פרקי אבות, חלק שלישי — שלשלת המסורה

קאנט אמר שאין פילוסופיה שאפשר ללמוד, אלא אפשר ללמוד רק להתפלסף. ובאמת, אם אין לנו בסיס, אין לנו נקודת ייחוס למחשבה במוחלט, יכול כל אחד להחזיק במוסר משלו, יכול כל אחד להישאר בתוך הסובייקטיביות של מחשבתו. סוקרטס, שנטל כביכול את השרביט מידי הנביאים, אמר: "מה שאני יודע הוא שאינני יודע דבר". ובכך ניתק את עצמו לגמרי מן העבר. ואילו אנו — פרקי אבות, עצם השם אומר שיש לנו מסורת, יש לנו אבות, יש לנו יסודות, ושאיננו יכולים לנתק את ידיעתנו מן ההתגלות עצמה, מן המעשה שעמד ביסוד בריאת העולם. שהרי אם אנו סבורים שיש לעולם הזה תכלית, מוכרח שתהיה לו גם ראשית; וראשית מניחה עתיד. בעיני חז"ל המוסר והתורה אינם ניתנים להפרדה — ואף על פי כן המוסר אינו התורה: הוא מה שמעבר לתורה. שכן כשהתורה אומרת מפי ה': "שמור תשמרון את מצוות ה' אלוקיכם ועדותיו וחוקיו" (דברים ו, יז), היא מוסיפה: "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח). מהו הטוב הזה, ומהו הישר הזה? הרמב"ן אומר: כשם שציווה אותך חוקים שעליך לקיימם משום שהם נחלתך שלך, ירושתך שלך, מקור חייך,

כך עליך לשמור גם דינים שלא אמר לך, שלא הכתיב לך, אבל אתה יכול להבינם מדעתך. והתורה לא יכלה למסור את כל הדינים הללו; היא הניחה מקום לגילויו של האדם, להתגלות דרך האדם. וזהו תחומו של המוסר, ולכן נאמר: "שמע בני מוסר אביך" — דא אורייתא, זו התורה; או ליתר דיוק: דא קודשא בריך הוא, הקב"ה שהכתיב אותה — "ואל תטוש תורת אמך" (משלי א, ח): זו כנסת ישראל, שיש לה חלק בהתגלות שבתורה. וכך נעשית תורתו של אדם אישית לגמרי.

בקיצור, התורה אינה ירושה: "התקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך" (אבות ב, יב). ואף על פי כן, הפסוק הראשון שאנו מלמדים את הילד הוא "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג, ד), ואנו נוטים להבין "מורשה" כ"ירושה" של קהלת יעקב. אבל זוהי הבנה לקויה. זוהי מורשתה של קהלת יעקב כולה, ולכל אחד מבני יעקב, לכל אחד מבני עם ישראל, יש חלק במורשה הזו — הכתוב מדבר על גילוייה של המורשה הזו. ולכן הרמב"ן, כשהוא מבאר מהו המוסר, אומר שהוא למעשה תוספת על התורה. ואנו רואים שיש אנשים שלמדו תורה, ואף העמיקו בה, אבל בתחום ההתנהגות — לצערנו — התורה לא עברה בהם, לא חלחלה בהם.

הם לא ביקשו ללכת מעבר למה שהיא מסרה להם. והנה, אומר הרמח"ל, את אהבת התורה יש להשוות לאהבת בן לאביו. אם מסתפקים בכך שממתינים עד שהאב יביע סוף סוף משאלה זו או אחרת כדי להיענות לה, סימן שלא נתנו לאהבה זו את מלוא ממדה. אבל בן אמיתי, הקשוב לאביו, אינו צריך שאביו יתבטא או יבקש דבר: הוא מקדים את רצון אביו. וזהו הממד המוסרי; בזה נבחן הממד המוסרי של כל ילד. ומשום כך פתחו חז"ל את פרק המוסר, את מסכת אבות, במסירה העוברת ממשה ועד כנסת הגדולה.

"משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (אבות א, א). נשים לב שהכהנים אינם נזכרים. מדוע? מן הטעם הפשוט שהכהנים נהנים מקו של ירושה: אב לבן הם כהנים. אפילו עם הארץ — כהן הוא. זהו מעמד שהדין העניק לו, אבל אין הוא יכול להיות נקודת הייחוס של התורה. ולכן הכהן — שעליו נאמר "כי שפתי כהן ישמרו דעת" (מלאכי ב, ז), והוא המופקד על סדרי העבודה ועל ידיעת הדין — אף על פי כן אינו נמנה עם אלה הנזכרים במסירת התורה.

