נקרא "יום הביכורים". אך יש שם נוסף — מכל מקום, במקרא אין כל אזכור לנתינת התורה בשבועות, וחגיגת מתן תורה אינה נזכרת שם כלל בקשר לחג השבועות. אנו קושרים אותה אליו משום שחכמינו אמרו לנו שהיום החמישים של הספירה הוא המשלים את בריאתנו — כשם שהאדם נברא מן האדמה: הקב"ה יצר אותו, אך עדיין לא בא לכלל נשמת חיים.

הוא נפח בו, נתן בו את נשמתו, את רוח החיים. זהו השלב השני ביצירת האדם. שתי יצירות יש באדם, שתי בריאות יש באדם: האחת שייכת לעולם הזה והיא כלה, והאחרת שייכת לעולם הבא והיא נצחית, יצירת העתיד. והנצחית היא אותה נשמה אלוקית שניתנה באדם. ותורת שבועות היא, במידה מסוימת, התגלמותה של הנשמה האלוקית הזאת בעם ישראל, שזה עתה יצא מן הטיט המצרי. ובכן, זמן זה של בריאת העם היהודי — או של השלמת בריאתו — אינו נכנס במחזור הזמן של הבריאה. וזכורים לכם דבריי, שביציאתנו ממצרים חנכנו זמן אחר, זמן אחר, זמן שהוא שלנו, שאנו נקראים לשלוט בו. היה עלינו לחדש את הזמן, להעניק לו ממד חדש. ומשום שאיננו שייכים לזמן בריאת העולם, אנו עם שמחוץ לזמן, ובלאי הזמן אינו שולט בנו.

אנחנו עדיין כאן. אנו חורגים מזמן הבריאה הזה, ונמצאים בזמן שמעבר לשבע — שבע פעמים שבע, ארבעים ותשע, לא כן? שהרי הסברנו בפעם הקודמת: כשם שבתחילה ראינו את הבריאה כמכלול, דרך שבעת ימי הבריאה והשבת שלה, שהיא שלמותה — כך חזרנו ושחזרנו את אותו מבנה עצמו עבור הזמן הזה, זמנו של העולם הבא, של העולם העתיד. ואנו מעצבים אותו בהווה מתמיד, עם "אני", עם עצמי, שנשאר ייעודו של אדם הראשון. כן — שכן כשם שהקב"ה נוקט ב"אני" כדי לומר: "איני ניתן לצמצום למציאות אחרת, ואין לשתף אותי עם שום מציאות אחרת", כך הוא כל אחד מאיתנו. כולנו שואפים אל ה"אני" הזה — "אני הוא ולא אחר", אני מי שאני, ולא אחר. איני מקבל שיהפכו אותי לספרה, למספר אישי, שיצרפו אותי לאחרים. לא — אני יחיד, יחיד במה שאני מייצג. אך זהו ייחוד בצלמו של ייחודו של הקב"ה, והוא יונק את כל לשדו מן התורה, מן החוק, שאף היא אינה ניתנת לצמצום למישור הבריאה, שהרי התורה קדמה לבריאת העולם הזה. בריאת העולם הזה אינה אלא התשליל של העולם ההוא — של עולם התורה, של העולם הבא.

ובכן, בשבילנו העולם הזה כלה. יש לו גבול — ששת אלפים שנה, שבעת אלפים שנה, ויתחיל מחדש — אך העם אינו כפוף לזמן הזה. וה"אני" הוא גלגולו של ה"אין", של מה שאינו מוחשי, שאינו נתפס, שאינו נשלט. ובכן, אותו אני מבקש לשוב ולמצוא ב"אנכי". ומשום כך אמר הלל: "אם אני כאן — הכל כאן" (סוכה נג, א) — אם ה"אני", אם העצמי, נמצא כאן, הכל כאן. הקב"ה הוא שאמר: "אני הוא ולא אחר" (הגדה של פסח) — אני ולא אחר. אין דבר המשותף ל"אני" שלי.

