המפגש השני הזה עדיין אינו ניגש למשנה הראשונה של המסכת: הוא מכין את הכניסה אליה. הרב רפאל בניזרי יוצא מן המשנה שבמסכת סנהדרין, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", שהמנהג קבע אותה בראש לימוד פרקי אבות, ומן המשנה שבמסכת מכות שבה חותמים את הלימוד. השאלה שהוא מציב כפולה: מהו בדיוק "חלק לעולם הבא", ומדוע הוא מובטח לכל, גם למי שנראה כמי שאין בידו שום זכות? ומאחוריה עומדת שאלה נוספת: מדוע מסכת של מוסר מצויה בתוך התורה, בשעה שחוקי המוסר קדמו להתגלות?
הרב פותח בתזכורת של שלוש ההגדרות של החסיד שעלו בשבוע הקודם, ואחר כך חוזר אל מה שקדם לסיני: דור המבול ודור הפלגה אכן נדונו, ומכאן שנדונו על פי מוסר שהאדם מגלה בכוחות עצמו. מה שעשתה התורה אינו להמציא את המוסר הזה, אלא להעניק לו אופי מוחלט ולהרחיבו הרבה מעבר לציוויו הראשונים. מכאן גם שמה של המסכת: אבות — מה שקושר אותנו אל המורשת המשותפת של האנושות עוד לפני מתן התורה.
השיעור עובר אחר כך אל המשנה שבסנהדרין ואל היקפה: החלק לעולם הבא אינו נשלל עקרונית מאיש — לא מן האומות ולא מן הסוטים מן הדרך. הרב מתאר את העולם הבא כרצף של תמורות, בוחן את הגלות שאנו חולקים עם עשו, וקובע שהעולם הזה הוא המעבדה היחידה של העולם הבא. הוא חותם במשנה שבמסכת מכות ובדמותו של אומרה, שהובטח לו שכל ישראל יאמרו קדיש אחר דבריו. כמה תקלות טכניות בתחילת ההקלטה מאלצות אותו לחזור על דבריו.
מה אומר השיעור
שלוש הגדרות של החסיד מתכנסות בהכרח זו אל זו. התואר ניתן תחילה למי שאינו מזיק לחברו; אחר כך למי שנשאר נאמן לתורת האבות, מן הדורות הקדומים ביותר; ולבסוף למי שמקיים את כל מה שנוגע לברכות — כלומר מי שמקיים קשר עם המוחלט, או מי שמבקש אותו. שלוש הדרכים הללו מתכנסות משום שהאדם נושא בקרבו ניצוץ אלוקי: עליו להעניק לעצמו כבוד ולהכיר בכבודו של הזולת, ואין הוא יכול לעשות זאת אלא אם כן יש סולם המוצב מן הארץ אל השמים — סולמו של יעקב — המאפשר לו לעלות בלי הרף, שלב אחר שלב.
חוקי המוסר קדמו להתגלות התורה. הדורות הראשונים חיו לפני שה' נגלה לעם ישראל בהר סיני, ואף על פי כן נדונו: דור המבול השחית את יחסיו עם הזולת, ודור הפלגה את יחסיו עם ה'. על פי מה? על פי זה שמכירים ביכולתו של האדם להבחין בכוחות עצמו בין טוב לרע: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. כשהוא ניצב יום אחר יום מול המשברים שהמציאות כופה עליו, צצה לפניו שאלת המוסר, והוא נמנע מלהזיק לזולתו גם מתוך טובתו שלו, משום שהוא רוצה להמשיך ליהנות מן המוסר שהוא עצמו נוהג בו.
מה שהתורה מוסיפה למוסר הוא ממד מוחלט. ניטשה יכול היה לומר שהמוסר הוא נחלתם של החלשים; התורה השיבה אחרת: היא קלטה לתוכה את חוקי המוסר — לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב — והעניקה להם אופי שאינו מצטמצם עוד ליישום המיידי והגולמי של הציווי. ואכן ניכר שבמצוות שבין אדם למקום יש הנמקות ויש שיקול דעת, ואילו איסור הרציחה הוא ציווי מוחלט. בשום אופן שהוא אין לפגוע בחייו של הזולת — ואפילו לא בלשון הרע, המבזה אותו בחינם בעיני הבריות.
הרמב"ם ממקם את המוסר גם לפני ההלכה וגם מעבר לה. אילו היה הדבר אחרת, קשה היה לדמות שה' ייתן את התורה לעם שלא הפנים את יסודות המוסר. בשמונה פרקים ובהקדמתו למשנה הוא מתאר את פעולת הנפש לפי ההשפעות שהאדם מקבל מסביבתו ומקשיי חייו, ואומר שהלקחים הנלמדים מהן אינם שייכים לבית המדרש בלבד: אפשר ללקטם גם אצל פילוסופים שאינם יהודים וגם אצל האדם הפשוט, משום שלכל אדם יש גישה, באיזו מדרגה שתהיה, ליסוד מוסרי. אך הוא מוסיף שהמוסר נועד בעיקר להאיר את דרכו של מי שכבר הפנים את ההלכה ואין לו לקיימה בצורתה הגסה: עליו לעשותה אנושית, והאנשתה של ההלכה היא בבחינת לפנים משורת הדין.
המסכת נקראת "אבות" משום שהיא חבל הטבור שלנו. לא הכול שותפים עמנו לתורה, אבל הכול יכולים להבין את הקשר הקושר אותנו אל אבות האנושות. אנו מונים שלושה אבות בלבד, אבל לכל עם יש חכמיו ופילוסופיו. אל לנו לשכוח שהפילוסופיה היוונית נולדה כשנדם קול הנבואה: אחרי מלאכי עלה סוקרטס על במת ההיסטוריה, וביקש, בעצם, להחזיר לשימוש דבר מגולה שנעלם. אמו הייתה מיילדת, והוא אמר שהוא מיילד רעיונות; מכאן בא מושג המיילדוּת (המאיאוטיקה) במסירת הדעת. וזו בדיוק העבודה שעושים בגשתנו אל המסכת הזאת: לא להרצות שיעור, כפי שנעשה כאן, אלא לפעול בדרך של דו-שיח, כך שבן השיח יוליד בעצמו את אותם רעיונות. זה מה שאנו עושים עם נער עד שהוא מגיע לגיל הבגרות, שבו הוא יכול להבין דברים בכוחות עצמו, להפנים אותם ולהרחיק לכת מעבר ליסודות שניתנו לו. אצלנו הסף הזה הוא הבר מצווה, ועד אז אנו מוסרים לילד מוסר יותר משאנו מוסרים לו הלכה.
