המשנה הנלמדת כאן היא השנייה בפרק הרביעי, משנתו של בן עזאי: לרוץ אחר המצווה הקלה כמו אחר החמורה ביותר, ולברוח מן העבירה, "שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה". היא ממשיכה את משנתו של בן זומא, שהגדיר מיהו עשיר, מיהו גיבור, מיהו חכם ומיהו מכובד. השאלה שהרב רפאל בניזרי מציב במרכז היא שאלת מהותה של המצווה עצמה: האם היא צו או קשר, האם עניינה כפייה או הכרח? כל השיעור מבקש להראות שקיום מצוות הנשאר בשלב הכפייה בלבד הופך להיפוכו.
הרב פותח בדמותו של בן עזאי עצמו: חכם שלא נשא את התואר "רבי", שמת בצעירותו, שידיעותיו חבקו את כל התחומים, ושלדידו עבודה זרה של ממש פירושה לפרק לרסיסים את מה שהוא שלם אחד. תביעת האחדות הזאת, התקפה לגבי הגוף כמו לגבי העולם כולו, מכוונת את כל הקריאה שלאחר מכן — עד לקביעה שהמצוות הן גוש אחד, ומצווה אחת, המקוימת עד תום עומקה, מכילה את כולן.
לב השיעור מבחין בשלוש דרגות במצווה, כדוגמת נפש, רוח ונשמה: גופה, רוחה ומהותה — והמהות היא העשייה בחינם גמור. לכך מוסיף הרב עיון בריצה שהמצווה תובעת, בשכר שאינו אלא מצווה נוספת, וביצר, שאינו רע כשלעצמו אלא נעשה עבירה כשאדם חורג מגבולות צרכיו. שאלות השומעים נוגעות אחר כך ליחס שבין אור התורה לאור המצווה, ולמה שנעשה ממצווה המקוימת מחוץ לעם ישראל.
מה אומר השיעור
משנה זו ממשיכה את משנתו של בן זומא. בן זומא הגדיר את העשיר כמי ששמח בחלקו, את הגיבור כמי שמצליח לכבוש את עצמו, את החכם כמי שמבקש ללמוד מכל אדם, ואת המכובד כמי שמכבד את הבריות. בן עזאי בא להשלים את דבריו. ראוי לשים לב שלא בן זומא ולא בן עזאי נושאים את התואר "רבי": הם נקראים על שם אביהם, משום שמתו צעירים. אומרים שנסתלקו בדמי ימיהם, ושנקראו כך כדי להנציח את זכר אבותיהם — בן זומא, בן עזאי. ולאמיתו של דבר, תוארם היחיד היה הכבוד והאהבה שרחשו להוריהם, עד כדי ויתור על שמם שלהם.
עבודה זרה של ממש היא הפירוק לרסיסים. אנשים אלה הצטיינו בידיעות שחבקו תחומים רבים, ובפתיחות מחשבה שלא הצטמצמה לא בהגות, לא בהלכה ולא בקבלה, אלא הצליחה לחבוק את כל פניו של הדבר האלוקי שנגלה ולראותם כמכלול אחד. שכן גופו של האדם הוא שלם אחד, וכך גם העולם: אין להתמקד בפן אחד או באיבר אחד ולהתעלם מכל השאר, אלא יש למצוא הרמוניה של השלם, בגוף כמו ברוח. זה מה שאנו מכריזים ערב ובוקר כשאנו מעידים על האחדות: איננו מחלקים דבר, לא בעולם הבריאה ולא בעולם הרוח.
רבותיו היו בעיניו כקליפת השום — ואין בכך זלזול. בן עזאי היה תלמידו וחברו ללימוד של רבי עקיבא, ותלמידו של רבי יהושע בן חנניה. הוא היה בעל שכל חריף ונוקב, וידוע שמי שחופר ומבקש לרדת לעומק הדברים נוטה לערער את משנת רבותיו. לא כך היה אצלו. השום חזק בטעמו, וקליפתו אין בה טעם כלל — אך היא השומרת על תוכו. כזו הייתה בעיניו תורת רבותיו: היא עטפה ושמרה על אותו שכל שביקש את האמת בעומק הדברים.