זהו — משום שה"אני" של הקב"ה מתגלה לעם ישראל […]. אנו יודעים היטב שאות הבריאה היא הבי"ת, השניות; אך אות האחדות, הייחוד, היא האל"ף, שהרי התורה פותחת באל"ף. יש להשיב את השניויות הללו אל האחדות, ושניויות אלו קיימות גם באדם בשעת בריאתו. דיברנו על "וייצר": שתי יצירות יש, כשם שיש שתי בריתות, שתי התגלויות של התורה. שבועות מוכר כ"זמן מתן תורתנו", הוא זמן מתן תורה. ובה בעת, בפי חכמינו הוא "עצרת". יש לנו חג הקרוי "שמיני עצרת", החותם את חג הסוכות, ויש "עצרת" החותמת את חג הפסח — כלומר, השלמתו של הפסח היא בהתגלות הזאת. והנה, התגלות זו נעשתה בשני שלבים. נתנו לנו את התורה, נתנו לנו את התורה בהר סיני, אך לא קיבלנו אותה; לא קיבלנו אותה עד תום, לא הפנמנו אותה עד תום. את התורה קיבלנו לבסוף ביום הכיפורים: לוחות הברית השניים הורדו אלינו ביום הכיפורים, כשהסכמנו לסלק מן השורש כל מה שפער תהום בינינו לבין רעינו, בינינו לבין בוראנו, וביערנו את ה"אל זר", את האל הזר, את האלילים הזרים. "אל" — דווקא כך: כלומר, כוח.

"מי כמכה באלים ה'" (שמות טו, יא) — הנה ה"אל"; ויש בו גם לשון שלילה, "אַל". אכן, יש להשתדל להתנער מן ההאדרה הזאת של העצמי, החורגת מן הענווה שעלינו להכיר בה לפני ה' — שכן לפני ה' עבדים אנחנו, "עבדי הם". עבדים אנחנו, כן. מדוע? משום שכשם שהעולם בבריאתו חייב לציית לחוקים, שאם לא כן לא יתפקד כראוי, כך גם האדם זקוק למבנה שינהל אותו ויסייע לו לממש את עצמו בכוחות עצמו. והוא מחויב להישמע לחוקים הללו. והחוק הזה הוא התורה. התורה, שעמדה ביסוד בריאת העולם, היא העומדת ביסוד בריאת העם היהודי — ביסוד גיבושו, ביסוד עיצובו הסופי של העם היהודי.

משום כך תיקן עזרא שלפני שבועות ולפני ראש השנה נקרא לסדר בפרשה של ברכות וקללות. ולמרבה הפלא, בפרשת בחוקותי יש ארבעים ותשע קללות, ובפרשת כי תבוא, הקודמת לראש השנה, יש תשעים ושמונה קללות — ותשעים ושמונה הן פעמיים ארבעים ותשע. מדוע? משום שכאשר אנו מגיעים לראש השנה ולא הפנמנו את האזהרה הראשונה של בחוקותי, אנו מוצאים את עצמנו חייבים בשתי קללות, בשתי סדרות של קללות, שהן מאה חסר שתיים. והנה: טמא — ט"ם — מ"ט. מ"ט הוא ארבעים ותשע. יש ארבעים ותשע דרכים לדון בבעיה באופן ענייני ובטוהר המחשבה, אך יש גם ארבעים ותשע דרכים להאפיל על העניין, לסתום אותו, לבלבל אותו.