המשנה הפותחת את הלימוד באה ממסכת סנהדרין, ומקומה רב משמעות. היא פותחת את הפרק העשירי של המסכת ובאה אחרי דיני המיתות שבית הדין פוסק, כלומר אחרי המקרים הקיצוניים. הטקסט עומד למנות את מי שאין להם חלק לעולם הבא, ואף על פי כן הוא פותח בקביעה שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. מן ההצמדה הזאת יוצא השיעור.
הניצוץ האלוקי מחיה כל ברייה, בלי הבדל. מאמר קדום מעיד את השמים ואת הארץ שהרוח שורה על כל אדם לפי מעשיו: בין איש בין אישה, בין גוי בין ישראל, בין עבד בין שפחה. והראיה ניתנת מן הרשימה עצמה: אם צריך למנות בשמו את בלעם בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא — הוא שעל בימת האומות של זמנו הרשה לעצמו לקלל את ישראל ולהטיל עליו את האחריות לערעור יציבות העולם — הרי שחסידי אומות העולם, ואחרים עמם, יכולים ליהנות ממנו. הם אינם מוצאים ממנו.
העולם הבא הוא, קודם כול, עולם המחר. למונח כמה משמעויות, אבל הראשונה שבהן היא העולם המחולל תמורות מדור לדור. מרבים לדבר על משיחיות, אבל יש מה שנקרא הגאולה השלמה, זו שאנו מייחלים לה בסוף הסדר: גאולת הגוף והנפש לכל מי שייצא ממצרים — שכן יציאת מצרים, השמורה לעת עתה לישראל, צריכה להיות נחלת האנושות כולה. כל עוד לא יצאה האנושות, אנו סובלים מתוצאות היותה שבויה בהתניותיה.
הגאולה הזאת מתקדמת בתמורות זו אחר זו, וכל גלות היא "אחרית הימים". לגלות מצרים יש אחרית ימים משלה, וכך גם לגלות בבל: כל אחת מהן חותמת תקופה שחלפה ומניעה תקופה חדשה. אחרי בבל באה מדי, אחריה יוון, ואחריה רומא — הגלות שבה אנו חיים עדיין. אותה אנו חולקים עם עשו, ובאופן פרדוקסלי לא עם ישמעאל, משום שיצאנו מרחם אחד: התחרות כבר מצויה בעודה בעובּר, כשהשניים מתרוצצים בבטן אמם. יש מפרשים האומרים שהאחד רוצה את העולם הזה והשני את עולם הרוח; לאמיתו של דבר שניהם רוצים את שני העולמות, וכל אחד מהם טוען שהאמת שוכנת אצלו.
המשיחיות תגיע לשלבה האחרון רק כשעשו יכיר בכך שהוא אחיו של יעקב החי. לא אחיו של יעקב מת, לא אחיו של ישראל שנמחק מן המפה — שכן הדברים הגיעו עד רדיפות, עד פוגרומים, עד השתקת קולו. קולו של יעקב צריך להמשיך להדהד. ויש לשים לב שיצחק מברך את שני בניו אף שאינו מכיר אותם: הוא מברך את עשו כשם שהוא מברך את יעקב, בברכה מסוג אחר. בגדו של עשו — אותו בגד שרבקה הלבישה את בנה לפני הברכה — הוא כיסוי; אבל הכיסוי הזה צריך להגיע למצב של שקיפות, שלא יסתיר עוד את ההוויה אלא יניח לאורה לקרון.
אין עולם הבא בלי העולם הזה. המעבדה של עולם המחר היא ההשקעה שלנו עכשיו: כאן אנו בונים את העולם הבא שלנו. אין בונים אותו ברעיונות, בתאוריות או בהלכות שאנו מחדדים יום יום בבית המדרש; הוא תובע מחויבות מיידית ומעשית. גן עדן, לעומת זאת, נשאר עולם הרעיונות, שבו האדם אינו עמל, הכול ניתן לו, ואין לו אלא להקדיש את זמנו ללימוד; העולם הבא הוא בעל טבע אחר, וכל אחד בונה את עולמו הבא כאן למטה.
האחדות שלנו עוברת דרך המעשה, לא דרך הכוונה. אנו מקיימים את ההלכה, ואין זה משנה באיזו כוונה אנו עושים זאת: מה שקובע הוא המעשה שאדם עושה, וכולם עושים אותו באותו אופן, אולי במדרגות שונות. מעשה צדקה הוא מעשה צדקה. הכוונה משנית למעשה עצמו, ובמעשה אנו ישראל, בו אנו מאוחדים ובו אנו מכירים זה את זה. במישור הרעיונות, לעומת זאת, אנו נשארים שונים ביסודנו, ומכאן נוצרו רוחות, גוונים וצבעים שונים, ולכל אחד שליחותו שלו — בלי שיהיה צורך להעדיף אחד על פני משנהו.
החכם עדיף מן הנביא משום שהוא מיילד את הדיבור. מקומו של החכם מקום נבחר הוא, אבל מכירים בו רק כשהוא מושקע בתוך העם, בחינוך ובמסירה: דרך זו מוכרת חכמתו. ואם נאמר שהוא עדיף מנביא, הרי זה משום שהנביא אינו אלא חוזר על מה שנאמר לו: הוא משנן. החכם, לעומתו, מבין דבר מתוך דבר, מיילד את דבר ה' ונותן לו משמעות ממשית בחיים.
