תשעה באב: מדוע הוא יום אבל

בתשעה באב בתי הכנסת מחשיכים, יושבים על הארץ וקוראים את מגילת איכה לאור נרות ספורים. מדוע דווקא יום זה מרכז בתוכו את אבלו של עם שלם, כיצד מקיימים את הצום, ומדוע אומרת המסורת שהנחמה נולדת מתוך היום הזה עצמו? תשובות מן המקורות, לאורם של שיעורי הרב רפאל בניזרי.

תשעה באב הוא יום האבל הלאומי של עם ישראל, משום שבתאריך זה נחרבו שני בתי המקדש בירושלים: הראשון בידי הבבלים, בימי נבוכדנצר, בשנת 586 לפני הספירה, והשני בידי הרומאים, בשנת 70 לספירה. המשנה מוסיפה עוד שלוש פורענויות שאירעו באותו יום, והראשונה שבהן עוד במדבר. תשעה באב הוא צום מלא, משקיעת החמה בערבו ועד צאת הכוכבים למחרת, ולפניו שלושה שבועות של אבלות הולכת וגוברת, שמתחילים בי"ז בתמוז.

בשנת תשפ"ז יחול תשעה באב מיום רביעי, 11 באוגוסט 2027, בערב, ויסתיים ביום חמישי, 12 באוגוסט, בלילה. צום י"ז בתמוז, הפותח את התקופה, יחול ביום חמישי, 22 ביולי 2027, וראש חודש אב ביום רביעי, 4 באוגוסט. צום עשרה בטבת, המציין את תחילת המצור על ירושלים, יחול השנה ביום ראשון, 20 בדצמבר 2026.

אך שאלת ה"מדוע" אינה נפתרת ברשימת תאריכים. כפי שמראה הרב רפאל בניזרי בסדרת שיעוריו על ימי הצום, תשעה באב אינו רק יום השנה לאסון: זהו תאריך שחוזר ונשנה, כאילו ההיסטוריה היהודית שבה אליו שוב ושוב עם אותה שאלה עצמה. בעקבות השאלה הזאת נלך כאן.

חמש פורענויות ביום אחד: מה אומרת המשנה

המקור העיקרי הוא המשנה במסכת תענית (ד, ו). היא מונה חמישה דברים שאירעו בי"ז בתמוז וחמישה שאירעו בתשעה באב. לתשעה באב:

גזירת המדבר: נגזר על דור יוצאי מצרים שלא ייכנסו לארץ ישראל. זהו מעשה המרגלים (מרגלים), המסופר בפרשת שלח (במדבר יג-יד).
חורבן הבית הראשון, שבנה שלמה המלך ושהעלו הבבלים באש.
חורבן הבית השני, שהעלו באש לגיונותיו של טיטוס.
נפילת ביתר, המבצר האחרון של מרד בר כוכבא ברומא, בשנת 135.
חרישת ירושלים: העיר נחרשה במחרשה, סימן רומי לכך שלא תיבנה עוד לעולם.

אותה משנה מסיימת בנוסח שנעשה לפתגם: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" (משנה תענית ד, ו). כך יש ללוח השנה היהודי עונת אבל, כשם שיש לו עונת שמחה בתשרי.

בכייה של חינם במדבר

מדוע הכול מתחיל במדבר? התלמוד (תענית כט ע"א) דורש את הפסוק "ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד, א). המרגלים חזרו מכנען, תיארו ארץ "אוכלת יושביה", והעם בילה את הלילה בבכי. אותו לילה, אומרים חז"ל, היה ליל תשעה באב. ואמר הקב"ה: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות".

המשפט קשה, אך הוא נותן את המפתח: תשעה באב אינו תאריך שהמקרה העמיס עליו פורענויות. זהו היום שבו מאס ישראל בארצו. כל הגלויות שבאו אחר כך נתפסות כהדים של המיאון הראשון הזה.

מדוע בתשעה ולא בעשרה?

ספר מלכים אומר שהמקדש נכבש בשבעה לחודש החמישי (מלכים ב כה, ח-ט), וירמיהו מדבר על העשירי (ירמיהו נב, יב). התלמוד מיישב (תענית כט ע"א): האויבים נכנסו בשבעה, חיללו את ההיכל בימים שלאחר מכן, הציתו בו אש בתשעה לעת ערב, והוא בער כל היום העשירי. רבי יוחנן אמר שאילו היה באותו דור, היה קובע את הצום בעשירי, שהרי רוב ההיכל נשרף ביום זה. אף על פי כן קבעו חכמים את התשיעי, משום שקובעים את האבל בתחילת הפורענות. לכן יש מגבלות, כמו אכילת בשר, הנמשכות עד חצות היום שלמחרת.