הוא עבר סף שאין ממנו חזרה. בן עזאי היה מאלה שהעזו לעבור בחייהם את סף הידיעה של העולם שמעבר, ואומרים שמת מכך. שכן יש ספים שאדם עובר לפעמים, ושוב אינו שייך לעולם הזה: הוא נמצא בעולם המלאכים, בעולם הרעיונות, מנותק לגמרי מן המציאות שכאן למטה. זו גם הסיבה שלא חי חיי אישות. ואף על פי כן הוא שאמר כי הנמנע ממצוות פרייה ורבייה כאילו שופך דמים, והוכיחוהו על כך. תשובתו הייתה שאינו יכול, שנפשו אחוזה במקום אחר, ושהוא מניח לאחרים לקיים זאת. הוא נמנה עם אלה שהוצאו להורג באכזריות.
השאלה היא אם המצווה היא צו או קשר. המילה "צו" מעוררת את הרושם שהתורה היא כפייה. אמנם בחינוך הראשוני אין מנוס מכך: חינוכו של אדם עובר תחילה דרך כללים מסוימים שיש לקבלם. אבל כשנשארים בשלב הכפייה בלבד, הדבר נעשה עבודה זרה, מן הטעם הפשוט שאין זה עוד אנו המקיימים את המצווה, אלא כוח חיצוני הכופה אותה עלינו. להיעשות משרתו של כוח זה — דבר פסול הוא.
להיות "זהיר" במצווה פירושו לקרוא דרכה. את הביטוי נוהגים לתרגם "להקפיד על קיום המצווה"; אך משמעו גם להאיר ולקרוא דרך המצווה. המצווה היא נר והתורה אור: התורה גדולה ממנה, אך אורה אור מפוזר, ואילו הנר הוא מה שנושאים אל החריצים והפינות כדי לראות. בבחינה זו המצווה נעלה מן התורה, משום שהתורה נשארת ברמה של עיון כולל, ואילו המצווה מכניסה את האור אל המקומות הנסתרים ביותר.
במצווה שלוש דרגות, כמו באדם. מעצם בריאתנו ניתנו בנו נפש — המציאות הגופנית של הישות, רוח — הרוח, ונשמה — המהות. כך גם במצווה: יש לה גוף, ואלה לעתים קרובות המצוות שאנו מקיימים מתוך הרגל, משום שאינן עולות לנו דבר ואינן מחייבות אותנו לדבר; יש לה רוח, שאנו מבינים ותופסים, אך היא עשויה להישאר מחשבה נאצלת, רצון ללמוד, חיפוש אחר ידע, בלי שנגענו במהות. ויש לה מהות, כשהיא נעשית לשמה: נתינה בחינם גמור, שבה אנו נעשים שותפים לרצון שאנו חולקים עם הבורא.
המצווה מפיחה נשמה בעולם ומונעת ממנו לקפוא על שמריו. היא המאפשרת את ההתחדשות. כך נאמר על ארץ ישראל, שנכתב עליה שהיא אוכלת יושביה: מי שמתיישבים בה ומאבדים את חוש ההתפתחות, המניחים לחייהם להתנהל במונוטוניות אין־סופית, בלי כל חידוש, בלי שאיפה ובלי רצון להתעלות, נעשים קורבנות של התיישבותם שלהם. אין די לשבת על האדמה; צריך ללכת קדימה.
המצווה היא קשר, והמנתק אותו דן את עצמו לבדידות. המילה משותפת בשורשה עם המילה המציינת את היחד. אמנם יש בה מושג של צו, ואני כפוף למצווה כשם שאני כפוף למי שהביאוני לעולם, עד שאוכל לעמוד ברשות עצמי. אבל למצווה יש לגביי משמעות משולשת: היא מאפשרת לי ללכת קדימה ולהתחדש, לחיות עם רעי וליצור קשר עם החברה שסביבי, ומעל לכול — לצאת לקראת הבורא. לנתק קשר זה פירושו לדון את עצמך לבדידות גמורה.
מצווה לעולם אינה מעשה פרטי גרידא. מתוך רמ"ח מצוות העשה, אנו מקיימים בעצמנו לכל היותר כשישים; השאר נעשות בהסכמה משותפת עם כל שאר בני החברה. די שאדם אחד יקיים פדיון פטר חמור — שהרי לא לכל אדם יש חמור — כדי שאהיה שותף בו, וכדי שייעשה בשביל כלל ישראל. לכל המצוות שאנו מקיימים יש הד חברתי, לאומי, ואף אוניברסלי.
הוי"ו היא המייצבת ונותנת ממשות. אין אומרים "זאת התורה" אלא "וזאת התורה": הכנסת האות הזאת היא שנותנת ממשות לכל רכיבי העולם, לחיינו שלנו ולחברה שאנו חלק ממנה, על גווניה ועל רכיביה השונים, שאינם כולם זהים. הרב מוסיף קריאה על דרך חילופי אותיות, שלפיה שתי האותיות הראשונות של המילה "מצווה" רומזות לחלק מן השם שאין אנו משיגים: יש אפוא במצווה משמעות נסתרת, מארג המאפשר לאדם לשמור על מגע עם מושג של שלמות ושל שאיפה שמעבר לבעיותיו.