ישראל מחויבים מתוך כפייה, האומות מתוך בחירה חופשית. מאז סיני העם מושבע ועומד: התורה הזאת תהיה בריתו עם ה'. גם אם ירצה לדחות את התורה, הרי שידחה את זהותו שלו. חז"ל אמרו שההר נכפה עליהם כקבר — אם אתם מקבלים את תורתי מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם — ולכן השיבו "נעשה ונשמע", והתחייבו תחילה במעשה, דבר שנזקף לזכותם. לאומות האחרות זו שאלה של בחירה: עליהן להחליט אם הן רוצות להשקיע את עצמן לקראת העולם הבא, והבחירה נתונה בידן.
איש אינו אובד: מה שנראה כתלוש מן העץ שב אליו. האר"י מלמד שבסופו של דבר לכל אחד יש חלק לעולם הבא, אלא שיש המגיעים אליו ישירות ויש המגיעים אליו אחרי תלאות רבות. גם מי שעזבו את היהדות והולידו דת אחרת נולדו מענף של העץ — ישראל נמשלו תמיד לעץ, לצמיחה אנכית — והענף הזה שביר, אינו מחזיק מעמד; אבל השורש אינו אובד. הוא יעבור גלגולים עד היום שבו ייוולד מחדש, מתוך היעלמותו, הישראל שהיה: וגם זו תחיית המתים.
השם "ישראל" מכיל את אותיות האבות והאמהות. אם לוקחים את אותיות המילה ישראל, מוצאים בהן את אותיותיהם של אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה ולאה. גם משום כך נקראת המסכת "פרקי אבות": האמהות כלולות בה, ואינן מוצאות ממנה כלל. אבל כל זה אינו אלא עוּבּרה של האומה היהודית, שהיה עליה לעבור תחילה את שלב המשפחה. בסוף ימיו ביקש יעקב לגלות לבניו את ייעודו של ישראל, ולא עלה בידו: רוח הקודש נסתלקה ממנו, והוא הפך את הגילוי הזה לדברים על אחרית הימים. המדקדקים באותיות הבחינו שמצא בשמות בניו את כל האלפבית חוץ מן החי"ת והטי"ת: המשפחה עוד לא הייתה מלוכדת כולה; תחילה היה צריך לכפר על מכירת האח.
המשנה החותמת את הלימוד אומרת שהתורה חולקה כדי להרבות את הסיכויים. רבי חנניה בן עקשיא מלמד שהקב"ה רצה לזכות את ישראל — והמילה נושאת גם את משמעות הזיכוך, הטיהור. הוא לא רצה לנהוג כפי שנהג עם אדם, שאיבד את גן עדן בבת אחת, על דוגמה אחת בלבד של ציווי. הוא חילק את התורה לתרי"ג מצוות, כך שמי שאינו מקיים אחת מהן שומר על סיכוי לתקן במקום אחר. אין אדם שאינו מקיים שום מצווה בחייו, וזה מה שנותן משמעות למאמר על הריקנים שבנו, המלאים מצוות כרימון: אין מכירים בהם, ובשום פנים אין לזלזל בהם. החכם הזה לא הותיר אלא מאמר אחד בכל התלמוד, ובכל זאת הוא נאמר בכל יום: לא היו לו ילדים. הוא פנה אל ריבונו של עולם ואמר שעמל רבות כדי לענות על ציפייתו, שהוא עומד להסתלק, ושלא יהיה לו אף בן אחד שיאמר קדיש ויקדש את שמו בשמו. והתשובה הייתה שלא בן אחד, לא שניים ולא שלושה, אלא כל עם ישראל: בכל פעם שירצה לסיים לימוד, יחתום במשנתו ואחר כך יאמר קדיש, כמנהג לאמרו לאחר שהוזכר דבר מן התורה שבעל פה.
ולבסוף, שני חטאים שעדיין לא פג תוקפם. כשנשאל מדוע נסתלקה רוח הקודש מיעקב בסוף ימיו, משיב הרב שיש שני חטאים שעליהם אנו נותנים את הדין בכל משבר בהיסטוריה: מכירת יוסף, כלומר הפקרת אח, וחטא העגל. האחד נוגע ליחס אל הזולת, והאחר ליחס אל ה'. אנו נושאים אותם עמנו עדיין, משום שבמקום כלשהו אנו ממשיכים להיות עובדי אלילים, ומשום שעוד לא הפנמנו עד תום את מושג האחווה — ומריבות משפחתיות קשות מעידות על כך.
תמלול מלא של השיעור
ערב טוב לכולם. אפתח בתזכורת קצרה של הרעיונות שעסקנו בהם בשבוע שעבר, דהיינו: "האי מאן דבעי למהוי חסידא" — מי שרוצה להיות חסיד… [קולות: "לא שומעים יותר." "מנו, יש בעיה בסאונד." "אין קול." "לא, אין קול."] אחזור לכאן. הנה, זהו. אם כן, אני חוזר: הרעיונות שהעלינו בשבוע שעבר הם אלה, נכון? התואר "חסיד" ניתן למי שאינו מזיק לחברו — זו הגדרה ראשונה. השנייה: מי שנשאר נאמן לתורת האבות — ונבין זאת היטב, מן הדורות הקדומים ביותר. והשלישית, "מילי דברכות": מי שקיים את כל מה שנוגע לברכות, כלומר מי שמקיים קשר עם המוחלט, או מי שמבקש את המוחלט, יהא אשר יהא האופן שבו הוא מכיר בו.
שלוש הדרכים הללו מתכנסות אפוא בהכרח, שהרי האדם נושא בקרבו ניצוץ אלוקי, ולכן עליו להעניק לעצמו כבוד ולהכיר בכבודו של חברו. ואין הוא יכול לעשות זאת אלא אם כן יש מבט ממטה למעלה — מבטו של סולם יעקב, המאפשר לאדם לטפס בלי הרף, שלב אחר שלב, אל הספֵרה העליונה. אבל הערנו גם שתורת המוסר הזאת עומדת בפני עצמה, אף בלי התגלות התורה — שהרי הדורות הראשונים חיו עד שה' נגלה לעם ישראל בהר סיני אחרי יציאת מצרים. ההתגלות הייתה לעם שלם, שהיה, בדמות האדם, קרוץ מן האדמה, והקב"ה נפח בו את רוחו.