יש לנו: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". ודאי שמשנה זו הייתה צריכה לפתוח את מסכת ברכות, להיות המשנה הראשונה של המסכת הראשונה שבתלמוד. אבל לא: חז"ל הקפידו להעמידה דווקא במסכת אבות, פשוט משום שכאן נבחן החלק החשוב של ההתגלות השייך לכל אחד ואחד, בדרך שבה הוא תופס את התורה. וכך היא נעשית תורתו שלו, המיוחדת לו, שהרי לא כל אחד תופס את התורה באותו אופן, ולא לכל אחד ניתנה באותו אופן. אמרו חז"ל שכוחו של דבר ה' היה בכך שענה לכל הדרגות.

החכמים, הזקנים, שמעו בדרגה עליונה; והיו דרגות אחרות. הייתה דרגתם של הצעירים, הייתה דרגתה של האישה, הייתה דרגתם של פשוטי העם. וכך יהיה גם לעתיד לבוא: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא, ט). המים מכסים את הים — נדמה שזהו משטח שטוח, ושהעומק שווה בכל מקום; אבל לא: יש כמובן גבעות והרים בקרקעית הימים, ולכל אחד יש דרגתו. כשם שיש גילים שונים להבנת הטקסט, כך יש דרגות שונות בתפיסתה של הנשמה, והכול תלוי בדרך שבה הנשמה מקבלת. "קיבל" — "משה קבל תורה מסיני": אומרים שמשה קיבל את התורה מסיני, "ומסרה ליהושע".

יש כאן שני פעלים, "קיבל" ו"מסר". "קיבל" — אדם מקבל רק את מה שהוא מסוגל לקבל. ומאחר שמקבלים רק את מה שמסוגלים לקבל, אין הכתוב אומר שמשה קיבל את התורה מה'. הוא קיבל אותה — יש המבינים "בסיני" — הוא קיבל אותה מסיני. סיני היה המקום הנבחר למסירת התורה, מקום המפגש בין האלוקי לאנושי. יש עשר ירידות של ה' במקרא, ואחת מן הירידות הללו, שבה ה' משווה עצמו לדרגת האדם, היא התגלותו על הר סיני. מדוע? משום שעקרון התורה עצמו, כפי שכבר אמרנו, תואם את חוקי הטבע — כלומר, הוא תואם את מציאותו של העולם הזה.

הוא לא נועד להעביר אותנו אל מחוזות עליונים ולעקור אותנו מן העולם הזה. אדרבה, הדינים שניתנו קושרים אותנו עוד יותר אל הנהגתו של העולם הזה במציאותו שלו. משה קיבל רק את זה; יותר מזה לא יכול היה לקבל. התורה, בממדה הקוסמי, רחבה עד מאוד — מעל לכל בריה חיה, לא כאן בארץ ולא בספֵרה השמימית — ואין אנו יכולים באמת להשיגה במלואה. אבל מה שקיבל משה הם דינים המאפשרים לאדם לשאת באחריות לקיומו כאן למטה, ולהבטיח לבריאה את תכליתה. אנו שבים לרעיון של ראשית ואחרית, ההתחלה והתכלית; אמרנו שיש כמה תכליות. המסירה של התורה, לעומת זאת, יכולה להיעשות בשלמותה: ממשה ליהושע, מיהושע לזקנים, מזקנים לנביאים. תשימו לב שהנביאים באים במקום הרביעי, לפני כנסת הגדולה, הבאה במקום החמישי. וכמובן היו חוליות בין כולם — בין יהושע, הזקנים, הנביאים ואנשי כנסת הגדולה — אבל המשנה אינה מזכירה אותן. אמנם באבות דרבי נתן, למשל, מופיעים השופטים; כאן אינם מופיעים — נצטרך לבאר זאת בהמשך. אבל נעמוד תחילה על משמעות המסירה הזו, שחז"ל פירשו אותה מן הפסוק "דברי חכמים כדרבנות" (קהלת יב, יא).