מ"ט, ט"ם: ארבעים ותשע — אכן אפשר לשחק בשני המישורים ולהראות ששניהם יונקים מאותו מקור. ואל"ף: "טמא" — "טמא" הוא ט"ם ואל"ף, והאל"ף היא החמישים. מדוע? משום שהחמישים נמצא מחוץ לשבועות הללו, מחוץ לשבע פעמים שבע, ארבעים ותשע, מחוץ לריבוע השבע הזה. וכשמתחילים את החמישים — אין סופרים אותו, משום שזה זמן שאינו ניתן לצמצום ליממה של עשרים וארבע שעות. אינו ניתן לצמצום לספירה. עברנו את ה"סְפָר", עברנו את ה"סְפָר", עברנו את הגבול. "סְפָר" פירושו תחום, חשבון, גבול, מֵצַר. […] אך הסברנו גם שלהצליח לעבור את הגבול הזה, את המצר הזה, פירושו להימצא במצב של שקיפות גמורה, שבו מביטים בדברים, אך מבעד להם […]. ושבועות הוא היום החמישים. ואכן חכמינו הזהירו אותנו: רבי אלכסנדרי, בסיום תפילתו, היה אומר — היה מתוודה: "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות" (ברכות יז, א). רוצים אנו בכל מחיר להישמע לרצונך, אך פעמים שהשאור שבעיסה מעכב אותנו — ושעבוד המלכויות, אחיזתן של האומות, של תרבות האומות, של ההמון שההשפעות הללו מייצגות עלינו, המחזיק אותנו ברצועה ומונע מאיתנו לגלות עד תום את נשמתנו, את ה"אנכי" שלנו, להיות ראויים לנשמה האלוקית שנתת… אך היא אינה שייכת לעולם הזה, הניתן לצמצום למספרים ולגבולות. אלו הם שני הנגעים המונעים מן האדם להשתחרר. ומשום כך נחשב שבועות גם לראש השנה; גם הוא היה ראש שנה. כשאומרים "ראש השנה", פירוש הדבר שהכל הולך אחר הראש, הכל הולך אחר השורש, הכל הולך אחר המקור; הכל אינו אלא המשכו. ואנו שואלים: ישנם ארבעה פרקים, ארבע עונות, שבהן נידונים כמה מיסודות העולם. האדם נידון בעיקר בראש השנה, ומובן היטב שלפני ראש השנה מזהירים אותנו. אך כיצד אפשר לראות בשבועות ראש השנה? ותשובת הגמרא: "עצרת נמי ראש השנה היא, דתנן: ובעצרת על פירות האילן" (מגילה לא, ב) — בשבועות אנו נידונים על פירות האילן, בעניין פירות האילן.

נידונים על התבואה […], ונידונים על […]. ומדוע, בסופו של דבר, נבחרו דווקא שני אלה? משום שדעתו של האדם נפגעה מפרי העץ הגדול הראשון, שבו, נאמר, השתמש האדם שלא כהלכה, לרעה: העץ, "עץ הדעת טוב ורע". שם המקור. שם המקור, שכן חכמינו אומרים שהחיטה בימי אדם הראשון הייתה כדקל. היא צמחה לגובה — היא הייתה עץ גבוה — והיא הייתה עץ הדעת. אך הדעת אינה צריכה להצטמצם לטוב ולרע, אלא לקודש ולחול, לאמת ולשקר.

ואת זאת לא הבין האדם; לא הפנים זאת האדם. ובכן, עץ הדעת איבד את קומתו. הוא נעשה "פרי האדמה", זרע, גרגר. מה ההבדל? עץ — ודאי, אתה נוטל את הפרי ואוכל אותו, אך הקרן קיימת! לא משום שאכלת את הפרי איבדת את הקרן; הוא יוציא שוב פירות בשנה הבאה, וכן הלאה. ובכן, שמרת על הקרן; נהנית מן הפירות, נטלת את הפרי. אבל כשהוא נעשה זרע, עשב, גרגר, "פרי האדמה" — כשאתה אוכל אותו, עליך לשתול שוב, לזרוע שוב, כדי שיהיה לך קציר חדש.

ובכן, מה שאירע אצל אדם הראשון הוא שגרם לעץ לאבד את קומתו. והוא נעשה "פרי האדמה", שבו בסופו של דבר הכל אובד ויש להתחיל מחדש. והנה, שבועות אומר לנו: "פירות האילן" — עלינו להיות נידונים על פירות האילן. "אילן" — כבר הסברתי את ההבדל בין "עץ" ל"אילן". על "עץ" אמרו חכמינו — […] קושר בין "עץ" ל"עצה". עצה — זו העצה. העצה? היכן מיקמו חכמינו את העצה? כיצד הגיע אברהם אל האמת? דרך כליותיו: כליותיו הן שייעצו לו.

כלומר, הכליות: כשם שהכליות מסננות את הדם, מסננות את כל הטומאות, כך היא הדעת — יש לסנן אותה, יש למצוא בה את לשדה, בטהרתו. ומשום כך, כשאנו מדברים על התורה, אנו מדברים על "עץ חיים": "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג, יח) — עץ חיים, עצת חיים, סוד חיים לכל המחזיקים בה. המדובר בשיבה אל ממד זה של העץ, המעניק לתינוק את היכולת לקרוא "אבא, אמא". כדברי חכמינו, התינוק לומד לקרוא לאביו ולאמו בתוארם, בשמם, רק לאחר שאכל מגרגר החיטה — "אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעם טעם דגן" (ברכות מ, א).