המצווה אינה מוגשת מאליה: היא קוראת לרוץ. בן עזאי אומר לרוץ אחר המצווה הקלה. הריצה מוציאה את האדם מתרדמתו ומשגרת חייו; היא פעולה מהירה, יציאה לתנועה. מובן שיש מצוות קלות ומצוות חמורות: בניית מעקה לגג הבית היא דבר מובן מאליו, וברכות השחר משתלבות במנהגי ההיגיינה של הבוקר. ויש מצוות השבת, שבה יש לסגור את החנות כשכולם פותחים, ולהתמסר לרוחניות עזה — וזה אינו קל.
שכר מצווה — מצווה. למעשה אין קלה ואין חמורה: השקידה שתגלה במצווה שאינה עולה לך דבר תזכה אותך במצווה אחרת, חשובה הרבה יותר. אין לבקש כאן את רווחך או את אושרך, ואין להשתמש במצווה כגלימה של דת — שאין זו אלא צביעות. המצווה האמיתית היא היכולת לעבור אל מצווה אחרת, וזהו שכרה: התעלות אישית, הנעשית לאט. אינך יודע לאן תוביל אותך מצווה; לכן אין לעצור ולבחור בין הקשות לבין אלה שאינן קשות.
היצר אינו רע כשלעצמו. כשם שמבקשים ממך לרוץ אחר המצווה, כך עליך לברוח מן העבירה, שכן עבירה גוררת עבירה. העבירה היא להקשיב לעצמך, לספק את דחפיך, לבקש ליהנות מכל מה שנקרה בדרכך. אלא שהדחף עצמו טבוע בחיינו, ובלעדיו לא היינו יכולים להמשיך לחיות: מה שאנו קוראים לו יצר הרע יש בו לאמיתו של דבר יסוד יוצר, והוא המעניק לחברה את התנופה הדרושה לה כדי להתקדם ולשרוד. העבירה מתחילה כשנעצרים בו וחורגים מגבולות הצרכים שלנו עצמנו; ומשנלכדים במערבולת זו, שוב אין יכולת להיחלץ ממנה.
המצוות הן גוש אחד, ואחת מהן מכילה את כולן. מי שיורד לעומקה של מצווה אחת — כאילו קיים את כל מצוות התורה, משום שהגיע אל מהותן. כשם שאסור לפרק לרסיסים את רכיבי המחשבה, כך יש לשמור על אחדות זו בתחום המעשה ובתחום מימוש העצמי. ויש בקיום המצווה דרך להמשיך את השכינה אל העולם הזה: הואיל ומכלול המצוות הוא שמגלה את האלוקות, בדבקותנו בהן אנו מאפשרים לה לשכון.
אין דיבור ואין דבר שאין בו תועלת — וכך גם אתה. אם דבר נראה משונה ואתה מניח אותו בצד לעת עתה, סימן ששעתו עדיין לא הגיעה; כשלעצמו, הוא חשוב. כך גם אישיותך שלך. הרב מחיל זאת על דורו שלו: לפניי היו דורות אחרים, ואם באתי בדור הזה, סימן שבדור הזה עליי למלא את שליחותי. זו שעתי, וכאן יש לשליחותי משמעות; עתה משנבראתי, עליי לנהוג כאילו לא הייתי קיים אלא כדי למלאה.
שאלה מן הקהל מובילה אל שתי אותיות ה"א שבשם. כשנשאל על הטענה שהמצווה נעלה מן התורה, מבהיר הרב שאות זו מופיעה פעמיים בשם ה': חלק אחד של המצווה אינו ניתן לביטוי, הוא מעבר להשגתנו ונעלם מאיתנו; והחלק האחר הוא ביטויה הגופני והטבעי, זה של הרגע עצמו ושל המעשה. הראשון עוטף את האלוקות, והשני הוא המציאות הנוכחת שאנו עוסקים בה, לומדים אותה ומממשים אותה על כל צורותיה.