מדוע חרב בית המקדש?

התלמוד שואל זאת בגלוי (יומא ט ע"ב). מקדש ראשון חרב מפני שלושה דברים: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. והשני, בתקופה שעסקו בה בתורה, במצוות ובגמילות חסדים? מפני שנאת חינם. ומכאן המסקנה: שקולה שנאת חינם כנגד שלוש העבירות החמורות ביותר יחד.

התלמוד מאשש אבחנה זו בסיפור מפורסם (גיטין נה ע"ב-נו ע"א), סיפור קמצא ובר קמצא. אדם מירושלים עורך סעודה ושולח את משרתו להזמין את ידידו קמצא. המשרת טועה ומזמין את בר קמצא, שונאו של בעל הבית. בעל הבית מוצא אותו יושב אל שולחנו ומבקש לגרשו. בר קמצא מציע לשלם על מה שיאכל, אחר כך מחצית הסעודה, אחר כך את הסעודה כולה. בעל הבית מוציאו בכוח, לעיני החכמים ששותקים. בר קמצא המושפל הולך אל הקיסר הרומי, טוען שהיהודים מורדים בו, ומביאו לשלוח קורבן למקדש. בדרך הוא מטיל מום קטן בבהמה, בשפתה או בעינה: מום הפוסל את הקורבן אצל היהודים, אך לא אצל הרומאים. החכמים מהססים, מסרבים להקריב את הקורבן, ומסרבים גם להרוג את המלשין. רומא רואה בכך מרד. המלחמה מתחילה.

אין בסיפור שום פשע גדול. טעות, טינה, שתיקה, הקפדה יתרה: בשל אלה, אומר התלמוד, אבד בית המקדש.

מה מלמד הרב בניזרי על שורש החורבן

בשיעורו תשעה באב: שורש החורבן מסרב הרב רפאל בניזרי לחפש את סיבת האסון מבחוץ. הוא יוצא ממילה אחת: מורשה, שלדבריו מופיעה בתורה פעמיים בלבד, לגבי התורה ולגבי הארץ. השתיים קשורות זו בזו בברית. הקשר של העם לארצו, הוא מסביר, הוא קשר של איש לאשתו, והרעל של כל אהבה נקרא הזדקנות ושגרה. כשהאהבה אינה מתחדשת, הארץ מקיאה את יושביה, ולתרופה יש שם: גלות.

הרב קורא אז מחדש את שני החטאים הגדולים של המדבר. חטא העגל הוא מאיסה בתורה, חטא המרגלים מאיסה בארץ. על חטא העגל נמחל, אך על הבגידה בארץ היה צורך לכפר ארבעים שנה. טענת המרגלים, הוא מעיר, הייתה כמעט מפתה: אם תהיה לנו ארץ, נזדקן ככל הגויים; נישאר אפוא בלי גבולות. בטיעון הזה נלחמו כלב ויהושע.

על קמצא ובר קמצא מציע הרב קריאה בשמות עצמם. קומץ הוא מלוא היד: קמצא הוא האדם המכונס במעגלו הקטן, שכל מי שאינו חושב כמוהו אינו יכול להיכנס. והנה האיש שגורש, בר קמצא, היה דווקא זה שביקש פתיחות, שהציע לשלם הכול כדי שאיש לא יודר מן החבורה למרות המחלוקות. לדעת הרב, השערורייה האמיתית היא שתיקתם של החכמים שנכחו שם: הם היו מוזמנים ולא רצו לצאת רעים בעיני בעל הבית. הוא מביא את פירושו של המהר"ל מפראג על המום שהוטל בבהמה: העין מייצגת את החכמה, את הדרך לראות את העולם, והשפה את הביטוי, את הדרך לומר אותו. מה שנפגע הוא הראייה המשותפת והדיבור המשותף.

מסקנתו חדה: מה שהכריע את הגלות היא שנאת החינם שהגיעה עד קצה גבולה בין הפלגים בעם. הוא מזכיר שבירושלים הנצורה היו די מזונות כדי להחזיק מעמד שנים, אך הפלגים, שלא הצליחו להגיע להסכמה, שרפו את המאגרים כדי לכפות על העם את המלחמה. והוא מוסיף הבהרה תאולוגית: היהדות אינה מכירה ב"חטא קדמון", והגלות אינה עונש במובן של נקמה. אלמלא התכלית החינוכית, הוא אומר, לא הייתה למילה "עונש" שום משמעות.