דברי חכמים כדרבנות — כמעוררים, כמדרבנים. אבל חז"ל לא פירשו זאת כמדרבנים. הם פירשו זאת ככדור שהבנות משחקות בו ומוסרות אותו זו לזו. מדוע בנות? כפי שאמרנו קודם: "ואל תטוש תורת אמך". למוסר יש בסיס, או מהות, נשית יותר; הוא מעודן יותר — ואפשר להבין זאת. והנה, מסירתו של כדור היא שלמה: אין מניחים לו ליפול, צריך לתפוס אותו ולהעבירו מיד ליד. וכך מסר יהושע. אבל מדוע יהושע? אתם יודעים מה נאמר על יהושע — מה היה עושה? היה מסדר את הספסלים, פורס מחצלאות על הארץ לזקנים, משרת את משה; היה מסור לו בכל לבו.

ובכל זאת שנינו: פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה, המקבלת את אורה מן החמה. וחז"ל קוראים: "אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה" (בבא בתרא עה ע"א). בושתו וכלימתו של מי? של יהושע? הרשב"ם אומר: לא. הבושה והכלימה אינן של יהושע; הבושה והכלימה הן של הזקנים. רבי חיים מוולוז'ין ביאר זאת במשל על עשיר שבא אל כפר שאוכלוסייתו ענייה, והציע להם להשתתף עמו בעסק […]. ורק אחד מהם אמר לעצמו: "אני מסכן את הכול", בעוד שהאחרים היו שרויים בספקות רבים. והנה, אותו אדם חזר כעבור חצי שנה ובידו כסף רב.

בני עירו לא יכלו להביט בו ישר בעיניים. הם היו נבוכים: "אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה". נבוכים היו — מדוע? לא מפני העשיר התביישו. העשיר זכה במתנה אלוקית: השמים עזרו לו, היטיבו עמו ונתנו לו את הזדמנותו. אבל האחרים — מרגע שהוצע להם להצטרף אליו, יכלו בהחלט להסתכן ולהשקיע עמו את מה שהיה להם. הם לא עשו זאת; הם החמיצו את ההזדמנות. ולכן התביישו, לא מפני העשיר, אלא מפני העני שהיה אחיהם, שהעז ללכת עם אותו עשיר וזכה לעושר כמותו. וכך אמרו: ליהושע לא היה המזל של משה, שנעשה, במובן מסוים, מקורבו האינטימי של ה'.

הוא נעשה מקורבו של ה', כמובן, משום שהיו לו יתרונות מסוימים — אנו מכירים אותם, ולא נחזור עליהם היום — אבל עובדה היא שמשה הגיע לנקודה של, נאמר, צמצום צרכיו החומריים, ומשום כך הוא לבדו יכול היה לעלות להר סיני ולקבל את התורה. כנראה היו בו כישרונות מולדים מלידתו. את אלה לא היו ליהושע. אבל יהושע דבק ברבו. הוא הכיר בו, הלך אחריו, היה משרתו. ומשום שהיה משרתו, ביקש לקיים הלכה למעשה את מה שרבו אמר בדיבורו הכבד — שהרי, כידוע לכם, משה היה כבד פה. ומדוע היה כבד פה?

משום שמחשבתו הייתה נעלה כל כך, עד שלא יכול היה לבטאה במילים ולמסרה לזקנים. רק יהושע, שחי במחיצתו, יכול היה להבין באמת מה חשב רבו, וכיצד יגשים את תורתו ויוכל למסור אותה לזקנים — הוא שסידר את הספסלים ופרס את המחצלאות ללימוד תורת משה; וכך מוסר משה את תורתו לזקנים. זקנים, זקן: מעצם הגדרתו, הזקן הוא מי שקנה חכמה. קנה אותה כיצד? יש דרך לקנות חכמה מתוך התבוננות בעולם הזה, מתוך ניסיונות החיים, מתוך כל מה שאדם חווה בתוך החברה; ולאט לאט, דרך החוויות הללו, מצליחים להשתחרר מגוף החוויה ולהגיע אל הרעיון.

