פרקי אבות, פרק שלישי

ערב טוב, ידידיי. אנו חוזרים ללימוד הפרק השלישי, משנה א: עקביא בן מהללאל אומר. אמרנו שהיה תנא בן המאה השנייה, שבלט בעמדת התנגדות נחרצת, גם מול חכמי דורו, עד כדי כך היה משוכנע במסקנות עיונו בארבעה דברים — עד שהחכמים, שהכירו בגדלותו בתורה, הציעו לו לחזור בו ולהצטרף לדעת הרוב. והוא עמד על דעתו, סירב, ואמר: מוטב לי להיקרא שוטה בעיני הבריות — להיחשב משוגע בעיני הברואים — מלבגוד באמתו של בוראי. עמדה זו זכתה לגינוי מסוים מצד החכמים, שהרי נידו אותו והרחיקו אותו במידה מסוימת מן הציבור; אך יש אומרים שלא הרחיקו לכת כל כך, אלא פשוט הניחו, במותו, אבן על גבי ארונו, לומר שחרף הכול מבקשים עליו מחילה על חטאיו. בכך מתבאר גם מנהגנו להניח תמיד אבן על קבר, כדרך לבקש רחמי שמים על הנפטר היקר שאת קברו אנו פוקדים בבית העלמין. ודבריו נתקדשו מאז כמסר האחרון הנמסר לאדם העוזב את העולם, בעיקר בקהילות האשכנזים; אך כיום הדבר מקובל ונהוג גם בקהילות הספרדים.

ומה שהוא אומר הוא: "הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" (אבות ג, א). לאמיתו של דבר, מה שמתרגמים "הסתכל" פירושו "התבונן". התבונן, העמק — במילה "הסתכל" טמונה המילה "שכל". היה מודע לשלושה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה; לא תעמוד, למעשה, בדרכה של העבירה. והסברנו שהעבירה היא דרך של יציאה מגבולותינו שלנו, מגבולותיו של האדם עצמו. אין צורך להציב לעצמך אתגרים בחיים. אמרנו שכשם שעצם משתקף באופן שונה לפי הזווית שממנה מתבוננים בו — אם מתבוננים בו משמאל, מימין, מלפנים או מן הצד — הצללים והאורות שיבטאו את מציאותו יהיו שונים.

כך הוא גם בתפיסתנו הרוחנית את הדברים. התפיסה הרוחנית אינה זהה אצל כל אדם. ולכן, גם כשאנו מקיימים את המצוות, איננו מקיימים אותן באותו אופן. וכל אחד לפי מדרגתו, ולפי הדרך שבה הוא מקיים — ובלבד שיש בו יושר מסוים, נאמנות מסוימת לאמונתו שלו, ובלבד שהוא עקבי עם עצמו — ערך מעשהו שקול לגמרי כנגד ערך מעשהו של הצדיק, אף שהצדיק נהנה לעתים מזכויות יתר מסוימות שאין לאחר. לפיכך אין לנו לשפוט את ערכו הרוחני של המעשה שעושה ומקיים זה או זה, במידה שהוא הביטוי הטבעי של כל אדם לפי כוחותיו. כיצד, אם כן, אפשר לבחון את יושרו הרוחני של האדם? על כך הוא אומר לנו: אם אינך רוצה לבוא לידי עבירה, לידי אותה חריגה, אותו אתגר שהאדם מציב לעצמו — בין בחומרות שבאורתודוקסיה ובין בגבולות המינימליים של הקיום — דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. לאמיתו של דבר, היה אפשר לצמצם את דבריו של עקביא בן מהללאל לכך, להסתפק בניסוח הזה; אך הוא אומר זאת גם באופן אחר: "דַּע מֵאַיִן בָּאתָ — מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ — לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן — לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא".

אלא שעקביא בן מהללאל בחר לומר את דבריו בשני שלבים, משום שלדעתו הם מופנים אל ציבור. ציבור, כידוע לכם, הוא קהילה, וקהילה אינה עשויה מקשה אחת. ציבור של ממש מורכב מצדיקים — הם האות צ'; מבינוניים, אנשים ממוצעים — הם האות ב' שבמילה "ציבור"; ומרשעים — שהאות ר' רומזת עליהם בראשי תיבות. והרשע אינו הכופר, כפי שנוהגים לתרגם, שהרי הכופר נקרא "כופר"; הרשע הוא מי שהוא חכם, הפילוסוף, מי שמבקש לשים את הדגש על המחשבה שמאחורי המעשה יותר מאשר על המעשה עצמו.