חורבן הבית הראשון

בשיעור תשעה באב: חורבן הבית הראשון חוזר הרב אל פילוג הממלכה אחרי שלמה: מצד אחד ממלכת ישראל, שהוא מכנה הממלכה החילונית, ומצד שני ממלכת יהודה, הממלכה הדתית. המתח הזה, הוא מדגיש, אינו חדש כלל, והוא החליש את העם הרבה לפני בוא הצבאות. הוא מזכיר גם את יאשיהו המלך, מלך למופת שדבק הן בעצמאות הארץ והן בנאמנות לתורה, ואת יורשיו שלא היה בהם דבר ממעלותיו.

בהקשר זה הוא נותן הגדרה של עבודה זרה שחורטת בלב שומעיו: להיאחז ברעיון אחד בלבד, בדרך מחשבה אחת בלבד, גם בתורה, ולסרב להכיר בכך שנקודת מבט אחרת יכולה להתקיים. תורה שנועדה לאחד ומפלגת פותחת פתח לכל הסטיות. הוא מסביר גם מדוע הגלות הראשונה הסתיימה אחרי שבעים שנה, ואילו השנייה נמשכת עד היום: חטאי הבית הראשון נגעו במצבים שאפשר היה לתקנם, ואילו שנאת החינם עדיין לא באה אל קצה.

מעשרה בטבת עד תשעה באב: ארבעה צומות, סיפור אחד

תשעה באב הוא פסגתו של רצף. הנביא זכריה (ח, יט) מדבר על ארבעה צומות: צום הרביעי, צום החמישי, צום השביעי וצום העשירי. התלמוד (ראש השנה יח ע"ב) מזהה אותם:

עשרה בטבת (החודש העשירי): נבוכדנצר צר על ירושלים (מלכים ב כה, א);
י"ז בתמוז (החודש הרביעי): החומות נבקעות;
תשעה באב (החודש החמישי): המקדש עולה באש;
ג' בתשרי (החודש השביעי), צום גדליה: רצח המושל היהודי שהשאירה בבל, שהביא לקץ את שארית האוטונומיה ביהודה (ירמיהו מא).

אותו פסוק בזכריה מבטיח שהצומות הללו יהיו "לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים", ומסיים: "והאמת והשלום אהבו".

עשרה בטבת, צום שאינו נדחה

הרב בניזרי הקדיש שיעור שלם לצום הראשון הזה: עשרה בטבת: הצום הפותח את החורבן. הוא יוצא מפרדוקס. עשרה בטבת מציין את האירוע השקט ביותר בסדרה: מצור, בלי פרצה ובלי חורבות. ובכל זאת, לפי שיטה המובאת בדברי הפוסקים, זהו צום האבל היחיד שהיה צריך לצום אותו גם אילו חל בשבת, ואילו תשעה באב, המציין את החורבן עצמו, נדחה ליום ראשון. הרב מקשר הלכה זו לפסוק ביחזקאל (כד, ב): "כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה", כמו ביום הכיפורים, שעליו נאמר "בעצם היום הזה". חכמים אף סידרו את הלוח כך שהצירוף הזה לא יתרחש.

מדוע חומרה כזאת? משום, מסביר הרב בשם המהר"ל, שעשרה בטבת הוא המקור, השורש של כל ההתפוררות שתבוא אחריו. הוא מציין שזכריה מונה בכל זאת את צום העשירי אחרון, ומחפש מהי הקשיות המיוחדת של החודש הזה. טבת, הוא אומר, קשור באות עי"ן, המופיעה לראשונה בתורה בחושך "על פני תהום". שלושה ימי אבל מצטברים בו: בשמונה בטבת, תרגום התורה ליוונית, שחכמים משווים ליום שבו נעשה העגל; בתשעה, פטירת עזרא הסופר, החותמת את תקופת הנביאים; בעשרה, המצור. שלושה שלבים רצופים של עמעום האור.

לבסוף מסביר הרב מדוע אין צמים על נפילת ממלכת הצפון בידי אשור. הוא מביא את משלו של ירמיהו (נ, יז): ישראל הוא שה פזורה; הראשון אכלו מלך אשור, והאחרון עצמו מלך בבל. אשור, אומרים חז"ל, אכל את בשרו של העם, ובבל נגעה במח עצמותיו, בלשדו. כל עוד הלשד קיים, העם יכול לשוב ולהיבנות; בבל היא שהעמידה אותו בסכנת כליה. ומכאן לשון המצור, במצור ובמצוק: לא להיות מסוגל להתפשט, להישאר כלוא בגבולות כפויים. הוא מוסיף הערה על הביטחון המוטעה של העם: כל עוד המקדש עמד, חשבו שאין מי שיוכל להם, סברו שהקב"ה לעולם לא יפגע במקדשו שלו.