אותו מעשה טוב עצמו אינו מצווה כשהוא מנותק מן השלם. לשאלה אם מושג המצווה שמור לעם ישראל בלבד, משיב הרב שחוקים רבים שייכים למוסר האוניברסלי — לא לגנוב, לא לשקר, לא להעיד עדות שקר — ושלא רק עם ישראל מקיים אותם. ההבדל טמון בדרך קיומם. המצווה היא אחדות; כשאנו מקיימים אחת מהן, אנו מקיימים אותה בתוך האחדות הזאת וקושרים אותה אליה. כל עוד אינה קשורה אליה, אין היא שלמה ואין היא מושלמת, והיא עלולה אף להפוך לפולחן אישי: טבעי הוא לתת, טבעי הוא לדבוק באמת — אך אין בכך די.
תמלול מלא של השיעור
אנו פונים עתה ללימוד המשנה השנייה בפרק הרביעי, שנקרא בשבת הבאה. משנה זו משלימה את דברי בן זומא, שהגדיר את העשיר כמי ששמח בחלקו; את הגיבור כמי שמצליח לכבוש את יצרו; את החכם כמי שמבקש ללמוד מכל אדם; ולבסוף את הראוי לכבוד, להדר ולהוקרה — כמי שמכבד את זולתו, כמי שמכבד את הבריות. ועתה בא בן עזאי. שימו לב שלבן זומא ולבן עזאי אין תואר "רבי"; הם נושאים שם של ייחוס, על שם אבותיהם, זומא ועזאי. אומרים שהתייתמו בילדותם, ולכן נקראו כך — הייתה זו דרך להנציח את זכר אבותיהם, בקוראם להם בן זומא, בן עזאי.
ולאמיתו של דבר, תוארם היחיד היה הכבוד והאהבה שרחשו להוריהם, עד כדי כך שוויתרו אפילו על שמם שלהם. אנשים אלה הצטיינו בידיעותיהם, שחבקו תחומים רבים והיו רגישות במיוחד לפתיחות מחשבתית דרך התורה. הן לא הצטמצמו לא בתחום ההגות, לא בתחום ההלכה ולא בתחום הקבלה, אלא הצליחו לחבוק את כל פניו של הדבר האלוקי שנגלה ולראותו כמכלול אחד. עבודה זרה של ממש היא לפרק את הדברים לרסיסים ולראותם כרכיבים, נאמר, עצמאיים. גופו של האדם הוא שלם אחד, וכך גם העולם — העולם הגשמי וגם העולם הרוחני — ולכן אין להתמקד רק בפן אחד או באיבר אחד ולהתעלם מכל השאר.
יש למצוא את ההרמוניה של השלם, הן בגוף והן ברוח. כך אכן פועלים הדברים. זוהי הכרזת האחדות שאיננו חדלים להכריז ערב ובוקר: כלומר, איננו מחלקים, איננו מפרידים דבר — לא בעולם הבריאה ולא בעולם הרוח. בן זומא היה אכן — אני אומר בן זומא, אבל אנו לומדים את בן עזאי — בן עזאי היה איש הפתיחות המחשבתית הזאת, כך שמתוך לימודו תמיד בקע אור עז. ואף על פי כן לא חטא האיש הזה בגאווה; אדרבה. הוא העריך את רבותיו — הוא היה תלמידו וחברו ללימוד של רבי עקיבא, וגם תלמידו של רבי יהושע בן חנניה — ובכל זאת אמר שהחכמים, רבותיו, היו בעיניו כקליפת השום. אין בכך שום זלזול; להפך.
הוא היה בעל שכל מהיר ונוקב. אתם יודעים שכאשר חופרים ומבקשים לרדת לעומק הדברים, נוטים לעתים אפילו לערער את משנת הרבות; לא כך היה אצלו. כשם שהשום חריף, חזק מאוד בטעמו, וקליפתו שומרת עליו אך אין בה טעם כלל — היא רק מגינה על התוך — כך הייתה משנת רבותיו. משנת רבותיו עטפה תמיד את שכלו, שביקש את האמת בעומק הדברים. שהרי ידוע לנו שבן עזאי היה מאלה שהעזו לעבור, בחייהם, את סף הידיעה של העולם שמעבר, ואומרים שמת מכך — כי יש ספים שאדם עובר לפעמים, ושוב אינו שייך לעולם הזה.