והנה, במידה שהדבר מנתק אותו ממחויבותו הממשית, הוא נחשב רשע. אך שימו לב: אנו זקוקים לו. ומשום כך אמרו חכמינו שכאשר הרשע אינו נמנה בין עשרת האנשים שבקהל, אין התפילה במדרגתה המיטבית. שכן בקטורת, שהייתה מוקטרת על המזבח — מזבח הזהב — והרי ידוע שהקטורת, במשמעה האמיתי, היא קשר: היא שמקשרת בין העולם הזה שלמטה לעולם שלמעלה; והיא ריח, ריחה של ההוויה, המבטא את היותה של עבודת ה' זו לרצון, המשכינה את הרוחני בארץ ומעלה את הארצי אל מדרגת הרוחני.

ובכן, בקטורת זו היה רכיב שהיה טמא ביסודו, ודווקא הוא שנתן, שהגביר, את ריח הקטורת. הרשע אפוא אינו מי שיש להוציאו ולסלקו. אדרבה, עלינו לראות כיצד נוכל לשלבו, כיצד נוכל להכילו — כשם שאנו מבקשים להכיל את היצר הרע. היצר הרע, מה שמתרגמים כ"יצר הרע", הוא לאמיתו של דבר רֵעַ לדרך; הוא הרֵעַ, החבר. אלא שהוא נעשה יצר הרע רק כשמנתקים אותו מן היצר הטוב, כשאין היצר הטוב, הכוונה הטובה, שולט בו ותוחם אותו — בבחינת "בשני יצריך", ששם מונח רעיון השליטה — משום שעבודת ה' עוברת דרך שני היצרים הללו. מושג העבירה חל אפוא כשכלי החטא הוא הוצאת הדברים — הרכיבים שנתנה התורה — מחוץ לגבולותיהם שלהם. איננו מדברים כאן על עוון, על הסטייה שהיא פרשנות מוטעית או התרשלות בחובה, במחויבות המוסרית, ועל אחת כמה וכמה לא על הפשע, שהוא מעשה של מרד. לא: עבירה — מן הפועל "לעבור", ואילו אני עברי, ועליי לכונן את המעבר, את המעברה, מעֵבר אחד אל העֵבר האחר, לא כן? זה מה שעליי לעשות בחיי, ובכל זאת אני נשאר באי־ודאות. והנה אמרנו שדרך נקודה אחת אפשר להעביר אין־ספור ישרים. וכל הכיוונים טובים. אך אם חרדים אנו לאחדות, עלינו אכן לסמן את כיווננו. וחכמינו הרחיקו לכת באומרם "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ" (קהלת ב, יד) — כלומר, החכם מביא תמיד בחשבון שיש נקודת מוצא ונקודת סיום; אנו נעים ביניהן, בתוך קטע של חיים, כל אחד בדרכו — שוב, משום שלא לכל אדם ניתנים אותם סיכויים — כל אחד בדרכו. העיקר הוא לחיות בזמן שאינו זמן העבר, ולא זמן של הווה הבורח מאיתנו, ולא זמן של עתיד מוטל בספק. אני מזכיר תמיד את דבריו של אבן עזרא על הזמן: העבר — אין; העבר אינו עוד, ואין טעם להתקבע תמיד במה שהיה. ההווה — כהרף עין; הוא חולף, בורח מאיתנו, ואין לנו בו אלא אחיזה קלושה. והעתיד — העתיד מוטל בספק: אנו יכולים לתכנן תכניות לעתיד, אך מי יאמר שנהיה כאן מחר כדי להגשימן? לעומת זאת, יש זמן שהתורה ביקשה מאיתנו למנות לעצמנו. זה מה שאנו עושים, למשל, בימי ספירת העומר. אנו מונים זמן שמחוץ לזמן. זמן זה תלוי ביציאת מצרים, בשחרור הוויתנו ובמתן תורה. והתורה, כך נאמר לנו, היא חירות ההוויה, משום שהיא קוראת לנו להתעלות מעל הזרם שבו שיבץ אותנו מזלנו, גורלנו; והיא קוראת לנו אכן להחזירו לאפיקו, ואם כבר נתון הוא בו — להוסיף לו שבח, ערך מוסף. כל החיים יחסיים הם: הם נשארים טיוטה של דבר אחר העתיד לבוא, שישכלל את כל הטיוטות שנעשו לפניו.