שלושת השבועות: בין המצרים

בין י"ז בתמוז לתשעה באב עוברים שלושה שבועות, הנקראים בין המצרים. הביטוי לקוח ממגילת איכה (א, ג): "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". האבל מתגבר בהם בשלבים.

מנהגי שלושת השבועות

מי"ז בתמוז: אין עורכים חתונות לפי מנהג אשכנז; נמנעים מלברך שהחיינו על פרי או בגד חדש; האשכנזים אינם מסתפרים עוד ואינם שומעים מוזיקה.
מראש חודש אב: "תשעת הימים". לפי מנהג אשכנז (רמ"א, אורח חיים תקנא, ט), נמנעים מבשר ומיין, חוץ משבת ומסעודת מצווה; ממעטים במשא ומתן של שמחה, בעבודות בנייה ונוי, בכביסת בגדים וברחיצה לתענוג.
שבוע שחל בו תשעה באב: לקהילות ספרדיות רבות ההולכות לפי השולחן ערוך (אורח חיים תקנא), מכאן והלאה חל האיסור להסתפר ולכבס בגדים; רבים נמנעים גם מבשר כבר מראש חודש.

המנהגים שונים במידה ניכרת בין הקהילות: כל אחד ישאל את רבו לגבי מנהגו.

שלוש שבתות של פורענות, שבע של נחמה

במשך שלושת השבועות הללו קוראים בבית הכנסת שלוש הפטרות הנקראות "דפורענותא", מתוך ירמיהו וישעיהו. האחרונה, הנקראת בשבת שלפני תשעה באב, פותחת במילים חזון ישעיהו (ישעיהו א): זוהי שבת חזון, שבה קוראים את פרשת דברים. בקהילות רבות הפסוק "איכה אשא לבדי טרחכם" (דברים א, יב) מושר בניגון של מגילת איכה. בשנת תשפ"ז תחול שבת חזון ב-7 באוגוסט 2027.

אחרי הצום נפתחות שבע שבתות של נחמה. הראשונה, שבת נחמו, נקראת על שם ההפטרה "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו מ, א), הנקראת עם פרשת ואתחנן. כך, בלוח השנה עצמו, האבל מוביל לשבעה שבועות של נחמה המביאים אל ראש השנה.

איך מקיימים את תשעה באב: הלכות הצום

ערב הצום: הסעודה המפסקת

אחר הצהריים של ח' באב אוכלים סעודה אחרונה לפני הצום, הסעודה המפסקת. לפי השולחן ערוך (אורח חיים תקנב), אין אוכלים בה שני תבשילים, ולא בשר ולא יין. נוהגים לאכול ביצה קשה, סמל האבלות, ולעיתים טובלים אותה במעט אפר (רמ"א, תקנב, ו), בישיבה על הארץ, ובלי להצטרף שלושה יחד כדי שלא לומר זימון. כשערב הצום חל בשבת, אוכלים כרגיל, והצום מתחיל בשקיעת החמה.

חמשת האיסורים

כמו יום הכיפורים, תשעה באב הוא תענית "חמורה": הוא נמשך מערב היום ועד הלילה שלמחרת, ויש בו חמישה איסורים (שולחן ערוך, אורח חיים תקנד, א):

אכילה ושתייה;
רחיצה, אפילו של חלק מן הגוף, חוץ מהסרת לכלוך או נטילת ידיים של שחרית, עד קשרי האצבעות;
סיכה;
נעילת הסנדל (נעלי עור);
תשמיש המיטה.

נשים מעוברות ומניקות צמות מעיקר הדין. חולה, יולדת או אדם חלש צריכים להתייעץ עם רב ועם רופא: ההלכה מתירה הקלות, והבריאות קודמת תמיד.

מנהגי האבלות

ישיבה על הארץ או על כיסא נמוך, כאבל, עד חצות היום (אורח חיים תקנט).
איסור שאילת שלום: אין מחליפים את ה"שלום" הרגיל; אם מישהו שואל בשלומך, עונים לו בשפה רפה (אורח חיים תקנד, כ).
תפילין וטלית: אין מניחים אותם בבוקר, משום שהתפילין נקראים "פאר" (יחזקאל כד, יז). מניחים אותם לתפילת מנחה אחר הצהריים (אורח חיים תקנה, א).
איסור תלמוד תורה, משום ש"פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ט). לומדים רק ענייני אבלות: איכה, איוב, הפרקים הקשים שבירמיהו, הלכות אבלות, סיפור החורבן שבתלמוד (אורח חיים תקנד, א-ב).
מחצות היום האבלות מתמעטת: מותר לשבת על כיסא, ומוסיפים בתפילת מנחה את התחינה נחם, "נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון". הספרדים אומרים אותה כבר בתפילות הקודמות (אורח חיים תקנז, א).