הוא נמצא בעולם המלאכים, בעולם הרעיונות; הוא מתנתק לגמרי ממציאות העולם הזה. זו, אגב, הסיבה שבן עזאי לא חי חיי אישות ומעולם לא נשא אישה. יש אומרים שנשא את בתו של רבי עקיבא, אך לזמן קצר מאוד. ואף על פי כן הוא שאמר כי כל הנמנע מלקיים מצוות פרו ורבו, מצוות פרייה ורבייה, כאילו שפך דמים — והוכיחוהו על כך. ומה הייתה תשובתו? "נפשי חשקה בתורה" (יבמות סג ע"ב): "איני יכול. אני מניח זאת לאחרים, שיקיימו הם; אבל אני — אין בי יכולת לכך, הדבר למעלה ממני." לכן ראו בו כמי שאינו שייך לעולם הזה. ובכל זאת הוא נמנה עם העשרה — עשרת הקורבנות, עשרת הגדולים שהוצאו להורג באכזריות בידי…
למה מזמין אותנו בן עזאי? ראשית, הוא מעורר אותנו לשאול על משמעות המצווה. מהי המצווה? האם היא צו, האם היא קשר — האם עניינה כפייה או הכרח? אפשר להשיב: כל אלה גם יחד. אבל המונח "צו" עשוי להביא אתכם לחשוב שהתורה היא כפייה, שהמצווה היא כפייה. אמנם בחינוך אין מנוס מכך: חינוכו של אדם עובר קודם כול ולפני הכול דרך כללים מסוימים שיש לקבלם. אבל כשנשארים בשלב הכפייה הזה בלבד, הדבר נעשה עבודה זרה — נעשה מעשה של עבודה זרה. מדוע? מן הטעם הפשוט שלא אנו מקיימים את התורה, לא אנו מקיימים את המצווה, אלא כוח חיצוני כופה זאת עלינו — ולהיעשות משרתו של אותו כוח חיצוני הכופה עלינו את המצווה, דבר פסול הוא! צריך להגיע לכך שנהיה "זהירים במצווה". "זהיר במצווה" נוהגים לתרגם: מקפיד על קיום המצווה. אבל "זהיר במצווה" פירושו גם לקרוא דרך המצווה, להאיר דרכה. "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג): המצווה היא אור, והתורה היא אור גדול יותר — אך אורה אור מפוזר.
אבל כשבאים לבדיקת חמץ, כשרוצים באמת לבער כל מה שעלול להחמיץ בתוכנו — לשם כך בודקים "לאור הנר". בנר נכנסים אל החריצים, אל החורים, כדי לראות. ולכן בבחינה זו המצווה נעלה מן התורה, משום שהתורה נשארת ברמה של עיון כולל, ואילו על המצווה נאמר: "נר מצוה". הנר מכניס את האור אל המקומות שהאור מתקשה ביותר להגיע אליהם. ולכן, באותו אופן — כשם שמעצם בריאתנו ניתנו בנו נפש, שהיא המציאות הגופנית של הישות, רוח, שהיא הרוח, ונשמה, שהיא המהות —
כך יש במצווה נפש, רוח ונשמה. יש גוף המצווה — ולעתים אלה המצוות שאנו מקיימים פשוט מתוך הרגל, או משום שאינן עולות לנו דבר ואינן מחייבות אותנו לדבר. ויש רוח המצווה, רוחה של המצווה: אנו מבינים אותה, אנו תופסים אותה. זה יכול להישאר ברמה של מחשבה נאצלת, של רצון ללמוד, של חיפוש אחר ידע — ועדיין לא נגענו במהות המצווה. מהות המצווה היא כשהיא נעשית לשמה — "לשמה" פירושו: לשם עצמה. יש נתינה בחינם גמור ברצונה של המצווה, שהרי זהו הרצון שאנו חולקים עם בורא העולם; ולכן אנו רוצים, במובן מסוים, להיות שותפים למצווה, המונעת מן העולם לקפוא על שמריו — שכן המצווה היא המפיחה נשמה בעולם ומאפשרת לנו להתחדש. כך נאמר אפילו על ארץ ישראל: "ארץ אכלת יושביה הוא" (במדבר יג, לב). כיצד יכולה ארץ לאכול את יושביה? מי שמתיישבים בארץ ושוב אין בהם חוש של התפתחות, המניחים לחייהם להתנהל במונוטוניות בלי כל חידוש, בלי שאיפות חדשות, בלי רצון להתעלות — הם נעשים קורבנות של התיישבותם בארץ הזאת, של אחיזתם בארץ הזאת.
אין להיות "יושב" על האדמה בלבד; צריך באמת ללכת קדימה. ומה שמאפשר ללכת קדימה הוא המצווה, משום שהמצווה היא שגורמת לנו ללכת יחד — ולא רק עם רענו — שכן מושג ה"צוותא", היחד, הוא קשר: המצווה היא קשר. יש בה אמנם מושג של צו. ואני כפוף למצווה, כשם שאני כפוף לבורא, כשם שאני כפוף למי שהביאוני לעולם, עד שאוכל לעמוד ברשות עצמי, בעצמאותי. המצווה היא אפוא קשר, ולנתק קשר זה פירושו לדון את עצמך לבידוד גמור, לבדידות, לכיליון. בכך יש למצווה משמעות משולשת לגביי.