כך הם החיים. הטיוטות של הורי הורינו, של סבינו, של הורינו וכן הלאה — כל אחד במדרגתו מעניק להן צורה טובה יותר, הבנה טובה יותר. כל אחד בונה קומות נוספות על היסודות הללו. ומה שאומר עקביא בן מהללאל הוא פשוט: "דע מאין באת" — דע שבאת מן האין, מן האַיִן. באת מן האין: פירושו, ראה כאילו לא נעשה דבר לפניך. לאמיתו של דבר, אתה מגיע אל המאה שלך, אל הדור שלך; אך יכולת להיות כאן לפני מאה שנה, לפני מאתיים שנה — והיו לך חיים אחרים, משאות אחרים, שליחויות אחרות. אבל לא. "עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְדַאי" — "איני כדאי", כלומר: לא היה בי צורך. יכולתי אמנם להיות כאן לפני מאתיים שנה […]; אלא שעכשיו נקראתי להיות ולמלא את שליחותי.

כך יש לראות את הדבר; ולפיכך, כל מה שקדם לי, אם יש להביאו בחשבון, הרי הוא כחלקיק מן האַיִן — מן המוחלט, מן האין־סוף. ועל האין־סוף הזה מורכבים חיי. אך שימו לב: ה"דע" אינו פשוט ידיעה של מידע. ה"דעת" הראשונה היא "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" (בראשית ד, א): הדעת שרויה באהבה, והאהבה שרויה בדעת. לכן עליך לטפח באמת את האהבה שנתנה לך חיים — שהרי איננו מדברים על התאווה הבהמית העומדת במקור החיים. אצל האדם הדבר אחר: לא התאווה היא המולידה את הילד, אלא הרצון בילד הוא שנותן לו גוף ונותן לו את האהבה הזאת.

וכך עליך לראות באמת את קריאתך לחיים — בידיעה שבחיים אלה, שעליך לחיות אותם בשני פנים, יש עולם הזה ויש עולם הבא. העולם הזה עתיד להיקרע, והעולם הבא לבוא במקומו, שהרי בסופו של דבר, מה שאני עושה בחיי, מה שאני מקריב, הוא בראש ובראשונה למען הדור הבא; והדור הבא הזה הם ילדיי — ילדיי, שהם חלק ממנו. ומשום כך נאמר בספר משלי: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח). "מוסר אביך": "מוסר" הוא מן הפועל "יסר", להעמיד בניסיון. להעמיד בניסיון — האב הוא שעומד בניסיון קשה בחינוך בנו, חינוך שאינו עובר דרך סך הידיעות שהוא מקנה לו, אלא דרך הדוגמה האישית שהוא משמש לו.

"ואל תטוש תורת אמך". ותורת אמך היא כל אותן מצוות, כל אותן זיקות שבתחום הרגש ושל רצון להתחדשות, לשיבה אל המקור — משום שבזמן ההתחדשות הזה אנו רואים את חיינו, ולא בזמן הזורם והולך, המופשט, הבלתי תלוי בי, השוחק אותי ומזקין אותי. לא: המצווה הראשונה שנתנה לי התורה היא הכוח לנהל את זמני שלי. וזמני שלי נקצב לפי ההתחדשות של כל רגע ורגע. משום כך השאלה הנשאלת תמיד היא: "מה חידשת היום?" איזה לימוד חדש אתה מביא היום, בזמן הזה שבו אתה חי? זאת אפוא יש להביא בחשבון: זהו הזמן שהולידך, שקרא לך להיות. זהו העבר.

"ולאן אתה הולך" — אל איזה מקום אתה מועד. הזמן והמרחב: הזמן, אמרנו, הוא מה שאנו חולקים עם כל אדם; המרחב הוא מה שאני תופס והוא שלי. אלא אם כן יעקרו אותי ממרחבי — ואז תוכלו לתפוס אותו אתם בתורכם. אך אם אני נמצא שם, איש אינו יכול לשלול ממני את המקום שאני תופס. המקום שאני תופס, המקום שאני בונה, אישי הוא לגמרי, פרטי הוא; הזמן אינו פרטי — אף שבתוך הזמן הזה כל אחד חולק אותו באופן שונה — ואילו הבית, המרחב שבו אני חי, הוא שלי: הוא הישגי, הוא מפעלי. "אָן" אפוא הוא המרחב. ואמנם, כששואלים אדם "לאן אתה הולך", לאן פניך מועדות — זהו ההווה. "לאן אתה הולך" הוא ההווה. איננו יודעים תמיד לשם מה אנו כאן; אילו ידענו, היו הדברים פשוטים יותר. איננו יכולים לדעת, משום שאיננו יודעים כיצד נתפתח — ויכולנו, בסופו של דבר, להתפטר ולסרב לחיים.