כשתשעה באב חל בשבת

אין אבלות בשבת. כשתשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, ונקרא אז נדחה. זהו ההפך הגמור מעשרה בטבת, כפי שמדגיש הרב בניזרי.

בערב: איכה על הארץ

בליל תשעה באב מסירים את הפרוכת מארון הקודש, מעמעמים את האורות, והקהל, היושב על הארץ, שומע את קריאת מגילת איכה בניגון המיוחד לה. המסורת מייחסת אותה לירמיהו הנביא (בבא בתרא טו ע"א).

ספר הבנוי על האלף-בית

במגילת איכה חמישה פרקים. פרקים א, ב ו-ד הם אקרוסטיכונים בני עשרים ושניים פסוקים, פסוק לכל אות באלף-בית העברי. בפרק ג שישים ושישה פסוקים: כל אות חוזרת בו שלוש פעמים. פרק ה שומר על עשרים ושניים פסוקים, אך בלי סדר אלפביתי. בסוף חוזרים בקול רם על הפסוק שלפני האחרון, כדי שלא לסיים בקינה: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם" (איכה ה, כא).

הרב בניזרי מתעכב על המבנה הזה בשיעורו על הבית הראשון. חוסר הסדר של הפרק החמישי מבטא בבת אחת את המבוכה ואת הנחמה: הוא מביא מחשבה חסידית שלפיה המשיח יחזיר את הפרק הזה לסדרו. והפסוק האחרון, שנראה כמדבר על מאיסה, יש להבינו ככעס חולף, לא כעזיבה.

"אֵיכָה" ו"אַיֶּכָּה": איפה אתה?

המדרש (איכה רבה) מציין ששלושה נביאים אמרו "איכה": משה ("איכה אשא לבדי טרחכם", דברים א, יב), ישעיהו ("איכה היתה לזונה קריה נאמנה", ישעיהו א, כא) וירמיהו ("איכה ישבה בדד", איכה א, א). המדרש מקרב את המילה גם לאַיֶּכָּה, "איפה אתה?", שנאמר לאדם אחרי החטא (בראשית ג, ט): אותן אותיות, בקריאה אחרת.

הרב עושה מכך את לב קריאתו, בשיעור על הבית הראשון. איכה אינה קודם כול קינה, אלא שאלה: איפה אתה, היכן אתה עומד? אדם, אחרי עץ הדעת, צריך לצאת לגלות כדי לעשות חשבון נפש. ארץ ישראל היא גן העדן של עם ישראל, וקריאת איכה בליל תשעה באב, הוא אומר, היא פחות בכייה על העבר ויותר עיון בכיוונו של העתיד. הוא מספר גם את המעשה שבירמיהו פרק לו: הנביא מורה לקרוא את מגילתו לפני המלך יהויקים, והמלך שורף אותה, וירמיהו נאלץ להכתיב אותה שוב לברוך בן נריה. המסורת מזהה את המגילה הזאת עם מגילת איכה.

הפרק הראשון, פסוק אחר פסוק

בשיעור תשעה באב: מגילת איכה קורא הרב את הפרק הראשון כולו. הוא פותח בהערה על משמעות הצום עצמו: אילו היו כותבים ספר קינות על כל טרגדיה בתולדות ישראל, לא היה נשאר בשנה יום אחד של שמחה. לכן ריכזו חכמים הכול בתקופה הזאת. חורבן המקדש שעליו בוכים כולל את כל הטרגדיות שבאו אחריו, עד השואה.

רבתי עם אין פירושו "מרובת אוכלוסין", אלא "גדולה בזכות עמה": העיר בלטה באיכותם של יושביה, לא במספרם.
כאלמנה: כמו אלמנה, ולא אלמנה ממש. הבעל הלך למרחקים, אך לא מת, והוא ישוב. הרב מזכיר שהקב"ה לעולם אינו נותן גט לעמו.
לבכות בלילה: "בכו תבכה בלילה" (איכה א, ב). העם היהודי, מסביר הרב, אינו צריך להראות שאבדה תקוותו; אם הוא בוכה, הוא בוכה בלילה, בסתר, וביום הדמעות הותירו את חותמן על הפנים בלי להחריב את הרוח.
אויב וצר: האויב הוא השונא שאפשר לסחור עמו ולחיות לצדו כשכן, אך הוא אינו אוהב אותנו; הצר הוא המציק המצהיר על שנאתו.
מרוב עבודה (א, ג): הרב רואה בכך עם שרצה יותר מדי למצוא חן, שנכנס לדרך המחשבה של הגויים במקום להעמיד את ערכיו שלו.
"דרכי ציון אבלות" (א, ד): מבלי באי מועד. חגי הרגל נועדו להתחדשות רוחנית, למפגש; שמירת מצוות קפדנית שאינה פונה אל הזולת היא, לדבריו, צורה אחרת של עבודה זרה.