זה מה שקרה לעם כולו ביציאת מצרים: העם נקרץ מאדמת מצרים, והרוח נופחה בו בהר סיני; וכך נקשר עם ישראל. אבל עם ישראל — היווצרותו כבר הייתה חקוקה בבריאה, בספר בראשית, שכן בלי מחויבותו של עם ישראל להיות רועה האומות — נשים את זה במירכאות; עוד לא אמרתי "האור" — אי אפשר לקיים את העולם. והיו לנו על כך ראיות בדור המבול ובדור הפלגה. דור המבול השחית את יחסיו עם הזולת.
דור הפלגה השחית את יחסיו עם ה'. והיה צורך לחכות לאברהם. אבל על פי איזה מוסר נדונו? משום שמכירים ביכולתו של האדם להבחין בעצמו בין טוב לרע, מתוך הנימוק הזה: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. וכשהאדם ניצב יום אחר יום מול המשברים שהמציאות כופה עליו — ואמרנו שאנו נתונים תמיד בשניוּת, בין שנרצה בכך ובין שלא — באותה שעה אכן צצה בעיית המוסר. והאדם נמנע מלהזיק לחברו אך ורק לטובתו שלו, משום שהוא רוצה לשמור לעצמו גם את ההנאה מן המוסר שהוא נוהג בו. זה מה שהביא את ניטשה לומר, לא כן, שהמוסר הוא פשוט נחלתם של החלשים.
אבל מה שעשתה התורה הוא שנתנה למוסר ממד אחר. ממד אחר, משום שקלטה לתוכה את חוקי המוסר — למשל "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב" — כל מה שמקובל, מקובל בדרך כלל או מקובל על הכול, כשייך למוסר הטהור. מה שעשתה התורה הוא שהעניקה לכך אופי מוחלט, כך שהדבר אינו מצטמצם עוד ליישום המיידי והגולמי של הציווי "לא תרצח". קודם כול יש לשים לב שבמצוות שבין אדם למקום יש הנמקות, יש שיקול דעת; ואילו "לא תרצח", "לא תנאף" — ציווי מוחלט הוא. בשום אופן שהוא אין לפגוע בחייו של הזולת — ואפילו לא, לעתים, בלשון הרע. אין לבזותו בחינם בעיני הבריות.
כך קנה המוסר ממשות, משום שהרחיב את שלוחותיו אל מעבר לציוויי המוסר הבסיסיים — אם אפשר לומר כך — שכן אלה היו בראשית. ואכן, אילו לא היה הדבר כן, קשה היה לדמות שה' נותן את התורה לעם שלא הפנים את יסודות המוסר. ולכן אנו אומרים: "דרך ארץ קדמה לתורה" — חוקי המוסר קדמו להתגלות התורה. והרמב"ם — הבאנו אותו — בהקדמתו ל"שמונה פרקים" ובהקדמתו למשנה, מסביר את פעולת הנפש והאדם לפי ההשפעות שהוא מקבל מסביבתו, מקשיי חייו וכיוצא בזה. והוא אומר שהלקחים שהאדם שואב אינם שייכים רק לסביבת בית המדרש: אפשר ללקטם גם אצל פילוסופים שאינם יהודים, ואפשר ללקטם אצל האדם הפשוט, משום שלכל אדם יש גישה, באיזו מדרגה שתהיה, ליסוד — בין שנרצה בכך ובין שלא: אם בעצם כך שהוא מניח לחברו לשגשג, אם בכך שהוא מקפיד על כבודו כאדם, ואם בכך שהוא רוקם זאת באמונתו או מבסס זאת עליה — תהא זו אמונה בה', אמונה באידאל, או באליל — ובצרפתית "אליל" (idole) ו"אידאל" (idéal) חולקים פחות או יותר אותם שורשים, אותה אטימולוגיה […].
אבל בהקדמתו למשנה אין הוא אומר שהמוסר הוא נחלתם של כל יושבי תבל; הוא אומר שהמוסר נועד יותר מכול להאיר את דרכו של האדם שהפנים את ההלכה וצריך לקיימה. אך אין הוא רשאי לקיימה בדרך הגסה שבה הוא מבין אותה; עליו לעשותה אנושית. והאנשתה של ההלכה, האנשתה של התורה, היא בבחינת לפנים משורת הדין — וזו האהבה. הבינותם אפוא שאנו פותחים את פרקי אבות, את לימוד מסכת העיקרים, ושקראנו לה "אבות" משום שהיא, אם תרצו, חבל הטבור שלנו. לא הכול שותפים עמנו לתורה.
אבל הכול יכולים להבין את החבל הקושר אותנו אל אבות האנושות, אל אבותיה הקדמונים של האנושות. אנו מונים שלושה בלבד, אבל לכל עם יש חכמיו ופילוסופיו. אל לנו לשכוח שהפילוסופיה היוונית נולדה כשנדם קול הנבואה, בימי הבית השני: עם מלאכי. סוקרטס הופיע על במת ההיסטוריה, והוא ביקש, בעצם, להחזיר לשימוש את הדבר המגולה שנעלם. ולכן — מאחר שאמו הייתה מיילדת (היום היינו אומרים גינקולוגית, אף שלא הייתה כזאת) — אמר גם הוא: אמי מיילדת ילדים, ואני מיילד רעיונות. ומכאן בא מושג המאיאוטיקה, המיילדוּת, במסירה ובחינוך: אין מדובר, כפי שאני עושה עכשיו, בהרצאת שיעור סתם, אלא בעשייה של דו-שיח, כדי להביא את בן השיח להוליד בעצמו. זה אותו רעיון; זה מה שאנו קוראים לו מאיאוטיקה, לא כן?