החיטה היא הדעת. אנו יודעים היטב שבתחום ההכרה, חכמה ובינה נשארות מופשטות כל עוד לא סוננו אל הדעת, אל ההכרה שהאדם הפנים. וכך גם במישור המידות האנושיות: במקום לרצות להשליך את עצמך כליל על הזולת, או להפך — להתכנס ולהפנים הכל, יש אכן להשתדל לקיים שיווי משקל מסוים, איזון מסוים, בתפארת הזאת. ובאשר להוד ולנצח: יש בנו חוש הנצח הזה. אנחנו, ברוך ה', בכל יום — כל מה שאנו מתחילים, איננו מתחילים מתוך אימת המוות. לא — אנו עסוקים תמיד בתוכניות, כאילו נועדנו לנצח. ובכל זאת אנו מבחינים שכפרח הנובל, גם אנו מצטמקים, מזדקנים, מאבדים את כוחותינו וכן הלאה.

והדרך היחידה להנציח את הדבר היא ב"יסוד"; היסוד הוא ההולדה. זוהי דרך להתריס נגד המוות. ובכן, דרך שלושת הקטבים הללו הכל באדם נחשב ומתנהל. ושבועות — חגם של השבועות, של זמן שהחלטנו לספור לעצמנו, ושבו אנו מציבים את חיינו כדי שלא להישאר תלויים בחוקי הטבע, שהמוות אכן שולט בהם. ובכן, אנו תוקעים בשופר. שופר זה נתקע למעננו במתן תורה: במתן תורה נאמר, "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד" (שמות יט, יט) — קול השופר הלך וגבר. והנה השופר אינו כלי נגינה.

הוא אינו מתחבר לאחרים; אין מכניסים אותו לתזמורת כדי ללוות את שאר כלי הנגינה ולשתפו בסימפוניה. השופר הוא קול שנשאר עצמאי. הוא אינו קשור לשום דבר. כשם שה"אני" שלי הוא "אני" שאינו נמס במכלול, כך גם השופר הוא קול שאינו נענה לשום מזיגה. ושופר זה של שבועות, של מתן תורה, מופיע כדי לקרוא לכולם לשוב — "ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו" (ויקרא כה, י): כל אחד חייב לשוב אל משפחתו, אל אחוזתו, אל שורשו, אל מקורו.

זוהי שנת החמישים: כשספרנו את השמיטות, שבע פעמים שבע, השמיטות החקלאיות, שבע פעמים שבע, ואנו מגיעים לשנת החמישים — שנת היובל, שופר היובל. זוהי אותה נשמה אלוקית שאינה כלואה עוד, לא בבלבול הדעת ולא בשעבוד מלכויות. בלבול הדעת — הבלבול, בלבול ההכרה, בלבול הרעיונות, שהוא בשורש הדברים. אומרים שבימי אשור, כאשר עלה סנחריב על במת ההיסטוריה, הוא "בלבל" — הוא בלבל, הוא יצר תוהו בחייה של האנושות כולה, ובני האדם איבדו את חדות הראייה הזאת, את חדות המחשבה הזאת. והיה גורם שני.

זוהי מצרים, שעבוד מצרים. שני גורמים מונעים מן ה"אני" הזה להשתחרר: או שמחשבתנו ניזונה מכמה מקורות בלי הבחנה ונשארת בבלבול גמור, או שהחלטנו, כדי לשמור על רמת חיים מסוימת, למכור את עצמנו, למכור את עצמנו, להיעשות [עבדים] לאחרים, במקום להישאר עבדי ה' — שהרי נאמר: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה); "לא ימכרו ממכרת עבד" (ויקרא כה, מב). לא, כלל לא. ושעבוד מלכויות — הראשונה שהחילה אותו הייתה מצרים. ומשום כך "והיה ביום ההוא" — באותו יום, היום העתיד — זהו היום שאנו מעצבים בהווה של שבועות, שהרי אמרנו שחג השבועות הוא ההווה, ההווה המתמיד, שכן אין יום שנה למתן תורה.