לבסוף מזכיר הרב שהיו בירושלים שני ימים של שמחה גדולה: יום הכיפורים וט"ו באב, שבהם יצאו בנות ירושלים בכלים שאולים לקראת חתניהן לעתיד (משנה תענית ד, ח). הבנייה מחדש עוברת דרך המשפחה. והוא מסרב לסיים בנימה עצובה: הדור שחווה את אסון המלחמה ידע גם לשוב ולחייך, וזה מה שאפשר לו לבנות מחדש את עמו ואת ארצו. המקדש המיוחל אינו קודם כול מקום של קורבנות בהמה, אלא המקום שבו האדם מקריב את הבהמיות שבו כדי להעמיד בתוכו את צלם אלוקים.

בבוקר: הקינות

בבוקר, אחרי קריאת התורה (דברים ד, כה-מ, המבשרת על הגלות ועל השיבה) וההפטרה (ירמיהו ח, יג – ט, כג), אומרים את הקינות, שירי אבל שחוברו במהלך הדורות. העתיקות שבהן מיוחסות לרבי אלעזר הקליר, פייטן מן התקופה הביזנטית בארץ ישראל. הקהילות הוסיפו קינות על הטבח במסעי הצלב, על גירוש ספרד, ובדורות האחרונים על השואה.

בין המפורסמות שבהן, שירי ציון של רבי יהודה הלוי (ספרד, המאה השתים-עשרה), הפותחות במילים "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך". רבי יהודה הלוי, לפי המסורת, יצא לארץ ישראל בסוף ימיו. הקינות עוברות לעיתים קרובות מאבל לתקווה: קובצים אחדים מסתיימים בשירי נחמה על ציון הבנויה. לקהילות הספרדיות קובצים וניגונים משלהן, ובמשפחות רבות מצפון אפריקה קוראים באותו יום גם את ספר איוב.

מדוע קוראים את איוב בתשעה באב?

ספר איוב הוא מן הטקסטים המעטים המותרים בתשעה באב. אך לדעת הרב בניזרי, אין זו רק שאלה הלכתית: זהו הספר השואל, במישור האדם היחיד, את השאלה שתשעה באב שואל במישור העם. מדוע צדיק ורע לו?

הרב הקדיש שני שיעורים לאיוב. בשיעור תשעה באב: ספר איוב הוא מספר שבילדותו היה נשאר אחרי התפילה עם סבו כדי לקרוא כמה פרקים: איוב מעורר את בעיית סבלו של האדם, ובהרחבה, את סבלו של העם היהודי.

אדם של כל הזמנים

חז"ל מציעים כמה תקופות לזמנו של איוב (בבא בתרא טו ע"א-ע"ב): בימי האבות, בין יועצי פרעה, בימי המרגלים, בימי אחשוורוש. כלומר, מסכם הרב, איוב שייך לכל התקופות ואינו שייך לאף אחת מהן. בשיעור המבוא שלו, תשעה באב: ההתעלות על עצמנו, הוא הולך רחוק יותר: "אולי זה אתם, אולי זה אני". איוב אינו יהודי, הוא יושב בארץ עוץ, שאיש אינו יודע היכן היא: הוא אב-הטיפוס של האדם, בכל יבשת שהיא.

יראה שאין בה נתינה

הכתוב מתארו "תם וישר וירא אלוקים וסר מרע" (איוב א, א). הרב קורא את הדיוקן הזה בתשומת לב. לא נאמר שאיוב היה חכם: אמונתו נשענת על המסורת יותר מאשר על הדעת. הכתוב אומר שהוא ירא אלוקים, ולא את שם ה': יראה המצפה לשכרה, ושאין אהבת ה' תומכת בה. ובעיקר, לא נאמר דבר על מעשה חסד כלפי הזולת. אברהם המתין לעוברים ושבים בפתח אוהלו; אצל איוב, אין דלת פתוחה. בניו חוגגים, והוא מקריב קורבנות במקומם: מסורת שאינה עוברת עוד מדור לדור, והרב שואל היכן אחריותו של האב.