היא מאפשרת לי באמת ללכת קדימה, להתחדש; לחיות עם רעי, ליצור קשר עם העולם שסביבי, עם החברה הסובבת אותי; ומעל לכול — לצאת לקראת הבורא, כמו שנאמר: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם" (דברים ד, ד). הדבקות — באיזה אופן? ובכן, החכמים לא ריככו את דבריהם: הם אמרו שהמצוות הן רכיבים של האלוקות, שהן מרכיבות את האלוקות. […] הקב"ה עצמו שומר את המצוות: "ושמרו את משמרתי" (ויקרא כב, ט) — ישמרו את מה שאני עצמי שומר. למצווה יש מציאות ספירתית, שהיא מעבר להשגתנו, השוברת את כבלי המחנק הכלל־עולמי שבו אנו נתונים, ומאפשרת לנו מבט כולל על הכול: עליי, על מקומי בתוך החברה, על החברה הנמצאת סביבי ולשירותי, ועל בוראי —
הוא המעניק לי את החיים; והחיים האלה הם מצווה. והמצווה הזאת היא כלל התורה. אמנם התורה — כלל התורה — היא רמ"ח מצוות: יש רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה מצוות לא תעשה. ובדרך אגב: מתוך רמ"ח מצוות העשה האלה, אנו מקיימים בעצמנו לכל היותר שישים; השאר נעשות בהסכמה משותפת עם כל שאר בני החברה. די, למשל, שאדם אחד יקיים את מצוות פטר חמור, פדיון פטר חמור, או מעשר בהמה, מעשר הצאן — לא לכל אדם יש צאן, לא לכל אדם יש חמור או סוסה. די אפוא שאחד יקיים זאת, ושאני אשתתף, שאהיה שם.
הוא עשה זאת בשביל כלל ישראל, משום שלכל המצוות שאנו מקיימים יש הד חברתי, לאומי, ואף אוניברסלי. כיצד להסביר זאת? אין לכך הסבר — משום שהמצווה היא, במובן מסוים, שם ה' העטוף, המלובש. אותיות ו"ה של "מצוה" הן ו"ה של שם הוי"ה. ו"ה הן העולם שכאן למטה, והוי"ו היא אות האמת. זו האות שאנו מוצאים בתורה ב"ווי העמודים"; היא אות התורה: "וזאת התורה". אין אומרים "זאת התורה" אלא "וזאת התורה" (דברים ד, מד), בהכנסת הוי"ו — משום שהוי"ו היא המייצבת הכול; היא שנותנת ממשות לכל רכיבי העולם, לכל הרכיבים שבתוכנו, בחיינו שלנו, ולכלל החברה שאנו חלק ממנה, על גווניה ועל רכיביה השונים, שכמובן אינם כולם זהים.
"אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים" (ברכות ה ע"ב): בין המרבה, המתאמץ לקיים את המספר הגדול ביותר של מצוות, ובין המצמצם עצמו למידת ההכרחי — העיקר הוא שיכוון את הכול כלפי שמים, כלומר ברוח של חינם גמור, בלי לצפות לשום תמורה. המצווה היא לשמה. ו"ה הן מה שהיא חולקת עם שם הוי"ה, ו"ה של המידה האלוקית. אבל גם י"ה כשלעצמן הן מידה אלוקית. אתם יודעים שיש קריאות שונות של התורה דרך האלף־בית העברי: או בסדר א־ב, או בסדר שבו ת' מחליפה את א', ש' מחליפה את ב', ר' מחליפה את ג', וכן הלאה.
זה נקרא א"ת ב"ש. יש גם אחרות; אני נותן לכם את זו. לאותיות מ"צ מתאימות, בא"ת ב"ש, האותיות י"ה. כלומר, יש משמעות נסתרת במצווה, המתאימה לחלק האלוקי שאינו נאמר — ל־י"ה — אלא שאיננו משיגים אותו. חכמינו אמרו שהאלוקות כשלעצמה עשויה מן המארג הזה, כדי שהאדם יוכל לשמור על מגע עם מושג זה של שלמות, של מלאות, של שאיפה שמעבר לבעיותיו שלו. ועתה, מה אומר בן עזאי? "הוי רץ למצוה קלה" — רוץ אחר המצווה הקלה. המצווה אינה מוגשת מאליה; היא מזמינה לרוץ. היא מזמינה, היא הולכת, היא פעולה; היא מוציאה את האדם מתרדמתו, משגרת חייו. אבל מובן שיש מצוות קטנות ויש מצוות גדולות. יש מצוות קלות — למשל מצוות מעקה, לבנות מעקה, להקיף את הגג במעקה כשבונים בית; הן, נאמר, מובנות מאליהן.