ומה אנו עושים כשאנו ניגשים ללימוד פרקי אבות — שהרי פרקי אבות, על אף הכול, משתמשת במיילדוּת הזאת? זה מה שאנו עושים עם נער עד שהוא מגיע לגיל הבגרות, שבו הוא יכול להבין דברים בכוחות עצמו ולהפנים אותם, ולהרחיק לכת מעבר ליסודות שנתנו לו. אצלנו, הגיל הזה, השלב הזה, הוא הבר מצווה. במשך אותן שתים עשרה שנים העברנו לילד מוסר, יותר משהעברנו לו את ההלכה המחייבת של התורה. ובכן, את לימוד פרקי אבות אנו פותחים במשנה ממסכת סנהדרין — זו שמונחת לפניכם. זו משנה הפותחת את הפרק העשירי של סנהדרין, והיא באה אחרי דיני המיתות שפוסק בית הדין, המקרים הקיצוניים שבהם נגזר דין מוות. והנה, במקום לומר "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא", אומר הטקסט דווקא: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ואם כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אל נשכח שרבותינו אמרו שמאחר שכל בני האדם הם ברואיו של ה', יש ניצוץ אלוקי המחיה כל ברייה. [קולות: "שוב יש בעיה בסאונד." "לא שומעים?" "לא, אין יותר קול." "המיקרופון שלך כבוי, מר בניזרי." "מאיזה שלב לא שמעתם?" "שאלה טובה." "כן?" "בסדר, אתם שומעים עכשיו?" "כן."] ובכן, תנא דבי אליהו אומר כך: "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ" — בין איש בין אישה; בין גוי בין ישראל;
בין עבד בין שפחה — "הכול לפי מעשיו רוח הקודש שורה עליו". הם זוכים, הם נהנים מרוח הקודש. וזה מוכח, שהרי ברשימת מי שאין להם חלק לעולם הבא נמנה בלעם — אתם יודעים, זה שבאו"ם, במטה האומות המאוחדות של אותם ימים, הרשה לעצמו להוקיע את ישראל, לקללו, להאשימו בכך שהוא מקור כל ערעור יציבותו של העולם כולו. ובכן, הוא נמנה עם "אין להם חלק לעולם הבא", ופירוש הדבר שחסידי אומות העולם, ושאר בני האומות, יכולים גם הם ליהנות מחלק לעולם הבא. הם אינם מוצאים ממנו.
מדוע אומר הטקסט "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"? ראשית, צריך להגדיר מעט מהו העולם הבא, שכן יש לו כמה משמעויות. הראשונה: העולם הבא הוא עולם המחר. העולם הבא הוא העולם המחולל תמורות מדור לדור. שכן מדברים תמיד על משיחיות, אבל יש מה שנקרא קץ הגאולה, הגאולה השלמה — זו שאנו מייחלים לה בסוף הסדר: "על גאולתנו ועל פדות נפשנו" — שבה תהיה גאולת הגוף וגאולת הנפש לכל מי שייצא ממצרים. שכן יציאת מצרים, גם אם עד עכשיו הייתה שמורה לעם ישראל, צריכה להיות נחלת האנושות כולה; וכל עוד האנושות לא יצאה ממצרים, ניאלץ לסבול מן התוצאות הרעות של היותה שבויה בהתניותיה השונות. והגאולה הזאת שאנו שואפים אליה מתחוללת בתמורות זו אחר זו, ולכן יש גלויות שונות, וכל אחת נקראת "אחרית הימים". יש גלות מצרים: גלות מצרים היא אחרית ימים, קץ הזמנים, סופה של תקופה. גם לגלות בבל יש קץ משלה: היא מציינת תקופה שחלפה, ומניעים תקופה חדשה — זו של מדי. אחרי מדי באה יוון. אחרי יוון באה גלות רומא, זו שאנו חיים בה עד היום, ואנו יודעים היטב שאת הגלות הזאת אנו חולקים בעיקר עם עשו.
באופן פרדוקסלי — לא עם ישמעאל, אלא עם עשו, משום שכאן יצאנו מרחם אחד. יש תחרות מסוימת בין שתי ההוויות הללו כבר במצב העוּבּרי, כלומר בעודן באיבן, והם מתרוצצים — מדוע? יש מפרשים האומרים שהאחד רוצה להשקיע את עצמו בעולם הזה, והשני בעולם הרוח בלבד. אבל לאמיתו של דבר שניהם רוצים את שני העולמות: הם רוצים גם את העולם שלמטה וגם את העולם שלמעלה. ואנו רואים זאת; עובדה היא שכל אחד אומר: אצלי שוכנת האמת. כך הם פני הדברים עם עשו. כלומר, המשיחיות עצמה תגיע לשלבה האחרון רק כשגם עשו יכיר בכך שהוא אחיו של יעקב — אבל אחיו של יעקב החי, לא אחיו של יעקב מת, לא אחיו של ישראל שנמחק מן המפה — שהרי ברדיפות ובפוגרומים הגיעו עד כדי כיבויו, עד השתקת קולו. קולו של יעקב צריך להמשיך להדהד. ובאופן פרדוקסלי, אתם רואים זאת בברכה שיצחק נותן לשני בניו: אף שאינו מכיר אותם, הוא נותן את הברכה — הוא מברך את עשו כשם שהוא מברך את יעקב. הברכה אינה מאותו טבע, משום שעדיין יש ללבוש את בגדו של עשו; ושם, במובן מסוים, החזיר לבגדו של עשו את טבעו המקורי, את שקיפותו. שכן כך יש לראות את הבגד: הבגד הוא כיסוי.
הוא כיסוי, אבל הכיסוי הזה צריך להיות מסוגל להגיע למצב של שקיפות — שלא יסתיר את הווייתנו, אלא יאפשר לאורה לקרון. בגדו של עשו נלבש כך שיוכל להקרין אפילו את אורו של נמרוד, שהרי נמרוד הוא שירש את הבגד הזה ומסר אותו הלאה, ואחר כך הגיע לידי עשו. ובבגד הזה הלבישה היא — רבקה — את בנה לפני הברכה. במילים אחרות: אין עולם הבא בלי עולם הזה. המעבדה של העולם הבא, של המחר, היא קודם כול ההשקעה שלנו בעולם הזה. כאן אנו בונים את העולם הבא שלנו.