אבל אומרים לנו: לא. "עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי" (אבות ד, כב); לא אתה החלטת לחיות. אתה יכול אמנם להחליט שלא לחיות עוד. אך הדבר ראוי לגינוי. מדוע? משום שיש בו דחיית שליחותך; זהו מעשה של חולשה; זוהי עריקה. אינך מסוגל להתמודד עם קשיי החיים, אתה מוותר — וממילא אינך ממלא עוד את תפקידך. אם באמת נכשלתי, הרי זה כאילו לא הייתי מעולם. והרי יודעים אנו היטב מהו החסד — "חסדים טובים": וכי ייתכנו חסדים רעים? "חסדים טובים" — מדוע עליי לומר "חסדים טובים", חסדים שהם טובים? משום שמתן רעל כדי להקל על נפש מיוסרת אינו נקרא חסד טוב, אלא חסד רע. יש בכך משום נטילת נשימתם האחרונה של החיים, גם כשמדובר בהוויה שנשימתה אוזלת. ובכן, זהו העתיד: "וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" — אנו נותנים דין וחשבון תמיד.

אין צורך ל… החכמים אומרים שמי שעושה מעשה, מעשה רע, נפרעים ממנו מדעתו — ביודעין — משום שאנו משווים את עצמנו תמיד למישהו. אנו יודעים תמיד מה היינו ראויים לו אילו חרגנו מן הכלל, אילו החלטנו בסופו של דבר ללכת בדרך לא ישרה, וכדומה. אנו יודעים מה מצפה לנו. זהו "מדעתו". "שלא מדעתו" — כשאנו סבורים שנמלטנו מן העונש המגיע לנו, מן הסנקציה, מן הפורענות; אך "שלא מדעתו" איננו מבינים שלעתים הדבר מגיע, חס ושלום, אל ילדינו ואל נכדינו. וזו, אגב, הסיבה שנאמר כאן "דין וחשבון", אף שלכאורה היה צריך לומר "חשבון ודין". קודם עורכים את המניין, מחשבים: מהם מעשיך הטובים, מהם הרעים — ואחר כך מכריעים. לא: את הדין אתה עצמך יודע; בעומק לבך אתה יודע אותו. החשבון הוא כשהדבר מגיע אל סביבתך המשפחתית, אל סביבתך החברתית — ואותו, לאמיתו של דבר, אינך מכיר. ובכן, חלק זה — "דע מאין באת ולאן אתה הולך" — נוגע לצדיק ולבינוני: הצדיק, האיש הישר, האיש השואף לצדק; והאיש שחרף הכול מחזיק במוסר בינוני, לא מזהיר כשלעצמו, אך משתדל למלא את חובותיו כמיטב יכולתו. אבל לרשע — לרשע חוזר עקביא בן מהללאל על דבריו ואומר: "מאין באת? מטיפה סרוחה" — מזרע נרקב. כלומר: אפשר להביא בחשבון את העובדה שאתה מוצף ביצרך הרע, באותו יצר בהמי השוכן גם הוא באדם והכרחי לכל התפתחותו של האדם, אף להתפתחותו המוסרית. אך דע שהצד הבהמי הזה […] השוכן באדם עתיד להירקב. יש עם זאת דבר אחד שאינו נרקב כלל: הנשמה, נשמת האדם. הנשמה אינה יודעת מצב של ריקבון. "מאין באת" של נוסח זה הוא אפוא ממדרגה נמוכה יותר: כשמצמצמים הכול לחיים הגופניים, לחייה הביולוגיים של ההוויה, אין הולכים בכיוון הנכון […].

ה"מי" מתייחס לאדם. נכון שבמישור המידות, במישור של מה שאנו, אנו שוקלים תמיד את תכונותינו — "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז, ז) — אך דווקא בשקילת תכונותינו אנו מגבשים באמת את ה"מי" שלנו, את אישיותנו. ובכן, גיבוש האישיות הזה נקרא לתת דין וחשבון — לפני מי? לא נאמר לנו "לפני ה'", לא נזכר כאן שם ה', אלא "לפני מלך מלכי המלכים" — כלומר, זה שמתעלה מעל כל חיים חומריים ומתגלה בקדושה, בקדושה משולשת. קדושה זו היא שעוקרת את הארץ ממציאותה השפלה ועוטפת אותה בשמימי, ברוחני — או שמשכינה, שנוטעת, שזורעת את הרוחני בתוך החומרי.