מצוות רחיצת הבוקר, ברכות השחר וכדומה — זה חלק מן ההיגיינה. ויש מצוות השבת, שבה צריך לסגור את החנות כשכולם פותחים — כשכולם פותחים! — מצוות השבת, שבה צריך באמת להתמסר לרוחניות עזה. זה קשה; לא קל לשמור שבת עם כל איסוריה. כן — אבל הוא אומר: במעשה אין קלה ואין חמורה. "הוי רץ למצוה קלה": השקידה שתגלה בקיום מצווה שלא הייתה עולה לך דבר — היא עצמה תפתח לפניך את שערי מצווה חשובה פי עשרה, משום שתהיה זו מצווה: "שכר מצוה מצוה", שכרה של מצווה הוא מצווה אחרת. במצווה אין לבקש למצוא את אושרך, את רווחך.
אין פשוט להשתמש במצווה כבגלימה של דת. המצווה האמיתית, קיום המצווה, היא היכולת לעבור אל מצווה אחרת, נעלה יותר — וזהו שכרה: שכרה הוא התעלות אישית הנעשית לאט, משום שמצווה גוררת אחריה מצווה אחרת. לכן אין לעצור ולברור בין המצוות, לשקול אילו קשות ואילו אינן. "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות" (אבות ב, א). אינך יודע לאן תוביל אותך מצווה. ולהפך: "ובורח מן העבירה". כשם שמבקשים ממך לרוץ אחר המצווה, לפעול בזריזות, כך עליך לברוח מן העבירה — משום שהעבירה, כפי שאמרנו קודם, היא להקשיב לעצמך, לספק את דחפיך, להיענות לתאוותיך ולבקש ליהנות מכל מה שנקרה בדרכך.
הדחף עצמו טבוע בחיינו, משום שבלעדיו לא היינו יכולים באמת להמשיך לחיות. היצר — כבר דיברנו על כך — מה שאנו קוראים לו יצר הרע, לאמיתו של דבר אינו רע כשלעצמו; יש בו יסוד יוצר. הוא המספק לחברה את הדחפים הדרושים לה כדי להתקדם, כדי לשרוד. אבל העבירה היא כשנעצרים בו וחורגים מגבולות צרכינו אנו. ואז "עבירה גוררת עבירה", עבירה גוררת עבירה, עבירה גוררת עבירה — וכמו במצווה, הדלת נפתחת, אל העולם, אל עולם ההוללות. גם כאן יש לדעת שהרס עצמי זה של הישות — "שכר עבירה עבירה" — משנלכדנו במערבולת זו, שוב אין לנו מוצא.
מה שבן עזאי מוסיף על משנת בן זומא — כלומר: "איזהו חכם", "איזהו גבור", "איזהו עשיר", "איזהו מכובד", מיהו החכם, מיהו הגיבור, מיהו העשיר, מיהו הראוי לכבוד — […] — הוא אומר לנו: היזהר, כל זה עומד קודם כול בסימן הענווה […]. אני יכול לממש את עצמי בתחום החכמה, בתחום העושר, בתחום הכבוד, בתחום הגבורה, רק בדרך של "שכר מצוה מצוה" או של "שכר עבירה עבירה". המצווה עצמה היא אפוא גוש אחד.
כל המצוות הן גוש אחד. מי שמקיים מצווה במלואה, מי שיורד לעומקה של מצווה אחת — כאילו קיים את כל מצוות התורה, משום שהגיע באמת אל מהותה של המצווה כולה. ואכן, כשהתורה מדברת על כל המצוות היא אומרת "כל המצוה" (דברים ח, א): היא נוקטת לשון יחיד לכלל המצוות. צריך לומר: היזהר — גם כאן, בתחום זה כמו בתחום המחשבה, אסור לפרק לרסיסים את רכיבי המחשבה, ויש לשמור על המבט הכולל בכל דבר ובכל התחומים, גם בתחום המעשה, מימוש העצמי. והנה, יש בתחום המצווה, בקיום המצווה, דרך להמשיך את השכינה אל העולם הזה.