את העולם הבא אין בונים ברעיונות, בתאוריות, בהלכות שאנו עסוקים, נאמר, בחידודן יום יום בבית המדרש. העולם הבא תובע מחויבות מיידית, מעשית. ואכן, זה מה שאנו: אנו מכירים זה את זה, אנו אחד. האחדות שלנו עוברת דרך המעשה, דרך קיום ההלכה. אנו מקיימים את ההלכה, ואין זה משנה באיזו כוונה אנו עושים זאת; מה שקובע הוא המעשה שאדם עושה. וכשכל אחד עושה את המעשה הזה, הוא עושה אותו באותו אופן, באותה דרך — אולי במדרגות שונות, אבל צדקה היא מעשה צדקה, תהא הכוונה שמאחוריה אשר תהא. הכוונה משנית למעשה עצמו, ובמעשה אנו מה שאנו — בו כולנו מאוחדים, ובו אנו מכירים זה את זה.
במישור הרעיונות, כמובן, אנו נשארים שונים ביסודנו, ומכאן נוצרו רוחות שונות, גוונים שונים, צבעים שונים, ולכל אחד שליחותו שלו. אין לנו, במובן מסוים, להעדיף אחד על פני משנהו. החכם תופס מקום נבחר, אבל מכירים בו רק כשהוא מושקע בתוך העם, בתוך החינוך, בתוך המסירה. דרך זו מוכרת חכמתו, והמקום שהוא תופס: "חכם עדיף מנביא" — יותר מנביא. יותר מנביא — מדוע? משום שהנביא אינו אלא מדקלם, חוזר על מה שנאמר לו. הוא משנן. החכם, לעומתו, יחולל את הלידה הזאת של דבר ה', וייתן לו משמעות ממשית בחיים.
בתחום הזה לכל אחד יש חלקו; לא נקבע מה גודלו. כל אחד מפתח אותו בדרכו. כולנו — ישראל והאומות האחרות — נהנים מאשראי שווה, ועלינו אכן לתת לו את חלקו, להפרות אותו, ולהעניק לו הרבה יותר ממשות, יותר מציאות. אבל יש דבר שאין לאומות האחרות, וזה כל ההבדל: עם ישראל, בין שירצה ובין שלא, מחויב, כפוי. מאז הר סיני הוא מושבע ועומד: השביעו אותו שהתורה הזאת תהיה בריתו עם הקב"ה. ולכן, גם אם ירצה לדחות את התורה, הרי שידחה את זהותו שלו. הוא יעבור גלגולים על גלגולים, וזה מה שאומר האריז"ל.
האריז"ל אומר שבסופו של דבר לכל אחד יש חלק לעולם הבא, אבל יש מי שאכן עוברים תלאות שונות, וזה יכול להימשך שנים. אני נסמך על השל"ה הקדוש, בעל "שני לוחות הברית", ש[מלמד כי] לאמיתו של דבר, אפילו אלה שכפרו ביהדות והולידו דת אחרת — מרגע שנולדו "נצר", ענף של העץ (שהרי ישראל נמשלו תמיד לעץ, לצמיחה אנכית) — הרי שהענף הזה שביר, ייתכן שלא יחזיק מעמד; אבל לאורך כל ההיסטוריה השורש מזין אותו, אינו מרפה ממנו. הוא יעבור גלגולים, גלגולי צורה, עד היום שבו, מתוך אפר היעלמותו במשך הדורות, ישוב היהודי שהיה, הישראל שהיה. וזהו "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".
אנו עוברים, כמובן, ניסיונות שונים — חבלי לידה — עד היום שבו הזהות הזאת מזוככת ומוצאת את קרקע נטיעתה. "ועמך כולם צדיקים… נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" (ישעיהו ס, כא) — מה פירוש "ועמך כולם צדיקים"? כל עמך, כולו, עשוי צדיקים. יש שתרגמו: "עד היום שבו כל עם ישראל יהיה מורכב מצדיקים בלבד". אבל זה עדיין לא לעכשיו; אנו יודעים היטב שבהתפתחותנו — ואמרתי זאת בפעם הקודמת — יש אזורים […] מכל הסוגים.
ולכן בגילים שונים, בשלבים שונים של התפתחות עמנו, תמיד, תמיד תהיה לנו הבעיה הזאת. אבל מה שמציל אותנו, ומה שיציל אותנו, הוא שאנו עם. אנו האומה — אחדות האומה — מה שאין כן אצל האומות האחרות. האומות האחרות נקראות לבטל את גבולותיהן הלאומיים, לפרק אותם, ולהיעשות "משפחות". ואכן זה קורה: אנו רואים גושים הנוצרים ומתמזגים זה בזה; הם פשוט נעשים משפחות — משפחות שיבקשו אכן, כפי ש[הנביאים] צופים, להיקשר, להיאחז בשורש שהוליד אותן, כלומר בתורת ישראל, בהתגלות של ישראל.
גם אם ירצו לבטל את האומה שהולידה אותן, היא תהיה שם תמיד, והן יאמרו: "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'" (ישעיהו ב, ה). באחרית הימים יזמינו את בית יעקב — לא את בית ישראל, משום שישראל הוא שלב נוסף. ואגב, אני מעיר שבמילה "ישראל" יש את שמות האבות והאמהות: יצחק, רבקה, לאה, שרה, יעקב, אברהם. אם תיקחו את אותיות "ישראל", אלה הן אותיות האבות והאמהות. זה, במובן מסוים, מה שהם — השורשים; ולכן קוראים לזה "פרקי אבות". האמהות כלולות; הן נכללות בפרקי אבות.
אין זה — חס ושלום — שהן מוצאות; הן אינן מוצאות כלל. אבל זהו עוּבּרה של האומה היהודית, והעוּבּר הזה של האומה היהודית, אתם יודעים, התגבש תחילה במעבר דרך שלב המשפחה. בשלב המשפחה, אתם יודעים, ביקש יעקב בסוף ימיו לגלות מה יהיה ייעודו של ישראל, ולא עלה בידו. לא עלה בידו. נאמר: "נסתלקה ממנו שכינה" — השכינה נסתלקה ממנו. רוח הקודש עזבה אותו. הוא לא יכול היה; הוא לא יכול היה, והפך זאת ל"אחרית הימים", כלומר לפרקים של ההיסטוריה. הוא דיבר עמם על מה שאירע ביציאת מצרים.