זהו הזקן, זוהי חכמת הזקן — שכן הייתה בידם האפשרות להשיב זאת אל חוויותיהם שלהם. היה בכוחם להבין את מה שמסר להם יהושע. והם, מצדם, יכלו לחנך נביאים. מהו נביא? הנביא הוא ההפך מן הזקנים. הנביא הוא מי שנשען על חוויית הזקנים כדי להשליך אותה אל התכלית, אל העתיד להיות, אל האחרית, ולקבוע באותה שעה את תוכנית העתיד. ולכן הנביאים עומדים רק בדרגה הרביעית: משום שאחרי הנביאים אפשר למסור את התורה לאנשי כנסת הגדולה, והם ישלימו אותה. אתם יודעים שאנשי כנסת הגדולה התחילו בעזרא, שבשובו מגלות בבל לארץ ישראל כינס סביבו את אחרוני הנביאים ואת הזקנים.

יש אומרים שכנסת הגדולה מנתה שמונים וחמישה איש, ויש אומרים מאה ועשרים, והם שנתנו לתורה את המבנה הנוכחי המוכר לנו — שכן עזרא היה הראשון לסופרים; הם שקבעו את המבנה הסופי של התורה ושל התפילה. עד כדי כך שאמרו שעזרא יכול היה לקבל את התורה, אלא שקדמו משה. הרי לנו כאן, בסיכומו של דבר, הסבר לכך שמשה קיבל את התורה בסיני, או מסיני: אין אדם יכול לנכס לעצמו את הקב"ה ולומר: "אני לבדי מקבל ההתגלות של ה'". התורה יכלה להתגלות לעזרא כשם שהתגלתה למשה.

סיני לא היה אלא נקודת המפגש בין האלוקי לאנושי, ולכן אנו אומרים: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו". אילו קירבנו להר סיני בלי לתת לנו את התורה, היה די לנו — אבל בלי לתת לנו את התורה, במה היה די לנו? התשובה היא שההתעלות הרוחנית שאליה הגענו לרגלי הר סיני הספיקה כשלעצמה כדי שנוכל אחר כך לגלות בעצמנו את התורה. אלא שהדבר היה אורך לנו זמן רב: היה עלינו לעבור את שלב יהושע, הזקנים, הנביאים, כנסת הגדולה, עד שנגיע אל עצמנו.

מה שעשתה ההתגלות בהר סיני הוא שדילגה בשבילנו על שלבים רבים. ובסיכומו של דבר, אם חז"ל העמידו משנה זו כפתיחה לפרקי אבות, הרי זה משום שפרקי אבות הם מקור להתבוננות אישית של האדם — אבל דרך התורה — וכל אחד מגלה בהם פן שהיה נעלם עד כה. ואכן, בהמשך נמצא שוב את הפועל "קיבל": "אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק" (אבות א, ג) — הם קיבלו. והרי ידוע לנו שהקבלה, פעולת הקבלה, פחותה מן המסירה: המסירה חלה על השלם, על הכלל כולו, ואילו הקבלה היא חלקית. אכן, הייתה ירידה ברוחניות במשך כל הדורות הללו, ובמיוחד בגלות בבל, עד כדי כך שעזרא נאלץ לחייב את האנשים מעתה לפעול על פי שלושה עקרונות; ושימו לב שאחד משלושת העקרונות הללו קשור בתורה עצמה.

"הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה" (אבות א, א) — גבול, גדר. לא נאמר לנו מה אמר כל אחד — מה אמר יהושע, מה אמרו הנביאים. אבל אצל כנסת הגדולה חשוב שיאמרו לנו: כן, היה צורך לגלות מחדש את התורה הזו, ולשם כך היו שלושת העקרונות היסודיים הללו הכרחיים. "הוו מתונים בדין" — פירושו: היו זהירים ושקולים בשיפוט, ובדרך כלל מבינים זאת כפונה אל הדיינים, אל המורים; "והעמידו תלמידים הרבה", וכן העיקרון הקשור בתורה — אל הרבנים. אולם אם יצאנו מן הרעיון המופשט כפי שקיבלו משה בסיני, בטהרתו, וניסינו כמיטב יכולתנו, בתנועה של דבקות, לתת לו מציאות ראשונית, ולחשוב על מסירתו לאנשים המסוגלים, מתוך חוויותיהם, לתרגמו לרעיון ולראות את תוכנית העתיד כפי שעשו הנביאים — הרי אנו יכולים למנות את עצמנו בין אנשי כנסת הגדולה.