הואיל ועולם המצוות הוא שמגלה את האלוקות, הרי בקיומן, בדבקות בהן, אנו מאפשרים לאלוקות לשכון על ידינו. וזו גם הסיבה שבן עזאי היה אומר: "אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד, ג). […] פשוט עוד לא הגיעה שעתו. אם הדבר נראה משונה והנחת אותו בצד, הרי זה משום שלעת עתה לא הגיע זמנו; אבל כשלעצמו הוא חשוב. לכל דיבור, לכל דבר יש חשיבותו — כמוך, כמו אישיותך שלך.
אנו אומרים זאת תמיד. […] אני עצמי — בתקופה הזאת נקראתי להתקיים; אבל לפניי היו דורות על גבי דורות, ובדורות ההם לא הופעתי, לא יכולתי להתקיים. אם באתי בדור הזה, סימן שבדור הזה עליי למלא את שליחותי. סימן שזו שעתי, וכאן יש לשליחותי משמעות. […] עתה משנבראתי, עליי לנהוג כאילו לא הייתי קיים אלא כדי למלא את תפקידי ברגע הזה. […]
זה העיון בדבריו של בן עזאי. אם יש לכם שאלות על בן עזאי… — "יש לי שתי שאלות. הלימוד שלך — ואני מודה לך מאוד עליו — הזכיר לי את 'באורך נראה אור' (תהלים לו, י). אני מבין אפוא שמתוך המצוות, מתוך קיום המצוות, אנו רואים את התורה באחדות של אור. האם זה כך? והשאלה השנייה שלי… במובן זה, המצווה לא הייתה נעלה מן התורה, אלא דווקא אור המוביל אליה." — הנה. ובכן, שמעו: יש נקודה אחת שלא אמרתי. יש שתי אותיות ה"א בשם ה', הוי"ה. אני אומר שיש חלק במצווה שאינו ניתן לביטוי, שאינו בהישג השגתנו, שנעלם מאיתנו.
זו הה"א הראשונה. ויש הביטוי הגופני, הטבעי, של המצווה הזאת […]. הה"א הראשונה היא אפוא מארג המצווה העוטף את האלוקות ונותן לה את התורה — ואת התורה אנו לומדים, אנו מעמיקים בה, אנו מממשים אותה על כל צורותיה. אבל לשם כך, הה"א השנייה היא ה"א של המציאות הנוכחת, של המעשה ברגע עצמו, של הביטוי הגופני שאנו נותנים לחיי הרוח. — "ושאלה שנייה: האם קיום המצווה, או אפילו מושג המצווה, שמורים לעם ישראל בלבד? אנו רואים היטב שלפעמים אנשים שאינם יהודים עושים דבר שאפשר לומר עליו: 'הנה, זו מצווה.' האם אפשר לכלול זאת במכלול המצוות שעם ישראל מקיים, או שמא עושים הפרדה?
אצל אלה זה אולי מעשה טוב, ואצל אלה — מצווה, וכן הלאה." — ובכן, יש מצוות שהשכל מחייב אותן: למשל, שלא גונבים, שלא משקרים, שלא מעידים עדות שקר. לא רק עם ישראל מקיים אותן; לדעתי הן שייכות למוסר האוניברסלי. יש חוקים רבים השייכים למוסר האוניברסלי. אבל דרך קיומם שונה. הדרך — משום שחוקים אלה, משנותקו מן השלם… אמרתי לכם שהמצווה היא גוש אחד, אחדות אחת; לפיכך, כשאנו מקיימים מצווה, אנו מקיימים אותה בתוך האחדות הזאת, אנו קושרים אותה תמיד לאחדות הזאת, למכלול הזה. וכל עוד איננו קושרים אותה למכלול, היא אינה שלמה, אינה מושלמת; היא עלולה אפילו, בקצה, להיעשות פולחן אישי, פולחן זר. מדוע? משום שזה טבעי: טבעי לתת צדקה, טבעי לדבוק באמת, לא לשקר, לא לפגוע בזולת — אך אין בכך די.
וכדי שהמצווה שאני מקיים תהיה — תהיה גוף אחד עם כלל התורה. כך היא עומדת בקיומה הנצחי. שאלה אחרת…
להמשך הלימוד
- → השיעור הקודם: פרקי אבות ג: מאין באת ולאן אתה הולך
- השיעור הבא: פרקי אבות: קניין התורה לקראת שבועות ←
- כל השיעורים בסדרה: פרקי אבות – משלי האבות
- מיהו הרב רפאל בניזרי?