הוא זה שמצליח באמת לחולל את האיחוד הזה בשם הקדושה — ושם מקומה של הפעולה המוסרית האמיתית של כל יהודי, שאינו מאבד את זהותו בשום רגע. מדוע? "אַף עַל פִּי שֶׁחָטָא, יִשְׂרָאֵל הוּא" (סנהדרין מד ע"א). מדוע נשאר הוא ישראל? מן הטעם הפשוט שקדושת ישראל זו נצחית. אי אפשר להשמידה, משום שהיא חלק אלוה ממעל שבנו, וחלק זה הוא מעבר למוות. והרי, כפי שאתם יודעים היטב — נדמה לי שכבר אמרתי זאת — כולנו שייכים לאותיות האלף־בית. כל אחד מאיתנו הוא אות מן האלף־בית, או חלק מאות מן האלף־בית.

יש השייכים לזי"ן, יש לחי"ת, יש לטי"ת, יש ל[…]; ואף על פי כן, מה שעושה את עושרו של העם היהודי כולו, ומה שמאחד את הגוונים הללו לאחד הוא בראש ובראשונה הקדושה הזאת — קדושת "קָדוֹשׁ אָנִי", התכונה העליונה שהקב"ה מייחס לעצמו: קדוש אני. ואת הקדושה הזאת אני מבקש לחלוק עמכם: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). והנה חכמינו אומרים שדבריו אלה של עקביא בן מהללאל נגזרים משאלתו של עשו אל יעקב, בשעה שהתרחש המפגש בין עשו ליעקב.

אניח לכם לנחש מעט את העולמות הללו — שני העולמות הנפגשים — כשהוא אומר לו: מאין אתה, לאן אתה הולך, ולמי עליך לתת דין וחשבון — מי הם אלה שלפניך, שלהם אתה נותן דין וחשבון? ("לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ", בראשית לב, יח). קהלת מנסח זאת אחרת: "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ" (קהלת יב, א) — זכור את בוראך בימי נעוריך. וכבר אמרנו שיש ארבעה שלבי התפתחות בחיינו, שבהם אנו עוברים דרך "אנוש", דרך "גבר", דרך "איש", עד שאנו מגיעים ל"אדם". ואלה מצבי הוויה שעלולים לרדוף אותנו עד זקנה. אפשר להיות "גבר" בגיל שבעים ולא לקבל שום כפיפות לשום סדר אחר.

אנו יכולים להיות "אנוש" ולא לראות אלא את הצד הכלכלי של החיים ואת ההנאה שאפשר להפיק מהם, גם בגיל שבעים; ואפשר באותה מידה להישאר בבינוניות של חיים מוסריים: איני מזיק לאיש. זוהי הסתגרות בתוך עצמך — אך הסתגרות שהיא, בסך הכול, ביטוי של גאווה, של רצון להתבלט כיחיד מול האחרים, וגם היא ראויה לגינוי. והנה התכלית האידאלית, כפי שאמרנו, היא "אדם", המתממש במפגש האידאלי בין הזכרי לנקבי, בין האדם לרֵעַ, לחבר. והרֵעַ — החבר הזה — הוא בעת ובעונה אחת האישה, הזולת, הזר, והקב"ה. שכן "רֵעַ" שותף בשורשו ל"רַע", משום שהוא עלול להיעשות אויבי אם איני מתמסר לחברתו כראוי; ואז הוא נעשה לגיהינום עצמו — נעשה לגיהינום שלי, כפי שהגדיר זאת מי שהגדיר: הזולת הוא הגיהינום שלי. ובכל המישורים, הזולת הוא באמת רעי לדרך.

כך מבינים זאת חכמינו. ובמקורותינו מבואר ש"בורא" דומה בצלילו ובמשמעו ל"באר": הבאר היא המעיין, המקור, ההתחדשות; ו"בור" הוא הפחת. וכשאתה מתבונן בשלושת הפרמטרים הללו — הבור מצד אחד, הבאר מצד שני, והבורא במקור כל הדברים — הרי לפניך מאמרו זה של עקביא בן מהללאל, החובק את שלושת הפרמטרים הללו: "דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן". זה מה שהיה לי לומר על משנה זו של עקביא בן מהללאל. אם יש שאלות לפני שנעבור למשנה אחרת, אמרו לי מיד.