ובלבד שלא נוציא איש מן הכלל, שלא נשווה. נכון שההיקש הוא אחת משלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן — אבל בדין, לא בין בני אדם, לא כשדנים אנשים. ואכן, ב"הוו מתונים בדין" כוללים חז"ל את הכלל שאין להשוות עניינו של אדם אחד לעניינו של אדם אחר. ייתכן שזהו אותו מקרה, אבל אל לנו לסמוך על כך כדי להכריע, משום שכל מקרה, כל אדם, שונה מחברו. כל תפיסה שונה — ולפיכך זה שייך ליחסים שבין אדם לחברו. ואולי תתפלאו אם אומר לכם: יש הבדל בין שתי קריאות של "והעמידו תלמידים הרבה".

בלשון הפשוטה, "והעמידו תלמידים הרבה" פירושו: העמידו תלמידים רבים. ויש שלמדו מכאן: העמידו רק תלמידים שראוי להשקיע בהם […] — נהגו עילית בהעמדת תלמידים. זה בערך מה שעשה רבן גמליאל, וחז"ל לא התמהמהו והעבירוהו מנשיאותו לזמן מה, שכן לפני רבן גמליאל היה בית המדרש פתוח לכולם. הוא קבע: "כל תלמיד שאין תוכו כברו לא ייכנס לבית המדרש" (ברכות כח ע"א) — מי שפנימיותו אינה משקפת את חיצוניותו, או שחיצוניותו אינה משקפת את פנימיותו. וכשהעבירוהו, ביטלו את ההגבלה הזו של רבן גמליאל, והוא עצמו נדדה שנתו כשראה שבית המדרש, בתי המדרש, מלאים תלמידים.

אמר: "חס ושלום, שמא מנעתי תורה מכל התלמידים הרבים הללו?" והשיבו לו בחלום שהתקנה שתיקן בשעתה הייתה כדאית. מדוע? משום שהיו עדים להולדתן של תנועות פורשות בתוך עם ישראל. זו כבר הייתה הולדתם של הזרמים השונים — הצדוקים, הפרושים, הקנאים — ורבן גמליאל היה מודאג מאוד מה יהיה על דברי התורה הללו אם ינוצלו ויסולפו בידי אחרים. ולכן אמר שיש בכל מחיר להקפיד שהתלמידים יהיו ראויים ללימוד הזה. אלא שהוראה זו לא נשמרה, ונאמר שייתכן שהתורה אכן תשיב רבים למוטב ותדריכם בדרך הראויה.

אבל כאן הייתי רוצה לחזור לרעיון שכבר הזכרנו, רעיונו של רבי חנינא, שאמר: "הרבה למדתי מרבותי, ומחבריי יותר מרבותי, ומתלמידיי יותר מכולן" (תענית ז ע"א). אם כן, אם אתם רוצים באמת להגשים את עצמכם, השתדלו להעמיד תלמידים הרבה. אל תשמרו את התורה לעצמכם, ואל תשמרו את מחשבתכם כאילו הייתה מעין רכוש פרטי. חככו אותה במוחות אחרים, וכך תעצבו את עצמכם ותגשימו את עצמכם. ודאי שהתורה לא באה לעשות את חיי האדם לבלתי אפשריים; להפך, היא באה להנעים את חיי האדם. ולכן, לאמיתו של דבר, בקשו את הדרכים לפתוח את התורה עוד יותר להנאת החיים, לשמחת החיים. אבל סייג לתורה: ביחסים שבין האדם לה' צריך שיהיה גבול, גדר; אסור ש[…].

"הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו" (ירושלמי חגיגה א, ז) — שכן אם בסופו של דבר יתמסרו ללימוד התורה כראוי, ויטילו על עצמם את הגבולות הכרוכים בתורה, יגלו אותי מחדש. הנה כי כן, מה שעשו חז"ל — אנשי כנסת הגדולה — הוא לומר לדורות הבאים: שימו לב, אתם עתידים לגלות בעצמכם את חלקכם בתורה, אבל קחו עמכם את שלושת העקרונות היסודיים הללו: "הוו מתונים בדין" — בין אדם לחברו; "והעמידו תלמידים הרבה" — לעצמכם, להגשמתכם שלכם; "ועשו סייג לתורה" — ביניכם ובין הקב"ה.