והדורשים שמות, המדקדקים באותיות, אמרו: מה קרה? הוא עבר על כל האותיות שמהן מורכבים שמות בניו. הוא מצא את כל האלפבית בשמות בניו חוץ מן החי"ת והטי"ת. ואיך אומרים בעברית "עבירה"? אומרים "חטא". כלומר, המשפחה עוד לא הייתה מלוכדת כולה: היה צריך לכפר על מכירת האח הזאת בשעבוד מצרים, ורק אחר כך לזכות בגאולה ובהקמתו של עם. וזהו "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". זהו דבר נחמה המופנה אל כל האנשים שמהם מורכב עם ישראל: כל אחד צריך לראות את עצמו כ"נצר", כניצן, כענף — "מעשה ידי".
אדם כזה הוא מעשה ידיו של ה' מאז הבריאה — "להתפאר". ול"להתפאר" יש שתי משמעויות: "להתפאר" פירושו להאדיר; אבל יש גם ב"פאר" משמעות של עדי, של קישוט. עדיו של עץ — עלוותו, פארותיו — כל אלה עושים את יופיו של העץ. אם כן, "להתפאר": כל ישראל, בעלייתו, מציג את היופי הזה של העץ בפריחתו המלאה. ושם הם נלקחו בכפייה, כפי שאמרתי, מהר סיני: הוא כפה עליהם את ההר כקבר, כמקום קבורה, ואמר להם: אם אתם מקבלים את תורתי — מוטב, ואם לאו — שם תהא קבורתכם. ולכן לא הייתה להם ברירה; הם היו צריכים לומר "נעשה ונשמע" — אנו מתחייבים תחילה במעשה, דבר שנזקף לזכותם. ואילו אצל האומות האחרות, הדבר שונה.
אצלן זו בחירה חופשית: עליהן לבחור אם הן אכן רוצות להשקיע את עצמן לקראת העולם הבא שלהן אם לאו; הבחירה נתונה בידן. אין אצלן אותה כפייה ראשונית שבה באו האבות וההתגלות לחייב את העם. והנה, הפסקה הזאת שבה נהגנו לפתוח את פרקי אבות — הלימוד בכללו שייך לתורה שבעל פה, שקדמה לתורה שבכתב, כלומר לתורה שהאדם יכול לגלות בעצמו. שכן התורה לא באה אלא לקבוע אותה בכתב, ולתת תורה שתמציתיותה תוכל, בסופו של דבר, הייתי אומר, להשרות השראה על רוחות אחרות ולהעניק לתורה ממד אחר.
ולכן, כשאנו חותמים את קריאת פרקי אבות, אנו חותמים ב: "רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (מכות ג, טז; ישעיהו מב, כא). קריאת פרקי אבות […] — כל לימוד נחתם במשנה אחרת, והפעם זו של מסכת מכות. זו של מכות. לרבי חנניה יש מאמר אחד בלבד בכל התלמוד — זה. אבל הוא זכה לכך שבכל יום, בכל עת, בכל לימוד, אנו חותמים במאמרו. "רצה הקב"ה לזכות" — ויש משמעות שנייה: "לזכות" מלשון "זך", טהור — רצה לטהר את כל ישראל. ולא רצה לתת, כפי שעשה לאדם הראשון — שאיבד את ההנאה מגן עדן בבת אחת — ציווי עשה אחד וציווי לא תעשה אחד. "מכל עץ הגן אכל תאכל": זו מצוות העשה.
וההגבלה: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". וכאשר עבר על הדוגמה היחידה של ציווי שניתנה לו, באותה שעה איבד את גן עדן. גן עדן אינו העולם הבא, משום שהוא נשאר עולם הרעיונות, שבו האדם אינו עמל, אינו עושה דבר; הכול ניתן לו, מספקים לו את צרכי מחייתו, ועליו להקדיש את כל זמנו ללימוד. העולם הבא, לעומת זאת, כפי שאמרתי קודם, הוא עולם שבונים אותו כאן למטה; כל אחד בונה את העולם הבא שלו. ובכן, רבי חנניה בן עקשיא אומר: "לפיכך הרבה להם" — הרבה את זכותו של עם ישראל.
הוא חילק את התורה לתרי"ג מצוות, כדי שמי שאינו מקיים מצווה אחת, אינו נוהג בה, עדיין יהיה לו סיכוי לתקן במקום אחר. אלה, כביכול, מצוות של "רב-ברירה": שאלות רבות, תשובות רבות […]. ולכן, אגב, אין אדם שאינו מקיים מצווה כלשהי בחייו, שאין לו זכות לחלק לעולם הבא, שאינו מגשים דבר מה. כפי שאמרתי קודם, התלמוד מביא רשימה של מי שאין להם חלק לעולם הבא; אבל שימו לב: מי שאין להם זכות לעולם הבא, יש להם בסופו של דבר זכות לאותו עולם הבא — אלא שבמחיר תלאות רבות, במחיר סבל רב, במחיר צרות רבות.
וזהו העולם הבא הטבוע בחייו של כל אדם, והתורה היא היד המושטת. רצה הקב"ה לזכות את ישראל, וחילק את התורה לתרי"ג מצוותיה, כדי לאפשר לכל אחד להצדיק את חלקו לעולם הבא. ולכן נאמר על ישראל: "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון". הריקנים שבכם, שלכאורה אין בידם שום זכות — אבל לא: הם מלאים מצוות כגרעיני הרימון; יש להם זכויות רבות. אין מכירים בהם, אבל בשום פנים אין לזלזל בהם. ורבי חנניה בן עקשיא — איש שהתמסר ללימוד התורה. אעז לומר שהוא מוזכר פעם אחת בלבד בתלמוד, ובכל זאת בכל יום אנו מזכירים את תורתו. מדוע?