הוא מציג את שיטותיהם של שלושת הרעים. לדעת אליפז, הצרה מכפרת על עוונות; לדעת צופר, הקב"ה מנסה רק את הצדיקים כדי לרוממם; לדעת בלדד, אין טעם לשאול על הנהגת העולם. אליהוא, הצעיר שבהם, עושה את הסינתזה: איוב רואה את עצמו כבעל דברים של שופט העולם, ואינו רואה שחייו עצמם הם ברכה. בשמו של איוב, מעיר הרב, מסתתרת המילה אויב: איוב הוא אויב לעצמו.

התשובה: להושיט יד

כשהקב"ה מדבר לבסוף, הוא פותח בדחיית דברי הרעים, ואחר כך שואל: "איפה היית ביסדי ארץ?" (איוב לח, ד). והפרט המכריע, לדעת הרב, נמצא בסוף: ה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו (איוב מב, י). הקב"ה אינו שמח בסבלו של הצדיק, הוא אומר: הוא נמצא בגלות עם האדם וסובל עמו. הוא מקרב קטע זה לסיפור בתלמוד (ברכות ה ע"ב): חכם אחד מבקר חכם אחר השרוי ביסורים ושואל אותו אם חביבים עליו יסוריו. "לא הן ולא שכרן", משיב החולה. אז נותן לו המבקר את ידו ומקימו.

לכן, מסכם הרב, קוראים את איוב בתשעה באב: איבדנו את מקדשנו והכרחנו את הקב"ה לצאת עמנו לגלות; לעיתים קרובות מדי צמצמנו את אמונתנו לעצמנו, בלי חסד ובלי יד מושטת. איוב אומר לבסוף: "לשמע אוזן שמעתיך, ועתה עיני ראתך" (איוב מב, ה). לעבור מדיבורים על האמונה אל חוויית הנוכחות, זו הדרך.

כשנשאל על השואה, השיב הרב שאין לחפש תשובה. מה שיש להבין הוא שלא היינו לבד בסבלנו, ושהעם ממשיך להתקיים בעוד אימפריות רבות כל כך נעלמו.

מדוע אסור ללמוד תורה ביום הזה?

זו השאלה שבה נפתח השיעור תשעה באב: ההתעלות על עצמנו. הלימוד אסור משום שהוא משמח את הלב, ותשעה באב הוא יום אבל. אך הרב מפיק מכך לקח עמוק יותר: היום הזה כופה עצירה, כדי לשוב ולקרוא את התורה בדרך אחרת. אם התורה אינה מדברת אלינו עוד, הוא אומר, לא היא שעבר זמנה: אנחנו הם שכבר איננו מגיעים לגובה המסר שלה.

הוא מדגים זאת בדקדוק הברכות. אומרים על המילה, אך האב המל את בנו אומר למול; אומרים להדליק נר של חנוכה. בנוסחים האלה המצווה אינה נכפית עוד מבחוץ: זהו האור שלי עצמי הממשיך ומתפשט. וזהו, לדעת הרב, לב חורבן המקדש: כשהמקדש נעשה מקום חיצוני לנו, שהולכים אליו כדי לצאת ידי חובה, מפיקים ממנו תועלת מזערית בלבד. ההתחדשות האמיתית מחייבת ציפייה פנימית, מפגש בין שני אורות.

המשיח נולד בתשעה באב: הנחמה

האבל של תשעה באב כבר מכיל בתוכו את נחמתו. סיפור בתלמוד הירושלמי (ברכות ב, ד) ובמדרש (איכה רבה א, נא) מספר שביום שחרב בית המקדש נולד הגואל, ושמו מנחם, "המנחם". התלמוד מלמד גם: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל ע"ב). והמשנה מזכירה שט"ו באב, שישה ימים אחרי הצום, היה מן הימים השמחים ביותר בשנה (תענית ד, ח).

הרב בניזרי נותן הסבר אישי למסורת זו בשיעורו על ההתעלות על עצמנו. ביום הכיפורים, הוא אומר, אנו נשארים תלויים במחילת הקב"ה: אנו מפקידים את עצמנו בידיו. בתשעה באב העם מתעורר להכרה שהכול תלוי בו, שעליו להתגבר על חולשותיו. לכן המשיח נולד בתשעה באב: ביום הזה הבין העם שממנו עצמו יכולה לבוא כל בנייה מחדש.

אותו רעיון עובר גם בשיעוריו האחרים. שבירת הלוחות הראשונים, הוא מסביר בשיעור על הבית הראשון, אינה תאונה אלא הכרח: בלעדיה לא הייתה תורה שבעל פה ולא לוחות שניים. העם היהודי משלב את המוות בתוך החיים; ההריסה נעשית תנאי להתחלה חדשה. הוא מבהיר גם, בכנות, שלברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה נשאר אידיאל ולא הישג: "אנחנו עוד לא שם". זהו תהליך מתמשך: היכולת לראות, מבעד למשבר, התחלה חדשה המסתמנת באופק.