אם כן, אמרנו: "האי מאן דבעי למהוי חסידא" (בבא קמא ל ע"א) — מי שרוצה להגשים את עצמו כחסיד, כגיבור של ה' — עליו לקיים את הדינים התוחמים את היחסים שבין אדם לחברו; בין אדם לעצמו — "מילי דאבות", דברי האבות; או "מילי דברכות". לאמיתו של דבר, צריך את שלושתם יחד; הם מתלכדים, הם נפגשים זה בזה — וזה מה שנגלה בהמשך דרך לימוד הטקסט. הנה, אני חושב שסיימתי לגבי המשנה הראשונה הזו; יש עוד לימודים להפיק ממנה, אבל עליי למסור לכם את רשות הדיבור. עניתי על שאלתך. — הרב בניזרי, כאן דיאנה, שלום.

שלום. כמנהגי הטוב, הגעתי קצת באיחור, ולכן אני מתנצלת. — כן. — יש לי רק שאלה ששאלתי את הקבוצה, והייתי רוצה לשמוע את דעתך עליה: הניגוד הזה — לדעתי, סתירה — בין "והעמידו תלמידים הרבה" ובין עשיית סייג לתורה באותה שעה. אני מבינה את העקרונות לאור המשפט האחרון, ובכל זאת הם נראים לי מעט סותרים. בתוך השאלה יש גם שאלה פוליטית יותר — אתה מכיר אותי קצת; לפחות אני מקווה שלא שכחת אותי לגמרי — על הלימוד בחוג סגור, כמו בישיבות וכדומה. כך שאינני מצליחה ליישב את שלושת העקרונות הללו: פתיחות כלפי האחר, או כלפי התלמיד, או העושר שהלימוד מביא — ובאותה שעה, "והעמידו תלמידים הרבה" הוא גם העם, לא רק אלה שלומדים. דיברת על רבי עקיבא.

אני שואלת את עצמי את כל השאלות הללו, משום שכמובן יש תמיד הסברים רבים לכל משפט בתורה, בפרקי אבות ובשאר, והייתי רוצה לשמוע את דעתך — אלא אם כן כבר נענתה השאלה קודם לכן, ואז אני מקשיבה. — מה שאני מלמד דרך הטקסט הוא קודם כול מה שהוא אומר לנו, מה שנעשה; איני כאן כדי לשפוט. […] אתם יודעים, אני זוכר שפעם, בשיעור, הלכתי בכיוון שבו הלך התלמיד כדי להוביל אותו למבוי סתום, והוא אמר לי: "מר בניזרי, אתה דמגוג". ובכן, רשמתי זאת לפניי. אבל לאמיתו של דבר, לא עשיתי אלא לבטא את רוח הדין, שאנשים נוטים לשפוט אותה בתוך מסגרת צרה.

וזוהי, בסיכומו של דבר, התחמקות, בריחה. הכתוב כאן, "והעמידו תלמידים הרבה", מחייב אותך לצאת מעצמך, שכן אם אתה לומד תורה רק לעצמך, לא תועיל לך כלום. עיוותת אותה. התורה ניתנה לעם. אומרים שהיו שש מאות אלף נשמות בסיני, ושכל נשמה אחזה באות. והרי אתם יודעים שאם חסרה אות אחת בכתיבת ספר תורה, ספר התורה פסול. לפיכך צריך לבקש את האות הזו בין חלקיו השונים של עמנו. ובאשר לסייג לתורה: הגדר שיש לעשות סביב התורה היא שלא לנסות לדמותה לתרבויות אחרות, לחכמות אחרות, למדעים אחרים. היא שונה — שונה במהותה. וזהו רעיון שני של "ועשו סייג לתורה". […] המילה "מורשה" מופיעה בתורה פעמיים — פעמיים "מורשה": "תורה צוה לנו משה מורשה", וארץ ישראל. התורה לארץ ישראל, וארץ ישראל לתורה. זה מה שהביא את הרב קוק לומר: התורה, ארץ ישראל ועם ישראל — אחדות אחת הם. זהו, דיאנה.

תודה. — בקצרה, שאלה נוספת. — ובכן, אשמח לראותכם בשבוע הבא. — תודה רבה לך. — תודה רבה. […] — אתה עדיין כאן? — כן. — אתה שומע אותי? — ודאי שאני שומע אותך. — אפשר לשאול את שאלתי, הרב? ניחשת נכון, מר בניזרי. זו שאלה קטנה שמצחיקה אותי, איני יודע למה אני שואל אותה. נראה שכרוב ניצנים אסור באכילה. לא קל להיפטר מן הכנימות האלה. אז איני יודע מה הדין באכילת כרוב ניצנים.