האם יש שאלות? האם משהו בהרצאת הדברים הטריד אתכם? — "יש לי שאלה, מר בניזרי." — כן. — "מהו התרגום המדויק של המילה 'משנה'?" — התרגום המדויק של "משנה" הוא לימוד. אך גזרונה של המילה "משנה" הוא מן הפועל "שנה", לחזור — משום שכשחוזרים על טקסט, אין חוזרים עליו באותו אופן. כבר אמרו חכמים: "אֵינוֹ דּוֹמֶה שׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים לְשׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה וְאֶחָד" (חגיגה ט ע"ב). מי שלומד, שחוזר על משנתו מאה פעמים, אינו דומה למי שחזר עליה מאה ואחת פעמים. כה הקפידו על עיקרון זה, עד שאמרו: זה מה שמבדיל…

…מה שמבדיל בין מי שעובד את ה' לבין מי שאינו עובד אותו. מי שחזר על משנתו — שלמד אותה, שניתח אותה — מאה פעמים ועצר, משום שעצר בפעם המאה וקבע שאין לו עוד צורך לשוב אליה: הוא אינו עובד את ה'; אינו משתלב באין־סופה של המחשבה. ואילו מי שאינו מסתפק במאה פעמים וממשיך הלאה — מאה ואחת פעמים — הוא עובד ה' האמיתי. ושורש "שנה" בא מן המילה "שן". השן היא שטוחנת את המזון, שטוחנת כל מה שאנו מכניסים לפינו; וכך היא טוחנת גם את לימודנו, את קריאתנו — היא שמחדדת אותו עוד ועוד,

ושנותנת לתורתנו את ממד המשנה. שכן התורה, אם תרצו, היא העובר שהכול כלול בו. והמשנה היא המעוררת את כל הפוטנציאל הגנוז בעובר זה ונותנת לו גוף שלם בהרבה, נאמר כך. יפה מאוד. ובכן… כן? — "לא יכולתי לשמוע מן ההתחלה. מי הוא עקביא בן מהללאל?" — הוא תנא מתנאי המשנה, שחי במאה הראשונה או במאה השנייה — אין הדבר מדויק כל כך — בימי בית שני. היה גדול בתורה, עד שאף הוצע לו לשמש אב בית דין, נשיא בית הדין של הסנהדרין בזמנו; אך הוא סירב, משום שלא רצה להצטרף לדעת החולקים על הלכתו בארבעה דברים — אין זה המקום לפרטם. ובאשר לשמו, עקביא בן מהללאל, המפרשים את שמו אמרו שפירושו מי שמבקש להיכנס בתוך הסייג, הגדר, של מהללאל — של מי שנושא בתוכו את הלל האל. וזה מה שלימד. ולמעשה אין הוא מוכר — מוכר, כלומר, בפי בני זמננו — אלא בזכות משנתו זו שבמסכת אבות, בפרק השלישי. שכן, כידוע לכם, בפרק הראשון של אבות מובאים האנשים שמסרו את התורה, או שדאגו למסירתה, גם אם באופן יחידני ועצמאי. בפרק השני יש לנו דווקא זוגות. בפרק השלישי נראה את הלימוד הזה בן שלושת הממדים, שיחזור ויופיע בפרק הרביעי, ובו יהיה לימוד בן ארבעה ממדים. עוד תהיה לנו הזדמנות לראות זאת. זהו. — "עוד שאלה אחרונה: מה ההבדל בין משנה לגמרא?" — המשנה היא הלימוד שעסקו בו החכמים עד שנערכה במלואה בידי רבי, בלשון הקודש; ומשנה זו היא ההשלמה לפירוש התורה שבכתב. אך המשנה הזאת עוררה ויכוחים שנפתחו בחזיתות רבות, ושלא תמו עד היום. שכן "גמרא" פירושה אף היא לימוד — אלא שהמשנה בעברית, והגמרא בארמית. גם ל"גמרא" יש משמעות של לימוד, אך בנימה של "גמר", של השלמה, של שלמות. זוהי הגמרא. וזה אפוא הוויכוח הפתוח על הפירוש שבעל פה הזה, העושה את מחשבתנו תמיד למחשבה דינמית, למחשבה בתנועה, שאינה מכריעה את הדברים באופן סופי — מלבד, לעת עתה, בענייני הלכה, בהנהגה שיש לנקוט במקום ובשעה — משום שכל יום מביא עמו את מנת השאלות ואת התשובות שיש לתת עליהן. והדבר נכון בכל תחום. וזוהי הגמרא, הדנה בכל הבעיות הללו.

— "טוב, תודה רבה." — שאלה נוספת?