כל אחד נושא את מקדשו

באותו שיעור מזכיר הרב שהמילה משכן נכתבת בארבע אותיות, שהוא קורא אותן כראשי תיבות של ארבע הסמכויות: מלך, שופט, כהן ונביא. כשאחת מהן חסרה, ההיסטוריה של העם נעשית צולעת. ולשאלה מן הקהל הוא משיב שהמשכן הזה ניתן לכל אדם: כל אחד צריך להיות המלך של עצמו, השופט של עצמו, הכהן של עצמו והנביא של עצמו, גם כשהמוסדות חסרים. המקדש החרב, במובן זה, עוד מחכה להיבנות בתוך כל אחד.

שאלות נפוצות על תשעה באב

האם תשעה באב הוא צום מן התורה?

לא. זהו צום שתיקנו הנביאים והחכמים, והוא נזכר בדברי זכריה (ח, יט). ובכל זאת יש לו חומרתו של יום הכיפורים: הוא נמשך כעשרים וחמש שעות ויש בו אותם חמשת האיסורים. שלושת הצומות האחרים הקשורים לחורבן (עשרה בטבת, י"ז בתמוז, ג' בתשרי) נמשכים רק מעלות השחר ועד הלילה.

מדוע אוכלים ביצה לפני הצום?

הביצה היא מאכל האבלות המסורתי: מגישים אותה לאבלים בשובם מן הלוויה. צורתה העגולה מרמזת על מעגל החיים. לאכול אותה בסעודה האחרונה לפני תשעה באב, לעיתים עם מעט אפר, פירושו להיכנס לצום כמו שנכנסים לאבלות.

האם מותר לעבוד בתשעה באב?

המלאכה אינה אסורה כביום טוב, אך חכמים ממליצים שלא לשקוע בה, בייחוד לפני חצות היום, כדי שלא להסיח את הדעת מן האבל (שולחן ערוך, אורח חיים תקנד, כב). המנהגים משתנים ממקום למקום; ישאל כל אחד את רבו.

מדוע לצום אם המקדש חרב לפני אלפיים שנה?

משום שכפי שאומר הרב בניזרי, החורבן כולל את כל הטרגדיות שבאו אחריו. ומשום שהסיבה העמוקה, שנאת החינם, לא נעלמה. הצום אינו טקס זיכרון קפוא: הוא חשבון נפש קולקטיבי. התלמוד אומר שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו (תלמוד ירושלמי, יומא א, א).

מה לעשות בתשעה באב אם אי אפשר ללמוד?

אפשר לקרוא את מגילת איכה ומפרשיה, את ספר איוב, את סיפורי החורבן שבתלמוד (גיטין נה ע"ב-נח ע"א), את הלכות אבלות, או לשמוע שיעורים בנושאים אלה, כמו שיעוריו של הרב בניזרי על ימי הצום. זהו גם יום מסוגל לפיוס: לתקן קשר שנשבר היא התשובה הטובה ביותר לשנאת החינם.

מה קורה אחרי הצום?

ביציאת הצום נוטלים ידיים ומותר לאכול, אך לפי מנהג אשכנז נמנעים עדיין מבשר ומיין עד חצות היום שלמחרת, שהרי המקדש בער עד עשרה באב. רבים נוהגים לקדש את הלבנה (קידוש לבנה) באותו לילה. השבת שלאחר מכן, שבת נחמו, פותחת את שבעת שבועות הנחמה.

סיכום: לבכות כדי לבנות מחדש

תשעה באב הוא יום אבל משום שבו איבד העם היהודי פעמיים את מקדשו, את ריבונותו ואת עירו. אך המסורת אינה עושה ממנו יום שנה גרידא. מליל המרגלים ועד קמצא ובר קמצא, המקורות קוראים בו אותו חטא עצמו: למאוס בארץ, למאוס באחר, לסגור את המעגל. והם קוראים בו אותה הבטחה עצמה: המנחם נולד ביום החורבן, והצומות יהפכו למועדים.

זהו החוט המקשר את חמשת שיעוריו של הרב רפאל בניזרי על תשעה באב ואת שיעורו על עשרה בטבת: האויב המסוכן ביותר נמצא בפנים, ולכן מבפנים יכולה לבוא הבנייה מחדש. כדי להעמיק בהם, האזינו להם לפי הסדר, והמשיכו בדפי פרשת השבוע, ובמיוחד שלח, דברים וואתחנן. המונחים העבריים מוסברים במילון המונחים.

להמשך הלימוד

מאמר של מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.

מדוע תשעה באב הוא יום אבל? החורבנות והתקווה