שאלה קצת יותר רצינית. שמעתי מחבר בבית הכנסת. הוא מסר שיעור ואמר שבעבר, על סמך גזרה שווה או קל וחומר, אפשר היה לקבוע הלכה, ואילו כיום כבר אי אפשר. — זו שאלה שהיית צריך לשאול את רבך. — אתה רבי. — לא, אבל אני לא רופא. משום שהיום… אתה רואה, זה מצב שבו מישהו אמר משהו. התורה מותאמת לרוח היום, לניחוח היום. אבל שימו לב: כשאני אומר "לניחוח היום", אין כוונתי להתאמה, אלא לראייה אחרת של הדברים, והחכמים הרוכנים על התורה לנוכח בעיות זמננו… שכן, כפי שאמרתי לכם, לכל תקופה יש מבנה חיים ומחשבה משלה, אתם יודעים, וכך גם לכל אזור בעולם. וזהו גאונם של הזקנים והנביאים: למצוא את המילים ההולמות לנוסחה, לראות ממה סובל העם, מהן הבעיות החדשות העומדות בדרכו — ועל בסיס ההלכה, וכדי לחזור ללשונך, על בסיס היקשים, השוואות, קלים וחמורים — יש שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, כשלוש עשרה המידות של ה'.

"רחום וחנון": שלוש עשרה מידות הרחמים, הדין והאמת הללו מתחברות עם שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, כדי לפתור, כדי להתמודד עם הבעיות החדשות העולות בדורכם — ויש מהן דחופות. וזה מה שגורם לתורתנו ללבוש, מיום ליום, צורה חדשה: חידושים, בגדים חדשים. אבל אתם יודעים — כמדומני כבר אמרתי לכם זאת — שתי זוויות הנחתכות, או שני ישרים הנחתכים זה בזה: ככל שזווית העבר צרה יותר, צרה יותר זווית העתיד; אם זווית העבר רחבה הרבה יותר, רחב יותר גם מבט העתיד. לכן, נחשוב כך: ננסה לפתוח את עדשת התורה, כדי שיהיה לנו מבט נדיב הרבה יותר אל העתיד.

תודה על הדברים הנפלאים, מר בניזרי. — כן. — תודה רבה, זה באמת מופלא. — הכול בסדר? אז אני נפרד מכם. — תודה רבה. שבוע טוב לך. — שבוע טוב, ולהתראות בשבוע הבא. — שבוע טוב, מר בניזרי. תודה. — [משתתפים אחדים נפרדים: שבוע טוב, מר בניזרי; תודה; ערב טוב, שמואל; שבוע טוב לכולם.] — תודה על חכמה ונדיבות כה רבות. — שבוע טוב, מר בניזרי. כתלמידה לשעבר של בית הספר מיימונידס, התרגשתי מאוד לראות אותך שוב אחרי שנים רבות כל כך. איני מעזה אפילו לומר את המספר, כי הוא גבוה מאוד, אבל תענוג לשמוע אותך, ואני מקווה לשמוע אותך שוב בשבוע הבא.

שמי דניאל פינקל — הכרת אותי בתור דני פינקל. אני גרה בישראל, ומה שמרגש למדי הוא שבמפגש הערב אנחנו כמה חברים מן הכיתה שמצאנו זה את זה מחדש לא מזמן, ופתאום למצוא את עצמנו מאזינים לשיעור שלך — זה מעורר בנו זיכרונות רבים; זה מרגש מאוד. — הרגש הדדי. תודה רבה. […] — ערב טוב. — אנחנו מראוניון. — לוק, מה שלומך, לוק? — טוב מאוד, טוב מאוד.

מה שלום בריסל? — טוב מאוד. ואתה, מה שלומך? — טוב מאוד. — מה שלום בריסל? — בסדר, בסדר, שמואל. תשמע, אני חייב להיפרד ממך, כי עליי לסגור את המפגש ואחר כך להעלות את הסרטון ליוטיוב. בהצלחה, והמשך טוב. — תודה, לוק. — תודה לכולם. להתראות. — גם אני שמח לראות אותך.