משום שלאיש הזה לא היו ילדים. בסוף ימיו פנה [אל ה']: "ניסיתי לענות על ציפייתך; עמלתי רבות. עכשיו אני עומד להסתלק, ואין לי אף בן אחד שיוכל לומר עלי קדיש, שיוכל לקדש את שמך בעבורי. נמנעה ממני השמחה להותיר ילד שיקדש את שמך בשמי." והקב"ה השיב לו: "שמע, אני רושם לפניי את תלונתך, אבל אני מבטיח לך שלא בן אחד, לא שניים, לא שלושה יאמרו עליך קדיש. כל עם ישראל: בכל פעם שירצה לסיים לימוד, יחתום במאמרך, במשנתך, ויאמר קדיש" — משום שנוהגים לומר קדיש לאחר שהוזכר דבר מן התורה שבעל פה […]. שם אפוא אנו חותמים את לימוד פרקי אבות, שנתחיל בשבוע הבא. ועכשיו, אם יש לכם שאלות — בשמחה. [משתתפת:] "מר בניזרי, שלום, ותודה על השיעור הנפלא הזה. אני רוצה להדגיש עד כמה אתה בדיוק כמו המורה שהיית, בחליפה ובעניבה — תמיד היית צריך להיות אדם מכובד, ולגלם בעצמך את כל הכבוד הנפלא הזה ואת ערך הכבוד שתמיד העברת לנו. דבר אחד שכחתי, או שלא הבנתי: מה גרם לכך שהקדושה עזבה את יעקב כך בסוף ימיו? את זה לא הבנתי — או שאולי הייתי מפוזרת."
כן. את יודעת, יש שני חטאים שעליהם אנו נותנים את הדין בכל משבר בהיסטוריה. יש שני חטאים שאין לשכחם, שאין למחול עליהם. מכירת יוסף — הפקרת אח: על זה אין מוחלים; היינו צריכים להוכיח שהתגברנו על כך. וחטא העגל. ובכן: מכירת אח נוגעת ליחס אל הזולת; חטא העגל נוגע ליחס אל ה'. והנה, אלה חטאים שעדיין לא פג תוקפם. אנו נושאים אותם עמנו, לצערנו, משום שבמקום כלשהו אנו עדיין ממשיכים להיות עובדי אלילים, ועוד לא הפנמנו עד תום את מושג האחווה — ויש גם מריבות משפחתיות, קשות.
בסדר, עניתי על שאלתך? "כן, תודה." שאלה נוספת? [משתתפת אחרת:] "הייתי רוצה… זו לא שאלה, אבל גם אני רוצה להודות לך על ההוראה יוצאת הדופן שנתת לנו כל השנים האלה." "גם אני." "כמה גדולה הייתה הוראתך — כבר אז הייתי מודעת לכך." "[…] מי צריך להודות לך?" "לא — משום שבני הצעיר, בן שתים עשרה, לומד בבית ספר יהודי, ובאמת, כשאני משווה את השיעורים שהוא מקבל לשיעורים שקיבלנו בזכותך, פשוט אין שום השוואה. ואני אומרת לעצמי כל יום איזה מזל היה לנו לקבל את ההוראה הזאת. היא מלווה אותנו."
[הרב:] אתם גורמים לי שמחה רבה […]. הרבה למדתי מרבותי. הרבה למדתי מחבריי — "ומתלמידי יותר מכולם" — ומתלמידיי למדתי יותר מרבותיי ומחבריי. אתם אפשרתם לי אפוא להתעלות על עצמי ולחדד את להביי כדי לענות על כל דרישותיכם, ואני מודה לכם. זהו — ועם זה, ערב טוב. [משתתפים:] "תודה. תודה רבה." [המנחה:] "אני רוצה להזכיר שהשיעור יהיה זמין בתוך 24 שעות ביוטיוב. חפשו 'Maison de la culture juive' ותמצאו אותו." "תודה רבה. להתראות."
[חילופי דברים אחרונים בין המשתתפים:] "להתראות בקרוב. שלום. תודה." "ותודה, כמו תמיד, למנו." "תודה, מנו." "כן, גם אני אמרתי." "כמובן. תודה, מנו." [הרב:] "סליחה על ההפרעה הקטנה בהתחלה. סלחו לי. סלחו לי כולכם." "בסדר, מנו? זה הוקלט?" […] "ביוטיוב זה לא מומלץ. אבל לא נורא, אני אחתוך, אל תדאגו. חותכים את ההתחלה, חותכים את הסוף." "מעולה, זה באמת נחמד. שיחת הווידאו…" "צריך לשמור את ההתחלה ואת הסוף לארכיון שלנו." "זה לא טוב? לא שמעתי את ההתחלה." "תמצאי את זה בארכיון."
"הנה היא — לא רואים אותך." "כן, אני יודעת, אני יודעת. משהו לא בסדר עם המצלמה שלי. אני לא יודעת מה קורה, אבל אני כאן. היי!" "ביי לכולם, להתראות בקרוב." "שלום. תודה רבה. שלום, ערב טוב. נתראה בשבוע הבא. עד הפעם הבאה, שלום." "תודה, אחזור אליך." "הכול בסדר, נדל?" "כן." "אן-לור? אני לא יודע אם אן-לור הייתה כאן." "אבל היא הייתה? אן-לור הייתה כאן?" "כאן אחיה של בלינדה." "אני יודע, אבל אני מכר של ברנרד." "מי אמר לי את זה? מי אמר לי ערב טוב?"
"ז'ולי." "אני לא חושב שאחותי כאן הערב." "כן, ראיתי את בלינדה." "גם אני, ראיתי אותה — ראיתי את בלינדה." "ולוק רייסמן, שנשאר מחובר, נדמה לי." "כן, שלום ברנרד. אני עסוק בעבודה על הווידאו, אתה מבין. בכל מקרה, את הרגעים שלפני ואחרי צריך לשמור לארכיון שלנו." "טוב, ערב טוב, להתראות בקרוב. ערב טוב לכולם." "[…] טום, שלום." "להתראות, ביי." "תודה על העריכה." "ביי ביי."
להמשך הלימוד
- ← השיעור הקודם: פרקי אבות, חלק ראשון: מבוא למסכת
- השיעור הבא: פרקי אבות: שלשלת המסורה →
- כל השיעורים בסדרה: פרקי אבות – משלי האבות
- מיהו הרב רפאל בניזרי?