אין המדובר בחגיגת יום השנה למתן תורה; המדובר פשוט בשיבה אל רוחה של התורה הזאת, לשאוף אותה בטהרתה הראשונית, הראשונית, ולהעביר אותה הלאה, לחלוק אותה עם אחרים. ובכן, ההווה הוא שמכין את העתיד הזה. ובאותו יום תהיה תקיעת שופר גדולה לאנושות כולה: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים" (ישעיהו כז, יג). יש מי שיאבדו את דרכם בארץ אשור: הם אכן בלבלו את כל הערכים, משום שבכל מעשיהם לא ביקשו אלא את ההנאה של הרגע, את מיידיות העונג. האובדים — וילד שאובד בדרכו, יש לו הורים.

והוא מחפש אותם. […] והנדחים — אלה שאכן הדיחו את עצמם בעצמם, בארץ מצרים, באותה שעה: "אהבתי את אדני את אשתי ואת בני, לא אצא חפשי" (שמות כא, ה) — אינני רוצה לעזוב את אדוני. […] הוא יהיה עבד לעולם — אך לא, לא לצמיתות. עד היובל, עד שנת החמישים: אז עליו לצאת בכל מחיר, משום שהעבדות הזאת, הוויתור הזה על הבעלות על עצמו, אינם נתונים לו. עליו לשוב ולקנות את עצמו. זהו שנאמר ב"משנה תורה", בספר דברים — שכן בפרשת כי תבוא, שבה נמצאות ומסתיימות ההתחייבויות הללו של ברכות וקללות, נאמר: "והשיבך ה' מצרים באניות… והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה" (דברים כח, סח). ובכן, מה הן האניות הללו?

[…] נותן הסבר מעניין מאוד. האניות הן ה"אני": ה"אני" שכל אחד איבד. אבל אתם תמכרו אותו, תמכרו אותו, תמכרו אותו — את ה"אני" שכל אחד איבד. אבל אתם תמכרו אותו, תבקשו למכור אותו. תבקש למכור אותו לאויביך. "ואין קנה": אין קונה, אין רוכש. איש אינו רוצה בו. איש אינו רוצה בו; תיאלץ לשוב אל עצמך. לא כן? […] ומשום כך, כשמשבחים את מעלותיה של אשה: "היתה כאניות סוחר" (משלי לא, יד). האשה היא זו שיש בה הכוח, המעלה, לשנות את ה"אני" שלה בכל רגע, משום שיש בה כוחות גדולים בהרבה מאלה של האיש בתחום האינטואיציה […] — שם היא חזקה בהרבה מן האיש. ובאמצעות ה"אני" הזה היא פשוט עוסקת בסחורה, במסחר — אך שימו לב: אך ורק כדי לרהט את ביתה, לבנות את ביתה, לפאר את ביתה, להבטיח את רווחת בעלה וילדיה בכל שעה. אנו מחפשים את ה"אני" הזה […], עם שופר פנימי, שהוא שופר מתן תורה — אך כעת יש לממש אותו כל יחיד בפני עצמו. וכשנאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, ב) — כשחנו שם ישראל "כאיש אחד בלב אחד" — אין פירוש הדבר שכולם נמסו לאחד.

לא — פירושו פשוט שכל אחד הצטמצם כדי לתת לזולתו את מציאותו. הוא למד לבטל את עצמו במעט לפני הזולת, כדי שיהיה באמת ציבור. ציבור — מלשון צבור, מכונס, מקובץ. מקובץ — ואכן משום כך אומרים חכמינו שכאשר התורה פונה בלשון רבים, היא פונה לכל אחד מבני הקהל; אך כאשר היא פונה, כאשר היא מדברת, בלשון יחיד — היא פונה אל הכלל, אל כלל מגובש, אל כלל מגובש. והכלל המגובש הזה הוא זה שאנו מממשים […] — זה שבו כל אחד מבטא את עצמיותו דרך הרוח המיוחדת לו. […] ומשום כך מושם דגש מיוחד בחגיגת היום הזה, שכאמור, נתפס יותר כ"עצרת", כחתימתה של ספירה, מאשר כיום של מתן תורה.

ואכן, בתורה אין מופיע המושג "זמן מתן תורתנו", הזמן שבו ניתנה התורה — אני חוזר ואומר: "חג השבועות", "חג הקציר", "חג הביכורים". זהו — אם יש לכם שאלה, אתם יכולים לעצור אותי. "השאלה הראשונה — אולי לא הבנתי כראוי — אבל אתה מסביר שזה יכול להיות, במידה מסוימת, מימושו של העם היהודי בכללותו, בקהילה."